מעדני יום טוב על נדה · הטקסט

ה"ג אין תולין בו מרובה ת"ש נתעסקה:

נמצא למעלה מן החגור כו'. דאי הכל למטה מן החגור כיון שהיא יודעת שלא נתעסקה באותו המין טמאה היא מפני אותו המין והיאך אפשר דתולין בו מינים אחרים כדי לטהרה אלא ודאי בנמצא למעלה מן התגור מיירי דמשום מין אחד טהורה היא אפי' אין לה במה לתלות ומפני שאר מינין שנמצאו למטה מן החגור היה ראוי לטמא אלא שאנו תולין דכמו שכתם העליון אתיא מעלמא בלא ידיעתה כן באו הכתמים התחתונים. ב"י:

משום דסבר (כוותיה) דאיכא דאמרי עיקר. עיין בפרק קמא דמסכת ע"ג סי' ג':

ה"ג שנמצא עליה שום לכלוך על חלוקה וכך העתיק הב"י:

והכי תניא בתוספתא כו'. דאע"ג דבגמרא אמרינן כי אמר ר' אלעזר בר צדוק בעד אבל בכתם לא הא איכא למימר דבתר דפשטינן דרבנן פליגי תו לא צריכין לחלק לר' אלעזר בהכי דהא דמחלקינן היינו אי אמרינן דרבנן לא פליגי והוכרחנו לחלק בכך בדר' אלעזר משום הברייתא דכתם ארוך מצטרף דמאן קתני לה אבל אי רבנן פליגי מצינו למימר דרבנן קתני לה ור' אלעזר בר' צדוק אף בכתם משוך מטמא בכ"ש הלכך הוצרך רבינו להביא ראיה מהתוספתא דלא (תימא) טימא במשוך אלא מטעה שהוא דם קינוח שמע מיניה דבשאר כתם דעלמא שלא בא על ידי קינוח אין לטמא בכל דהו אפילו במשוך: 0הדרן עלך הרואה כתם פרק ט

איש ואשה שעשו צרכיהן כו' ר"י מטהר. מסקינן בגמרא דר"מ נמי מטהר הכא דאיכא ספק ספיקא והכי תניא בהדיא ר"מ ור"י מטהרין ומתני' איידי דסליק מדר' יוסי פתח בדר' יוסי ופרכינן לר' יוסי בחד ספקא מטהר בספק ספיקא מבעיא ומשנינן מהו דתימא ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל פירש"י דיעבד כגון שנתעסקה בטהרות אבל לכתחלה אומרים לה אל תתעסקי ע"כ כלומר אילו לגבי בעלה לא שייך דיעבד ועיין בד"ח סעיף ב':

דכל עומדת שותתת. דאין רחמה נפתח. תוספות:

והא דמוקי בגמרא יושבת דמתני' כו'. משום דמקשה הש"ס מזנקת נמי דלמא בתר דתמו מיא כו' כדמסיק לה רבינו:

אבל לר"י כו'. וכ"ש לפירש"י דהא מטהר ר"י בעומדת וא"א שתזנק דליכא שום טיבותא:

לעולא בגמרא לקלא ופירש"י ותוס' שם חכם:

אע"פ שעתה לא ראתה. וז"ל הרשב"א בת"ה הנכרית הרואה פי' לא הרואה בעידן שאלה קאמר דא"כ מ"ש נכרית אפילו ישראלית נמי וכדקתני או לנדה אלא רואה שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה והא דקאמר נכרית דומיא דנדה מה נדה דחזיא כו' לאו דומיא דנדה ממש קאמר אלא דמדמינן לה כל היכא דאיכא לדמינהו והיינו עובדת כוכבים שכבר ראתה כנדה שרואה עכשיו עכ"ל:

והלכה כרשב"ג. וז"ל רשב"א קסבר רשב"ג כיון דכתמים דרבנן תולין את הקלקלה במקולקל דאמרינן שאני אומר כדרך שאמרנו בב' קופות

בתרומה דרבנן (וכמ"ש בחולין פרק גיד הנשה בד"ח סעיף קל"ד) ואע"ג דבידה של זו לטבול עכשיו ולטהר מ"מ מחוסרת טבילה היא וטמאה היא ור' סבר כיון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה היא והרי היא כטהורה ולפיכך אין חברתה תולה בה דכהדדי נינהו וכיון דכתמים דרבנן קיימא לן כרשב"ג דמיקל וכן פסקו הרב ר"א והרמב"ן ז"ל עכ"ל וצריכא ליה לפרש טעמא דפסקינן דלא כרבי משום דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ומהאי טעמא פסק הרמב"ם ז"ל כמותו בכאן ואע"ג דרשב"ג אביו היה לאפוקי מחביריו הוא אין הלכה כמותו משום דאין הלכה כמותו כנגד רבים אבל כנגד אביו נמי הלכה כמותו כיון דיחיד הוא לגביה כמ"ש רבינו בפ' ואלו מגלחין סי' ע"ט בשם רש"י ורשב"ם וצ"ע דבפרק נערה סוף סי' י"ת אדפסק התם הרי"ף כר' נגד רשב"ג כתב אע"ג דאביו היה ולא חבירו מתני' דייקא כוותיה כו' ועיין בפ"ק דשבת בד"ח סעיף ק"ב:

רבי מטמא ל"ג דהא לקמן מוקמי כתנאי ומייתו ברייתא:

כל דבר שאינו מקבל טומאה כו'. פירש"י כלומר לא גזרו כו' וז"ל התוס' בפ' הרואה כתם ריש (נדה ד' נ"ח) טעמא דרבי נחמיה כיון דדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו טומאה:

דכתיב ונקתה לארץ תשב. פשיטא דליתא אלא אסמכתא דהא כתמים גופייהו אינן אלא מדרבנן ועוד קרא דברי קבלה ומ"מ יראה לי להחזיק האסמכתא מלבד דלישנא דקרא יש לפרשו מענין נקיון כתמים אפילו הכי יש לי עוד לומר דדייק מדכתיב לעיל מיניה ופתהן יערה ואמרינן בשבת פרק במה אשה רב ושמואל חד אמר שנשפכו כקיתון וחד אמר שנעשו פתתיהן כיער:

ואע"ג דאתו מדבר המקבל טומאה. ומשום הכי לא פרכינן עלה פשיטא כדפרכינן אאחורי כלי חרס ובתוס' יהבי טעמא אחרינא דלא פרכינן הכא משום דבזבחים פרק דם חטאת משמע דאי חשיב עלייהו וייחדום מקבלי טומאה:

דרש ר' חייא בר רב. בגמרא בר רב מתנא אבל לקמן כתב ג"כ רבינו כמו בכאן:

מוקי רב אשי מילתא דשמואל כר' נחמיה. דאמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ומותבינן עליה ממשניות המוכיחות דלא בעינן הרגשה ומסיק רב ירמיה מדיפתי דמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן ורב אשי אמר דשמואל כר' נחמיה ס"ל ופירש"י דטעמא דשמואל לאו משום הרגשה כו' ותמיהני דהא שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה קאמר ודוחק לומר דלרב אשי שמואל לא אמר לשון זה אלא שהגמרא מפרש דבריו מה"ט וצ"ל דלרב אשי ה"ק שנאמר בבשרה וכו' וכיון שמה"ת אינה טמאה אלא בהרגשה וחכמים הם שגזרו שתהא טמאה אף שלא בהרגשה ובכתם בעלמא הלכך בדקה קרקע עולם כו' טהורה דרבנן לא גזרו אלא על דבר המקבל טומאה:

כלי עץ. והוא פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה:

אכסנא גרס והרד"ק פי' יריעה:

כולן טמאות. מפ' בגמ' במשולבות בריש סי' דלקמן ועיין עוד שם בשם הראב"ד:

שיעור וסת של מציאה. כן לשון רש"י ולא ידעתי פירושו דאיזה שיעור יש למציאות הדם ורבינו בסמוך כתב אחר מציאה וכן יש לפרש ללשון רש"י ג"כ דה"ק שיעור וסת ואותו שיעור צריך שיהיה סמוך לשל המציאה:

כדאמרי' בפ"ק. כך נ"ל לגרוס וקאי אשיעור וסת והכי איתא התם דף י"ב בעי מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת א"ל מי משכחת לה לבדיקה כשיעור וסת והתניא איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדים בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה אלא מהו שתקנת ופירש"י כשיעור וסת מיד לאחר בעילה בחטאת דאמרינן לקמן בפ"ב נמצא על סדין שלה אות יום כלומר מיד לאחר בעילה חייבים בקרבן דודאי הוה בשעת ביאה. לבדיקה לחורין ולסדקים הלכך כשיעור וסת לא משכחת לה: לשמש. אבר: ועד. סדין שמקנח בו: לקנוח מבחוץ אם בקנוח מצאה דם בכשיעור הזה חייבים חטאת אבל אם בבדיקתה מצאה כבר ארך השיעור שהרי לא בצד המשקוף עומד אלא בידה אוחזתו ויש כאן שיעור עודף כדי הבאה מידה למשקוף ואשם תלוי איכא ולא חטאת ע"כ ולכך כתבו התוס' והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת לאו דוקא בדקה אלא קנחה כדקאמר בפ"ק דלא משכחת בדיקה כשיעור וסת ע"כ:

כל שבעלה באשם תלוי. פירש"י אם לאחר שפירשה מן הטהרות כדי שתרד מן המטה כו' דהכי תנן בפ' כל היד (נדה דף י"ד:)

ה"ג כל שבעלה פטור טהרותיה טהורות פירש"י ולית ליה לבר פדא טומאה מעת לעת כשמאי דאמר דיין שעתן או בד' נשים כו'. ועוד יש לומר באשה שיש לה וסת א"נ בחולין שאין בהן טומאה מעת לעת. תוס':

אימור שמש עכביה לדם אבל הכא כו'. וא"ת כיון דיכול להיות דאף על גב דנמצא כשיעור ווסת שלא היה דם בשעת ביאה אם כן אמאי בעלה בחטאת הא ספק הוא יש לומר כיון דרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש דאיכא למתלי בעיכוב שמש טמא מן התורה. תוס':

מתניתין דאמרה גרס וכך העתיק הב"י:

בדקה אחת מהן ומצאה טהורה כו'. ה"נ תליא בפלוגתא דלעיל דמאן דפסק כרב יהודה התם ה"נ צריך שתהא בדיקה זו תוך שיעור וסת וכ"כ הטור בשם הרמב"ן וכן לרבינו שפוסק שם דלא צריך ה"נ לא צריך שתהא הבדיקה תוך שיעור וכ"כ הב"י דהא שייך בה טעמא דבכתמים הקלנו כי היכי דשייך לעיל וכתב עוד בשם הרז"ה דפוסק לעיל כרב יהודה ואפ"ה כתב דבכאן לפטור עצמה אפילו לאחר זמן פוטרת עצמה דשאני פוטרת חברותיה שאין בדיקה לחברותיה תאמר בפוטרת עצמה שיש בדיקה לעצמה ע"כ:

שא"א. והב"י העתיק שאפשר ולי נראה דגריס שאז אפשר:

ודוקא במטה שאין עליה סדינים. ולשון הטור ומיירי שנמצא במטה שלא על הסדין וכך הם דברי הרשב"א בת"ה הקצר וכתב הב"י ללמד דכל שלא נמצא על הסדין אע"פ שיש סדינין על המטה אין בכך כלום דלא קאמר הראב"ד שאם יש עליה סדינים כולן טמאות אלא דוקא היכא שנמצא בסדין אבל לא היכא שנמצא שלא על הסדין דהא כי הסדין עשוי להתהפך מאי הוי כיון שלא נמצא עליו ודבר ברור הוא ע"כ:

לפי שהסדין עשוי להתהפך. אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שכתמים דרבנן. הרשב"א ועיין בד"ח סעיף כ"ב:

דומיא דפליון וחלוקה כו'. בריש פירקין דלעיל:

או לאחרים. וכ"כ התוס' וממילא משמע דכמו דמבעי ליה לחוש אם יכול להיות שיבא לו היזק לעצמו הה"נ אם יכול להיות שיבא היזק לאחרים דמאי שנא דבודאי שיש לאדם לחוש להיזק של אחרים כמו שיש לו לחוש להיזק של עצמו וכלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך ועובדא דגדליה העלה עליו הכתוב כאילו הרג לכל הנהרגים ביד ישמעאל ואע"פ שה"ל לחוש לעצמו לא הזכיר הכתוב להא והזכיר שלא היה חש לאחרים:

רבי יונתן בן יוסף וכך כתוב בטור סי' ק"ץ אבל בגמ' רבי נתן בן יוסף:

כדתנן כך הוא בגמרא אבל נ"ל שצ"ל כדתניא שאין זו משנה בס"פ בתרא דסוטה:

אמרי גרס:

מתני' דז' סמנים כתבתי בד"ח בפ' דלעיל סעיף ל"ח:

מעטשת דרך מטה כ"פ בערוך ובטור סי' קפ"ט:

שפושט אבריו מחמת כובד. טור:

הפותח פיו. מחמת כובד. טור:

וכן נראה מהא דאמרינן בברכות פ"ג דף כ"ד. ושם כתב ג"כ רש"י באליי"ר בלע"ז והוסיף ופי' חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא כאדם שרוצה לישן או עומד משינה ע"כ:

ובערוך פי' קול היוצא מן הגרון כו'. ואינו כן בערוך שבידינו אלא כדפירש"י וכמו שכתבתי שם בפ"ג דברכות ועיין עוד לקמן בסוף זה הסי':

דאין זה שינוי כו'. והתוס' הכריעו מדמפליג לקמן בין תחלת וסת לסוף וסת ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף:

מידי דהוה אימים וקפיצות. דבספ"ק דבגמ' וכתבתיו לעיל בסמוך בספר ד"ת בס"ד:

אינה צריכה לפרוש אלא בשעת הפיהוק. אבל לפני וסתה מותרת ואם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה מותרת לאחר הוסת ראיה לדבר מדקתני עלה במתני' ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות משמע דה"ק כי היכי דוסתות דגופה לא מתסרי אלא לשעתה ולמאן לאו לר"י בר פלוגתיה אלמא בוסתות דגופה לא פליג ר"י כ"כ הראב"ד בס' בעלי הנפש כמ"ש בשמו הב"י בס"ס קפ"ד ובסי' קפ"ט כתב בשם הרשב"א ראיה אחרת מדאיפליגו ר' יוסי ור"י בימים ושעות וסתות ושבקי וסתות דגופה דסלקי מינייהו אלמא וסתות פשוטות דגופה דכ"ע שעות הוסתות בלחוד הוי שעות הוסת אבל אחר הוסת אין וסת ואינה חוששת לו ע"כ וכתב עוד הראב"ד דדוקא כשהיא רגילה לראות כל הראיה בתוך הוסת כו' ואכתוב דבריו הללו בד"ח ומאי דקשיא לי בגוה וצ"ע נמי דרבינו מחלק בכאן בין שהפיהוק הוא לחודיה בלא יום קבוע לשהוא ביום קבוע שאם הוא ביום קבוע צריכה לפרוש כל העונה ומסיק כל זה בשם הראב"ד וכפי מה שכתב הב"י בשמו לא חילק בכך וכתב בהדיא שאינה אסורה אלא בשעת וסתה בלבד בין שיש לה יום קבוע לאותן הסימנים בין שאין לה מ"מ דברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' קפ"ט הם כדברי רבינו:

ואם פיהקה בר"ח וראתה פיהקה בר"ח וראתה ושוב פיהקה כו'. תמיהא לי דהצריך ב' פהיקות בב' ר"ח דודאי דתרי זימנא וחד זימנא ליכא בינייהו כלל דהא כוליה פירקיה רהטיה תלתא זימני לקבועי הוסת וכן הלכה כדלקמן סי' ג' לכ"ע כרשב"ג ובטור סי' קפ"ט לא כתב כן שכתב פיהקה בר"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש כו':

ואסורה לשמש עד שתבדוק. ועיין מה שאכתוב בזה בד"ח:

לעתים ידועות בזמנים שוים. כדמסיק וכמו הקביעות דר"ח אלא דהתם א"צ שיהיו הזמנים שוים כיון דבימי החודש תליא קביעותא ואע"פ שאחד מלא ואחד חסר וכמו שיתבאר בס"ד לקמן סי' ג':

שמא תקבע לה וסת מפיהוק מל' לל'. וה"ה שאפשר שתקבע לימים גרידא בג' זימני בלא פיהוק והטור אסברה לה הכי בלחוד ופשיטא דתרווייהו שייכי למיהוי אם מורכב בפיהוק וימים או פשוט בימים לחוד ואני תמיה אדאסברו להו במשלשים לל' שהוא זמן עונה בינונית דבלא פיהוק שעמו כל שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש ליום ל' לראייתה והוא לה כוסת קבוע כמו ר"ח ויתבאר עוד להלן בפירקין:

רותתת. ענין רתת ורעד אברים כי הא דפ"ק דסוטה דף ח' רותתת איכא בינייהו להשקות עמה אחרת והב"י כתב שמדברי הרמב"ם פ"ח מה' איסורי ביאה נראה דרותתת היינו שיחם בשרה ונ"ל דגירסתו ורותחת בחי"ת וכך העתיק הב"י ועיין עוד בסמוך לקמן:

וגוסה. פירש רש"י באליי"ר ולעיל כתב רבינו דבפ' ר"א דמילה פי' כן לפיהוק וכתבו התוס' דגוסה פירושו רוטי"ר וכן גיהק בתפילה (דפ' מי שמתו סי' ל"ט וע"ש) פירוש רוטי"ר ובערוך פי' קול היוצא מן הגרון מתוך מאכל כבד וזהו רוטי"ר עכ"ל התוס' וכבר כתב רבינו לעיל שהערוך פי' כן על פיהק ושאינו כן בערוך שבידינו ועל גיהק כ' בערוך שבידינו רוטי"ר ועל גוסה כתב פי' גוסה אכילה גסה ונפיחות בטן והרשב"א פי' גוסה מתעוררת להקיא מל' גס ע"כ כ"כ ב"י בשמו ולא ידעתי מאי מל' גס דקאמר ונ"ל שהוא מלשון מגיסה בקדרה דפ"ה דמכשירין לפי שכך הוא ענין ההרגש שבנפיחת הבטן שע"י אכילה גסה מתעורר בבטן נפיחה וערבב כמו שנעשה במאכל שבקדירה ע"י שמגיסין בה ובזה מתיישב בעיני מה שלא הזכיר הרמב"ם להא דגוסה לפי שכבר כתבתי שגירסתו היא רותחת בחי"ת והוי השתא רותחת וגוסה ענין אחד דגסיסה היא הרתיחה וכמו שהיא הגסיסה שבקדירה להרתיחה שתתבשל:

וכן אם אכלה שום כו'. מלתא באפיה נפשה ולא קאי אכיוצא בהן דמתני' אלא קאי אברייתא שבגמ' דקתני למה שלא מנו חכמים ופירשה אביי לאתויי אכלה שום כו' וכתבו התוס' דהואיל וע"י מעשה הם אינו וסת גמור ולא הוה בכלל דמתני' ע"כ ומש"ה כתב רבי' וכן אכלה וכו' ולא כתב ואכלה וכו' וע"ע בד"ח:

כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות. שאע"פ שלא ראתה עכשיו בתחילת הוסת שמא תראה באמצעו או בסופו. הרשב"א:

ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות. עיין מה שכתבתי בשם הראב"ד והרשב"א בסימן דלעיל גבי א"צ לפרוש אלא בשעת הפיהוק:

אסורה לשמש כל ו' שעות דברי ר"י. לר"י הוה שייך למתני כל היום כו' כדמוכח בסיפא שהוא אוסר כל היום אלא משום ר' יוסי תני לה בתרתי בבי. תוס':

מן המנחה ולמעלה. פירש"י סוף ו' שמאז נוטים צללי ערב ופי' רשב"ם דאע"ג דאמר בתמיד נשחט (דף נח. ) דזמן המנחה לכל המוקדם הוי מו' שעות ומחצה ואילך היינו משום דלא קי"ל שפיר בשיעור שעות היום אבל מן הדין הוא מתחלת ז' ומיהו לגבי וסת נמי אסורה עד חצי שעה שביעית דהיינו מן המנחה ולמעלה. תוס':

כיון דוסתות דרבנן כדמסיק בריש פ"ה:

שהוא ודאי בימי נדתה שאפי' הראייה קודם הנץ טמאה ביום שאחריו:

הלכך לר"י. דהלכה כמותו כדלקמן:

ה"ג ההיא עונה דתחלת הוסת וכך העתיק ב"י סי' קפ"ד:

כל אותה שעה אסורה. יש לפרש דוקא לר' יוסי אבל לר"י אי הוי מתסר שעת הוסת דביום הוה מתסר כל היום ויש לפרש דאף לר"י קאמר דמתסרא אותה שעה ועיין בסמוך לקמן:

והכריע הוא כי הך סברא בתרא כו'. משמע דסברא בתרא היא דאף לר"י מתסרא אותה שעה בלבד שכן היא הכרעתו וכתב ב"י שכן נראה מדברי רבינו ירוחם שהוא מפרש סברא בתרא זו דאסורה לר"י אותה שעה אבל הטור כתב דסברא בתרא סבירא לה דלר"י לא מיתסרא כלל אפי' אותה שעה והראב"ד פליג עלה נמי וסבירא ליה דאותה שעה אסורה אף לר"י ולפי זה מ"ש רבינו שהכריע הראב"ד כסברא בתרא היינו לענין שריותא דביום אבל לעולם יש חילוק בינו לאותה סברא בשעת הוסת ביום דלההוא סברא שרי ולדידיה אסור וכתב עוד הב"י דהראב"ד לטעמיה אזיל שסובר שאע"פ שהגיע תחלת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת כמ"ש רבינו לקמן בסוף הפרק בשמו עד כאן ועיין לקמן בסמוך:

הלכך אינה אסורה אלא עונת הלילה ושעת הוסת בלבד. ואיכא למידק מהא דסוף הפרק אשה שרגילה למשוך זמן וסתה ימים או ג' דמסיק רבינו דלא כהראב"ד ואילו הכא לא נחלק עליו ויש לרבינו ראיה התם והקשה על הראב"ד בדינא דהכא ושם אכתוב יישוב בזה בשם רמ"י ז"ל ואשיב עליו:

לא אותה עונה. ומפורש בפ"ק ר"ס ב' וע"ש:

כגפנים וכו'. וכתב הרמב"ם בפירושו וז"ל הדברים הללו הם מועילים לנו בדיני הטוען לא נמצאו בתולים לנערה ור"י אומר כי יש נשים שאין להם דם כלל לא דם נדה ולא דם בתולים אמנם לא תוליד כו'.

כיון דזמן ראיותיה למנין ימות החדש אבל אם כו'. נ"ל לפרש לשון הכתוב בספר דמאי דכתיב בתר הכין ואע"ג דאין הפלגת ראיה כו' מקומו הוא בכאן מוקדם להך אבל אם כו':

דמדמה נגח בט"ו כו'. גרסי' ותמיהני מאי אולמא דהתם מהכא ואדרבה הא התם לעיל מינה קאמר ראה שור נגח שור ולא נגח דהויא ראשונה מן המנין וכבר הקשו כן התוס' דהכא ודהתם אמאי הוי ראשונה מן המנין ואע"ג דמסקי דיש לחלק בין סירוגים דימים לסירוגים דשוורים מ"מ אכתי לא שמעינן דהתם מוכח טפי מדהכא ולענין קושית התוס' עיין בד"ח סעיף כ' מ"ש שם בשם הראב"ד ז"ל:

ואע"ג דאין הפלגת ראיות שוות כו'. וכ"כ הרשב"א בת"ה שהראב"ד הכריח כן מדאיפליגו רב ושמואל אי קבעה לה וסת לדילוג או עד שתשלש בדילוג ובמאי עסקינן אי בחדשים מלאים אין כאן אלא הפלגות שוות מל"ב לל"ב ואי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר אין כאן דילוג שוה כיצד הרי שהתחילה בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה בט"ז באייר הרי ראתה ראיה זו להפלגת ל"ב ועוד חזרה וראתה ביום י"ז לסיון והרי ראיה זו לל"א שהרי אייר חסר וא"כ נמצא שלא דילגה אדרבה קרבה ראייתה כשחזרה וראתה לי"ח בתמוז חזרה להפלגת ל"ב לפיכך פי' שכשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת בימי החדש כו':

שיפורא. גרים שופר שתוקעים ב"ד בקדוש החודש כך פירש"י ותוס' בפ' בנות כותים (נדה דף ל"ח) וכן בסנהדרין פ' היו בודקין (סנהדרין דף מ"א) פירש"י שופר היו תוקעים בקידוש החדש ביום שהוא מתחיל הן מלא הן חסר:

ור"ח ז"ל פי' פירוש אחר. כמו שכתוב בתוספות ואכתבהו בספר ד"ח ע"ש:

וכן מסתבר להרמב"ן ז"ל. ואפ"ה בפרק שור שנגח ד' וה' בסימן ד' מסיק דהלכה כרב וצ"ע בטור דכתב שרבינו ז"ל מסקנתו כהרמב"ן:

אבל למיחש בחדא זימנא חיישא פירש"י ולא תשמש וכן צריך לפרש מדלא פריש הגמרא בהדיא לטהרות ואין להזכיר בשום קביעות וסת ג"פ לגבי תשמיש דהא בחדא זימנא חיישינן אלא לגבי שאם נקבעו ג"פ חוששין לו עד שיעקר ג"פ כ"כ התוספות ועיין בד"ח לעיל סעיף י"א:

אלא ודאי א"צ לפרוש אלא עונת תחלת הוסת. וכ"כ הרשב"א לראיה זו והביא עוד ראיה מדתנן בפירקין היתה למודה כו' ר"י אומר כל הלילה שלה כו' כדלעיל סי' ב' בשם הראב"ד וכתב שהראב"ד כתב ראיה זו אלא שהוא הכריע שצריך לחוש לזמן המשכתו ובשמעתין דפ"ק דנדה ודאי מכרעת טפי דאינה חוששת אלא לעונת עיקר התחלתו אלא שק"ל קצת הא דאמרי' פ"ק דנדה גבי תנוקת שלא הגיע זמנה לראות אפי' שופעת כל ז' אינה אלא כראיה א' ופוסקת ה"ל כשתי ראיות אלמא ראיה שניה שבתוך נדתה לאו בתר ראיה ראשונה שדינן לה לומר דאין דמים אלא מחמת ראיה ראשונה אלא כראיה בפני עצמה. חשבינן לה וכיון שכן אם פוסקת וחוזרת ורואה תחוש לכולו וי"ל דהתם דוקא להחזיקה בדמים הוא שאמרו כן ונ"מ לטהרות וא"נ לבעלה ולענין כתמים (כמו שנתבאר בס' ד"ח בפ"ק סעיף ל"ד) אבל מ"מ התחלת ראיה היא העיקר לענין קביעות הוסתות ואף לביאת אורח ובהסתלק העיקר יסתלק הטפל וכן נ"ל עיקר עכ"ל ועיין עוד לקמן:

ואין דבריו נראים בזה. תמיהני דמאי שנא מדלעיל סי' ב' דלא דחה לדבריו דהתם נמי אוסר משך ראיתה וגם כתבתי שם בשם הב"י דלשטתיה אזיל וראיתי לרמ"י ז"ל שכתב דשאני התם שדרך הוסת של אשה למשוך כך אבל הכא במזלפת או שופעת כ"כ אין זה דרך וסת אלא אמרינן אורת בזמנו בא והדמים שהיא רואה אח"כ דמים יתירים הן דאתוספו בה הלכך עכשיו כשיגיע זמן עיקר התחלת וסתה ולא ראתה א"צ לחוש עוד לדמים היתירים שאם עיקר דמי וסתה נסתלקו כ"ש שדמים היתירים נסתלקו וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז"ל ע"כ ובודאי שנסמך לו על הל' הזה שכתוב בדברי רבינו כי אורח בזמנו בא והדמים שהיא רואה כו' ואין אני רואה בזה הכרע להכריע דהך דהכא אלים טפי להקל בו מהך דלעיל דהא התם נמי איכא למימר הכי דדמים יתירים אתוספו בה ורבינו כשכתב כן לא נתכוון לחלק בין הכא בהא דלעיל אלא הכא גופיה צריכה ליה למימרא בטעמא דמלתא למיזל בתר עונת תחלת זמן הוסת בלבד ולא עוד אלא שמדברי הרשב"א שכתבתי לעיל נראה מבואר דס"ל דהני תרתי מילי הא דלעיל והך דהכא כהדדי נינהו ושהראב"ד בתרווייהו מחמיר כל משך הוסת ושהוא מיקל בשניהם ולכך אין דעתי נוחה בישובו של רמ"י ז"ל והקושיא במקומה עומדת וצ"ע: 0הדרן עלך האשה פרק י

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות. דף ס"ד ע"ב ומיירי אפי' ראתה מדקמפליג בסיפא בין ראתה ללא ראתה מכלל דרישא אפי' בראתה הכי מפרשינן בגמרא:

עד שתחיה המכה. כלומר שתתרפא המכה של בעילה ופליגי בגמרא שמואל אמר כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה מחמת תשמיש פירש"י שרואה מחמת תשמיש ורב אמר עומדת ורואה יושבת ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה. ע"ג קרקע ורואה ע"ג כרים וכסתות ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה ע"ג כולם ורואה ע"ג כולם ואינה רואה בידוע שחיתה המכה:

הגיע זמנה לראות גרס. ופי' הר"ן דהיינו ימי הנעורים והביאה ב' שערות ועי' בפ"ק בד"ח סעיף ט':

בעילת מצוה. קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמר אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מודבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה כ"כ התוס' בפ"ק דכתובות דף ד':

בוגרת נותנין לה לילה הראשון. ותו לא לפי שהבוגרת נתמעטו בתוליה הלכך ודאי בלילה אחת כלו. כולם הר"ן:

ולישנא משמע כו'. בכל חילוקי בתולות כו' אע"פ שבעל הגמ' סידר מימרא דרב ושמואל בפסקא דראתה ועודה בבית אביה כבר הרגיש הר"ן בקושיא זו ודחאה מדאשכחן דאותיב רב חסדא עלייהו בגמרא מדתניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חדש וההוא ודאי בלא ראתה דאי ראתה אין לה אלא כל הלילה אלמא דרב ושמואל לא אמרו למלתייהו דוקא בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה אלא ה"ה בלא ראתה וכיון שכן הה"נ בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה והיינו דאמרינן ר"י וריש לקיש לא הוו מסקו מהאי פירקא אלא בועל כו' וכן מוכיח הירושלמי דלקמן ע"כ:

כדרך המשמש עם הטהורה וכו'. ברפ"ב דשבועות:

דנועץ צפורניו בקרקע כו'. כלומר יעמיד

עצמו בלא דישה עד כו' רש"י שם:

דביאה זו נתנו לו שיבעול. ויגמור וכדא"ל רב אשי לר' אבא דא"ל דבעל נפש לא יגמור ביאתו והשיב לו א"כ לבו נוקפו ופורש ופי' הב"י כלומר שיפרוש אפי' קודם השרת בתולים או שמא יפרוש לגמרי ולא יבעול כלל ונמצא בטל מפריה ורביה:

ולא כמו שפי' הראב"ד דעומד עד שימות האבר. וז"ל הר"ן בשם הראב"ד ז"ל דפורש דקאמרינן לא שיהא פורש לאלתר אלא ממתין עד שימות האבר ופורש וכדאמרינן בפ' ידיעות הטומאה במשמש עם הטהורה כו' אבל לנעוץ צפרניו בקרקע כדאמרינן התם לא צריך שהרי התירו לו לגמור ביאתו כדאמרינן בגמרא דאי לא לבו נוקפו ופורש ע"כ וכיוצא בזה כתב הרשב"א בת"ה דיש פירשו לא פורש מיד שגמר דא"כ יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מהמטה כדרך שאמרו במשמש עם הטהורה וכו' ולנעוץ צפורניו כו' א"צ שהרי התירו לו לגמור ביאתו אלא עד שימות ופורש וזהו גמר ביאה ע"כ:

דא"כ מאי נותנין לה דקאמר על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. כלומר דבלא בעילת מצוה לא סגי ואין כאן נתינה במה שאי אפשר שלא לעשותו אלא ודאי הנתינה הוא על מה שהיה אפשר שלא לעשותו דהיינו שאחר שכבר היה גומר ביאתו היה יכול לעמוד עד שימות האבר וזהו שנותנין לו שיכול לפרוש מיד ואפי' בקושי וטעמא כתב הר"ן דכל זה בכלל ביאה הוא ואם אי אתה אומר כן אף הוא לבו נוקפו ופורש ואין ללמוד מדם נדה לדם בתולים שהוא טהור ומ"ש בדברי הר"ן שכ"כ הראב"ד ז"ל הוא ט"ס דהא בתחלת דבריו כתב לפי' הראב"ד דאסור לפרוש מיד אלא צריך להיות וכ"כ הרשב"א ז"ל שכ"כ בת"ה אהא דפירש שלא יפרוש מיד כו' וז"ל ואינו מחוור בעיני ולמה ימתין עד שימות כדי שלא יהנה בפרישתו והרי אשה זו דמיה טהורים וביאתה מותרת לגמרי ואפי' שהדם שותת ויורד התירו לו לגמור ביאתו ולא תהא הנאה לו בפרישתו יותר מביאתו הגמורה שהתירו לו ותמה על עצמך להנות בגמר ביאה מותר ולפרוש כדי שלא יהנה אסור ועוד שאם אתה עושה אותו כמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אף הוא לבו נוקפו ופורש וזו היא תשובתו של רב אשי וזה צ"ל מבואר ואפי' לבעל נפש ע"כ והשתא מאי דמסיק רבינו דנותנין לו כל ביאה זו שיבעול ויגמור ר"ל שגומר ביאתו ופורש ואפי' בקושי ויגמור דקאמר כלומר כדרך כל שאר ביאות. וכן לשון הקיצור ופורש כדרכו בקושי:

וכיון שהחמירו כו'. מילתא באפי נפשיה הוא:

דבהטייה לא תלינן גרס. וכתב הר"ן שכן לא תלינן בנבעלה קודם לכן כיון דבחזקת בתולה היתה אין מוציאין אותה מחזקתה:

מעיקרא הוה אתי. הלכך אמרינן דדם נדות הוא זה והאי דלא אשתכח דם בתולים אפשר שהיה מועט ונסתר בשכבת זרע או שנבעלה קודם לכן. הר"ן:

שאני שמואל דרב גובריה. משמע הכא דשמואל לא שכיחא וקשה בפ"ק דכתובות דף ו' קאמר רוב בקיאין בהטייה ויש לומר דהטייה דכתובות אינה בעילה גמורה שתתעבר בה כבשאר ביאות. תוס':

ואע"פ שאין לה טענת בתולים. זהו לפי גירסת הרי"ף שכתב רבינו בפ"ק דכתובות ס"ס כ"א וכ"ש לגירסת רש"י שהסכים בה רבינו דלאותה גירסא יש לה טענת דמים:

רבי ינאי ערק. כלומר היה פורש אחר שבעל בעילת מצוה או היה בורח מלהורות בה היתר אחר בעילת מצוה. ב"י סי' קצ"ג:

וישבה לה לגיסה. כלומר מן הצד מרוחקת שכן הוראת שם נדה שהיא כמנודה ומרוחקת כדפירש רש"י בסוף פירקין והרמב"ן בפירושו על החומש בפרשה תזריע וגם בפרשה ויצא בפסוק כי דרך נשים לי הביא ברייתא שזה לשונה תלמיד אסור לשאול בשלומה של נדה ר' נחמיה אומר אפי' הדיבור שהוא יוצא מפיה הוא טמא א"ר יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא ואסור ליהנות במעשה ידיה ע"כ:

שהדעת מכרעת עליהן גרסי'. וכך העתיק הב"י:

ת"ר נשאת כו'. וכך היא הגי' ברי"ף פ"ב דשבועות אבל בגמרא לא גרס נשאת אלא ראתה כו' וראיתי בהגהת שערי דורא הלכות נדה שכתב בשם רבינו חננאל שלא באו חכמים להצריך בדיקת שפופרת אלא באשה שמיד אחר נשואיה נתקלקלה ג"פ ולא היה לה ביאת של היתר דאמרינן בברייתא נשאת וראתה מחמת תשמיש כו' משמע שאם הורגלה בכוחות דאיסורא והיתירא תו לא מיתסרא לבעלה אפי' בג' ביאות של איסור ע"כ ומ"מ מסיק דלא סמכינן עליה:

ותנשא לאחר. פירש"י דתלתא זימני בעינן לחזקה כרשב"ג כו' ואע"ג דבהך ברייתא קתני בגמרא דברי רבי לאו אכולה ברייתא קאי אלא אסיפא דנאמנת אשה לומר מכה כו' בלחוד קאי. הר"נ אבל התוס' כתבו דר"י מפרש אפי' רבי מודה ברואה מחמת תשמיש דבעי ג' זימנין לאחזוקה דומיא דהך דלעיל (בגמרא פ' דלעיל דף ס"ג) דאמר לימים ב' ולמה שלא מנו חכמים ג' כגון אכלה שום או פלפלים אפילו לרבי בעי תלת זימני ע"כ:

שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכו. שלפי שהוא של אבר יכול להיות פיו רצוף לתוכו משא"כ בשפופרת של עץ או של קנה שאין יכול להיות פיו רצוף לתוכו ויסרטט לה ומוציא דם כך נ"ל לפרש וכן מבואר בב"י סי' קפ"ז דחששא דשפופרת של עץ וקנה מפני שאינם חלקים בראשם הוא דלא כמו שנראה מדברי רמ"י ז"ל דשל עץ וקנה מסרטי בעצמם לפי שאינם חלקים וזה אינו נראה לעין שהרי יכולין להחליק העץ ברהיטני עד שיהיה חלוק מאד:

ובתוכה מכחול וכו'. שמאחר שהיא למודה לראות ע"י אבר תשמיש ג"כ תראה ע"י מכחול ואם לא המכחול תוך השפופרת כשהיה יוצא מלוכלך בדם לא היינו יודעים אם הדם ההוא בא מן המקור או מן הצדדים וכשהוא תוך השפופרת אם ימצא בו דם ודאי מן המקור הוא ולא מן הצדדים שהרי השפופרת היתה מפסקת בינו לצדדים. ב"י:

ומוך על ראשו. לפי שדם כל שהוא ניכר במוך ואינו ניכר בעץ ועוד כדי שראש המכחול לא יסרט ויוציא דם. ב"י:

ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים. ואיכא למידק הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא רגיל לבא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא היה עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסתו בכח שאין כל הכחות שוות כדאיתא בגמרא וכמו שאכתוב בסמוך וי"ל דלא אמרינן אין כל האצבעות שוות או כל הכחות שוות אלא להקל ולא להחמיר וטעמא משום דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש הלכך כל מאי דמצינן למתלי בה דהיתירא שלא להוציאה מכלל שאר נשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נבדק ולא נמצא דם על ראש המכחול. ב"י:

ונאמגת אשה כו'. אע"ג דבגמרא בברייתא קתני בהא דברי רבי הא לא פליג עליה רשב"ג אלא לענין דם עצמו ס"ל מקור מקומו טמא ותו קתני דרבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור ובר מן דין הא כתבתי לעיל בר"פ האשה דרבינו כתב בפרק אלו מגלחין בשם רש"י ורשב"ם דהלכה כרבי אפי' לגבי רשב"ל אביו אלא שכתבתי שבפ' נערה לא כתב כן:

דומיא דאידך פירכא כו'. שאכתוב לקמן בסמוך:

ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות. דהשתא מותרת בלא בדיקה מטעם ספק ספיקא שמא לא בא דם מן המקור אלא מן הצדדים ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני דאין כל האצבעות שוות אבל אם היתה בודקת לראשון ותראה דם בראש המכחול שעכשיו נתברר שמן המקור בא לא תהא מותרת לשני מטעם שאין כל האצבעות שוות בלבד ב"י בשם סמ"ג:

ולא תצטרך בדיקה. ותו פריך בגמרא ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי לפי שאין כל הכחות שוות ופרש"י ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי משבא עליה פעם אחת לא תשמש שניה בלא בדיקה שהרי הוחזקה בג' אצבעות ומשנינן אין חזקת ביאה אחת חזקה דאין כל הכחות שוות ושמא בעילה זו היתה בכח מרובה הלכך עד שתתחזק בג' ביאות לכל אחד ואחד והדר תיבעי בדיקה לביאה רביעית של בעל שלישי:

אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה כו'. וכדקתני ואם היתה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. הר"ן:

ומצינו שהקילו בה כו'. וז"ל הר"ן דהא ר"י ור"ל ושמואל כולהו ס"ל דבועל בעילת מצוה ופורש וברואה מחמת תשמיש שקלו וטרו כולהו דהא שמואל הוא דאמר שפופרת כו' ור"ל בעא מיניה מדר"י ותבדוק וכו' אלמא לא דמו אהדדי:

כ"ש כו'. שלא נחמיר לבטל בדיקתה כיון שקודם לכן הקלנו להתירה אף בלא בדיקה:

גם אם יש לה מכה תולין גרס. וכך העתיק הב"י:

או ע"פ עצמה גרס. כך נ"ל והטעם שהיא נאמנת לפי שהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה לעצמה וכמ"ש בשם הרשב"א בס' ד"ח בספ"ב:

מן הסתם אנו תולין כו'. וז"ל הרשב"א לפי שהאשה בחזקת טהורה עומדת עד שתראה ודאי כל שיש לה לתלות תולה והר"ן דקדק כן מלשון הברייתא דאל"ה לתני הכי אם יש לה מכה רואין אם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ואי לאו תולה אלא ש"מ דמסתמא תולה:

גרסי' בגמרא ההיא דאתאי לקמיה דרבי א"ל לאבדן זיל בעתה וכו' אכתוב בס' ד"ח וגם הטעם למה השמיט רבינו הא דא"ר יוסף אמר רב יהודה אמר רב התקין ר' בשדות כו' וכתוב לקמן בדברי רבינו בסוף סימן ו':

חוץ מן יום התביעה. מדנקט רבא ז' נקיים דאי יום התביעה מן המנין אין כל הז' נקיים ב"י ר"ס קצ"ב:

הפסק טהרה. שיתבאר בסימן דלקמן:

בי רב חביבא. ובגמ' רב חנינא אבל בר"ן גם הרשב"א בת"ה כתבו רב חביבא:

ואז הפריש כו'. הגמרא לא חש לפרושי וכ"כ הר"ן:

שאין צריך הפסק טהרה. משום דרואה מחמת חימוד מועטת הוא ובודאי שהפסיקה בטהרה ומיהו כיון דנקיים בעינן צריכה בדיקה בתחלתן ובסופן והכי מוכח ההוא עובדא דרבינא כו' כ"כ הר"ן והב"י העתיק דבריו בתחלתן או בסופן וכן נראה מהראיה שהביא מעובדא דרבינא פשיטא שלא נבדקה בתחלה כלל:

לא מחמת חומרא דרבי זירא. דאי משום חומרא דרבי זירא היה צריך ג"כ הפסק טהרה:

לא פשטה כו'. ותמיהני דבהלכות מקואות בס"ס ל"ו כתב רבינו דפשטה בימי רבא וכן מוכרח שם מהגמ' וצ"ע:

כדקא"ל רבא לרב פפא. בגמרא לעיל מהא דתבעוה דדרש רבא קשתה שני ימים (וראתה בימי זוב) ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים קסבר אין קשוי לנפלים ואין פתיחת הקבר בלא דם וא"ל רב פפא לרבא מאי איריא קשתה ב' ימים אפי' משהו בעלמא דהאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו כו' ואהדר ליה רבא אמינא לך איסורא כו':

אלא ז' נקיים דקאמר רבא כו'. כלומר כיון דלאו משום חומרא דר' זירא נגע בו וגם אינה בודאי ראתה א"כ ז' נקיים דקאמר למה אלא שיהו נקיים בבדיקה כו':

גרסי' בגמ' אמר רבא אשה לא תחוף כו' וכתבו רבינו בהלכות מקואות:

אבל הלכה כר"א. ובפ"ק דף ו' דאין למדין הלכה מפי הגמ' רבינו כתבו בפ' יש נוחלין מ"מ הא רב ורבי אזלי בשיטתיה לקמן ועוד לעיל התם פסק בגמ' כוותיה בהך:

הרי זו בחזקת טהרה. פרש"י וטהרותיה שנגעה בהן כו' טהורות דהשתא הוא דחזאי ומ"מ תנן בסיפא דמטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ואם יש לה וסת דיה שעתה ופי' רש"י דאהך רישא קאי:

דמסתברא דעדיף האמצע כו'. כלומר דנהי שאין ללמוד בדיקת זבה החמורה מבדיקת נדה הקלה נלמוד אותה מבדיקה דזבה עצמה מבדיקת הסוף דהא עדיף האמצע כו' וכ"כ ג"כ הרשב"א:

דאיתחזק בטהרה. ואמרינן לעיל מהו דתימא תחלתן הוא דאתחזק כו':

עד מקום שהשמש דש. וכ"כ הגהת מיי' גם רבינו ירוחם וכתב הב"י וז"ל דברים אלו קשים בעיני שא"א לאשה להכניס העד כל כך בעומק ואם תדחוק להכניסו כל כך בעומק ע"י תחבולות תקלקל עצמה שיסרט המקום בפנים ע"י הבדיקה ויוציא דם ויוצא העד אדום ואינו מן המקור אלא מחמת דוחק בבדיקה וכך אומרת הפקחת שבהם וזכורני כי בנערותי ראיתי זקנים שהיו מגמגמים על בדיקה זו לומר שהוא דבר שא"א לעשות ועוד יש לשאול מה טעם הצריכו לבדוק עד מקום הזה ואי משום הא דכתב הרמב"ם גבי בדיקה דשפופרת (שכתבתי לעיל בס' דברי חמודות סעיף ט') אי משום הא לא איריא דשאני התם שצריכים אנו לדעת

שמא מחמת פגיעת השמש בצואר הרחם ובא הדם מן המקור ולכך אנו צריכים שהמכחול יכנס עד שם ואין זה שום ענין לבדיקה דהכא ואפשר שטעמם משום דכיון דקי"ל דנשים מטמאות ביציאת הדם לבית החיצון אע"פ שעדיין לא יצא כדאיתא בר"פ יוצא דופן צריך לבדוק כל הבית החיצון ועד מקום שהשמש דש הוא בית החיצון ומפני כך צריך לבדוק עד שם ע"כ ולענין הלכה למעשה אכתוב בספר ד"ח בס"ד ואולם כתב עוד הב"י וז"ל ואע"פ שכתב הרמב"ם בפ"ה מהא"ב שבשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבמפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות ע"כ דלפי זה אפילו תכניס העד עד מקום שהשמש דש עדיין לא יצאו ידי חובת בדיקת הפרוזדור כולו י"ל דס"ל דמאי דאפשר למבדק בבית החיצון בדקינן א"נ שאינם סוברים בזה כהרמב"ם דהא בפ' יוצא דופן בעי הי ניהו בית החיצון במתני' תנא מקום שהשמש דש והרמב"ם מפרש דעד מקום שהשמש דש הוא בית החיצון אבל עדיין נשאר מבית החיצון קצת לצד פנים והם מפרשים ששם נגמר הבית החיצון עכ"ל הב"י ואני אומר דבמחילה מכבודו לא דייק שפיר בדברי הרמב"ם והוא סובר דפרוזדור הוא ניהו בית החיצון ואינו כן שהרי הרמב"ם בעצמו כתב עד היכן בית החיצון כו' חוץ מבין השינים ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה וכתבתי דבריו בר"פ יוצא דופן אבל ענין הפרוזדור אע"פ שאינו הרחם עצמו וכל מה שממנו ולחוץ בכלל בית החיצון יחשב מ"מ כשנאמר בית החיצון אין המכוון בו כל הפרוזדור אלא עד מקום שהשמש דש וזה מבואר בדברי הרמב"ם שם שכתב הרחם שנוצר בו הולד נקרא רחם הוא הנקרא מקור כו' וצואר הרתם כולו והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה קוראין אותו פרוזדור כלומר שהוא בית שער לרחם ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור כו' ומעתה גם להרמב"ם בית החיצון אינו מגיע ליותר כי אם עד מקום שהשמש דש ואע"פ שהשמש אינו מגיע עד ראשו של הפרוזדור שמבפנים ההוא לאו בית החיצון מקרי לענין זה אף להרמב"ם וזה נ"ל פשוט וברור וגדולה מזו דבהדיא איתא בגמרא דיוצא דופן דף מ"ב יצא ראשו חוץ לפרוזדור דהיינו בבית החיצון וכן פרש"י הא קמן בהדיא דבית החיצון ופרוזדור לאו חדא מילתא נינהו:

אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור וסת. כדי לחייב בעלה חטאת ופירש רש"י דאמרינן בפרק כל היד נמצא על סדין שלה אותיום כלומר מיד לאחר בעילה חייבין בקרבן דודאי דם הוה בשעת ביאה ע"כ:

ועד. פירש רש"י סדין כו' ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק סימן ה':

ת"ר ואשה כו'. כך הוא ברי"ף פ"ב דשבועות והיא שנויה בתורת כהנים כמו שכתב הר"ן אלא שדילג בה הרבה מה ששנוי באמצעה לענין טומאת בועלה וטומאת משכב ומושב דלא נפקא מיניה האידנא כלל אפי' מקמי דאימעוט רבנן דהוו בקיאי כו' כדלקמן:

אין דם אלא אדום. הכי גרסינן בתורת כהנים ולא ברי"ף ומשום הכי הוצרך הר"ן לכתוב בלשון כלומר אדום כו' אבל נראה שרבינו נתכוון לפרש וכמו כן לקמן בסמוך:

האדום והשחור כו'. שנוי בפרק כל היד בסימן ד' ושם נתבאר:

מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. דמשמע אע"ג דהוי דם בבשרה דהיינו בפנים ולא יצא לחוץ לפרוזדור כך לשון הר"ן ופירוש דבריו אע"ג שלא יצא חוץ מפרוזדור אבל אין לפרש שלא יצא אפי' לפרוזדור דא"כ עדיין במקור הוא דהפרוזדור הוא חוץ למקור כמו שנתבאר ממה שכתבתי סי' דלעיל ואם עדיין לא בא לפרוזדור לא זב ממקורה וכי תזוב כתיב ולקמן אהא דאמר ר' זירא בפי' רואות טפת דם כחרדל כתב הר"ן בעצמו שכשהוא בפרוזדור שהוא כמו שיצא לחוץ כדדרשינן מבבשרה:

ת"ל זובה. ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקיה בלשון זיבה ילפינן זובה כך פירש רש"י בריש פרק יוצא דופן כמו שכתבתי שם בשמו:

אלא ראיה אחת. ל"ג בתורת כהנים ולא ברי"ף וזהו דהוצרך הר"ן לפרש אע"פ שאינה רואה כל שבעה כו' אבל אין למחקו מהספר שנראה שרבינו בכיון כתב כך כדי לפרש וכדלעיל ג"כ תלמוד לומר דם:

ת"ל על נדתה. וכ"ה בת"כ וברי"ף משום הכי פירש הר"ן סמוך לנדתה דעל משמע סמוך אבל גירסת הגמרא ת"ל בלא עת נדתה וכ"ה בפרש"י ולכאורה כך עיקר דהשתא מעיקרא אתא קרא ללמד על הסמוך בלא עת נדתה ואח"כ הוסיף ללמד אף על המופלג בעל נדתה אלא כדלקמן גבי מנין לרבות י"א ת"ל בלא עת נדתה מרבינן למופלג וכדפירש רש"י התם ולכן נ"ל שהגירסא הנכונה לגרוס כך בכאן ת"ל בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה אחר לנדתה דמייתי השתא לכל הכתוב כמות שהוא ללמד דאין זיבה בתחלה כלל ובתר הכי קאמר אין לי אלא סמוך וכדפירש הר"ן דעל סמוך משמע וקסבר דעל נדתה דקאמר הכתוב הוא פירוש דקמפרש לבלא עת נדתה שיהא דוקא בסמוך לו כלישנא דעל ומהדר ת"ל או כי תזוב ש"מ דלרבויי קאתי קרא דאי לפרושי בלתוד לא לימא או כי תזוב אלא המ"ל בלא עת נדתה על נדתה ואי נמי הכי קאמר ת"ל או כי תזוב על נדתה דתרתי למה לי ולא לימא אלא חדא לישנא או על נדתה לחוד או בלא עת נדתה לחוד דמהיכא תיתי לרבות מופלג אילו לא נאמר אלא חדא לישנא אבל השתא אתא על נדתה דמשמע סמוך לגלויי ארישא דבלא עת נדתה דמופלג הוא וכדמסקינן גבי יום י"א דמרבינן מבלא עת נדתה למופלג והא דאמרן דעל סמוך משמע הכי תנן במנחות בפ' שתי הלחם ואע"ג דפליגי התם היינו היכא דיש לפרש עליו ממש והכא ליכא לפרושי עליו ממש:

אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד שנים שלשה כו'. כלומר מנין שנים שלשה כו' וכ"ה ברי"ף בהדיא גם בתורת כהנים וכן בגמרא מנין לרבות מופלג שנים כו' וכתבו התוס' אגב ריהטא נקט שנים דשנים היינו יום שני לימי זיבה דהיינו מופלג יום א' שריבה כבר דהא מני ואזיל עד עשירי ואחד עשר וא"כ שנים היינו שני ע"כ ועוד נ"ל לפי גירסת רבינו דשנים קאי איום אחד וה"ק מופלג. יום אחד שהוא שנים דהיינו שראתה ביום שני והדר קאמר שלשה כו' כלומר מנין לרבות מופלג שלשה כו':

וראוי לזיבה. פרש"י לצרף עם שנים שלשה ארבע ונ"ל שצ"ל עם שנים שלשה וכ"ה בר"ן:

ומנין ששומרת יום כנגד יום. כלומר מנין דאי ראתה שני ימים או יום אחד שתהא שומרת יום אחד בלבד ואחר כך תטהר. הר"ן:

ת"ל טמא יהיה. וכ"ה בת"כ וברי"ף ואין זה מקרא הנאמר בפ' ראשונה ושניה דואשה ובגמ' הגירסא ת"ל יהיה לה ופרש"י הוסיף לה הויה של שימור ע"כ וצריך לומר דאע"ג דלקמן בסמוך ממעטינן מיניה דאינה סופרת אלא יום א' אפ"ה יש במשמעו הויה של שימור מיהת וה"ק לקמן ת"ל יהיה לה כלומר אין במשמעו שמצריך להוסיף שימור אלא יום א' בלבד אבל הר"ן גורס ת"ל טמאה היא ופירש כלומר דכיון דכבר כתב כימי נדתה תהיה משמע דהויא טמאה כנדה ומה ת"ל טמאה היא למעוטי שאינה משמרת אלא יום אחד בלבד ע"כ:

ומה הזב כו'. הקשו בתוס' דהא איכא למיפרך מה להזב שכן מטמא בראיות כבימים מיהו מצינן למילף משום דלגבי ספירה אחמור רחמנא באשה מבאיש ולענין ספירה עביד שפיר ק"ו הואיל ולענין ספירה מצינו שהחמיר באשה מבאיש ע"כ:

שאינו סופר אחד לאחד. ופרש"י זב בעל ראייה אחת כבעל קרי דמדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ילפינן דזב שראה ראייה אחת אינו אלא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב. הר"ן:

סופר שבעה לשתים. דהכי תניא התם כ"כ הר"ן ורצה לומר בת"כ בפרשת זבים:

שפופרת שנים לשנים. וכן הגירסא ברי"ף ובת"כ אבל בגמ' גרסי' שבעה לשנים וכ"כ הר"ן משמא דגמרא:

ת"ל. כל ימי זוב טומאתה כמשכב נדתה יהיה לה דלכתוב כל ימי זוב כמשכב נדתה יהיה לה למה אלא להכי כתב יהיה לה דמשמע מיעוטא דאין לה אלא יום א'. הר"ן:

אחר אחד לכולן גרס. וכלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחר אחד בלבד וכו' כדכתב הר"ן ונ"ל דהכי דייקינן מדלא כתב ותטהר בלבד ואחר למה לי אלא ה"ק ואחר תטהר כלומר שהטהרה תהיה אחר היינו מיד אח"כ ובא לומר שלא יהיה הפסק טומאה בין אלו הנקיים שאילו היה הפסק טומאה ביניהן נמצא שהנקיים היו מופלגים אלו מאלו ותהיה הטהרה אחר שני זמני נקיים ואין זה טהרה דאחר בלבד אלא אחר תרי זמני והוי להו תרי אחר אחר כו':

הלכך בעי שימור יום תשיעי. היינו שלא תשמש כדתנן בפירקין ומודים ברואה בתוך י"א יום כו' טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה ומגען ובעילתן תלויין ופירש"י טבלה יום שלאחריו דעבדה קצת שימור ושמשה הרי זה תרבות רעה שמא תראה אחרי כן ותצטרף לשלפניו ואין טבילתה טבילה ומגען לענין טומאה וטהרה ובעילתן לענין קרבן תלויין שאם תראה מגען מגע זבה וחייבין בקרבן ואם לא תראה מגען טהור ובעילתן פטורה ע"כ ובגמ' ת"ר ושוין בטובלת לילה לזבה שאינה טבילה ופירש"י שאע"פ שחלוקין בה ברואה יום י"א וטבלה לערב שפטורה מן הקרבן התם הוא משום דיום י"א לא בעי שימור הלכך לאו זבה הואי אבל זבה קטנה של תוך י"א יום בעי שימור דאין טבילת לילה עולה עד שתשמור יום המחרת קצת ותטבול ע"כ והכי תניא בסוף מסכת יומא הזב והזבה וטמא מת טבילתן ביום ותנן בפ' הקורא את המגילה למפרע שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עה"ש כשר ובסמוך אכתוב דעות חלוקות בטבילה זו דאיכא מאן דאמר דס"ל דחכמים חשו שמא תבעל וגזרו שלא תטבול ביום השימור כלל והא ודאי דבין זבה קטנה בין זבה גדולה טבילתה דבלילה של אחר הנקיים או של אחר יום השימור דלא גריעה מטבילתה דביום השבעה או ביום השימור שלא אמרו דטובלת לילה אינה טבילה אלא הלילה שלפני יום השימור או יום השבעה לפי שצריכה שתשמור קצת יום ושיהא קצת יום השביעי אבל מששמרה קצת תו מציא טבלה לכשתרצה אף בלילה וכ"כ הב"י סי' קפ"ג:

טבלה ומשתריא לערב. וברי"ף איתא טבלה לערב ומשתריא ואיכא בינייהו דחלוף הגרסאות דלגירסת רבינו משמע דיכולה לטבול כדינה ביום ומהנץ החמה ואילך כדכתבתי לעיל אלא דבעיא שימור שלא תשמש כמ"ש לעיל ואילו לגי' הרי"ף משמע דאף הטבילה אינה רשאית אלא לערב וכ"כ התוס' בפירקין דף ס"ז ע"ב אהא דא"ר שמעון אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן דאטבילה קאי וכך פירש"י שם שמא תבא לידי ספק שמא תשמש בו ביום כו' וגם תלמידי הר"י כתבו כן בפ' אין עומדין שמפני התשמיש אסרו הטבילה שאם תטבול שמא תבא לשמש ובהדיא כתב המרדכי שכך משמע מדברי הרי"ף ולפיכך אני אומר דמה שכתב הב"י על דברי המרדכי דלא נראה לי כן מתוך דברי הרי"ף אלא דמשמע מדבריו דאתשמיש קאי דלאו השגה היא כלל לפי שפשיטא לי מלתא שכך היתה גירסת הרי"ף לפני המרדכי וכמו שהיא ג"כ ברי"ף שלפנינו ושלפני הב"י היתה הגירסא כמו שהוא בדברי רבינו ומש"ה כתב דמשמע דטבילה שריא ולא אסרו אלא לשמש זה נ"ל פשוט וברור ולקמן בהל' מקואות בסי' ל"ז אכתוב ללשון הר"ן דדייק נמי מהרי"ף דסובר ר"ש לא אסר אלא תשמיש מדגרס שלא יבא לידי ספק גם שם אין גירסא שלנו בספר הרי"ף כן אלא שמא תבא כו':

לבד מיום אחד עשר דלא בעיא שימור. כדתנן בפירקין הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ומשמשת ב"ש אומרים מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן וב"ה אומרים פטורין מן הקרבן ופי' רש"י הרואה יום אחד עשר שהוא סוף ימי זוב ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה. משכב ומושב אפילו בעלה מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין שהוא כבעלת שומרת יום כנגד יום דקסברי יום אחד עשר בעי שימור וב"ה פוטרין מן הקרבן דלא בעיא שימור ע"כ אלא שכתב דלענין טומאה מודו דמדרבנן מחמירין גזירה יום אחד עשר אטו תוך אחד עשר דאיכא איסור דאורייתא ונפקא ליה לרש"י מדתנן טבלה ביום שלאחריו היינו אחר יום אחד עשר שראתה בו ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה ב"ש אומרים מטמאין כו' ובה"א הרי זה גרגרן ובגמ' דפרק בא סימן (נדה דף נ"ד) אמר רב ששת דגרגרן דתנן אסור שאסור להיות גרגרן ולשמש ביום שנים עשר עם הרואה באחד עשר ומברייתא דקתני התם משמע ליה ואי איתא דאף רבינו והרי"ף הכי סבירא להו הוה ליה לפרש דהא מדבריהם האלו משמע דליכא איסורא ומיהו בלאו הכי תקשה למה לא פירשו דאע"ג דלא בעייא שימור מ"מ אינה טובלת עד מקצת יום י"ב וכדקתני במתני' טבלה ביום שלאחריו משמע אבל לא בלילה וכך פרש"י בהדיא טבלה ביום שלאחריו דעבדה שימור קצת ושימור מעליא הוא אלא שתוך אחד עשר יום אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק כו' אלא יש לומר דלא חיישי' לדקדק בכל כי האי דלא נפקא מיניה האידנא ולא באו אלא להורות הדרך אשר היו מלפנינו בדרך העברה בעלמא ומש"ה נמי אפשר דס"ל דמדרבנן אסור כל יום י"ב אלא שלא חשו ג"כ לפרש ויש לומר ג"כ דמדחזינן התם בפ' בא סימן דרב אשי דוחה למשמעתו של רב ששת מהברייתא דהתם ולפי זה ליכא למשמע דגרגרן דתנן דאיסורא הוא אלא שנקרא גרגרן כלהוט אחר אכילה ואע"פ שהיא של היתר והוה ליה לקדש עצמו במותר לו ומצינן נמי למימר דסברי דמצינו לטבול אף בלילה כיון שא"צ שימור ודקתני טבלה ביום לרבותא דב"ש קתני דאפ"ה מטמאין כו' אלא שדוחק קצת לומר דקתני משום רבותא דב"ש: