מעדני יום טוב על נדה · הטקסט

שיש לה וסת. ענייני הוסתות יתבארו עיקרן בפרק האשה אבל סדרן של ימי האשה בין ימי נדות לימי זיבות יתבארו בסוף פ' תינוקת:

דיה שעתה. פירש"י וליכא למימר דמעיקרא הוה התם כלומר בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידו וקי"ל בפרק יוצא דופן כל הנשים מטמאות בבית החיצון ומש"ה פליגי בה ברישא דמתניתין בשאר כל הנשים שאין להן וסת שמאי אומר דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה כו' וחכ"א מעל"ע ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת ע"י מעל"ע ולענין טהרות ולא לבעלה כמ"ש בסי' ה':

בעא מיניה רבא ובגמ' בעו מיניה מר"נ:

אפילו בתוך ימי נדתה. פי' כלומר בימים שהיא למודה לראות דהיינו שעת עונתה פי' סתם נשים רגילות לראות מל' יום לל' יום והיא נקראת בגמ' בפירקין עונה בינונית וכדפי' רש"י לקמן בסמוך אדבעלה מחשב ימי עונתה:

ומר סבר ווסתות דרבנן. נראה דדוקא במרגשת שבא דם זה מן המכה ואפ"ה אם זמן וסת הוא אי וסתות דאורייתא חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם אבל אם אינה מרגשת יציאת הדם מן המכה טמאה לכ"ע אם הוא זמן ווסתה דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה הוה לה וסת. תוס':

והכא במקור מקומו טמא קמפלגי. ואע"ג דטומאת בית הסתרים היא ובפ' דם הנדה אמר נמי דדם בעי רביעית והכא קאמר טמא אע"ג דליכא רביעית כדאמרינן בפ' יוצא דופן מקור שהזיע כב' טיפי מרגלית טמא שמא הכא הלכה למשה מסיני הוא תדע שהמקור טמא והאשה טהורה. תוס':

וקי"ל הלכתא כרב באיסורי. כדאי' בבכורות פ' יש בכור (בכורות דף מ"ט) וגם התוס' כתבו כן. ואשתמיטתנהו להתו' ולרבינו דבמכילתין גופא איתא הכי בפ' המפלת (נדה דף כ"ד) ואי לאו דאשתמיט להו לא היו מביאים ממרחק לחמם ולולי שראיתי כן בתוס' דמוכח לומר שמהם העתיק רבינו כך הייתי אומר שהוא נכתב בס' רבינו מתלמיד טועה משום דבפרק יש בכור מוכח דרבינו ל"ג לה התם להך מילתא ע"ש:

אלמא קסבר ווסתות דאורייתא. פרש"י הל"מ דמחזקינן לה בטומאת ספק ולקמן מוכח דבטומאת ודאי חשבינן לה למ"ד דאורייתא:

בפ"ב דשבועות גר' ובריש סי' דלק' מייתי ליה:

הלכך גם ר' יוחנן סבר וסתות דרבנן. אבל אי לא דאמרינן אדרבה בר רב הונא דקסבר ווסתות דרבנן היינו יכולים לומר דלעולם ר' יוחנן ס"ל ווסתות דאורייתא ואפ"ה שפיר קאמר דבעלה מחשב כו' דאע"ג דאורייתא היא מ"מ אינה אלא בספק שמא ראתה וכלשונו של רש"י הל"מ דמחזקינן לה בטומאת ספק וכיון שאינו אלא ספק אימא שמא טבלה נמי דספק מוציא שפיר מידי ספק אבל השתא דאמרן דטעמיה דרבה בר רב הונא דאמר אפילו הגיע עת ווסתה נמי מותרת היא משום דקסבר ווסתות דרבנן דליכא ודאי טומאה ואינה אלא בספק ואיכא למימר נמי שמא טבלה כדר"י בעלה מחשב כו' אבל אי הוה סבר דוסתות דאורייתא איכא ודאי טומאה וליכא למסמך אשמא טבלה דאין ספק מוציא מידי ודאי והשתא ודאי דר' יוחנן נמי דאמר מחשב כו' על כרחין משום דס"ל ווסתות דרבנן דאי הוה סבר ווסתות דאורייתא היכי מצי קאמר דמחשב כו' ושמא טבלה הא ודאי ראתה חשבינן לה ואין ספק מוציא ודאי:

ועוד דרבינא דהוא בתראה דחיק כו'. זו אינה ראיה כל כך דדרך דחייא אמרה ואי משום דהל"ל כ"ע ווסתות דאורייתא הא לא מצי קאמר הכי דא"כ מ"ט דמ"ד טהורה וכיוצא בזה בפ' הגוזל סי' י"ד ובשאר דוכתי:

מכאן א"ר אושעיא אזהרה כו'. וכתב הר"ן דאסמכתא בעלמא היא דהא קי"ל דווסתות דרבנן ועוד שהם התירו ליוצא לדרך לפקוד את אשתו סמוך לוסתה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו ואי מדאורייתא היכי שרינן אלא ודאי כדכתיבנא ע"כ וכ"כ רבינו לקמן בסוף פ' האשה בשם הראב"ד:

וכמה עונה או יום או לילה. הכי גר' ברי"ף ואיתא הכי בגמ' לקמן בפ' תינוקת (נדה דף ס"ה) אדתניא התם ראתה ועודה בבית אביה בה"א כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה וכמה עונה שלמה פי' רשב"ג לילה וחצי יום ואמרי' עלה ומי בעינן כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו כו' רשב"ג אומר משום ר' יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפים וכמה עונה ומפרשינן וכמה עונה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן או יום או לילה ועל דא ודאי סמיך הרי"ף וגם רבינו שכתבו כמה עונה או יום או לילה אבל אני תמה דאיתא תו התם ר' חנא שאונה וא"ל רבי חנא בר שאונה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן חצי יום וחצי לילה ואמר רב שמואל בר רב יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי הא בתקופת תמוז וטבת פרש"י בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה בתקופת תמוז וטבת שאינם שוים חצי יום וחצי לילה דהוי עונה שלמה של שתים עשרה שעות ע"כ וא"כ הא שמעינן דאו יום או לילה לאו דוקא אלא כלו' י"ב שעות וכן נמי אדרמינן מהא אברייתא דראתה כו' לא רמינן אלא בתר דמפרשינן להני אמוראי ושני נמי דרשב"ג כי קאמר לילה וחצי יום הכי קאמר או לילה דניסן ותשרי אי חצי יום וחצי לילה דטבת ותמוז אי בעית אימא שאני כתובה דמגבי בה טפי עד דחתמו כלומר הלכך בעינן לילה שלמה וחצי יום ואם כן ה"נ לענין הך עונה דאתמר הכא בפרישה דסמוך לווסת אמאי קא נסבי רבינו והרי"ף כלישנא דרבי חייא בר אבא אליבא דר' יוחנן ולא כדמפרשינן לה בגמ' דלא פליגי ואו לילה או יום לאו דוקא אלא י"ב שעות קאמר ובודאי שאין נראה לחלק בין דיני נדה לדיני הכשר כלי יין נסך מדלא מפלגינן בהך רומיא דמינייהו אראתה בבית אביה וראיתי בב"י סי' קפ"ד שכתב וז"ל כתבו הגהת מיי' בפ"ד בשם אביאסף וכמה עונה יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת ע"כ ונראה שטעמו משום דמשמע ליה דשיעור עונה הוי י"ב שעות מהשעות שהם כ"ד ביום ובלילה ומ"מ נ"ל שאין לחוש לכך מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו וגם לישנא דגמ' משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה לא על השעות ולא הזכירו שעות בפרק האשה אלא משום פלוגתא דר' יוסי דאיתא התם עכ"ל הב"י ואני אומר דבלי ספק דאגב חורפיה לא עיין ולא דק ואשתמטתי' הך סוגיא דפרק התינוקת דבודאי דמשם יצא לו להאביאסף ולא דמשמע לו מסברא בעלמא דכתב הב"י אלא סמיך ליה על הגמרא הערוך שכתבתי וגם מ"ש הב"י דלישנא דגמ' משמע דלא קפיד כו' גם בזה לא עיין דקסבר הוא שזה הלשון שהזכירו הרי"ף ורבינו או יום או לילה דבגמ' אדהכא אתמר כך ולא היא שמצינו להך סוגיא דפרישה דסמוך לוסתן שהוא בגמ' בג' מקומות בפ"ב דשבועות ובפ' האשה ובפ' הבא על יבמתו בסופו ובשלשתן לא אתמר בגמ' כלום אלא ששיעור הפרישה הוא עונה אבל כמה הוא שיעור עונה לא אתמר כלל וא"כ אדרבה מסתמא יש לנו לומר דנלמוד סתום מן המפורש והיינו ההיא דפרק תינוקת ומכ"ש הגמ' נמי רמי מיניה לענין נדה אראתה בבית אביה ולא דחינן לה לאפלוגי בינייהו כלל אלא לחד שינויא ומשום דכתובה רמי בה תיגרא משמע דבלאו הכי אין לחלק ובודאי שזה הוא ג"כ טעמו של האביאסף ומש"ה הוא דקשיא לי טפי טובא על רבינו והרי"ף ז"ל שהם ג"כ טעמם דכיון דלא אתמר בגמרא אדהכא בשום דוכתא כמה שיעור העונה דנלמד סתום מן המפורש היינו מההיא דהתינוקת והיאך א"כ תפסו להם לדרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן לעיקר והגמ' עצמו מפרשו שאינו חולק עם ר' חנא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והיה להם לתפוש כמו כן בדברי שניהם לענין שיעור פרישה דהעונה ואולי יש לי לומר דלענין פרישה לא ראו הרי"ף ורבי' לפסוק כן דבשלמא לענין הכשר כלי י"נ וא"נ לענין מה שנותנין לראתה בבית אביה מצינן שפיר למעבד כתרווייהו דלפום דמאי דמשוינן להו דלא פליגי הוי שיעורא י"ב שעות וכך יש לדון לענין ההכשר דכלי י"נ שיש להשהותן י"ב שעות וגם לענין דראתה בבית אביה יש ליתן לה כל כך משעת חופתה אבל בפרישה דסמוך לוסתה ששיעור הפרישה הוא תלוי בווסת הבא אין עתו קבוע אע"פ שהוא בא בזמנו דאורח בזמנו בא היינו בזמן העונה הוא בא אבל לא כל העתים שוים דלפעמים מתאחר ופעמים ממהר לבא וא"כ מהיכן אתה מתחיל לאותן י"ב שעות ואם אתה אומר מחצי לילה עד חצי יום או בהפך א"כ אף בימי ניסן ותשרי נמי אמאי אין אנו נותנין הזמן הזה היינו מחצי לילה עד חצי יום או בהפך אלא ודאי דז"ש שיעורא לא אמרו אלא לסימנא בעלמא ועיקר שיעור שנתכוונו שניהם הוא לשיעור י"ב שעות יהיו באיזה זמן שיהיו וזה א"א לומר אלא בהנך תרתי בהכשר כלי יין נסך ובנתינה דלראתה אבל בשיעור פרישה שתלוי בוסת הבא א"א לנו לומר כן כיון שאין כאן עת קבוע להתחלתן ומכיון דא"א לנו לומר שיעור י"ב שעות לענין פרישה הלכך נראה להרי"ף ולרבינו יותר לתפוס כדרבי חייא ב"א א"ר יוחנן דאמר או יום או לילה שזהו שיעור היותר ראוי לתתו ביד קיל אדם ממה שהוא שיעור חצי יום וחצי לילה דלאו כ"ע ידעי לכווני השעות והרי אף השיעור ההוא כשהוזכר לא הוזכר בדווקא אלא לומר שצריך י"ב שעות כנראה מלשונו של רש"י. ז"ל ג"כ ולפיכך פסקו כמ"ד או יום או לילה כך נ"ל לדעת הרי"ף ורבינו אבל האביאסף מצי סבר דביומי ניסן ותשרי היינו בכל תקופה וכדדייק לישנא דגמ' בתקופת ניסן ותשרי והן הנה חדשי ניסן אייר סיון וחדשי תשרי תשון וכסליו בהו אזלינן בתר יום ולילה ופורש או יום או לילה ובתקופת טבת ותמוז דהיינו חדשי טבת שבט אדר וחדשי תמוז אב אלול נותנין חצי יום וחצי לילה וכך הוא פורש ויכול כל אדם לדעת ולשער חציו של לילה וחציו של יום והרי הפרישה הזו מדבריהם הוא וכמ"ש לעיל הלכך הם אמרו לפרוש והם אמרו לתת השיעור ביד כל אדם דכל אדם בחזקת כשרות הוא ולאו ברשיעי עסקינן אלא כל אדם יכוין וידע שלא לחטוא באחת מהנה:

ה"ג כל היום שלה והא תניא ר"י אומר כל:

א"ר יוחנן כו'. בפ"ב דשבועות דף יח:

מעוברת משיוודע עוברה. וכמה הכרת העובר פירשו בברייתא שלש חדשים ופי' הרשב"א דטעמא שהיא כחולה ודמיה מסולקים ומשהוכר עוברה ראשה ואבריה כבדים עליה אבל קודם לכן לא ועיין בד"ח:

ר"מ אומר מטמאה מעל"ע. טעמא מפרש בברייתא בגמ' דף ט ע"א דדם הוא שנעכר ונעשה חלב ומכיון שמת התינוק או שגמלתו חוזר הדם לקדמותו:

וחכ"א דיה שעתה. מפרש בברייתא דטעמייהו דמתוך צער לידה אבריה מתפרקים ודמה מסתלק ואין נפשה פי' דמה חוזרת עליה עד כ"ד חדש והלכך ל"ש מת ול"ש חי ואפילו גמלתו או נתנתו למינקת:

שלש עונות. פירשו בגמ' שם עונה בינונית ל' יום:

סמוך לזקנתה. מפרש בגמ' ועיין בד"ח:

אין חוששין לה. פירש"י דכתמים דרבנן כו' דמן התורה בבשרה עד שתרגיש בבשרה כדאיתא בגמרא דר"פ הרואה כתם ועיין עוד מה שאכתוב בפירש"י בד"ח סעיף ז:

אבל אם ראתה ג' פעמים כו'. הכי מוכח בגמ' דף מ"ד אמר עולא א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושניה רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה נמי טהור ולעיל מיניה נחלקו חזקיה ור' יוחנן בכתם שבין שניה לג' חזקיה אמר טמא ור' יוחנן אמר טהור חזקיה אמר טמא כיון דאילו חזאי מטמא כתמה נמי טמא ור"י אמר טהור כיון דלא אתחזק בדם כתמה נמי לא מטמא וכתב הרשב"א וקי"ל בהא כר"י דהא איכא ר"ש בן יהוצדק וכל נחותי ימא קיימי כוותיה ואלא מיהו כתם שבין ג' לרביעית דכ"ע טמא אע"ג דקי"ל בוסתות כרשב"ג ולגבי קביעות וסת לא קבע עד שתראה ד' פעמים התם הוא לקביעות וסת של הפלגות לפי שא"א לג' הפלגות בפחות מד' ראיות אבל להחזיק ברואה בג' ראיות סגי וכן הדין לשאר הוסתות כולם כל שראתה ג"פ ה"ז וסת קבוע וכמו שנתבאר והיינו דלא אפליגו חזקיה ור"י אלא בכתם שבין שניה לשלישית אבל בכתם שבין ג' לרביעית לא נחלקו דאלמא לכ"ע כתמה טמא וסתמא דמילתא חזקיה ור"י אליבא דרשב"ג דהלכתא כוותיה קא מיפלגי דאי אליבא דר' היכי שקלי וטרו אליבא דלא כהלכתא וכן נראה מפי' ר"ח וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהא"ב אבל נראה שרש"י חלוק בדבר וכן דעת רבותי הצרפתים שהם סבורים שהראיה הראשונה שבתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה אלא במקרה ועראי ואינה ראויה להצטרף ולפי דבריהם מחלוקת של חזקיה ור' יוחנן וכל אותה סוגיא שעליה אינה אלא אליבא דר' אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג אין חוששין לה עד שתראה ד' ראיות שאין הראשונות מצטרפות לפי שאינה אלא במקרה והראשון עיקר כנ"ל עכ"ל ורביע שכתב סתם אבל אם ראתה ג"פ וכו' ולא חילק בין וסתות ההפלגה לשאר וסתות משמע שאף בוסת ההפלגות סובר דכל שראתה ג"פ כתמה טמא וכדעת הרשב"א וכן פי' דבריו הטור ריש סי' ק"ץ:

קמבעיא ליה אליבא דמ"ד ווסתות דאורייתא כו'. ואע"ג דכבר פסק לעיל דקי"ל וסתות דרבנן מייתי לה משום הא דמסיק דמהכא משמע שא"צ לפרוש בסמוך לוסת שבימי עבורה דמכיון דאפילו למ"ד דאורייתא שרי כ"ש לדידן דקי"ל כמ"ד דרבנן:

כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה. פי' בשעת וסתה וכל שלא בדקה טמאה כדלעיל סי' א' למ"ד וסתות דאורייתא טמאה נדה ולא אמרינן תבדק עדיין אלא למ"ד וסתות דרבנן וכמ"ש בסמוך בשם התוספות:

הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא. וא"ת ודילמא לעולם וסתות דרבנן ומיירי דהשתא בדקה ומצאה טמאה וכי איכא חרדה טהורה למפרע ולא מטמאים אלא משעת שמצאה טמאה ואילך הא ליכא חרדה ובדקה אחרי כן ומצאה טמאה טמאה משעת וסתה דהכי אמרינן פרק כל היד למאן דאמר וסתות דרבנן מצאה טמא טמא טהור טהור ולמ"ד וסתות דאורייתא אפילו בדקה ומצאה טהור טמא דאורח בזמנו בא וי"ל דסמוך ארישא דתנא בפ' בנות כותים הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא (וכדכתב רבינו לעיל ס"ס א') דמוקים לה התם דכולה ר"מ היא רישא וסיפא ומיהו קשה דבפ' כל היד מוכיח מהכא דסבר ר"מ וסתות דאורייתא ואיכא מאן דלא מפרש התם רישא כר"מ וא"כ דלמא ר"מ פליג ארישא וי"ל דדייק מדקתני מסולקת הדמים משמע הידועים המבוררים לבא אלמא וסתות דאורייתא. תוס':

והא דתנן. לקמן בסמוך:

אע"פ שאמרו דיין שעתן. עיין לק' דגי' רש"י דיה שעתה ושם אפרש:

אבתולה וזקנה קאי. דלא דמיין להיתה במחבא כמו דדמי למעוברת לפי שהמעוברת מה שמסלק את דמיה דבר שחוץ לגופה הוא והוא הולד כמו שהיתה במחבא שהחרדה שחוץ לגופה הוא שמסלק את דמיה משא"כ בתולה וזקנה דסילוק דמיהן דבר שבגופן הוא זו מפני שעדיין לא הגיע זמנה שבגופה וזו שכבר עבר חלף לו ובספרי ד"ח אכתוב דדין מניקה שוה לדין מעוברת והיינו נמי טעמא דסילוק דמיה מחמת הולד הוא שהוא דבר שחוץ לגופה:

עלה דההיא אבל בשניה כו'. דקאמר ל"ש אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן ופירש"י בתולה וזקנה בתולה כיון דראתה פעם ראשונה ושניה הוחזקה רואה זקנה נמי כיון דאחזיק תרי זימני היינו כר' אחר ג' עונות אשתכח דלאו סילוק דמים הוא אלא דילוג וסת אבל מעוברת ומניקה ודאי דמיהם מסולקים ואפילו לא נסתלקו מתחלתן ומסתלקים והולכים הן תדיר עכ"ל ועי' בד"ח:

אי נמי יש לחלק בין בדיקת שחרית וערבית. להכשיר הטהרות דלמפרע שהיא היא הבדיקה דבמתני' דאע"פ שאמרו כו':

דאחמירו בהו רבנן טפי. דהא קחזינן לקמן דלטהרות הצריכו בדיקה אף במקום שלא הצריכו לבעלה:

ומשני בסמוך לוסתה. לא תקשה אמאי לא משני שלא בשעת עונתה דאה"נ דהכי משני התם אלא שרבינו קיצר והדר מקשה דמחייב לשמחה אפילו שלא בשעת עונתה ומשני בסמוך לוסתה:

גרסי' בגמ' אמר רב הונא קפצה וראתה וכו' ולא ידעתי טעם שהשמיטו רבינו ולקמן בפ' האשה אחר הלכות כלאי בגדים הביא רבינו ראיה ממנו נראה מזה דלא אשתמטתיה ואני ראיתי כי טוב הוא שאכתבהו שם בס' ד"ת בס"ד:

דיין שעתן. כך היא גי' רבי' ומש"ה הוצרך לעיל לדחוק בפירושה אי קיימא אכולהו ד' נשים או אבתולה וזקנה לחוד אבל גי' רש"י דיה שעתה ופירשה דקאי אאשה שיש לה וסת:

קמ"ל. ופרכינן בגמ' והא מתני' באשה שיש לה וסת עסקינן דקתני ואע"פ שאמרו דיה שעתה וכו' והא ודאי ביש לה וסת ועלה מיירי שמואל ואמר אבל לבעלה מותרת אבל אין לה ווסת לא קאמר ומשנינן מתני' בין שיש לה ווסת בין אין לה ווסת דכיון דאמר יש לה ווסת בעיא בדיקה כ"ש דאין לה ווסת ואכולהו קאמר שמואל והא דאיירי מתני' ביש לה ווסת הא קמ"ל דאע"ג דיש לה ווסת מיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה:

ומדלא קאמר הכי שמע מינה כו'. ור' אדא בעסוקה איירי וא"ת ומאי קמ"ל מתני' היא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ול"ל דאתא לאשמועינן דאע"ג דאין לה וסת דמותר לקיימה ע"י בדיקה כר"ח בן אנטיגנוס וכן פרש"י לקמן דהלשון משמע דלא בא להשמיענו היתירא אלא להשמיענו שצריכה בדיקה וי"ל דקמ"ל באין לה ווסת דאפילו ישנה צריכה בדיקה. תוס':

אסורה לשמש דילמא מקלקלת ליה. גמ':

ואין לה לא כתובה. כיון דלא חזיא לביאה לית לה כתובה. גמ':

ולא פירות כו'. דתנאי כתובה ככתובה דמי גמרא ופירש"י ולא אמרינן כיון דאין לה כתובה אשתכח דלאו אשתו היא כו'. ומסיים הר"ן וטעמא דמלתא דמחילה בטעות הוי מחילה כדאיתא בפ' איזהו נשך:

ולא בלאות. פירש"י שאע"פ שקצת הבלאות קיימין אין מחזירה לה והר"ן דחה פירושו משום דלא גרעה מזינתה דאמרינן עלה בפרק אלמנה ניזונת אם היא זינתה כליה מי זינו אלא הכא בשאינן קיימין ומה שהזקיקו לרש"י לפרש בקיימין נראה דהיינו מדקתני ולא בלאות ואי בשאינן קיימין מאי בלאות איכא ומהא לא איריא דה"ק שאינו חייב לשלם לה מה שבלה מבגדיה ע"כ והתוס' דהתם ג"כ דחו פירושו של רש"י דאי בקיימין הל"ל ולא בלאות קיימין כדאיתא בפ' אע"פ:

ויוציא ולא יחזיר עולמית. בגמ' פרכינן פשיטא דלא יחזיר ומהדרינן לא צריכא דהדר איתקן כלומר שקבעה ווסת מהו דתימא ליהדרא קמ"ל דזימנין דאזלא ומינסבא ומתקנא ואמר אילו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גיטו בטל ובניה ממזרים הלכך אמרי' ליה הוי יודע שהמגרש את אשתו משום וסת לא יחזיר ואפילו היא חוזרת וקובעת וסת ותו לא מצי למימר אילו הייתי יודע שכן שהרי התרו בו וגמר בדעתו וגירשה וה"נ אמרינן גבי מוציא אשתו משום נדר או משום שם רע בפרק השולח ועיין שם וכתב הר"ן תמיהני הכא היכי מצי לקלקלה דכיון דמדינא אמרי יוציא הא לא מצי א"ל אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשך שהרי מחויב הוא לגרשה וניחא לי דמאי דאמר י' יוציא לא שיכפוהו ב"ד בכך אלא שכיון שאינו יכול לשמש עמה מוטל עליו להוציאה הלכך מצי לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע שתהא לה תקנה הייתי שוהה מלגרשה ומחזר שתהא מתוקנת ע"כ:

בשני עדים. לקמן מפרש לה:

עדים. פירש"י סדינין ומצאתי שהלשון מענין וכבגד עדים כל צדקותינו שפירושו בגד בלה וסמרטוט ולי היה נראה שהוא מל' עדות שמעידים עליה אם היא טמאה או טהורה:

אוי לו לבעלה. לחד לישנא בגמ' לר"מ מהדר וקאמר את אמרת לית לה כתובה ואנא סבירא לי דיש לה כתובה ואוי לו שמחסר ממונו וא"ת ואמאי סבר דיש לה כתובה הא לא חזיא לביאה כבר תירצו בתוספות דס"ל מכל מקום מותרת היא לשמש בי"א יום שבין נדה לנדה לפי שהיא מסולקת מדמיה ואפילו לר"מ איכא מ"ד בפרק בנות כותים דמותרת לשמש באותן י"א יום וצריך לומר דלר"מ אפילו הכי צריך לגרשה דלמא מקלקלא ליה בשאר יומי ולכך אין לה כתובה:

במאי אי בעסוקה בטהרות. כתב הרב רבינו נסים תמיהני היאך אפשר לומר דר"ח בן אנטיגנוס בעסוקה בטהרות היא דהא ודאי ר"מ דאמר אסורה לשמש ואין לה כתובה ויוציא ולא יחזיר עולמית מדינא קאמר ולא מפני מעלות הטהרות שאינו בדין להחמיר בשבילן כל כך וכיון דר"מ מדינא קאמר ר"ח בן אנטיגנוס נמי דפליג ומיקל טפי מיניה מדינא קאמר דצריכה לשמש בפני עדים לבעלה דאי לא ה"ל לפרושי ועוד שאינו במשמע דלפלוג כולי האי ר"ח בן אנטיגנוס עליה דר"מ דלר"מ לא תהא לה תקנה לעולם לבעלה ולר"ח בן אנטיגנוס לא תהא צריך כלום וכיון שכן היכי מוקמינן הא דר"ח בעסוקה בטהרות בלבד ונראה דאין ודאי ר"ח בן אנטיגנוס לבעלה קאמר ואנן הכי קאמרינן ובמאי אי בעסוקה בטהרות כלומר אי בעסוקה בטהרות לבד הוא דפסיק כוותיה ולא בכולה מילתא הא אמרה שמואל חדא זימנא ואי בכולי מילתא פסיק כוותיה קשיא דידיה אדידיה ומסקינן דלא בכולי מילתא פסיק כוותיה אלא בעסוקה בטהרות לבד וכ"ת הא אמרה חדא זימנא מאן דמתני הא לא מתני הא וכ"ת כיון דר"מ ור"ח בן אנטיגנוס תרוייהו מודו דאסורה לשמש בלא בדיקה היכי פסק שמואל דלא כחד ואמר דלבעלה לא בעי בדיקה איכא למימר דסמיך אמתני' דתנן בפ' כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ומשמע ליה סתמא אפי' אין לה וסת עכ"ל וכתבו התוס' אין להקשות דמה צריך לפסוק כר' חנינא כיון דעסוקה בטהרות איירי וכי הלכתא למשיחא דהא בא"י לעולם היו עסוקין בטהרות כדאמר לעיל (בפ"ק דף ו') חבריא מדכן בגלילא ע"כ:

גבי מתני' דקתני ובשעה כו'. אע"ג דמעיקרא אתמר אמתני' דפעמים צריכה כו' הא מוקמינן לה דלא איתמר אלא אמתני' דבשעה כו':

דרב יהודה לא אשמעינן בעסוקה מידי. וא"ת והא מתני' ביש לה וסת אבל אין לה וסת איכא למימר דאסורה כר"מ א"כ שמואל דאוקמה אפילו באין לה וסת משמע דסבר כר"ח בן אנטיגנוס וי"ל דמתני' משמע שפיר גם באין לה וסת וה"ק אפילו אותה שדיה שעתה משמשת בעדים וכ"ש שאין לה וסת. תוס':

וזהו כפי' השני שסתר רש"י. דא"כ קשיא דרב יהודה אדרב יהודה ואיכא למימר דאמוראי נינהו אליבא דרב יהודה כ"כ הר"ן וכתב עוד דבודאי דפשטא דברייתא מוכח דלבעלה עסקינן ולא משום טהרות מדאמר ר"מ יוציא ור"ח בן אנטיגנוס נמי עלה קאי וכמ"ש למעלה ואע"ג דגמ' שקיל וטרי ואמר ובמאי אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא היינו משום דכי פרכינן אכולהו גווני מהדרינן ומיהו פשטא דברייתא לבעלה היא ע"כ:

והשתא לדברי רב אלפס ז"ל המשמשת בשני עדים דקאמר ר' חנינא היינו לאחר תשמיש כו' מה ענין וכו'. והב"י סי' קפ"ו כתב דנראה לו לתרץ כל הני קושיות שהקשה רבינו ז"ל דאיכא למימר שלא הוצרך להזכיר אלאב' עדים שלאחר תשמיש אבל בדיקה דקודם תשמיש לא איצטריכא ליה דפשיטא דכל שצריכה בדיקה בסוף צריך בדיקה לכתחילה ובזה בטלה הקושיא הראשונה וגם האחרונה מתישבת בזה דאע"ג דר' חנינא לא פלוגי אדר"מ אתא מ"מ לא הוצרך להזכיר בדיקה דלפני תשמיש כיון דמשתמע מתוך דבריו ועוד דמשום דבעא למתני הן תקוניה הן עוותיה לא תנא בדיקה דלפני תשמיש דההיא לא מתקנה ולא מעוותה להתירה או לאסרה לבעלה עולמית ומה שהקשה דמאי פריך ואי בשאינה עסוקה בטהרות הא אמרינן כל לבעלה לא בעיא בדיקה הא רבי חנינא נמי מודה שאינה צריכה לבעלה בדיקה תמיד אלא ג' פעמים י"ל מדאמרינן סתמא כל לבעלה לא בעיא בדיקה משמע דלא בעיא בדיקה כלל אפילו פעם אחת ומה שהקשה דמה מועיל אם שמשה ג' פעמים בלא דם להיות ככל הנשים דהא אשה שאין לה וסת שאסורה לשמש היינו משום דכיון שאין לה זמן קבוע לראיתה חיישינן שמא תפרוס נדה תחתיו ומה מועיל אם שמשה ג' פעמים בלא דם לעולם איכא למיחש עתה תראה כיון שאין לה וסת נראה שהר"ן נזהר מקושיא זו שכתב בפ"ק דשבועות לדעת הרי"ף נראה שסובר דאע"ג דקי"ל דאשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה היינו לאחר שתהא מוחזקת ג' פעמים שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש אבל' בתחלה חוששין לה שכיון שאין לה וסת נראה מענינה שראיותיה באות לה כפי המקרים שקורים לה בקפיצות או אכילות וכיוצא בהם ולפיכך יש לחוש לה שמא אף מחמת תשמיש תראה מש"ה בעיא בדיקה ג' פעמים ואם מצאה טהורה יצאה מחשש זה ומשמשת בלא בדיקה אע"פ שאין לה וסת אין חוששין לה שמא תראה בשעת תשמיש דקי"ל דלבעלה א"צ בדיקה כל שיצאתה מחשש רואה מחמת תשמיש שיש לחוש לכך באשה שאין לה וסת מן הטעם שכתבתי עד שתבדוק ג"פ ועשאה הרב כההיא דתניא בפ' תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית ע"כ והראב"ד בס' בעלי הנפש כתב על דברי הרי"ף נראה מדברי הרב שא"צ בדיקה אלא לאחר תשמיש ואע"ג שאין לה וסת כי ב' עדים הללו לאחר תשמיש ועוד נראה מדברי הרב שאם בדקה עצמה ג"פ ולא ראתה שא"צ בדיקה עוד לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ואע"פ שאין לה וסת וא"ת הלא דברי ר"ת בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאתר תשמיש קאמר לפי הסוגיא בודאי כן הוא ובאשה שעסוקה בטהרות מיירי כדאיתא בשמעתא מיהו עכשיו אין לנו טהרות והרב לא פירש הענין ע"פ הסוגיא אלא ע"פ צורך הנוהג עכשיו וסמך את הענין על הדומה ודבריו נכונים הם וצדיקים ילכו בם עכ"ל:

ה"ג הא אמר שמואל כל לבעלה כו':

ואפשר דמודה. באינה עסוקה בטהרות:

ה"ג דחייש ליה רבי מאיר:

וכפירוש רש"י דאוקי הלכתא בעסוקה בטהרות. אבל כשאינה עסוקה בטהרות לבעלה לא בעיא בדיקה כלל ואפילו ג' פעמים הראשורים:

אלא שלא מלאני כו'. ובס"פ אלמנה ניזונית לא כתב אלא ללשון הרי"ף ולא הקשה עליו כלום גם עי' מה שאכתוב בזה בריש פ' דלקמן:

כי דברי ר"ח דברי קבלה הן. וא"ת למה נחלקו עליו אבות העולם בכמה מקומות ובסוף פ' שבועת הדיינים כתב ג"כ רבינו כלשון הזה אבל שם יש לפרש דאיירי בגרסאות שבגמ' וכמו שכתבתי שם בס"ד: 0הדרן עלך שמאי פרק שני א

אבל אינה עסוקה בטהרות אין לה לבדוק כלל כו'. הכי איתא בפ' דלעיל דף י"ב דא"ל רב יהודה לר' זירא דלא תבדוק כדי שלא יהא כו' וכתבתי למימרא זו בד"ח בסוף הפרק דלעיל וקשיא לי דהיאך מוקים למתני' דוקא בעסוקה בטהרות וכשאינה עסוקה אסורה לבדוק ובסוף פ' דלעיל מסיק שלא להקל כנגד דברי ר"ח שפוסק באשה שאין לה וסת שצריכה בדיקה ופי' הוא ז"ל שם לעיל מינה דכל ימיה תעשה בדיקה זו וא' לפני תשמיש וא' לאחריו ובלבד שלא תתחזק כו' אא"כ שנאמר דהכא באשה שיש לה וסת דוקא קאמר אי הכי הו"ל לפרש ועוד דמתני' כל היד סתמא קתני משמע בין שיש לה וסת בין באין לה וסת אלא פשיטא לי מילתא דהכא מפ' אליבא מאי דס"ל לעיל דנראה בעיניו לפרש כן צורתא דשמעתא וכן פירש"י דאוקי הלכה בעסוקה בטהרות ואפילו אין לה וסת וסמך אדכתב לעיל שלא מלאני לבי להקל כו' דהמבין יבין דהכא נמי לא פי' כן אלא כפי הנראה בעיניו מכח הסוגיא דלעיל ומעתה יפה פי' הטור ר"ס קפ"ד דמתני' שלא בשעת תשמיש והשתא באותן שבשעת תשמיש לא איירי מתני' דבהנהו בדיקות איכא לאפלוגי בין אשה שיש לה וסת לשאין לה וסת אליבא דר"ח וכבר נתפרשו חילוקי הדעות בענין בדיקות הללו בס' ד"ח בס"ד בסוף הפ' דלעיל:

כיון שאין קרי יוצא בלא הרגש אין לו לבדוק כלל כדי כו'. כלו' הלכך יש לו לסמוך על שלא ראה קרי כיון שלא הרגיש ומיהת בגמ' לא אמרו בלשון הזה אלא ה"ק אנשים דבני הרגשה נינהו תקצץ כלומר דמש"ה לא יבדוק לפי שעל ידי ההרגשה על הבדיקה מתחמם ורואה קרי ודקתני במתני' מרבה לא קאי אלא אנשים אבל תקצץ דאנשים אפילו חדא זימנא ורבינו נתחכם לפרש כיון דאינו רשאי לבדוק א"כ היאך עוסק בטהרות וניחא ליה בהכי דסומך על זה שאינו יוצא בלא הרגש והוא לא הרגיש אבל אין לומר דבגמ' נמי מפרש כך רבינו ה"ק אנשים דבני הרגשה נינהו והלכך סמכי אהכי שלא הרגישו דהיכי מצינן לפרושי הכי א"כ מאי קאמר בגמ' נשים לאו בנות הרגשה נינהו דודאי דאינהו נמי מרגישים דהא מה"ת אינה טמאה נדה אלא דוקא בהרגשה כדילפינן בגמ' דר"פ הרואה כתם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ודוחק לחלק בין דם נדות היוצא ממנה לדם הזרע שיוצא ממנה שגם זרע דם הוא כדלקמן בגמ' דפ' המפלת (נדה דף לא) ת"ר אשה מזרעת אודם כו' אע"ג דאמרי' בגמ' דף ג' בטעמא דשמאי שאומר כל הנשים דיין שעתן דאשה מרגשת בעצמה והלל דמטמא מפקידה לפקידה קסברה הרגשת מי רגלים היא וחכמים נמי ס"ל מעת לעת מהאי טעמא מ"מ בנות הרגשות נינהו אלא שמחמירים דלמא קסברה הרגשת מי רגלים הוא ולא שייך לומר דלאו בנות הרגשה נינהו ועוד דאיתנהו עוד טעמים אחרים שם בפלוגתא דשמאי והלל אלא ודאי נשים לאו בנות הרגשה נינהו אין לפרשו אלא דכלומר ע"י בדיקה אינם מרגישים שע"י כן תוציא זרעה (אילו תוציא יש לה העונש ג"כ כמו באיש ותדע דאל"ה למה לי טעמא כלל באשה) וה"נ דכוותה אנשים בני הרגשה נינהו היינו שע"י הבדיקה מרגישים ומחממים ומוציאים זרע ורבינו שכתב כיון שאין קרי יוצא בלא הרגש על כרחינו לאו אלישנא דגמ' מהדר אלא לתת טוב טעם היאך עוסק בטהרות בלא בדיקה כך נ"ל לפרש דברי רבינו ואלא מיהא קשיא לי בגוה דהא בגמ' תנא דאם בא לבדוק בצרור או בחרס וא"נ במטלית עבה בודק ולדברי רבינו משמע שאין לו בדיקה כלל אלא סומך על שלא הרגיש ודוחק לומר דרבינו לא איירי אלא כשאין לו לא מטלית עבה ולא חרס או צרור והתוס' כתבו וז"ל באנשים תקצץ ואם צריך לבדוק יבדוק בצרור או בחרס כדאמר בגמ' וכתבו עוד וא"ת הא לקמן אמר דלמטה מעטרה מותר והיינו בפי האמה ושם הוא בודק עצמו וי"ל דגם למעלה לצד הגוף צריך לבדוק שמא הלך שם טיפת קרי א"נ אפילו מעטרה ולמטה לא שרי אלא להשתין משום ניצוצות או משום בהכ"נ (כעובדא דרב יהודה שהיה על גג בהכ"נ ואורי ליה שמואל לאחוז בעטרה ולמטה לחד לישנא דבגמ' כדי שלא יפלו מימיו על הגג) אבל כדי לבדוק עצמו לא ע"כ וא"ת לפי מה שכתבתי והוכחתי גם עליה עונש אם תוציא זרעה לבטלה א"כ למה לא הוזכר טומאת קרי אצלה זו אינו קשיא זרעה אינה יוצא לחוץ והוי טומאת בית הסתרים ואיש כי ישכב אותה וגו' שכבת זרע גזירת הכתוב הוא אך ק"ק לי מנשים המסוללות בפ' הערל ס"ס ב' קאמר פריצותא בעלמא:

והלא ניצוצות נתזין. וא"ת וישפשף בידו כדאמרינן בפ' א"ל הממונה (וכתבו רבינו בפרק מי שמתו סי' כ"ח) מצוה לשפשף וי"ל כשאין אוחז איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשוף אבל באוחז ליכא אלא מעט וסגי בשפשוף דאי הוה סגי בשפשוף אף כשאינו אוחז גם רבנן לא הוו שרו. תוס':

א"ל ואם אין לו עפר תיחוח ואין לו מקום גבוה מה יעשה. וא"ת והא אפשר בישיבה דמי רגלים כלים בישיבה כדכתב רבינו שם בפ' מי שמתו והוא בגמ' פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') כבר הקשה זה ב"י בטא"ח סי' ג' ותירץ דאכתי הוו מצי למימר ליה אי אפשר לו בישיבה כגון שהולך בשיירא ואין ממתינין לו מהו מש"ה אמר להם מוטב כו':

ואר"י כל המוציא שז"ל חייב מיתה. וכתב ב"י טא"ה סי' כ"ג שכתוב בזוהר שחמור עון הוצאת זרע לבטלה מכל שאר עבירות שבתורה:

דבי ר' אומר. ובגמרא גרס ר"י ור' אמי אמרי אל תקרי שוחטי אלא סוחטי ומ"מ שוחטי כתיב מעלה עליו הכתוב כאילו שופך דמים:

גרסי' בגמ' שמואל התיר לרב יהודה דהוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא לאחוז באמה וכמה גווני משנינן בהני מימרות לקמן אם הוא נשוי כו' ואיכא שינויא ביעתותא שאני והשמיטו רבינו וכתב ב"י טא"ח ס"ס ג' דסמך טפי אשינויי דע"פ מימרות אמוראי דעלמא:

אם היה נשוי כו'. אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו':

דרב מנימין בר אבא ובגמ' גרס ר' בנימין בר חייא:

אמר אביי. בגמ' גרס ור' אמי אמר:

ה"ג היום א"ל עשה כך ולמחר א"ל עשה כך ולמחר א"ל לך עבוד עבודת כוכבים:

אמר ר' אמי. בגמ' גרס ואיכא דאמרי ר' אמי אמר:

וכתיב צדיק אתה וגו'. בגמרא לא גרס ליה כלל וגם אינו מקרא בשום מקום:

אלו המנאפים ביד. ובגמרא תו תנא דבי ר' ישמעאל לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל ופי' התוס' בין ביד בין ברגל היינו דמשפשף מילתו ביד או ברגל ע"כ דהכי מפיק ליה מקרא מדלא כתיב לא תנאף באשה כדכתיב ואיש כי ינאף את אשת רעהו אלא כתב לא תנאף לחוד כלומר ואפילו שלא באשה אלא ביד או ברגל ורבינו דלא מייתי ליה י"ל דממילא משמע ממאי דקאמרינן המנאפים ביד דודאי דה"ה ברגל וראיתי בסמ"ק לאוין רצ"ב שכתוב שם בזה הלשון שלא להשחית זרע כדכתיב לא תנאף לא תהנה לאף ולכן הקרוב אלי שהוא ט"ס וצ"ל לא תהא בך ניאוף והיינו הא דתנא דבי ר' ישמעאל וטעות כזה קל להמצא ע"י שגגת הסופרים ושוב ראיתי במדרש רבה בסדר נשא בפ' נזיר על פסוק ואף הסיתך מפי צר אף היא שהביאה את האף על האדם שכן כתיב לא תנאף לא תהנה האף ממך אך שם נדרש על ענין אשת איש והנה בא לידי סמ"ק כתוב על קלף שנת צ"ו לאלף הששי וכתיב בו לא תהנה לאף כגון המנאפים ביד או ברגל וזה מסכים לדברי הראשונים:

ואמרי' בשמעתין בתר מתני' דבסמוך החרשת וכו'. בפיסקא ושנטרפה דעתה ת"ר כהן שוטה מטבילין אותו כו' ומשמרין אותו שלא יישן ישן טמא כו' ר"א בר צדוק אומר עושין לו כיס של עור פירש"י וכשירצו להאכילו יבדקו בכיס ע"כ א"ל כ"ש שמביא לידי חמום וכו' אמר רב פפא ש"מ כו':

החרשת. בגמ' פריך איהי תבדוק לנפשה ומוקמינן לה הכא בשאינה מדברת ואינה שומעת כדתנן חרש שדברו חכמים בכל מקום (להוציא מכלל בן דעת) אינו שומע ואינו מדבר:

וכל מי שנטרפה דעתה. בגמ' פריך היינו שוטה ומשני שנטרפה דעתה מחמת חולי:

טחתו בירכה. פי' במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם. תוס':

ולמחר מצאה עליה דם. פירש"י על הירך וקאמר דטמאה נדה דאיכא למימר דמן העד נתלכלך ירכה ולא מעלמא וא"ת ותבדוק העד וי"ל שנאבד העד א"נ שמא דם העד עצמה בא מדם ירכה וכגון שנמצא על העד רק במקום שנגע בירכה כ"כ התוס' וז"ל הרשב"א פירש"י שנמצא הדם בירכה פי' לפירושו שנמצא בעד ובירכה ולרבותא נקטיה לומר דאע"ג דנמצא בירכה כיון דבדקה בעד ונמצא עליו דם ודאי מגופה אתא ע"כ ועיין עוד מזה בד"ח:

אמר שמואל טמאה נדה. אפילו ר' חייא דמטהר בסמוך מודה הכא דהא ר' חייא כר' יוסי ס"ל ושמואל גופיה פסיק בהאשה כר"י והכא קאמר דטמאה נדה. תוס':

בעד שאינו בדוק לה. נראה לפרש דידעה שהיה נקי לפניו יום או יומים ועתה בשעת בדיקה נטלתו ממקום המוצנע ולא בדקה העד אבל אין נראה לפרש שלא היה בדוק מעולם דבהא לא היה רבי מחזיק טומאה ודאי. תוס':

והלכתא כר' יוסי וכר' חייא. כשנחלק על רבי בזקנתו היה דהוה תלמיד חבר לרבי והכי מסקי' בגמ' דבזקנתו נחלק עליו בזה ומסקי התוס' דדייקינן מדקאמר לרבי אף אתה עשיתו ולא קאמר אף אתה רבי וכהא דדייקינן בשלהי מי שמת בן עזאי תלמיד חבר של ר"ע דאמר ליה שב אתה ולא קאמר שב מר ע"כ:

והבאין מן הדרך כו'. ופריך בגמ' למה לי למתני הבאין מן הדרך ומשני ס"ד ה"מ היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה אבל היכא דליתא במתא דלא רמיא אנפשה לא קמ"ל:

מחשב ימי וסתה. פירש"י אם שהה בדרך ז' ימים אחר וסתה דעכשיו עומדת בימים שיכולה להטהר ולדידן צריכה יותר מז' ימים כדלקמן בפ' המפלת סי' ו':

בר רחבה. ובגמ' גרס בר ייבא:

דבזיזא למטבל. פירש"י אפילו נערה שבושה כו' ומשני ודאי כו' הך נמי כיון שלא ראתה בודאי שרי ר' יוחנן וכתבו התוס' שאין פירושו מיושב ור"ח מפרש וכן ר"ת אפילו ילדה דבזיזא למטבל פי' שהולידה ומפחדת לטבול תוך שלשים כדאמר בפ' מפנין דבת רב חסדא טבלה תוך שלשים ללידה וחלתה ואמטייה לערסה בתריה דרבא ואיתסיאת והשתא אתי שפיר דא"ל ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן א"כ יולדת אפילו לא היתה דואגת לטבול לא יתיר ר' יוחנן דספק טבילה אינו מוציאה מידי ודאי ראתה ובזיז לשון פחד כההיא דפ"ב דיבמות לא מבעיא אביו דבזיז בריה מיניה מיהו בפ' אלו דברים משמע שהוא לשון בושת גבי יבמתו בזזה מיניה ובפ' ב"ש מבזז בזיזא מיניה מיהו גם יש לפרש לשון פחד ובערוך פי' לשון בושת ע"כ:

אימור דאמר ר' יוחנן ספק ראתה כו'. ואת"ל ראתה אימר טבלה וא"ת כיון דבספק ראתה אמר ר' יוחנן אמאי מחשב ימי וסתה דמצי למימר דטבלה הא פרישית בפ' קמא סי' א' דלר' יוחנן וסתות דרבנן וכיון דספק ראתה הוי ספיקא דרבנן ולקולא כבר כתב הרשב"א וז"ל ואע"ג דוסתות דרבנן אימור ראתה כיון דרוב פעמים אורח בזמנו בא ואילו ראתה ודאי לא טבלה שהרי אין שהות לספור ולטבול הלכך אסורה ע"כ:

תנן בש"א צריכה שני עדים כו' ואתמר בדקה בעד ואבד כו'. רבינו לא חש לכתבו כיון דס"ל דכל לבעלה א"צ בדיקה וכבר כתבתי כל זה בד"ח בס"פ דלעיל ע"ש:

גרסי' בגמ' א"ר שמעון ד' דברים הקב"ה שונאן כו' משתין מים לפני מטתו. כתבו רבינו פ' במה אשה סי' י"ב:

גרסי' בגמ' א"ר חסדא אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום כו'. ראיתי לכתבו בפ' אע"פ במס' כתובות גבי דיני העונות בד"ח ושם אבאר בס"ד כל המסתעף בדיני תשמיש המטה והנהגתו:

ה' דמים טמאים באשה. בגמ' מנלן דאיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא א"ר חמא בר יוסף א"ר אושעיא אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא וממאי דהני טהורין והני טמאין א"ר אבהו דאמר קרא ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דם אדום הוא (ואלו כולם אדומים) אימא אדום ותו לא (האדום שבאדומים היינו כדם המכה) א"ר אבהו אמר קרא דמיה דמיה (והיא גלתה את מקור דמיה. וטהרה ממקור דמיה) הרי כאן ד' (מיני אדמימות טמאה בו אבל שלמטה מהן לא דם הוא) האנן ה' תנן א"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה:

האדום. איזה אדום כדם המכה שחור כחרת (איידרמנ"ט) וכקרן כרכום כברור שבו. וכמימי אדמה מבקעת בית כרם ומיצף עליה מים. וכמזוג שני חלקי מים וא' יין מן היין השרוני. הכי תנן במתני' ובגמ' מפ' לכולהו וא"צ להאריך בפירושם לפי שאין אנו עכשיו בקיאים בהם כדמסיק רבינו בסמוך וע' בפ' הרואה כתם בד"ח סעיף ל"ו ועוד שם כתבתי בפי' קרן כרכום דנראה יותר מה שפי' בו הרמב"ם ממה שפי' בו רש"י ז"ל:

בש"א אף כמימי תלתן. גמ' ולית להו לב"ש דמיה דמיה הרי כאן ד' דדמיה תרתי במשמע אב"א לית להו. פי' תוס' לית להו ד' דוקא אלא נפקא להו החמישי מקרא אחרינא ואב"א אית להו מי לא אמר ר"ח שחור אדום הוא אלא שלקה ה"נ מלקא הוא דלקי:

וב"ה מטהרין. גמ' היינו ת"ק איכא בינייהו לתלות פירש"י ת"ק סבר ה' דמים טמאין ודאי ואידך ספק ולב"ה טהורין ממש:

הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. ה"נ מפרשינן בגמ' כדלעיל אליבא דב"ש וב"ה בפ' א"ט דף מ"ז:

לראות גרס:

ואפי' בימי חכמי הגמ' כו'. כדאיתא בגמ' בסוף פירקין:

וירוק כמראה הזהב. וכ"ש ככרתי וכך פי' הב"י סי' קפ"ח:

אע"ג דת"ק סבר דם ירוק תולין עליו. כדפרישית לעיל משמא דגמ':

כי היכי כו'. הוצרך לראיה משום דקי"ל בס"פ מקום שנהגו דת"ק עדיף מחכמים:

דהלכה כב"ה דמטהרים כו'. כדאמרינן בשלהי שבת דב"ה עדיף מסתם ומייתי ליה רבינו בפ' כל פסולי וכתב ב"י סי' קפ"ח וז"ל וא"ת מאחר שפוסק הלכה כב"ה דמטהרים כמימי תלתן וכמימי בשר צלי למה לא התירו בזמן הזה כשם שהתירו בירוק ולבן רבינו לא התיר לעיל אלא מראה ירוק ולבן י"ל דכיון שהם נוטים למראה אדמומית ואין אנו בקיאים במראות מטמאינן להו ולא מטהרינן אלא לבן וירוק משום דלית להו נטייה לאדמומית כלל אע"ג דעקביא דמטמא על כרחין סבר דירוק נוטה לאדמימות רבנן סברי דהאי לאו נטייה לאדמימות הוא אבל כמימי תלתן וכמימי בשר צלי לכ"ע נוטים למראה אדמימות נינהו ואעפ"כ מטהרי רבנן הלכך האידנא דלא בקיאינן למבדק במראות לא מטהרינן ע"כ:

גרסי' בגמרא אבעיא להו כזה טיהר כו' אכתוב בד"ח: 0הדרן עלך כל היד פרק ג

ואם לאו טהורה. פירש"י דלאו לידה הוא דאי לידה הויא בלא דם נמי טמאה כו' ואפי' למאי דמסקינן דת"ק דס"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם טמאה היא משום לידה שהתורה טימאתה לכל יולדת ואפילו אין כאן שום דם שכן כתוב כימי נדת דותה תטמא מ"מ וכך כתב הרמב"ם דבפ"ה מהא"ב פוסק כת"ק דהכא ואפ"ה כתב ברפ"י כל יולדת טמאה נדה אע"פ שלא ראתה דם וכ"כ עוד בפ"ד:

דבשביל החתיכה כו'. לשון הב"י סי' קפ"ח ואוקימנא בגמ' דבשביל כו':

אפי' אם היא מד' מראות דמים. דמקור מגדל חתיכות ולא דם נדות הוא. תוס':

והלכה כר"י. ואף ר"י לא אמר אלא בחתיכה גדולה אבל לא בחתיכות קטנות אם לא שנימוחה משום דאין פתיחת הקבר לדברים קטנים כאלו כ"כ רבינו לקמן סי' ג' ועיין לקמן מ"ש בס"ס ב' גם בסמוך:

לרב שמואל מר גרס וכן בשאלתות פ' תזריע אבל בגמרא ל"ג מר:

היכי מתרץ. הא דתניא התם יולדת שוחטין וזורקין עליה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה. פי' שוחטים את הפסח וזורקים עליה ביום מ' לזכר כו' וקס"ד ביום מ' דימי טוהר דזכר ובדטבלה ועד מ' לזכר ופ' לנקבה לא חזיא דקסבר טבול יום דזב כזב דמי וה"ה ליולדת אבל מחוסר כפורים דזב לא כזב דמי ומש"ה מ' לזכר ופ' לנקבה חזיא והלכך פרכינן לרבא דאמר כו' היכי מתרץ:

ליצירת זכר כו'. וכדמסיק עלה בגמ' דר' ישמעאל היא דאמר לזכר מ"א ולנקבה פ"א ומתני' היא בסוף פירקין כתבתי בספר ד"ח:

דכ"ע אין דרכה כו'. אפלוגתא דת"ק ור"א במפלת חתיכה מלאה דם כו' קאי דמייתי ליה רביע בסי' דלקמן:

אלמא דס"ל דמפלת חתיכה טהורה. כלומר ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם ותימה דהא בסימן ג' מסיק רבינו דאפילו לר"י דס"ל דא"א כו' בחתיכה קטנה מודה דטהורה משום דאין כאן פתיחת הקבר וכמו שהזכרתי זה כבר לעיל בסמוך וא"כ ה"נ מאי מקשה מהך דרבא הא מיירי דומיא דשפופרת שהם חתיכות קטנות קושיא זו כבר הקשה אותה הב"י סי' קפ"ח וכתב דשמא י"ל דאע"ג דאיהו סבר הכי בעי לתרוצי אפילו את"ל דלא מפליג בין חתיכה גדולה לקטנה וצ"ע עכ"ל:

גרסי' בגמ' המפלת חתיכה ר' בנימין אומר קורעה אם יש בה עצם כו' לא חש רבינו לכתבה דלדידן לא נ"מ דאנן לא בקיאין בצורת הולד וכמו שאכתוב בס"ד בד"ח בסוף פירקין:

הא דם נדה טמאה אפילו בשפופרת. וא"ת מנליה הא אימא הא דדם נדה טמאה משום דפלי פלויי וקרינן ביה בבשרה כדמשני אביי לפי' רש"י וי"ל דנראה לו למקשה דרבנן פליגי אמאי דקאמר ר"א בהדיא בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ואסור רבנן למימר דלא מטעם דבבשרה טהור אלא משום דאינו דם נדות הא אם היה דם נדות טמאה אפילו בשפופרת ואם נדה טהור בשפופרת א"כ לא הוו פליגי רבנן אמאי דקאמר ר"א בהדיא. תוס':

נ"ל דה"ג טהורה אע"ג דהוי. והב"י סי' קפ"ח השמיט זה הלשון דהוי דם נדה ודם נוגע בבשרה וכפי מה שהגהתי הוא נכון:

ופליגי רבנן ור"א בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת. ולא קשיא דדלמא האי בבשרה מבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ דמתרצינן לה בגמ' דא"ל ר' זירא לר' ירמיה דא"כ דלהכי אתא נימא קרא בבשר מאי בבשרה. ש"מ תרתי:

נ"ל דה"ג והא דקאמרי רבנן אין זה. וכ"ה בתוס':

ה"ג אין דרך דם נדה. וכך העתיק הב"י:

וכן עשה מעשה רבינו שמשון באשה שנעקר מקור שלה וטיהר אותה לבעלה כו'. ובגמ' פ' יוצא דופן (נדה דף מ"א ע"ב) אמר ר"ל משום ר"י נשיאה מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה שנאמר יען השפך נחשתך ותגלה ערותך למאי אילימא לטומאת ז' דם אמר רחמנא ולא חתיכה אלא לטומאת ערב ופירש"י שנעקר חתיכת בשר נחשתך שוליך והיינו מקור וכתיב ותגלה ערותיך אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה כאילו הוא במקומו הלכך טמא. נחשתך שליך כדאמר במס' שבת מפני שנחושתה מחממתה ובטהרות נמי בכמה דוכתין נחושתו של תנור. לטומאת ערב מפני שנגעה בו ביציאתו ע"כ וא"ת א"כ אף לפירש"י במעשה דרבינו שמשון נמי טהורה היא ולא היה צורך לרבינו שמשון לתלות טעמא בכיון שאין דרך נשים לראות כך אלא שאין זה דם נדה דהמקור עצמו אינו דם כדאיתא בגמ' דיוצא דופן וגם קשה דהשתא לא נ"מ מידי לפירש"י ופי' רבינו שמשון וא"כ למה הוצרך רבינו להביא כלל לפירושו של רבינו שמשון כיון דמדינא לא נ"מ מידי אבל משמע ודאי דנ"מ לענין דינא ושהוא עשה המעשה ע"פ פירוש שלו דוקא ולא ע"פ פירש"י ז"ל ולכן נ"ל דהיינו טעמייהו דהטור סי' קפ"ח וכן רבינו ירוחם שהוסיפו לכתוב בהך עובדא דלא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון והיינו שהיתה רואה דם ממש והשתא לפירש"י הא דם נדה הוא וטמאה אבל לפירוש רבינו שמשון כיון דמשום הני חתיכות שבבית החיצון היא שרואה אין דרך נשים בכך ומשום הכי טהורה ודלא כדדחה הב"י לדברי הטור בזה כמו שאכתוב בד"ח בס"ד:

ואיפשיטא הך בעיא דרואה דם בשפופרת טהורה. וכ"ש בחתיכה דודאי דכרבנן דר"א קים לן וא"ת הא פסק רבינו לעיל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם כבר נתחכם הטור שכתב אהך דהכא דדוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת אבל חתיכה גדולה טמאה אפי' לא ראתה כלום שא"א כו':

אם נימוחו טמאה. וכתבו התוס' וא"ת הא לא אקרי יבש דהא הנך דתנן בפ' דם נדה דמטמאים לחין ואין מטמאין יבשין תנן התם אם יכולה לשרות לחזור לכמות שהיה מטמאין כדאמר התם וי"ל דמ"מ פשיטא שפיר דלא אמר כי יזוב זוב דמה דמידב דייב א"נ התם איירי בלחים ונתייבשו ולהכי אע"ג דנתייבשו כיון שיכולים לחזור לכמות שהיו מטמאין אבל הכא בלחים ונתייבשו לא קמבעיא ליה אלא ביבש מעיקרו ואפי'

יכול להיות נימוח במים ע"כ ועי' עוד לקמן בזה בשם הרשב"א. וא"ת וכי לא נימוח נמי הא קי"ל בריש פירקין דא"א לפתיחת הקבר בלא דם לא קשיא דכתב רבינו לקמן בשם הרז"ה דהכא בחתיכות קטנות מיירי:

רשב"ג אומר ממעכו גרסי':

דדוקא במשנתינו כו'. ואף במשנתינו י"א דלאו כללא הוא וכתבתי בזה בפ' הפרה סוף סי' ד':

אבל דם דרכיך לא. וא"ת והא דם הנדה נמי קתני לקמן בהדי אידך דפ' דם הנדה וי"ל דהתם מיירי בדם הנדה שנפל על הבגד ונתייבש ביותר אבל דם הנדה באפי נפשה הוי רכיך ועוד קשה דהתם קתני רוק וזוב וניעו דרכיכי וי"ל דמ"מ אקושי נינהו טפי מדם דאינהו (הועילו) התחילו להתייבש זה כמה ימים דרגילין להתייבש קודם יציאתו אבל דם אינו רגיל להתייבש קודם יציאתו מן הרחם. תוס':

רשב"ג אומר צריכין להיות פושרין כל מעת לעת. ותמהו בתוס' בד"ה או דלמא כו' ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי דאפילו לא יחזור ע"י פושרין מעל"ע אלא ע"י מיעוך טמא לרשב"ג דהא אפי' לגבי דם חשיב מיעוך כ"ש בנבלה ושרץ דאקושי דע"כ ע"י מיעוך נימוח טפי בפושרין דהא אפי' את"ל דרבנן בעי מעל"ע במיעוך ע"י הדחק לא חשיב דם לרבנן ע"כ ואע"ג דרשב"ג לפרש פושרין היכן צריכין להיות קאתא ולאפוקי מדר"י בן נקוסא מ"מ תמיהתם תמיהא והיינו שלא ה"ל לרשב"ג לומר בשיעור זה כלל דהא אפי' כשלא נימוח ע"י פושרין ונימוח ע"י מיעוך בצפורן אכתי טמאה ובמאי דמפרש הא דפושרין משמע שאם לא נימוח ע"י כן דטהורה ומיהו י"ל דרשב"ג לדבריהם דרבנן קאמר דלדידהו דוקא בפושרים הוי שיעורא וקאמר דצריכים להיות פושרין מעל"ע ולאפוקי מר"י בן נקוסא:

מי נהרות רותחין וכו'. עי' בפ' כל שעה סי' ל' ומה שכתבתי שם בס"ד:

שעמדו מעט בבית בין של נהר כו'. וקשה דכיון דכבר כתב דמי נהרות רותחין א"כ ל"ל שיהיו עומדין מעט בבית ול' הטור ס"ס קפ"ח מים ששאבו בקיץ מן הנהר או מן המעיין ועמדו מעט בבית כו'. וכתב הב"י דמשמע שעמדו מעט בבית כו' אמים שנשאבו מהמעיין קאי דאילו מי הנהר בלא עמידה בבית הן חמין וכן מבואר בדברי רבינו ירוחם ז"ל עכ"ל:

ה"ג הנהו מיא דנפקי מיניה לישדינהו באודני לא חמימי:

דנפקי מיניה. מהכוליא של עז קאמר התם לענין רפואה לחולי האוזן שחותך כוליא דעז לשתי וערב ומניחה על גחלים לוחשות והנהו מיא דנפקי מיניה כו':

ואם לא נימוח כו'. מלתא באפי נפשה הוא כלומר ועוד אם לא נימוח כו':

הלא זה הוא המפלת כמין עפר כו'. דדם יבש הוא כמו עפר:

ולפתיחת הקבר כו'. בלאו הא דהראב"ד צריכין לפרש כך במשנתינו דהמפלת כמין קליפה כו' כמו שכתבתי שם בתחלת זה הסי':

ומתני' דדם הנדה איירי נמי שראתה אותו ביבש מעיקרו. עי' מ"ש בריש הסי' בשם התוס':

ואיני מבין א"כ כו'. פי' כלומר א"כ כדברי הרז"ה דצריך בדם הנדה נמי שיהא נימוח איך פי' כו' וקרוב לשמוע ולהגיה במקום תיבות ואיני מבין א"כ שצ"ל ואי בעינן נימוח:

אם לא דמתני' כבן נקוסא תחלתו כו'. וטהור אי לא נימוח בפושרים דתחלתן אע"פ שאין סופן ואע"פ שהיה נימוח בפושרים כל מעל"ע ובהכי מחולקים מדם הנדה דדם הנדה כי נימוח בפושרים מעל"ע טמאה:

אלא ודאי הכי פירושא. לאו ודאי הוא שהרי אפשר לפרש כפירוש שני שכתבו התוס' שם דה"ק ותו יבש משונה כמין יבחושין או כמין קליפה מנלן:

דמוקי פלוגתייהו דר"י ורבנן. דריש פירקין:

אלא ודאי לר"י אפי' לא נימוח טמאה גרס. וכלומר מדר"י נשמע לרבנן דע"כ ל"פ רבנן עליה דר"י אלא בחתיכה דאע"ג דהיא מד' מיני דמים אפ"ה מטהרי רבנן דס"ל מקור מגדל חתיכות כמ"ש התוס' שם אבל כשהוא דם ולא כעין חתיכה ל"פ רבנן ושמעינן דא"צ נימוח כמו שהוא לר"י אבל אין לפרש דמר"י עצמו הביא ראיה משום דהלכתא כוותיה כמ"ש רבינו בריש פירקין דע"כ לא פסק הלכה כמותו אלא למאי דמפרשינן פלוגתייהו באפשר לפתיחת הקבר בלא דם דמשום דר"י ס"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם מש"ה פסקינן הלכה כמותו דשמעינן ליה לרבא דהוא בתראה דהכי ס"ל אבל בהך אוקמתא דאיירינן ביה דפליגי בחתיכה דד' מיני דמים בהא לא שמעינן דהלכתא כוותיה כנגד רבים:

המפלת כמין דגים כו'. עייו מה שאכתוב בגמ' לקמן אהמפלת כמין בהמה כו':

המפלת כמין בהמה כו'. מפרש בגמ' דלהכי קרי ליה ר"מ בהמה חיה ועוף ולד יותר מדגים הואיל ועיניהם דומות כשל אדם. פי' רש"י שחור שבעין הוי עגול בבהמה כשל אדם אבל דדגים לאו עגול הוא ובפ"ו דבכורות מפרש דמושב העין הוא עגול ופריך בגמ' א"ה ליתני נחש הואיל וגלגל עינו עגולה כשל אדם ומשני אי תנא נחש ה"א בנחש הוא דפליגי רבנן עליה דר"מ דלא כתיב ביה יצירה אבל בהמה וחיה לא פליגי דכתיב ביה יצירה כמו באדם:

ואם היה מרוקם. שיש בו צורת אדם ומפרש בברייתא בגמ' איזהו שפיר מרוקם אבא. שאול אומר תחלת ברייתו של אדם גופו כעדשה שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו שני חוטמיו כשני טיפי זבוב מקורבים זו לזו פיו פתוח כחוט השערה וחיתוך ידים ורגלים אין לו כך העתיקה הרמב"ם בפ"י מהל' איסורי ביאה:

לא שהשליא ולד. שנוי במשנה דף כ"ו ע"א ורישא שנויה שליא בבית הבית טמא. ופירש"י הבית טמא משום אוהל המת דולד הוה בה ומת ע"כ ויראה לי דמכיון דאף האידנא נ"מ לענין טומאת כהן שיש להגיה ולגרסה בספר רבינו והרמב"ם פסקה בסוף הל' טומאת מת (עיין בתוס' י"ט מה שהקשיתי בזה על הרמב"ם מדידיה אדידיה) ואע"פ שבטיו"ד סי' שס"ט לא כתבה הרי קיצר ג"כ בשאר דברים וכן רבינו בהל' טומאת מת קיצר וסמך על המחמירים כל שלא נמצא מפורש להקל:

תשב לזכר ולנקבה ולנדה. כתב רש"י דבגמ' מפרש למה הוזכר זכר כו'. בסוף פירקין איתא לה אמתני' (דהכא) דהתם דאמתני' דהכא אפשר דלא קשיא ולא מידי דהא איכא מ"ד בגמרא דטבילה בזמנה מצוה צריכה שתטבול לסוף מ' דאילו היה זכר היתה צריכה טבילה לקודש ולמקדש דטבילה דלסוף ז' אינה מטהרתה לקודש ולמקדש דכתיב בכל קדש לא תגעו אל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה וזו אע"פ שעדיין בספק יולדת נקבה היא ומשום כך אינה טהורה לקודש ולמקדש עד מלאת ימי טהרה לנקבה מ"מ משום מצוה צריכה שתטבול לסוף מ' למ"ד טבילה בזמנה מצוה הוא וכך פירשו הרמב"ם והר"ע ברטנורה במשנתינו זאת דלהכי קתני זכר ומיהת י"ל גם כן דגמ' אע"ג דלא אתמר למה הוזכר אלא אמתני' דסוף פירקין איכא למימר דנטרה לה עד סוף הפרק אבל אה"נ דקאי אף אמתני' דהכא כ"ש לסוגיא דעלמא דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה כמ"ש בסוף פ' בתרא ניחא טפי לאוקמי מתני' אליבא דסוגיא דעלמא ומפרש לה בגמ' לקמן דלהכי הוזכר זכר שאם תראה יום ל"ד ותחזור ותראה יום מ"א תהא מקולקלת בין ימי נדות לימי זיבות עד יום מ"ח וקאמרינן תו דספקא דנקבה נמי מקלקלה לה שאם תראה יום ע"ד ותחזור ותראה יום פ"א תהא מקולקלת עד פ"ח וכתבו התוס' במתני' דהכא אע"ג דהוי ספק ספיקא תשב לנקבה דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ס"ס ה"נ לטהרנה אם ראתה בל"ד ומ"א מספק ספיקא ולא ניחוש לזכר והוי תרי קולי דסתרן אהדדי ומיהו בטועה בגמרא מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי ע"כ:

שאין אנו בקיאין בדורות הללו בגווני שפיר ובשיעור שליא. דאפליגו בגמ' בשפיר אם הוא מלא או חסר ואם הוא עכור או צלול או שהוא מלא הרבה גוונים או גוון אחד ובשיעור שליא נמי כתורמוס כטפח:

עד עשרים ושלשה יום גרס וכדאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ואע"ג דרב יוסף א"ל עד עשרים וארבע אמרת לן נקטינן לחומרא:

ואם יצתה השליא תחלה אין תולין פי' הרשב"א דטעמא משום דכשבא הולד קודם אמרינן מבזע בזע ולד שליא ונפק אבל כי נפיק שליא מקמי ולד ליכא למימר הכי ע"כ ועיין בדברי חמודות:

ושליא קשורה כו'. בגמ' ל"ג הך ושליא אהפילה נפל אלא אהפילה בהמה חיה ועוף ועוד דהא הכא בהפילה נפל מהדר למימר דאיכא בינייהו דבן קיימא ונפל בהפילה הנפל תחלה לשליא ונמצא דעיקר מילתא חסר ולכן נ"ל שיש חסרון בדברי רבינו ושכצ"ל ואם הפילה נפל תחלה אין תולין בה והמפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה וכן הוא בטור סימן קצ"ד אע"פ שבקיצור כתוב כמו שהיא גירסת הספר:

וליל שמנים ואחד לנקבה. גרס וכך העתיק הב"י וכן הוא בפירוש רשב"ם דפרק ע"פ.

ואפילו לא תראה. דאם ראתה ודאי טמאה היא דקי"ל כרב בפרק דלקמן דאמר מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו בששופעת מז' לאחריו או מי"ד לאחריו טהורה ואם שופעת ממ' לאחריו או משמונים לאחריו טמאה:

לכן יודיענה בעלה כו'. דע"י פרישה בלבד אינה משיאה על לבה דהרי אפשר שבלאו הכי הוא פורש ממנה עכשיו ועיין בדין ימי טוהר דהאידנא בסוף פרק בתרא:

ופירש"י. נ"ל דגרסינן פיר"ש ור"ל הרשב"ם דהא רש"י מפרש לילה ויום אבל ברשב"ם הוא שפירש כך וז"ל עונה יום ולילה כך פירש רבינו ולא נהירא אלא לילה אחד דהיינו ליל מ' ואחד כדמפרש רבה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וכמה עונה ומפרש או יום או לילה עכ"ל:

גבי פרישת עונה. לעיל מייתי לה רבינו בפ"ק ר"ס ב':

וגבי מי שהיו גתיו כו'. ובפרק בתרא דף סה ואני כתבתיו לעיל שם:

יש משניות ומימרות שהשמיטן רבינו ואכתבם בספר ד"ח בס"ד: 0הדרן עלך המפלת פרק ד

מעריסתן. פירש"י מקטנותן ומסיים הברטנורה כשהן מונחות בעריסה ע"כ וטעמא בגמ' דילפינן מואשה וי"ו יתירה דאפילו תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה הלכך אנן דדרשינן וכי חזיין מפרשינן להו לא גזרו בהו רבנן אינהו דלא דרשי הכי וכי חזיין לא מפרשי להו גזרו בהו רבנן: