מעדני יום טוב על נדה · הטקסט

תחתון כעליון. תחתונו של בועל נדה טמא כעליונו של זב מה עליונו של זב שהוא הדבר הנשא ע"ג הזב אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים כדנפקא לן מכל אשר יהיה תחתיו שפירושו אשר יהיה הזב תחתיו דמה שתחת הזב מכל אשר יגע במשכבו נפקא אלא תחתיו שהזב תחתיו קאמר וכתיב יטמא להפסיק אדבתריה והנושא אותם יכבס בגדיו אלא יטמא קאמר טומאה קלה שאינה מטמא אלא אוכלים ומשקים ואף תחתונו של בועל נדה כן מדכתיב גבי בועל נדה וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא שאין צ"ל דהא כבר כתיב ותהי נדתה עליו אלא בא להוציא דמשכבו אינו חמור כמשכב הנדה שמטמא אדם וכלים אבל משכבו אינו כן אלא דין ראשון יהיה לו שמטמא אוכלים ומשקים בלבד ומפני שלעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה לכך שנה התנא תחתון כעליון ולא שנה בהדיא לטמא אוכלין ומשקים בלבד:

מפני שהן בועלי נדות. מפרש בגמ' בנשואות שנו:

והן יושבות על כל דם ודם. וא"ת ותיפוק לי שהן נדות מעריסתן וי"ל דהיינו דוקא בקטנות דלא דרשי ואשה אבל בגדולה דמפרשי להו וטבלי לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם. תוס':

ה"ג מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי:

ש"ן דסתרה. פירש"י וקי"ל דסותר אותו היום ותו לא בהמפלת בשמעתא קמייתא דמהיקשא דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ילפינן דסותר כמו זיבה אבל מדכתיב לטמאה בה ילפינן דאין סותר אלא יום א' דה"ק קרא אין לך בה אלא מה שאמור בה סותרת יום א'. פירש"י מ"ש בה בש"ז לענין טומאה רק יום א':

פולטת. פירש"י כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה והתוס' כתבו דר"י אומר דמשכחת בשמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראיית ג' ימים רצופים דקי"ל כרבנן בפ' ר"ע דבעי שש עונות שלימות (כדכתב רבינו לקמן) א"כ אחר ראייה אחת אחר תיקון ר' זירא דסופרת ז' נקיים על טפת דם כחרדל דמסתמא צריך נמי נקיים מזרע דכעין דאורייתא תיקון. תוס':

אחר אחר לכולן וכו'. פירש"י כלומר זמן אחד לכולן שיהו רצופים טהרתן וברי"ף פ"ב דשבועות דף ש"ח הגירסא אחר אחד לכולן. ופי' הר"ן כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחר אחד בלבד ואי ראתה בינתים ומשלמת בתר הכי נקיים ה"ל תרי אחר (אחד) הלכך ילפינן דאי ראתה בינתים סותר מנינה ואח"כ מונה ז' רצופים כדי שלא תהיה להן אלא אחר אחד עכ"ל ונ"ל שיש לגרוס כן בלשון רש"י אחר אחד ועיין מה שפירשתי בלשון הר"ן בפ' תינוקת סי' ו':

אפילו לר"ש. פי' דר"ש ורבנן פליגי בפולטת ש"ז אי מטמאה בפנים כבחוץ ורבנן ילפי לה מריבויא דיהיה דקרא דיהיה זובה בבשרה לרבות פולטת ש"ז שתהא כזיבתה שמטמאה בפנים כבחוץ כדמשמע בבשרה ור"ש אמר דיה כבועלה מה בועלה אינו מטמא עד שתצא טומאה לחוץ כדכתיב אשר תצא ממנו ש"ז אף היא כו' וע"כ לא קאמר ר"ש דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא בכ"ש רואה הויא פירש"י דא"נ דיה כבועלה מטמאה כבועלה במשהו וסתרה כבועלה ועיין מ"ש לק' בזה גבי ור"ת פי':

ולרבנן פשיטא להו דרואה הויא. פירש"י דכיון דלרבנן מטמא בפנים כבחוץ אלמא רואה הויא וכ"ש דמטמאה במשהו ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתורת זיבה מרבו ליה מיהיה זובה:

הלכך כל אשה כו'. ואפי' נשים דידן שהחמירו עליהן חומרת ר"ז שאפילו על טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים ואע"פ שלא ראתה בג' ימים כדין זבה אפ"ה כל דתיקון כעין דאורייתא תקון וכמש"ל בשם התוס':

צריכה ליזהר שלא תתחיל לספור כו' דחיישינן שמא תפלוטהש"ז אחר שהתחילה לספור והיא לא תרגיש כ"כ רמ"י ז"ל סי' קצ"ו וכ"כ בספר התרומה גבי קינוח ורחיצת חמין דלקמן בסמוך:

הלכך יום חמישי. היינו תחלתו שהוא מהלילה שלפניו:

ממחרת ראייתה. כלומר מתחלת יום המחרת שהוא מהלילה שלפניו וכיוצא בזה הלשון תמצא כמו כן בפ' האחרון:

להפליט כל הזרע וכו'. ולא חיישינן שתפלוט עוד אח"כ בלא הרגשה כ"כ בס' התרומה:

או תרחץ במים חמין ויפליטו כו'. דמים חמין מסריח הזרע ונפלט כדאמר בפירקין דף ל"ד וכן התם בפ' ר"ע דחמימות מסריח הזרע ומפליטו דמש"ה בעי רב פפא ש"ז דישראל במעי כותית אחר ג' מהו דדלמא ישראל דדייגי במצות חביל גופייהו פי' חביל חם וכו':

ואח"כ כבדה את הבית. פי' שקנחה עצמה יפה יפה:

וכן מוכח בפ' ר' עקיבא דמהני כיבוד להפליט הזרע. לא ידעתי היכן מוכח התם הכי ואולי יש להוכיח מהא דתלי טעמא בחביל גופייהו דש"מ דהחמימות מסריח ומפליט הזרע אלא דאכתי שאר כיבוד שע"י מוך או בגד מהיכא שמעינן לה:

וטובלת לערב וטהורה. מהיכן תטהר אם לא ע"י כיבוד:

ויסמכו ע"ז שהולכות משעת תשמיש כו'. וההיא דתנן בפ"ח דמקואות טבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה תפתר בשלא הלכה א"נ ההיא דמס' מקואות כשהלכה דפלטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומש"ה צריכה כיבוד לטהרות משום נגיעת דש"ז אלא דלית לה דין פולטת לראייה. הרשב"א:

ואמאי אמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה כו'. דלעיל בסמוך:

דהא אמרינן. ד' מ"א ולעיל כתבתיו גבי בעיא דש"ז רואה הויא כו':

אלא משום דכתיב ביה זיבה. זה הלשון לא ידעתיו לפרשו ולכן נ"ל שצ"ל אלא משום דפתוך ביה זיבה והיינו כי הא דאמרינן בפרק המפלת (נדה דף כ"ב) טעמא דש"ז סותר בזב לפי שא"א ליה בלא צחצוחי זיבה פירש"י לפי שא"א לראות ש"ז הבאה מן הזב בלא טיפת צחצוחי זיבה דהשתא קצת זיבה דאית ביה קא סתר ע"כ ואפ"ה אינו סותר כל שבעה דזיבה גמורה דלא ערבה ביה ש"ז סותרת כל ז' צחצוחי זיבה דערבה בה ש"ז לא סותרת אלא יום א':

בפ' יוצא דופן. דף מ"ב פירש"י מדמרבינן ליה מיהיה זובה וכדכתב ל"ל בפלוגתא דר"ש ורבנן:

מדאחמור רחמנא אבעלי קריין בסיני. והתם ודאי שלא היו כולם בועלים בזיבותם:

אמילתיה דר"ש. דאמר שאינה מטמאה מבפנים כבחוץ:

אלמא דעדיפא מבועלה כו'. דבועלה סותר דוקא מפני צחצוחי זיבה שיש בו וזה א"א לומר בפולטת ואפ"ה סותרת ומיהת אע"פ שאין הטעמים שוים מ"מ בדיניהם דסתירה הם שוים והלכך שפיר פירש"י שכתב אהך דא"נ דיה כבועלה מטמאה וכו' כמ"ש לשונו לעיל:

היאך תסתור לחצאים גרס. ולי נראה דאף הראב"ד לא אמר שתסתור לחצאין אלא ה"ק שדין סתירה הפולטת לא שייכא אלא בטהרות ואלא מיהת כשעסוקה בטהרות אה"נ שסותרת אף לבעלה ולא תסתור לחצאין וכי הא דאמרינן בפ"ק ובפ"ב דמגו דצריכה בדיקה לטהרות צריכה בדיקה לבעלה וכי אינה עסוקה בטהרות לא בעיא וה"נ דכוותיה דכשעסוקה בטהרות סותרת אף לבעלה במגו דלטהרות וכי אינה עסוקה בטהרות שוב אין כאן סתירה לבעלה לחוד:

פירש"י וקרי אע"פ שאינו גורם זיבה גורם מיהת טומאת יום א'. אבל קושי דבימי זיבה אינו גורם אפילו טומאת יום א' דבריש הסוגיא דהתם איפליגו אמוראי אמר שהיא נדה ליומא פירש"י שאסורה לשמש אותו היום אבל לערב טובלת וא"צ לשמור יום כנגד יום דרחמנא טהריה לדם קישוי ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה פירש"י שנמצא שלא היה דם קושי מחמת ולד ונמצא משמש עם זבה קטנה דאורייתא וענוש כרת ולכך צריכה לשמור יום כנגד יום מדרבנן ור' יצחק אמר דאינה כלום פירש"י ואפילו באותו היום היא משמשת ונמצינו למדין דאפילו לשמואל דשומרת יום כנגד יום אינה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו טומאת יום א' לית לה ואף לרב נראה שאינה אסורה לשמש אלא מדרבנן כפירש"י דרחמנא טהריה לדם קושי והדין עמו דאי לא אמרת הכי א"כ אף היא תהיה צריכה שימור מדאורייתא כך נ"ל לפ' לשון רש"י שכתב רבינו אבל בפירש"י שלפנינו כתוב בזה הל' ואי קשיא והרי קרי שאינו גורם כדקי"ל וסותר ההיא לאו סתירה דחד יומא הוא דסותר וכי קא בעי רבא לסתור הכל ע"כ:

הלכך סותר יום א'. ומסתמא בפולטת קאמר דהא בקושי אבעיא לן:

ועוד הביא ראיה כו'. ר"ל הראב"ד:

שלא תבא לידי ספק גרס. ול"ג נדה דבנדה שאין צריך נקיים לא שייך שום סתירה וספק:

ולא מסתבר שלא התירתה תורה אלא על מנת שלא תתהפך כו'. ותמיהא לי וכי לא מסתבר לומר כן והרי רבא מוקי לקרא הכי בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ב) דאמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה וקאמרינן דרבא אקרא דורחצו במים דמשמע דיכולה לטבול בו ביום קאי וקאמר דכי כ' רחמנא ורחצו וגו' בשאינה מתהפכת אבל במתהפכת כל ג' ימים אסורה:

אמר בעשרים וחד תשמש. ולא חיישינן לפליטה:

סותרין עד ערב יום ז'. כלומר עד הערב שמש של יום ז':

מדם נדה דלאחר י"א יום שבין נדה לנדה ועיין לקמן גבי דם יולדת נקבה בשבוע שניה דלא סתרה לנקים דשבוע ראשונה וכן זבה דעלמא כו':

כדברי ר"י. ר"ל רבינו יונה ובשארי דוכתי רגיל לכתוב הר"י שר"ל רבינו יונה:

אין לידה סותרת. עיין לקמן בסמוך מ"ש בשם התוס':

רבא אמר אינה סותרת. וא"ת והא רבא סובר דא"א לפתיחת הקבר בלא דם (כדכתב רבינו ברפ"ק) וא"כ תסתור דהכא בעינן ז' נקיים מדם וי"ל דרבא אליביה דר' מרינוס קאמר וסבר דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם דהא קאמר דאינה סותרת. תוס':

וכן פירש"י כו'. לא קאי לראיה אתשובת רש"י אלא מלתא באפי נפשיה לראיה דלא אתמר הלכתא כאביי בהך דהכא:

כתנא דשוין. דתניא ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה פירש"י ושוין שמאי והלל דפליגי במעל"ע בריש מכילתין) ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה ואפילו איכא שהות זמן מרובה שהרי דמיה מסולקים שכמה ימים שעברו ולא ראתה דם ממעין זה והוייא לה ראייה ראשונה ודיה שעתה ומניקה מארבע נשים היא דדיין שעתן בראייה ראשונה:

טובלת לנדתה אחר ז' לראייתה. ואע"פ שאינן נקיים כדין נדה קודם שהחמירו בחומרא דר' זירא וכדמסיק רבינו:

לא נדות ולא זיבות. דבלאו הכי אפילו לא ראתה יש לה טומאת יולדת כדכתיב כימי נדת דותה תטמא ואפילו למאן דאמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם גזירת הכתוב הוא: נ"ל דה"ג אבל בספק ראשון יש נפקותא דיולדת בזוב:

ומותרת לבעלה במקום שנהגו לבעול כו'. דאילו במקום שנהגו שלא לבעול על דם טוהר אין נפקותא אף בספק הראשון דהא על כל דם שתראה ואפילו בדם טוהר צריכה ז' נקיים לדידהו כ"ש בדם טמא דבשבוע שניה אבל לנוהגים לבעול על דם טוהר הרי ספרה ז' נקיים אחר ספיקתה דילדה בזוב ומשום חומרא דר' זירא תו אזדא לה אותה חומרא ונשאר על דין הגמ' שאין ראיית שבוע שנייה סותרת וכך פי' ב"י סי' קצ"ד: 0הדרן עלך פרק רביעי פרק ה

אין יושבין עליו ימי טומאה כו'. מפרש בגמ' דטעמיה דת"ק משום דכתיב אשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת וטעמיה דר"ש דכתיב תלד יתירה ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן ואר"י דלד"ה אם לא יצא דם אלא דרך דופן היא טהורה משום דכתיב ואיש כי ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה:

כל הנשים מטמאות בבית החיצון. מסיים במשנה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה ופירש"י בבשרה משמע בתוך בשרה ובגמ' ת"ר בבשרה מלמד שמטמאת בפנים כבחוץ ואין לי אלא נדה זבה מנין ת"ל זובה בבשרה ופירש"י ת"ל זובה בבשרה ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקי' בל' זיבה ילפינן זיבה:

מקום שהשמש דש. וא"ת ומנא ידעה בתולה ולא ידעה איש ועוד הא אין כל תרתי סימנין שייכי אהדדי דמקום שהשמש דש אין כל אצבעות שוות ותרצתי בס' תוס' י"ט דאילו דש היינו עד בין השיניים והבאתי ראיה מל' הרמב"ם בחבורו פ"ה מהא"ב שכתב הואיל ויצא מבין השינים כו' ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר כו' ולא דייקי לי דברי הב"י שבסי' קצ"ו בפי' בית החיצון כמו שאכתוב בס"ד בפ' תינוקות סוף סימן ה' והא דאמרן עד מקום שיגיע אליו האבר הוא באדם בינוני ובאשה בינונית וכן כתבו התוס' בד"ה וסבר ר"ש וכו':

נדריה נבדקים. פירש"י אם ידעה לשם מי נדרה כו' מדכתיב איש כי יפליא לנדור מרבינן מופלא סמוך לאיש יודע לפרש לשם מי נדר סמוך לאיש שהוא סמוך לבוא לכלל גדול דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות והיינו בתינוק כל שתים עשרהובתינוקת כל י"ג ל' רש"י בגמרא דף מ"ו ע"א:

ובודקין כל שתים עשרה. וכיון דתני בת י"ב ויום אחד נדריה קיימים נבדקים כל י"ב למה לי סד"א הואיל ואמר מר שלשים יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנוה שלשים יום ולא ידעה להפלות אימא תו לא לבדוק קמ"ל גמרא ועיין בד"ח:

בן י"ב שנה ויום אחד. פי' הר"ן שהנקבה ממהרת להביא סימן גדלות קודם לאיש וכדבריו כך הוא כדתנן במתניתין סוף פירקין בת עשרים שנה כו'. ואלא מיהת הכא לא איירינן בהבאת שערות אלא כולה מלתא בשנים תליא. ובידיעתן להפלות ואינו ענין למהירת הבאת השערות ותדע דהא בגמרא ת"ר אלו דברי רבי ר"ש בן אלעזר אומר דברים האמורים בתינוקת בתינוק אמורים דברים האמורים בתינוק בתינוקת אמורים ומפרש טעמא דרשב"א בגמרא דמתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנס בו ערמומית תחלה וכתבו התוס' דאפילו אין לו רב רגיל לצאת ולבא ומתפקח יותר ע"כ אלא הר"ן לפום חורפיה לא עיין דטעמא דמתני' מפרשינן נמי בגמרא מדכתיב ויבן את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש וי"ל דהר"ן אקרא דמופלא סמוך לאיש מהדר וקאמר דסמוך לאשה הוה קודם סמוך לאיש משום דאשה ממהרת כו'. ובגמרא יהיב טעמא אהפלאה גופה דהא דהאשה מתרבת בקרא שיודעת להפליא קודם לאיש הוא מפני שהקב"ה נתן בה כו':

אע"פ שאמרו אין אנו. כתב רש"י דבכלל שוטה נמי לא מחזקינן כו' דאין שוטה אלא המקרע כסותו כו' בריש חגיגה ונתבאר בפ"ק דחולין סי' ד' ועיין עוד בפרק חרש ביבמות:

עד שתביא שתי סימנים. הנכון לגרוס שתי שערות או למחוק מלת שתי:

עד שתביא ב' שערות אחרות וכו'. כדאמרינן בפרק דלקמן לפני הפרק כו' בעיא בדיקה דאי משתכח לאחר הפרק אימר שומא נינהו ועיין בד"ח:

קטנה כל י"ב שנה. ממאנת פירש"י ואין חוששין כו' והיינו תוך זמן כלפני זמן אבל התוס' כתבו דלא משמע מהכא דתוך זמן כלפני זמן דהא ממאנת דבדקו ולא אשכחו או כמו שמעמיד במסקנא לא בדקו אבל היכא דאיכא שערות מצינו למימר דהוי כלאחר זמן ואינה ממאנת ע"כ:

ממאנת והולכת גרסי'. וכלומר שממאנת בבעלה שאינה רוצה בו והולכת ממנו:

והא חוששין בעלמא קאמר. פירש"י לא ודאי נשרו וחיישינן לחומרא משמע ע"כ ולישנא דעלמא לא דייק והר"ן פי' והא חוששין בעלמא קאמר איך נקל משום חששא זו ע"כ וה"נ הוי מצי למפרך דלמ"ד חוששין וחלצה הא אמר רבא אינה חולצת אלא דפריך טפי טובא מלישניה גופיה:

וכי קאמר רבא חזקה למיאון. ופלוגתייהו דחוששין ואין חוששין נמי למיאון וכשבדקו ולא מצאו ועיין בסי' דלקמן סי' ב':

דאיכא ספיקא דאורייתא. פירש"י דבשעת בעילה דלאחר זמן שמא הביאה והויא לה ביאה זו קדושין גמורין דודאי כשבעל לשם קדושין בעל. טור סי' קנ"ה ועיין ביבמות פרק ב"ש סי' ד':

ואי אתי לאשמעינן כו'. זו אינה קושי' כולי האי וגם בתוס' לא כתבו להא:

ולקמן תנן בא סי' כו'. בריש הפרק דלקמן ומסיפא מקשה דבא העליון עד שלא בא התחתון דחכמים אומרים או חולצת או מתיבמת:

אלמא שיש סי' למעלה בבוחל. כלומר שאנו צריכין להכיר הסימן של בוחל שהרי על ידו אנו יודעים שבא התחתון:

מפגתה גריס:

דמי בושתה. להנצל מעונש היה נותן לה דהא ר' יהודה אמר בהחובל אין לעבדים בושת ואפילו למ"ד יש לעבדים בושת הוי לרבו כ"כ התוס' והיינו העונש דקרא דקאמר ולא לבשת שאע"פ שלא ענש עליו ממון לשלם לו דמי בשתו דלמר אין כאן דמי בושת כלל ולמה יהיב לרביה ולא לו מ"מ כיון דקרא קפיד ואסר עליו לביישו אין אזהרה שאין בה עונש:

שמואל מיחד להו. גרס בגמרא וברי"ף פ' ב"ש:

אזדהרו גרס:

משום נשג"א גרסי'. והוא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו:)

ראש החוטם. הוא במקום שמתחיל הדד לשפע לצד העוקץ ובאותו שפוע יש חריצין כמו פצולין ול' הרמב"ם בפ"ב מה' אישות משיפצל ראש חוטם הדד ויעשה בראשו כדור קטן ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו ע"כ:

משתקיף העטרה. פירש"י שגדל העוקץ ועבה ומוקף עטרה והרמב"ם כתב בפ"ב מה"א משתקיף העטרה שהוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערוה לעומת הבטן ומשיתמעך הבשר הזה ולא יהיה קשה ע"כ אלא דקשה להרמב"ם דגם ר"ש הל"ל משתתמעך העטרה וי"ל דכל א' שנה בלשון שקיבל מרבו כדאיתא כה"ג בפ"ק דעדיות:

ה"ג באשה מלמטה וכנגדן:

ה"ג ור' יוחנן וסביא דאמרי תרווייהו הלכה וכן הוא ברי"ף:

הלכה כדברי כולן להחמיר. וא"ת הא תרי חומרי דסתרי אהדדי נינהו (הכי פרכינן בפ"ק דעירובין דף ו') וי"ל הכא מספקא לן פסיק כמר להחמיר וכמר להחמיר (כדאיתא נמי התם) כ"כ התוס' בפ' בנות כותים (נדה דף ל"ו) וכ"כ ג"כ רבינו בס"פ דלקמן:

יביאו ראיה. ובגמ' הגי' תביא ראיה וכן נראה שהיא גי' רש"י מדפי' בסיפא ולא הכא ברישא והתוס' כתבו אדהכא יביאו ראיה פי' קרובי האשה ואית גרס תביא היינו בעצמה ואי גרס יביא קאי אבעל שיביא ראיה שזהו היא איילונית והוו קידושי טעות אם רוצה לישא אחותה ע"כ וגי' הר"ן ג"כ יביאו ראיה ופי' קרוביה וכו':

פי' דינם שוה לענין ביאתן. כמאמר בגדול כדאמרינן לעיל כך פירש"י ור"ל בגמרא דף מ"ה דתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אף ביאת בן ט' צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו ופירש"י מאמר קידושי יבמה וחליצה לזיקתו דאין קידושין גומרין ביבמה להיות כאשתו לצאת בגט בלא חליצה אבל ביאה גומרת בה כדכתיב יבא עליה. ביאת בן ט' ביבמתו ע"כ:

אמר ר"נ בר יצחק. ובגמרא גרס אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב:

עד רוב שנותיו. ומכאן ואילך גדול הוא והוי ודאי סריס. תוספות וכתב הר"ן עד רוב שנותיו דהיינו עד ל"ו שנה דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ע"כ ועיין בד"ח:

מדכולי פירקין גרסי': 0הדרן עלך יוצא דופן פרק ו

ר"מ אומר לא חולצת ולא מתיבמת. וא"ת ולר"מ למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה ולעיל תניא נמי איזהו סימנים ומפרש ר"ת דאבוחל קאי וי"ל דאיצטריך לענין עונשים וקדושין ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדאיתא בגמרא וא"כ אי חזינן עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט לקדושין וגם אסור באחותה. תוס':

לא חולצת. דקטנה היא ר"מ לטעמיה דאמר קטן וקטנה לא חולצים ולא מייבמים דחייש למיעוטא ושמא תמצא איילונית או סריס ואין כאן מצות יבום. הר"ן:

וחכ"א או חולצת או מתיבמת. אפילו היא קטנה מתיבמת לרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוטא גבי ההיא דקטן וקטנה לא חולצים כו' אבל לחליצה בעינן שתהא גדולה כדאמרי' נמי הם יפה אמרת שאין חולצים איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולית להו דר' יוסי דאמר בפ' מצות חליצה אשה בין גדולה בין קטנה. תוס':

והלא בא. כלומר הרי אנו רואין שגדלו דדין ולא גדלו שערות. הר"ן:

אע"פ שא"א לרבנן. ובגמ' ריש דף מ"ט פריך למה לי תו למתני בסיפא מפני שא"א כו' וכי תימא משום דקא בעי למסתמא כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתברא טעמא דר"מ דקא מסייע ליה קראי (שדים נכונו ושערך צמח דמשמע שדים נכונים תחלה ושערך צמח אלמא עליון זמנין דקדום וכתיב בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך דמשמע שהיו מצרים משחקים ביד וממעכים דדיך למען שדי כדי להתאנף ולזנות בין כשתהיה ראויה לאשה ותבואי לימי נערות שדי לשון השלכה כלומר עדיין היו שערות נעוריך עומדים להשתלח ולצאת אלמא דדים קדמי) ואב"א משום דבעי למיתני כיוצא בו במתני' דבתרה דקתני הרבה כיוצא בו שזה תלוי בזה ואין זה תלוי בזה:

ולתני בא העליון כו'. רמ"א לא חולצת ולא מתייבמת וחכ"א או חולצת או מתייבמת ואנא ידענא כו' הכי איתא בגמ' וכלומר מדחכ"א כו' אנא ידענא ורבינו נמשך אחר לשון הרי"ף פי"ג דיבמות:

ה"ג ולא אשכחן אימא מודו ליה רבנן לר"מ:

והלכתא כרבנן כו'. וכ"כ הרי"ף וכבר כתבתי לעיל משמא דגמרא בחד שינויא דה"א דהלכתא כר"מ:

דכ"ע מיהת אתחתון סמכינן גרס. והוא בדף מ"ח ע"ב:

ה"ג תנ"ה אמר ר"א בר צדוק היו מפרשין ביבנה ואמרו כיון שבא:

נבדקות ע"פ נשים. כלומר נשים יראת חטא דקים לן בהו דלא משקרי דאי אפשר ע"י אנשים משום דרכיה דרכי נועם. הר"ן:

לר"י תוך הפרק ולר"ש אחר הפרק. ובהכי מוקמינן לה לקמן להך סיפא:

כ"ש דאי אמרה דאיכא שערות כו'. ולא משום נאמנות דידה אלא משום חומרא דמחזקינן לה בגדולה:

דאפי למ"ד חוששין שמא נשרו. ה"מ לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא ואע"ג דהדרא קושיא לדוכתיה בפ' דלעיל דמקשינן הניחא למ"ד חוששין אלא למ"ד אין חוששין מאי איכא למימר הא לא מתוקמא אלא בהכי כדאיתא לעיל:

אבל תוך הפרק לא וכו'. ואע"ג דאפילו תוך הזמן לר"י דליכא חזקה או אחר זמן לר"ש אינה ממאנת אהני חזקה דרבא לבדקו ולא מצאו שערות דמשום חזקה אמרינן שנשרו כדפסיק לעיל והלכתא חוששין שמא נשרו והוא שבעל לאחר זמן וא"ת ונאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ מאי אהני נאמנות הלא אפילו אמרי' יש שערות אינה נאמנת כדקתני סיפא אינה נאמנת לומר גדולה היא כו' וי"ל דנאמנת לומר שאותן שערות היו קודם הפרק דאי לאו האשה ה"א אחר הפרק באו וחולצת תוס' ועיין לקמן:

אימר שומא נינהו. פי' בקונטרס ולא תחלוץ והדין עמו דליכא לפרושי שומא נינהו ותמאן דהא קתני בסיפא דאינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן כ"כ התוס' ולא משמע כן מדברי רבינו בפ' דלעיל סי' ב' שסתם וכתב שאינה גדולה עד שתביא שערות אחרות כו' ומשמע דלכולי מילי קאמר אף למיאון ועיין בדברי חמודות:

דמשמע משום שראו אותו כו'. כדקאמר דאי משתכחי כו' ולא קאמר דאי לא בדקו אימר לאחר כו' והב"י סי' קנ"ה כתב דאל"כ אמאי בעיא בדיקה לפני הפרק משום דאי משתכחי לפני הפרק אמרינן שומא נינהו הא בלא נבדקה נמי אמרינן שומא נינהו ע"כ ולישנא דגמ' נקט בעיא בדיקה דלפי האמת לאו דוקא דבעיא בדיקה:

ובעי בדיקה דקאמר הכא היינו דמהני בדיקותא. וא"ת אמאי פריך אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה הא נ"מ שאם בדקו ולא מצאו שום שערות או שמצאו אותן שערות עצמן דאינה חולצת כמו שאנו מפרשים בדיקה דלפני הפרק וי"ל דהך בדיקה דלאחר הפרק משמע ליה דהיינו להחזיקה כגדולה דאי להחזיקה כקטנה א"כ תוך הפרק אמאי אינן נאמנות השתא אחר הפרק נאמנות כ"ש תוך הפרק ולכך פריך דבלא בדיקה נמי מחזקינן לה כגדולה. תוס':

ולא חשש לומר סבר כתנא דשמעתין כו'. עיין בדברי ר"ת דלקמן ומ"ש שם:

כולהו קיימי בחדא שיטתא. והגמרא לא קאמר דשיטה נינהו דנשמע מינה דלית הלכתא כוותיה דקי"ל דאין הלכה כשיטה:

ה"ג ברי"ף הביאה סימנים דאמרינן הכא הא דאמר:

ה"ג תוך זמן כלאחר זמן כיון וכן הוא בתוס':

כיון דפליגי ביה תנאי הכא. ואע"ג דלעיל כתב בשם רבינו חננאל דמהכא שמעינן דלית הלכתא כהך תנא לא חש לה ר"ת להך סברא כלל דהא התם בעינן למוקים לה כשאר תנאי אלא דדחינן ליה ואמאי לא מוקים כהך תנא דשמעתי' דהא חזינן דבעי למוקים ליה כתנאי ובודאי שאין הלכה כשני התנאים ההם ומשום כך שפיר קאמר רבינו תם דלהכי לא מוקים כהך תנאי דשמעתין משום דאינו ענין לתוך הזמן:

וחולצת או מתייבמת. וכיון דתנן חייבת בכל המצות האמורות בתורה או חולצת או מתייבמת למה לי לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתוב בפרשה (ואם לא יחפוץ האיש) אבל אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דאי אייתי שתי שערות אין אי לא לא מ"ט אשה כאיש וכיון דתנא וכן התינוק שהביא שתי שערות. חייב בכל המצות האמורות בתורה למה לי וכי תימא משום דקבעי למתנא וראוי להיות בן סורר ומורה תנינא חדא זימנא אימתי הוא בן סורר ומורה משיביא כו' אין ה"נ אלא איידי דפריש מילי דתינוקת קא מפרש נמי מילי דתינוק גמרא:

רי"א משירבה השחור. ומפרש בגמרא אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא שירבה השחור ממש אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות (ופירש"י שיהיו ארוכות ונראות כמי שירבה השחור על הלבן) רבא אמר שתי שערות המקיפות משפה לשפה:

גומות אע"פ שאין שערות. חזקה אין גומא בלא שיער ושערות היו בהן ונשרו. הרמב"ם פ"א מה"א:

רב אשי גרס ברי"ף אבל בגמרא גרס רב חסדא:

והלכתא כרבנן. כך פסק הרי"ף:

ור"י פסק גם בכאן כדברי כולן להחמיר. כדלקמן משמע ליה דבהאי פלוגתא נמי הוה דינא הכי ע"כ ועוד נמצא כן בס"פ דלעיל גבי סימני בגרות:

ואשה שיש לה דדים גדולים כו'. עיין בס"פ דלעיל בסימני בגרות:

עד שתקיף העטרה. שיהא אותו מקום מוקף שערות. הר"ן:

עד שתכלכל. כתב רש"י שחבירו במסכת שבת כדי לסוד כלכול וכו'. וז"ל התוס' כדאמר בריש נזיר הריני מכלכל הרי זה נזיר וקאמר בגמרא מאי משמע דכלכול לישנא דגידול שער הוא דתניא אמר ר"י סיד כדי לסוד כלכול כו':

כדי לכוף כו'. כלומר שיעורן שיהא בהן כדי לכוף כו'. הר"ן:

כדי שיהא נטלות בזוג. שיכולין להנטל בזוג שבמספרים. הר"ן:

מספקא ליה כו'. עיין מ"ש בשם התוספות בס"פ דלעיל:

משיהו נקרצות בצפורן לא תמאן. וכ"פ רש"י גם הר"ן כתב כלשון רבינו בשם הרי"ף ואני תמה דלכאורה ע"י הזוג נטלות יותר אע"פ שהן גדולות כל כך ממה שהן נטלות ע"י צפורן וגם משמע דכולהו תנאי כל אתד מחמיר משל חבירו וכן הרמב"ם פ"ב מה"א פסק כמ"ד כדי שיהא נטלות בזוג וכתב המגיד וכן הטור סי' קנ"ה דטעמו שסובר שהוא קודם קריצותן בצפורן ושהוא השיעור המועט שבכולן והוי יודע דהרמב"ם כך כתב שתי שערות כו' שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן ומשיצמתו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהן להחמיר כו' נראה מזה שסובר דר"א ור"ע פליגי בדברי ר' ישמעאל דכ"ע ס"ל שיהו גדולות כדי לכוף כו' אלא שבמה יהיו נטלות לכוף בהן כו' בהא פליגי ר"א ור"ע וסובר הרמב"ם דנטלות בזוג הוא הקטן כדפרישית ועיין עוד מזה בד"ח ונ"ל לייישב דברי רש"י שמ"ש דנטילת זוג שיעורא רבא דכולהו שסובר שפירושו שכשנוטלין בזוג המספרים כדרך שעושין בשעה שמסתפרין שמניח מסרק תחת הזוג של המספרים ובכי האי גוונא ודאי דשיעורן גדול הוא ובספר ח"ש כתוב דבס"א בפירוש רש"י ל"ג גבי נטילת זוג רבא דכולהו ובודאי כדי לקוף ראשן לעיקרן הוא השיעור רבא וכ"כ כל הפוסקים ע"כ ומ"מ סובר רש"י דקריצה בצפורן הוא השיעור זוטא שכ"כ בפי' דלהחמיר ובתוס' י"ט יש טעות בזה הלשון דס' ח"ש וצ"ל דל"ג רבא דכולהו גם שכתבתי שם בשם הרמב"ם דשיעורא רבא דכולהו כדי לכוף כו' אינו נכון אלא כדפרישית בכאן דלעולם בעינן לכוף כו' ובזה יש ב' שיעורים דר"א ודר"ע וסובר דשיעורא דר"א הוא הפחות ושיעורא דר"ע הוא הגדול: 0הדרן עלך בא סימן פרק ח

מפני שהוא חוזר וכן בפוליוס גרס וכן הביא מינה ראיה רבינו בפ' דלקמן סי' ד':

ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב. פ"ה אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ובודקת עצמה תמיד וכל זמן שלא בדקה עצמה מחזקת עצמה בטמאה הלכך אם רוב ימיה הוא טמאה טמאה וזה תימה שזו החומרא לא מצינו בשום מקום דהא אשה שיש לה וסת דיה שעתה וטומאה דמעת לעת אינה אלא באין לה וסת ולא מפקידה לפקידה ואפילו ברואה וכ"ש הכא דאין כאן אלא כתם ואין לחלק בין ברואה תדיר בין שאינה רואה תדיר ונראה דקאי אנמצא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור קאמר דאם אחרי מציאת הכתם רוב ימיה טמאה טמאה ואע"ג דעברה בשוק של טבחים ולא אמרי' אי מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי. תוס':

לפי שאין דרך אשה להגביה חלוקה. וכ"כ התוס' אבל הרשב"א כתב שאין זה מחוור בעיניו דהא אפשר שנקפלו בגדיה ונתז על הבשר וא"נ מלמטה מבין רגליה ניתז על הבשר אלא נ"ל טעמא כיון. דמגופה קא חזיא ובגופה לחוד אשתכח רגלים לדבר וחזקה מגופה אתא ולא תלינן ובכוליה פירקין היכא דמשתכח אגופה חמיר טפי דהא טיפין טיפין על חלוקה אינן מצטרפין ועל בשרה מצטרפים ע"כ וכדלקמן סי' ב':

בשלמא על עקבה עביד דנגע באותו מקום. בעת ישיבתה כך פי' הרמב"ם והטור סי' ק"ץ וכן הוא בפירש"י בפ"ק דביצה דף י' שכך היתה ישיבתם שוטחים בגדים על גב הקרקע ונסמכים ויושבים על ברכיהם כפופים כדאמרינן בפסחים הוי זגינן אבירכי דהדדי ע"כ:

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום. וקשה דמאי פריך דודאי להקל לא מחזקינן אבל להחמיר כי הכא מחמרינן דהכי אמר לקמן אין שונין בטהרות להקל אבל לחומרא שונין וי"ל כיון דכתמים דרבנן אי איתא דתלינן להחמיר להקל. נמי היה לנו לתלות בדבר הרגיל קצת אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות כל כך אמרינן לקמן בסמוך דאפילו בכתמים שונין לחומרא ולא להקל תימה דלפרוך ממתני' שלא כנגד התורה טהורה ולא אמרינן בדקה בהאי ידא ונגעה בבשרה למעלה מן התורפה וי"ל דאם איתא דבדקה ומצאה טמא היתה זכורה והויא דמיא אדעתה שהיא טמאה אבל כשנגעה בדם שעל כתפה לא רמיא אנפשה כיוו דאין זה דם טמא ובסמוך גבי דם טמא דפריך ואימא דבדקה בהאי ידא ונגע באידך פריך מכ"ש ואמתני' נמי הוה מצי למפרך. תוס':

ולמעלה עד אותו מקום קרוי מבפנים. נ"ל שאין זה מלשון רבינו דהא מסיק דלא אתפרש לן השתא מבפנים עד היכן למעלה אלא איזה תלמיד שהגיה כן מבחוץ ובטעות הכניסו אותו המעתיקים בספר:

כל אורך הירך והשוק. נ"ל דוהשוק הוא ט"ס:

משערינן כנגדן מעבר. כלומר מאותו צד ועבר משערינן כנגדן להך פירושא למעלה ולהך פירושא למטה:

עוד פי' בערוך כשכופפת שוקה על ירכה כו'. וכתב ב"י סי' ק"ץ תמיהא לי דא"כ לא משכחת מבחוץ מן הצדדים מכאן ומכאן טהורה דהא ודאי צד פנים של ירך שכנגד ירך חברתה טמא ואי מקום חבק היינו מקום המכוסה ע"י כפיפת שוק על ירך הרי טמאה כשנמצא הדם באחד משני הצדדים ואינה טהורה אלא כשנמצא מבחוץ או באחד מן הצדדין והיכי משכחת להא דקתני מבחוץ טהורה מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה דמשמע דבאיזה מג' רוחות שנמצא טהורה ואינה טמאה אלא כשנמצא מרוח אחד בלבד והיינו נמצא מבפנים ומיהו בדברי הרשב"א נתקן זה קצת שכתב וז"ל בערוך פי' מה שמכוסה מן הבשר ע"י כפיפת השוק על הירך הוי מקום חבק ע"ש שמחבקים זה את זה ואפילו מקום חבק עצמו כלפנים וטמאה ומן החבק עצמו ולחוץ קרי צדדין וטהורה ע"כ ודברי הרמב"ם מיושבים יפה שכתב דמבפנים הם המקומות הנדבקים זו בזו בעת שתעמוד ותדבק רגל לרגל ושוק לשוק ע"כ ולפי שדבריו מיושבים יפה לכן כתב הטור פירושו ולא פנה אל פירוש רש"י ופי' הערוך אלא שעדיין צריך לפרש מהו מקום חבק ומהו חבק עצמו ונראה דמקום חבק קרי למקום המדובק ממש וחבק עצמו היינו מקום גבול סוף מקום חבק מצד זה ומצד זה שהוא נראה מבפנים ומבחוץ וקאמר דהוי כלפנים עכ"ל הב"י:

היינו עשויין בשינוי. כלומר שהיו מעורבבים ואינם לא כשיר ולא כשורה כ"כ התוספות והב"י סי' ק"ץ העתיק כך כל' רבינו עצמו:

עשויין כשורה. כלומר טיפין הרבה סמוכין ותכופים כשורה או כשיר:

ואע"ג דדחי לה. דמיירי בכרצועה:

משתיתא. פירש"י עם המסכת דשמשון מתרגמינן עם משתיתא ועיין בדברי רבינו בפירקין דלקמן סוף סי' ב':

ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וקצרה כו'. אם מגיע כו' של ארוכה קשיא לי קצת דאסברה לה הכי דקצרה שלבשה חלוק של ארוכה ואינו מגיע כנגד בית התורפה דארוכה שהוא ענין רחוק ואינו מן הצורך והרמב"ם בפ"ט מהא"ב לא העתיק לזה והרשב"א בת"ה הארוך כתב בלשון הזה תניא בפ' הרואה שתי נשים שלבשו חלוק אחד אחת ארוכה ואחת קצרה אם מגיע כנגד תורפה של ארוכה שתיהן טמאות כלומר דלכל אחד מהן הוא למטה מן החגור כנגד בית התורפה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה דלמעלה מן החגור הוא לארוכה ע"כ:

בדקה עצמה וחלוקה. בגמרא ל"ג עצמה אבל הרשב"א בת"ה העתיק ג"כ בדקה עצמה וחלוקה וכתב עלה כלומר כשפשטתו ומצאה טהור השאילתו לחברתה כו' ע"כ:

ולענין דינא תנן. וא"ת מדינא נמי תתחייב השניה לכבסו כדאמר בהמדיר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותה ועוד י"ל דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו. תוספות:

וחברתה טמאה. דבדיקת חברתה כבדיקת עצמה וכחלוק הבדוק לה הוא. הרשב"א:

מ"ש מהא דתניא כו'. תימה מה דומה להך דלעיל דהכא אין לתלות בזו יותר מבזו אבל לעיל אין לתלות בראשונה הואיל ובדקה ואומר ר"ת דברייתא איירי שנתעסקה בצפור זו אחר זו ואם היתה נשאלת הראשונה היינו מטהרין אותה הואיל ונתעסקה ובשביל חברתה אנו מטמאים הראשונה שהיא טהורה גמורה גם למעלה אע"פ שהראשונה בדוקה נטמאנה הואיל ושניה תולה בה לענן דינא. תוס':

תולה אפילו בתחתון. דאמרינן שמא ניתז מלמטה מבין רגליה או שנקפלו בגדיה וניתז על התחתון. ב"י:

שחטה בהמה כו'. מכאן לא הביא ראיה רבינו בריש חולין דהגמרא שלנו אינו סובר כהלכות א"י דנשים לא ישחטו דהכא דיעבד משמע:

עד כגריס. שהוא ט' עדשים כדתנן בפ"ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ד' שערות נמצאו ל"ו שערות ואע"ג דהתם כגריס הקלקי תנן והכא כגריס של פול הכא נקט הפירי דגריס הוא מחצית פירי ונקט פול לומר דבמחצית פול משערינן והתם נקט המקום דבפול הגדל במקום הנקרא קלקי משערינן ופי' הר"ב שם שהפולין שבאותו מקום הם גדולים ועיין בד"ח וכתב הרמב"ם שם מקום עדשה ד' שערות ר"ל המרובע המקיף כעדשה ועיין בסוף פירקין:

אע"פ שלא הרגה. דאמרינן הרגה ולאו אדעתה א"נ נתמעכה מאליה ולאו אדעתה ואפ"ה כשיש בו יותר מזה השיעור אין תולין לומר שמא הרגה הרבה כינים שאם אתה אומר לתלות ביותר מאחת אין לדבר סוף ותתבטל גזירת חכמים מכל וכל כ"כ רמ"י ורבינו כתב לקמן דאפילו הרגה הרבה לא פלוג רבנן:

להגלע פירש"י יכולה להתלחלח כו' וז"ל הר"ב להתגלע להגלות מל' לפני התגלע הריב כלומר שיסור הקרום ויקלף ותתגלה המכה ויצא ממנה דם:

שאין לך כל מטה ומטה. הכא לא נקט סדין וסדין כדבסמוך משום דהכא בעי למימר מטה אפילו של איש שאין בה כמה טיפין של דם מאכולת א"כ ה"נ של אשה יש לנו לתלות במאכולת אבל בסמוך לא איירי אלא בשל אשה להכי נקט סדין כ"כ התוס' וכלומר דבשל אשה רגילות למנקט סדין שדרכה להציע סדין על מטתה משום בדיקותה ומיהת בעיני נראה שאין זה אלא יפוי לשון לומר במלות שונות בענינים שונים וכמו שאמר לדברי אין קץ ולדברי חבירי אין סוף והלא קץ וסוף אחד הוא וכדמתרגמינן ויהי מקץ מסוף:

כתורמוס. פי' בערוך שהוא עשב מר כלענה ועגול כעדשה ורחב כמעה:

לעולם אינה תולה יותר מכגריס. כרב חסדא דלקמן:

משום דלא שכיח. פי' דלא שכיח הפשפש שיהרג בבגדים והיינו דסיים וכתב מסתמא לא תלינן כו' דכל שלא הרגתו ודאי אין לתלות בו בשום מקום ועי' בד"ח:

או הריחה ריחו. גרסי' וכן העתיק הטור והב"י וכן הוא בקצור:

כדתנן או שטעם כו'. ומנא ידעה אלא טעמו כריחו ואכתי מנא ידעה והלא לא הריחה בו אלא ברית כרותה כו'. גמ':

אמר רב אשי. נ"ל לגרוס רב אסי מדאמר עלה ר"נ בר יצחק וכ"ש אי גרס ר"נ סתמא כגי' רבינו:

עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים. כדמסיק רבינו ששרצים ונבלות היו מוטלים באשפה כו'. וכתב הרשב"א אע"ג דתניא ספק עברה בשוק של טבחים ספק לא עברה אינה תולה הכא שאני שהחזירים הולכים אילך ואילך וכל העיר כשוק של טבחים ועי' בד"ח אהך ברייתא דספק עברה כו':

והכל לפי הענין כדאמר רב נחמן כו'. כלומר מביא ראיה שאין הדבר תלוי ביש בה חזירים שהרי דוקרת אע"פ שלא היו בה חזירים לא היו חוששים לכתמיהן מפני שהיו טבחים הרבה ואשפות ושקצים מצויין בה א"כ אף אנו נאמר דעיר שאין בה שרצים ונבילות מוטלין בשוק שינקרו בהם החזירים אע"פ שיש בה חזירים חוששין בה לכתמיהן. ב"י:

כדאמר ר"נ בגמרא גרס ר"נ בר יצחק וכך העתיק הרשב"א בת"ה:

אמר רב המנונא. בגמרא גרס רב הונא:

דא"ר אבהו א"ר יוחנן. ובגמרא ל"ג אמר ר"י אבל בפ' אלו טריפות בגמרא דף נ"ה גרס ושם סי' מ"ד לא העתיק כן רבינו ואע"ג דל"ג ליה רבינו מ"מ שפיר פסק רבינו כרב חסדא ואפילו אי גרס רב הונא דפליג עמיה ורב הונא רבו של רב חסדא היה כדכתב רבינו בפ' מי שמתו ובפ' כל כתבי ובפ' התקבל ואין הלכה כתלמיד במקום הרב אלא מאביי ורבא ואילך מ"מ כיון דר' אבהו כוותיה ס"ל ולא מצינו שהיה רב הונא גדול ממנו דר' אבהו תלמיד ר' יוחנן ורב הונא תלמיד דרב ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ"ש בכתמים כמ"ש רבינו בפ' דלקמן סי' ח':

פי' מצאה כתם למעלה. גרסי' בדפוס ישן וכך פירשו התוס' ודלא כפירש"י שהקשו עליו אמאי נקט למעלה ולמטה ה"ל למנקט גדולים וקטנים ועוד הקשו עליו בפירושו שבגמ' דאהך ברייתא:

עד כגריס ועוד. כלומר ועד בכלל שאם יש בו כגריס ועוד שא"א לתלות העליון במאכולת אלא מעלמא אתי אז נתלה לו התחתון ומיירי כשתחתון יותר מכגריס דאל"ה א"צ לתלות בעליון ובתוס' ל"ג עד כגריס ועוד אלא גרס עד כגריס וכן עיקר דהא אלישנא דברייתא מהדרינן ולא קתני בה אלא כגריס והשתא פירושא עד כגריס ולא עד בכלל וכדמסיק שאם העליון אין בו אלא כגריס כו' והקרוב אלי שיש חסרון וטעות סופר בדברי רבינו שצ"ל עד כגריס ובתחתון כגריס ועוד:

דאימור דם מאכולת הואי. כלומר העליון היה דם מאכולת שהרי אין בו אלא כגריס ויכולין לתלותו במאכולת ואין כאן רגלים לדבר דאתא בה דם מעלמא וכ"כ התוס':

וכל שכן בכתמים. נ"ל מדא"ר אבהו לעיל סי' ז' כל שיעורי אכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים: