מעדני יום טוב על נדה · הטקסט

והוה ליה י"ב תחלת נדה כו'. גם בזה סתמו דבריהם הרי"ף ורבינו ולא פירשו אי דוקא בכי הא דאמרן שבאלו י"א יום ראתה כמשפט הזבה וישבה שבעה נקיים או שלא ראתה כמשפט זבה גדולה כלל אבל אם ראתה כמשפט זבה גדולה אלא שראתה הג' ימים בענין שימשכו השבעה נקיים עד לאחר הי"א יום בזה לא פירשו שאם אחר הי"א יום ראתה קודם ששלמו הנקיים מה יהיה משפטה אם כרואה בימי נדות שהרי הי"א יום נשלמו ואינה סופרת עוד אלא יושבת בנדתה ז' ימים עם ימי הראייה או אם נאמר דמכיון שנעשית זבה גדולה שוב לא תחזור לימי נדות עד שיעברו עליה ז' נקיים ונחלקו בזה אבות העולם הרמב"ם בפ"ו מהל' איסורי ביאה סובר כסברא קמייתא והמגיד כתב שהרמב"ן בירר בראיות ברורות כסברא בתרא וכך פרש"י בריש פ"ב דערכין שאפילו משכה ימי זובה חדש או שנה אינה חוזרת לתחלת נדות עד שתשב ז' נקיים וגם תלמידי הר"י בפ' אין עומדין הכריעו כסברא זו וכך הם דברי הטור בסי' קפ"ג:

ה"ג דהוו בקיאי בהכי וחלשי דעתייהו ולא הוו יכלי לאפרושי:

ואנא אחזי. כדקאמר בגמרא דהוא לא ידע בטיבעא:

ועוד כיון כו' זימנין דחזיא דם. כלומר כל שית או שבע יומי וביום השמיני לתחלת ראייתה חזיא כו' וכסבורה היא דמכיון שלא פסק הדם לא יתחילו ימי הזיבות ובאמת שזו חששא רחוקה דא"כ אין האשה הזאת יודעת כלום מדין הנדה והזיבות וזה דבר רחוק שלא תדע זאת שימי נדה יכולין להיות שבכולן ראתה אלא שבשביעי סמוך לבין השמשות פסקה בטהרה ואח"כ יתחילו ימי זיבות שאם לא תדע זה מה תדע ואנן לחוש לשאינה יודעת תיקון וסתות אמרינן ולא בשאינה יודעת ולא כלום ועוד דהשתא מה שכתב וזמנין דראייה קמייתא כו' הוא ענין בפני עצמו וצריך לפרש דהוי כמו ועוד דזימנין כו' ואע"פ שמצינו כך בכמה מקומות בספר רבינו ומהם לעיל בפ' המפלת סי' ג' מ"מ אם לא נצטרך לפרש כן ודאי דניחא טפי הלכך נ"ל יותר נכון דגרסי' וביום השביעי לראייתה וא"כ זו כדין טבלה ושמשה לערב אילו היתה ראייה ראשונה בימי נדותה אלא שאפשר שבזו טעתה וכדמסיק דזמנין דראייה קמייתא הויא בתוך י"א יום כו' וטעות זה בא הוא לה מפני שאינה בקיאה בתיקון וסתות ולא ידעה אימת התחילו ימי נדות וימי זיבות וטעות כזו מצוי והיינו ניהו דאמרן דלא בקיאי בתיקון וסתות ובס' הרי"ף האי ועוד כיון כו' ליתא כלל:

בסוריא. ורי"ף גורס בסוודית:

ואית דגרסי בשדות. וכ"ה גירסת רש"י ופי' מקום שאין בני תורה ותלמידי הר"י בפ' אין עומדין גרסי נמי בשדות ופירשו בכפרים מפני שלא היו כל כך בני תורה ע"כ וזה נ"ל נכון לפי שהכפרים על פני השדות יחשבו שמדרכן להיותן מיושבים בבתיהם בתוך השדות אחת הנה ואחת הנה ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר בפ' בהר ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב:

ששה והן גרסינן וכתב הר"ן דששה קאמרינן (כלומר בין הכא בין ראתה יום אחד) נקיים בעינן דכיון דטועות משוינן לה איזה ימים שתראה מספקינן ליה בתחלת נדה ונקיים דקאמר לבסוף אכולי יומא קאי אלא ריהטת לישן הוא שבעה ימים נקיים ע"כ:

שאפי' רואות טפת דם כחרדל. שכיון שלפעמים בטפה כחרדל יושבת ז' נקיים דהיינו בזיבה הסותרת החמירו בנות ישראל על עצמן לעשות כל מה שתראנה כאילו היא סותרת ורבותא דטפת דם כחרדל היינו משום דה"מ למימר דבדם מרובה דוקא הוא שראוי להחמיר בו דשמא יצא מן המקור בג' ימים זה אחר זה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שיצא לחוץ כדדרשינן לעיל וצריכה מן התורה ז' ימים נקיים אם היא בימי זובה ולהכי נקט טפה כחרדל אע"ג דודאי אינה אלא ראייה אחת כ"כ הר"ן אבל פשיטא מילתא דאין לומר דרבותא הוא טפת דם קטנה כהחרדל דההיא משנה שלימה שנינו בר"פ יוצא דופן מטמאין בכל שהן ואפי' כעין החרדל ולא עוד אלא דמסיים בה במשנה ובפחות מכן ואלא מיהת הא איכא למימר דטפת דם כעין מראה החרדל הויא החומרא אבל אין הענין מוכיח שבאו להחמיר אלא על המיעוט ולא שזו החומרא היתה על המראות ועוד דהא מסיק רבינו בס"פ כל היד דירוק כמראה הזהב טהור אפי' האידנא והרי החרדל מראיתו אינו נוטה למראה האדמימות אפי' כמו הזהב ואני תמיה על תלמידי הר"י שכתבו בפ' אין עומדין וז"ל י"מ שהחומרא היתה מפני שהיתה מראה הדם כעין החרדל ואין זה נראה דמה חומרא היתה זו שזה מן הדין הוא דהא בהדיא קים לן במס' נדה שדם כמראה החרדל מטמא ע"כ ודקדקתי בפ' כל היד ולא ראיתי דבר אשר יאמר עליו כי הוא שמטמאינן לכעין מראה החרדל ואדרבה מדמטהרינן הירוק דעקביא נשמעניה דאף כמראה שכעין החרדל טהור הוא וכדכתבתי ולכן נ"ל יותר לומר שא"א לפרש כן שזו היא החומרא חדא דאין הכי נמי שאין אנו מחמירין בו ועוד דמשמעות החומרא שהחמירו משמע דקאי אמיעוטא דראייה ולא על עין המראה כלל ומפני כן ג"כ אין נ"ל ראייה לדברי תלמידי הר"י מהמשנה דר"פ יוצא דופן שכתבתי בסמוך דקתני ואפי' כעין החרדל דההיא נמי לענין המיעוט קתני לה כדקתני בהדיא ומטמאין בכל שהן ואפי' כו' ומ"מ ודאי דלענין הלכה צריכין אנו לשמוע לדבריהם ז"ל:

וכל דם דחזיא בימי טוהר כו'. לשון הרי"ף הוא וכתבו הגהת מיי' פ"ז מהא"ב שכתב הר"ם יש טועים בדברי האלפס ואומרים שכתב שימי טוהר אינם נוהגים עתה אחר חומרא דר' זירא וליתא אלא כך רוצה לומר דיולדת בזוב צריכה נקיים דלא כהרמב"ם והתוס' אבל אם כבר טבלה ורואה בימי טוהר מותרת בלא טבילה ע"כ ופי' הב"י שהר"ם סובר דלהרי"ף יולדת בזוב שספרה ימי טוהר ז' נקיים מכל דם ואחר השבעה קודם שתטבול ראתה סותרת אע"פ שהוא דם טהור ודלא כהרמב"ם והתוס' דסברי שאינה סותרת לעכבה מלטבול הואיל והיו לה ז' נקיים דאילו לא היו לה נקיים כלל אף הם לא קאמרי דודאי כל נשי דידן ספק יולדות בזוב הן וצריכות ז' נקיים וכן מבואר בדברי הרמב"ם אלא שאם ספרה שבעת נקיים סברי הרמב"ם ור"ת דתו לא סתרה והרי"ף סובר שסותרת והיינו דקאמר הלכך כל דם דחזיא נמי מימי טוהר טמא עד שתשב שבעה נקיים מדם כלומר שהם עצמם יהיו נקיים שלא תראה דם בהם וגם לאחריהם קודם שתטבול אבל כל שטבלה בלי ראיית דם כלל ואפי' דם טוהר לא תוך שבעה ולא אחר שבעה עד שטבלה אם ראתה אח"כ דם טוהר הוא ומותר לבעול עליו ע"כ ואל תתמה אמאי תלינן מידי בטבילה שקודם שטבלה תסתור בראייתה ולאח"כ לא תסתור דהכין מצינו בפרק בנות כותים (נדה דף ל"ה) לרב דסבירא לן כוותיה דמעין א' כו' ומוקים לבית הלל דס"ל דבזיבה תלי רחמנא ביומי וטבילה ועיין בד"ח סעיף ל"ה אבל נ"ל שדעת רבינו בדעת הרי"ף דלא כהר"מ אלא דם"ל דצריכה לישב ז' נקיים על כל דם שתראה בימי טוהר שהרי מסיק וכתב שהראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו ג"כ שאין לנו עכשיו דם טוהר כו' ומדכתב ג"כ ש"מ דכחדא משוי לסברתייהו וכ"כ הב"י שנראה מדברי רבינו שסובר שדעת הרי"ף כהרמב"ן ויולדת נקבה שהיו ימי שבוע ראשון נקיים וראתה בשבוע שני כתבו רבינו בס"פ בנות כותים:

ה"ג ברי"ף ובתר הכי טבלה במי מקוה ומשתריא ורבינו אפשר שלא חש להעתיק כך דסמך אמאי דכתב בסוף פירקין דזבה אינה טעונה מים חיים וכמו גם הרי"ף בעצמו לא חש לדקדק בזה בטבילות שכתב לעיל בכללא דנקטינן כו':

ואם החמירו על כו'. אע"ג דהם החמירו על עצמן קאמר ר' זירא מ"מ משהניחום בחומרתן וקבעוה להלכה פסוקה ובכל המקומות שייך שפיר לומר שהחמירו עליהן כו':

על דם טפה כחרדל. וכן הל' בר"ן אבל בב"י כתב טפת דם כחרדל:

ב"ש שיש לחוש כו'. והרשב"א ז"ל כתב ול"נ שאם לדין יש תשובה לדברים אלו שהרי בימי חכמי הגמרא כבר החמירו בנות ישראל לישב על טפת דם כחרדל ואפ"ה יושבת על דם טוהר ואם הן לא החמירו על עצמן בזה אנו למה נאסור אלא שיש לחוש להחמיר כדבריהם וכן המנהג ברוב מקומות ונ"ל קצת טעם בדבר דאין עכשיו הבקיאות כדורות הראשונים ופעמים שיוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור קודם בין השמשות וגמר לידה לאחר בין השמשות ואינן בקיאות בכך ויבואו לטעות להוסיף יום בימי טהרתה ע"כ והב"י כתב שנראה לו ליישב דכ"ש הוא מטיפת דם כחרדל שהחמירו בו ואין ראיה מימי חכמי הגמרא דשמא עדיין לא פשטה תקנת ר' זירא ביניהם אבל אחר שפשטה ביניהם אפשר שגם הם היו נוהגין איסור בדם טוהר ע"כ וכבר הוכיח רבינו לעיל סי' ד' דבימי רבא לא פשטה חומרא דר' זירא בכל מקום והר"ן כתב דטעמא דסבר הרמב"ן דאף לדין הגמ' נראה לאסור דם טוהר משום דכשם שחששו שמא יטעו בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו היתר בימי טוהר שמא יבואו לטעות באותן ספק יולדות שיושבות עליהן לזכר ולנקבה ולנדה שמא ינהגו שהם קולא שיהיו סבורות שכל שיש לה טומאת לידה יש לה ימי טוהר ע"כ:

אבל בדם טוהר לא החמירו. וכבר נתבאר לעיל שאף הוא למעט שבעה נקיים שאחר לידה בא וכך הוא מסיים וכתב אלא שבשנער ובספרד ובארץ הצבי ובמערב מנהג פשוט שאין נותנין לאשה דם טוהר כלל אלא כל דם שתראה באיזה זמן שתהיה יושבת עליו שבעה נקיים ודין זה בימי הגאונים נתחדש ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמ' עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג ע"כ:

ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ואע"ג דבפ' האשה שנתארמלה סי' כ"ד מסיק דשמואל לא עבד עובדא בנפשיה ודברי רבינו דהכא ודהתם הן הן דברי הרי"ף דהל' נדה ודהתם כבר כתב הב"י סי' קפ"ה דלענין דינא ודאי הלכתא כרב דהורה להיתירא כי הכא ושמואל הוא דאחמיר אנפשיה ואפי' אי תימא דשמואל פליג הא קי"ל דהלכתא כרב באיסורי ומ"מ כתבום התם רבינו והרי"ף ללמדינו שהוא מדת חסידות ואינו מדה של שטות ורשאי האדם להחמיר על עצמו לכשירצה כי היכי דמצינו דעבד שמואל בדנפשיה ע"כ:

שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין גרסי' בגמ'. אבל גם הרי"ף לא העתיק כן ומיהו התם בגמ' מייתי לה אדחשו חכמים שלא תתגנה על בעלה ומש"ה התירו לה קישוטין בשבת:

ונמצא בעלה מגרשה. נ"ל דר"ע לטעמיה כדתנן בסוף מס' גיטין בש"א לא יגרש כו' ור"ע אומר אפי' מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו ועי' לקמן בסמוך מה שאכתוב עוד בזה:

הא מה אני מקיים והדוה בנדתה כו' ומכאן למדו כו'. ז"ש מכאן למדו כו' מסקנת רבינו הוא ולא מן הברייתא וכן בתוס' דפ' החולץ (יבמות דף מ"ז) פי' בשם ר"י דמברייתא זו למדנו טבילת נדה מן התורה ואומר אני דא"א להעלות על הדעת שקודם שבא ר"ע ולימד כך שלא היה להם לדין תורה שהנדה תהא בטומאתה עד שתבא במים חס לן לאסוקי הכי אדעתין דא"כ אתה משוה לכל הראשונים לבועלי נדות חלילה וחולין הוא לומר כן אלא שזקנים הראשונים לא פירשוהו מן הכתוב אע"פ שהיה להם בקבלתם בתורה שבע"פ שאין נדה מיטהרת מטומאתה עד שתבא במים לא מצאו לו סמך מן המקרא לפי שהם פירשוהו שלא תכחול וכו' ואפשר נמי שהיה להם הסמך דרב יהודאי או דר"ת דבסמוך והקרוב אלי דזהו שהכריח לרב יהודאי ולר"ת לדרוש ממקראות אחרים ולא הספיקו עצמם בהא דר"ע דודאי נראה שלפי דרשתו דר"ע שהוא לימוד פשוט לנדה שצריכה ביאת מים להטהר אלא זקנים הראשונים שלא דרשו כר"ע וא"כ ביאת מים לנדה מן התורה מנא להו לפיכך דרשו ומצאו וכל שכן לפי מה שכתבתי לעיל בסמוך דר"ע דלימד כך לטעמיה אזיל דס"ל דכשתתגנה עליו יכול לגרשה וא"כ אנן דלא קי"ל כוותיה בהא כדאיתא בסוף גיטין לא אדחייה דרשת הזקנים הראשונים הלכך ודאי שפיר מלתא קמייהו דהנך רבנן לאורויי לן ביאת מים לנדה מן התורה ממקראות אחרים ומ"מ מכיון דחזינן שהרמב"ם בס"פ י"א מהל' א"ב פסק דמותר לנדה להתקשט כו' כדר"ע וכן פסק הטור בסי' קצ"ה ש"מ דאדחייה לדרשת הזקנים הראשונים לגמרי לכך נראה מה שכתבתי ראשונה דמשום זקנים הראשונים המציאו הני רבנן סמוכות להא ממקראות אחרים ועוד דרוש וקבל שכר וא"ת והא אנן בהא דרשאי לגרש אם מצא אחרת נאה הימנה לא קי"ל כר' עקיבא א"כ היכי מזכינן שטרי אבי תרי דהכא בהא דהתיר להתקשט כתבתי דפסקינן כוותיה ור"ע לא התיר אלא כדי שלא תתגרש ונ"ל דלא קשיא דאע"ג דאנן קי"ל דאסור לו לגרש מפני כך מ"מ יש לנו לחוש שמא ע"י שתתגנה בעיניו ישים לה עלילות דברים עד שיגרשנה:

ורב יהודאי כתב כו'. והרמב"ם בפ"ד מהל' איסורי ביאה כתב דרשא דבתורת כהנים שנאמר ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול וכדלקמן בשם הר"ן:

וקי"ל גרסי'. והוא לשון הרי"ף ואינו ענין להא דר"ת כלל וכן בתוס' דהחולץ ליתא:

דתניא גרסי'. ושנויה בתוספתא דפ"ק דמגילה עד אינה טעונה מים חיים:

שהזב טעון מים חיים. דכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר אבל בזבה לא כתיב אלא וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר כלומר בטבילת מים ובנין אב לכל הטמאים ורחצו במים ואין כתיב באחד מהם במים חיים אלא בזב ומצורע כ"כ הר"ן ונ"ל דז"ש ומצורע דאגב ריהטיה לא דק דהא דכתיב בקרא גבי מצורע מים חיים לא בטהרתו דטבילת עצמו כתיב אלא בצפור השחוטה:

אלא מי מקוה. שכל הגוף עולה בהן הכי תניא בספ"ק דחגיגה דף י"א ובפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק"ט) ורחץ את בשרו במים במי מקוה את כל בשרו במים שכל גופו עולה בהן וכמה הן וכו' ופרש"י דהכי דרש במים בפתח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובין ומיהו מים חיים לא צריך מדכתיב בזב וכו' ומיהו במים במים המיוחדים במקוה אע"פ שהן גשמים ובפ' ערבי פסחים כתב למעוטי שאובין דאזיל השתא ומייתי וטביל אלא מי מקוה שנקוו מתחלה מעצמן והתוס' כתבו דלא יתכן דהא מים שאובים לאו מהכא נפקא אלא מאך מעין ובור מקוה מים וגו' ודרשינן בת"כ מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים (כדלקמן בריש הל' מקואות) ועוד היכי משמע מקוה לאפוקי שאובים הא עיקר קרא משמע שאובים אי לאו דסמכיה למעין כדפרישית ונראה לפרש מי מקוה היינו אשבורן כדאמר מעין מטהר בזוחלין מי מקוה באשבורן ע"כ:

שכל גופו עולה בהן. מכל בשרו דייק כדאי' בברייתא שכתבתי ופרש"י בפ' ע"פ כל בשרו מדלא כתיב בשרו משמע שכל גופו עולה בהן שאינו נראה אלא כולו מכוסה בהן:

אמה על אמה כו'. פי' התוס' וז"ל שאדם מחזיק אמה בעוביו עם מלבושים וכן מוכח בשמעתין דכוכין בפ' המוכר פירות שאינו מחזיק עם עובי ארון כי אם אמה והשתא יתכן היכי טביל אמתא באמתא ברום ג' אמות ואע"ג שאדם מחזיק ד"א קומה כדמוכח בשמעתין דכוכין דאורך הכוך ד"א קומת האדם אינה אלא ג' אמות לבד הראש ומצי להרכין את ראשו מן הצד והא דנקט ד' אמות משום עובי (דפי) הארון ואע"ג דמצינו בפ"ק דב"ב גבי היזק ראיה שיעור ראיה ד"א היינו שיכול להגביה עצמו על ראשי אצבעותיו עד שיציץ ד"א וכן מוכיח בעובדא דבני המן בתרגום של מגלת אסתר שנסדר ע"פ המדרש שגובה קומתן ג' אמות לבד הראש דקחשיב ואזיל על רום נ' אמות לפי תליית כל העשרה והיו נהרגים כבר קודם התלייה וכן משתעי קרא בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן משמע שבכלל הריגה היו וגם הפייטן יסד בסליחה אדם בקום איש בג' אמות והרביעית וחמישית אויר מגולה עכ"ל וכלומר דכיון שעם בגדיו מחזיק אמה על אמה וכשטובל הוא ערום בלי לבוש הלכך ל"ק אמתא באמתא היכי מצי למטבל כי היכי דמקשה התם בע"פ אשולחן של מקדש ותמיהני על התוס' דע"פ דסתם כתבו דבמקוה בעי' אמה כדי שיכנס בריוח עם זרועותיו דאין נדבקין לגופו ע"כ ותיפוק לי משום אמתא באמתא היכי מטבילין: