1משנה
משנה זו והמשנה הבאה ממשיכות בתקנות רבן יוחנן בן זכאי, ומדובר בהן בעניין קידוש החודש.
משנה זו מספרת על תקלה שאירעה ועל תקנות שבאו בעקבותיה.
בכל יום ויום, בשעת הקרבת התמיד של שחר, וכן בשעת הקרבת התמיד של בין הערביים, היו הלוויים אומרים שיר של יום. בשבתות, בראשי חודשים ובימים טובים, בשעת הקרבת המוספים, היו הלוויים אומרים שירים מיוחדים לימים הללו.
בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו מקבלין עדות החודש כל היום – של שלושים באלול, שאפילו באו עדים בסוף היום, סמוך לשקיעת החמה, והעידו שראו את הלבנה בחידושה, היו בית הדין מקדשים על פי עדותם את יום השלושים באלול ועושים אותו ראש חודש וראש השנה, אף על פי שהיום כמעט כבר עבר. והיו נוהגים בו קדושת החג מספק, לפי שמשנכנס ליל שלושים יכולים עדים לבוא כל שעה ולהעיד שראו את הירח, ונמצא אותו יום ראש השנה. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא – עד סמוך לחשכה, וקילקלו הלוים בשיר – של קורבן התמיד הקרב בין הערביים, התקינו – בית דין, שלא יהו מקבלין – עדות החודש, אלא עד המנחה – עד הקרבת התמיד של בין הערביים. ואף אם באו עדים מן המנחה ולמעלן – אחרי הקרבת התמיד של בין הערביים, - נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש – מעברים את אלול וקובעים ראש חודש תשרי למחר, אלא שמשלימים את יום השלושים של אלול בקדושת החג, כמו שנוהגים מספק קודם שבאו העדים. משחרב בית המקדש – ולא היה חשש לקלקול השיר, שהרי בטלו הקורבנות, התקין רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) שיהו מקבלין עדות החודש כל היום – של שלושים באלול, ואפילו באו העדים סמוך לשקיעת החמה, בית דין מקבלים עדותם ומקדשים את יום השלושים באלול ועושים אותו ראש חודש וראש השנה.
לפני הקלקול נהגו קדושה ביום השלושים באלול עד סוף היום, מחמת הספק שמא יגיעו העדים בסוף היום ויתקדש היום למפרע, אך לא הקריבו בו את קורבנות היום עד שבאו העדים ועדותם נתקבלה בבית הדין. אם הגיעו העדים, הרי הוא היה ראש השנה. ואם לא הגיעו העדים, היו נוהגים קדושה אף ביום השני ומונים אותו כראשון לתשרי.
התקנה קבעה, שאם הגיעו העדים אחרי המנחה, אין לקבל אותם כלל, בניגוד למצב הקודם, ובכל זאת יש להמשיך לשמור על קדושת אותו יום. מעתה, אם לא הגיעו העדים עד המנחה, ידעו בבירור שאותו יום כבר לא יתקדש כראש השנה, ואף אם יגיעו העדים בהמשך היום, אך התקנה קבעה שיש להמשיך לשמור על קדושת היום הראשון עד סוף היום.
לדעת רוב המפרשים, המעשה שהמשנה מספרת אירע בראש השנה, וממילא התקנה היתה נוהגת רק לגבי ראש חודש תשרי. רמב"ם פירש, שהמעשה אירע באחד החודשים האחרים, ועל פיו תיקנו שאין לקבל את עדי החודש בשום חודש אלא עד שעת המנחה.
יש אומרים, שהתקנה שלא יהיו מקבלים עדות החודש אחרי הקרבת התמיד של בין הערביים נתקנה לכל ראש חודש (תוספות, רמב"ם קידוש החודש ג,ה, שפת אמת). ויש אומרים, שהתקנה הזו נתקנה רק לראש חודש תשרי (ר"מ המאירי, רבנו יהונתן, "פני יהושע", "טורי אבן").
בתוספתא ראש השנה ב,ט שנו: אמר רבי יהושע בן קרחה: דברים אלו (התקנות שבמשנתנו פרק ד משניות א-ד) התקין רבן יוחנן בן זכיי משחרב בית המקדש. לכשייבנה הבית במהרה יחזרו דברים אלו ליושנם.
• • •
2תלמוד
במשנה שנינו: פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, וקלקלו הלוויים בשיר, התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה.
מה הטעם שהתקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה? -
אומרים (טעם אחד): אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): מפני מעשה שאירע. ומה המעשה שאירע? - פעם אחת נפלה הברה בעיר ובאו (צריך לומר: באו (כמו במקבילות של הלשון "נפלה הברה בעיר")) סרקיים ונטלום – התפשטה שמועה בירושלים, שבאו ערביים (ישמעאלים) וחטפו את עדי החודש, ועיכבו אותם מלבוא לירושלים ולהעיד שראו את הירח, ונתקלקלו הלוים בשיר – של קורבן התמיד הקרב בין הערביים, ולכן התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה.
אמר רבי אחא בר פפא (אמורא בדור השלישי) קומי – לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן: – החברים שאלו לפני רבי שמואל בר נחמן: בשם מַן רבי אמר לה? – בשם מי אמר רבי (לשון כבוד כלפי רבי שמואל בר נחמן) אותה (את המימרה: מפני מעשה שאירע...)? אמר לון: – אמר להם (רבי שמואל בר נחמן לחברים): דכוותכון דאית לכון רבבין (צריך לומר: רבנין. והגרסה בדפוסים: רברבין) סגין?! – (וכי) שכמותכם (אני) שיש לכם רבנים רבים?! (אתם שיש לכם רבנים רבים, כשאתם אומרים שמועה סתם, יש להסתפק בשם מי אמרתם אותה, אבל אני איני כמותכם, שאין לי אלא רב אחד) - בשם רבי יהושע בן לוי אמרית (במסירה שלפנינו באה מילה זו בקיצור: אמ') ליה (לה) – בשם רבי יהושע בן לוי אמרתי אותה (את המימרה, שרבי יהושע בן לוי הוא רבי, וכשאני אומר שמועה סתם, בשמו אני אומר אותה).
בתקופת התנאים החלו לחדור ערבים-סרקיים לתחומי ארץ ישראל ולהתפרץ לתכלית שוד ומעשי דמים ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד").
ייתכן שהמעשה שאירע מתייחס להשתתפות הערבים עם הרומאים בקרבות על ירושלים בשלהי ימי הבית השני ("מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד").
נראה שבירושלמי כאן החליפו את רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ברבי שמואל בר נחמן. רבי שמואל בר נחמן היה מגדולי בעלי האגדה בדורו, והיה תלמידו של רבי יונתן ומסר בשמו (ולא מצאנו שמסר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי). רבי יצחק בר נחמן היה תלמידו של רבי יהושע בן לוי, וקיבל מפיו תורה ומסר בשמו. לכן גם מוסר המימרה כאן בשם רבי יהושע בן לוי הוא רבי יצחק בר נחמן, ויש לגרוס "רבי יצחק בר נחמן" במקום "רבי שמואל בר נחמן".
גם בבבלי חולין צח,א, במסירת מימרה בשם רבי יהושע בן לוי, יש לגרוס "רבי יצחק בר נחמני" במקום "רבי שמואל בר נחמני", שאף רבי יעקב בר אידי, חברו של רבי יצחק בר נחמני (נחמן), שנזכר שם עימו במסירת המימרה, קיבל תורה מפי רבי יהושע בן לוי ומסר בשמו. וכן בבבלי סנהדרין עה,א יש לגרוס "רבי יצחק בר נחמני" במקום "רבי שמואל בר נחמני", שרבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמני (נחמן) שנחלקו שם נחלקו כך במקבילה בירושלמי שבת יד,ד ועבודה זרה ב,ב.
בבבלי מגילה כג,א, סנהדרין י,ב (בכתב יד אחד הגרסה בסנהדרין היא כמו במקבילה במגילה) ושבועות טז,ב הסתפקו במימרה, האם אמרה רבי יצחק בר נחמני או רבי שמואל בר נחמני. הרי שכבר בימי האמוראים החליפו בין שני האמוראים הללו בשל דמיון שמותיהם.
מנהגם של חכמים שלמדו את עיקר תורתם מחכם אחד היה שלא אמרו את שמועותיו של החכם בשמו.
נפלה הברה
הצמדת הפועל "נפל" למילה "הברה" (שמשמעה קול, מילה) אינו על טהרת העברית. באכדית נמצא הצירוף "נפלה מילה", והצירוף עבר מאכדית לעברית.
ואומרים (טעם שני): ורבי לָא (רבי אלעאי (אילא), אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מייתי לה טעם דהלכה – מביא אותה (את הברייתא הבאה) (כ)טעם של ההלכה (כטעם של המשנה, שהתקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה), דתני: – ששנוי (שנו ברייתא): שירו של החמישי היו אומרים: – השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש ביום החמישי בשעת ניסוך היין של קורבן תמיד הקרב בשחר ושל קורבן תמיד הקרב בין הערביים: "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ" (תהילים פא,ב) – מפסוק זה עד סוף מזמור פא שבתהילים. ובראש השנה היו אומרים: – השיר שהיו הלוויים אומרים בראש השנה בשעת ניסוך היין של קורבן מוסף של ראש השנה: "הסירותי מסבל שכמו" (נראה שצריך לומר: "הרנינו לאלהים עוזינו" – מפסוק זה עד סוף המזמור). חל יום טוב – של ראש השנה, להיות בחמישי – ששירו של היום החמישי ושירו של ראש השנה הם אותו שיר, - בשחרית היו אומרים: – השיר שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של קורבן תמיד הקרב בשחר: "הרנינו לאלהים עוזינו" – מפסוק זה עד סוף המזמור, כמו בכל יום החמישי בשחרית, ובמנחה היו אומרים: – השיר שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של קורבן תמיד הקרב בין הערביים, אם באו עדים קודם הקרבת התמיד של בין הערביים: "הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ" (תהילים פא,ז) – מפסוק זה עד סוף המזמור, ולא היו אומרים מפסוק ב ("הרנינו") עד סוף המזמור, כמו בכל יום החמישי במנחה. אם באו מן המנחה ולמטן – אם באו עדים קודם הקרבת התמיד של בין הערביים, - אומרים: – השיר שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של קורבן מוסף: "הרנינו לאלהים עוזינו" – מפסוק זה עד פסוק ז ("הסירותי"), שבמוסף היו אומרים את חלקו הראשון של המזמור (פסוקים ב-ו) ובתמיד של בין הערביים היו אומרים את חלקו השני של המזמור (פסוקים ז-יז), ולא היו אומרים את כל המזמור במוסף וחוזרים ואומרים אותו בתמיד של בין הערביים, שלא לכפול את המזמור. ואם באו מן המנחה ולמעלן – אם באו עדים אחרי הקרבת התמיד של בין הערביים, - אומרים: – השיר שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של קורבן מוסף: "הרנינו לאלהים עוזינו" – מפסוק זה עד סוף המזמור, כמו בכל ראש השנה. לא (נראה שהמילה 'לא' יתרה, ואף בדפוסים המאוחרים אינה) נמצאו אומרים שיר וכופלין אותו – אם באו עדים אחרי הקרבת התמיד של בין הערביים, השיר שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של קורבן תמיד הקרב בין הערביים היה "הרנינו" (מפסוק זה עד סוף המזמור), כמו בכל יום החמישי, שהרי כשהקריבו את התמיד של בין הערביים עדיין לא באו עדים ולא קידשו את אותו היום, והשיר שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של קורבן מוסף שהקריבו כשבאו עדים וקידשו את אותו היום גם היה "הרנינו" (מפסוק זה עד סוף המזמור), ובכן נמצא שהיו כופלים את המזמור. - רבי אילא הביא ברייתא זו לומר, שהטעם שהתקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה הוא, שאם יחול ראש השנה להיות בחמישי, לא יהיו כופלים את המזמור (במסירה שלפנינו המילים "ואם באו מן המנחה ולמעלן אומרים הרנינו לאלהים עוזינו" נמחקו בידי מגיה, אך נראה שאין למוחקן).
לפי הטעם שאמר רבי שמואל בר נחמן, אירע פעם אחת שנתקלקלו הלוויים בשיר, אך לא נתבררה מהות הקלקול. ואילו לפי הטעם שאמר רבי אילא, לא אירע שנתקלקלו הלוויים בשיר (ראה דברינו להלן), אך רצו בית דין למנוע את המקרה שיאמרו הלוויים "הרנינו" (כל המזמור) בתמיד של בין הערביים ויכפלו אותו במוסף.
אמר רבי פלוני: מפני...; רבי פלוני מייתי לה טעם דהלכה...
כסגנון שאמרו בסוגיה כאן, אמרו בירושלמי כתובות א,א.
במשנה שם שנו: בתולה נישאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי; שפעמיים בשבת בתי דינים יושבים בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.
ובתוספתא שם שנו: מפני מה אמרו בתולה נישאת ליום הרביעי? - שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.
ובירושלמי שם אמרו: "בתולה נישאת ביום הרביעי" כו'. - בר קפרא אמר: מפני שכתוב בו ברכה... רבי לעזר מייתי לה טעם דמתניתא (מביא את הברייתא הבאה כטעם של המשנה): שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.
ב"יפה מראה" שם העיר, שמסוגית הירושלמי שם מוכח שבמשנתם לא שנו שום טעם, למה בתולה נישאת ליום הרביעי, ולא גרסו במשנתם "שפעמיים בשבת" כו', אבל במשנתנו הוסיפו את הטעם על פי התוספתא שפירשה את טעם המשנה.
גם מסוגית הירושלמי כאן נראה שבמשנתם לא שנו שום טעם, למה התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה, ולא גרסו במשנתם "פעם אחת נשתהו העדים מלבוא וקלקלו הלוויים בשיר", אבל במשנתנו הוסיפו את הטעם על פי מה שאמר רבי שמואל בר נחמן: "מפני מעשה שאירע".
סוגית הבבלי
בבבלי ראש השנה ל,ב-לא,א אמרו: מה קלקול קלקלו הלוויים בשיר? - הכא (רש"י: בבבל) תרגימו: שלא אמרו שירה כל עיקר (רש"י: בתמיד של בין הערביים, לפי שלא ידעו מה שיר יאמרו, שמא עוד סוף העדים לבוא היום ויש לומר שיר של יום טוב, או לא יבואו ונמצא שהוא חול. אבל בתמיד של שחר - אין ספק, שמתוך שברוב השנים אין העדים באים קודם תמיד של שחר, לא תיקנו שיר של יום טוב בראש השנה שחרית, כדתני לקמן: תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו. אבל לתמיד של בין הערביים תיקנו שיר של יום טוב, שכבר באו העדים. לפיכך, אותה שנה שנשתהו לבוא לא ידעו מה יאמרו). רבי זירא אמר: שאמרו שירה של חול על תמיד של בין הערביים (ר"ח: ולא אמרו "קול ה' יחיל מדבר", שהיא שירת ראש השנה במנחה).
מתיב רב אחא בר הונא: תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו (רש"י: הלוויים אומרים על נסכיו שיר של חול כמשפט היום, כמו שאנו שונים במסכת תמיד (ז,ד)). במוסף מהו אומר? - "הרנינו לאלוהים עוזנו הריעו לאלוהי יעקב" (תהילים פא) (רש"י: וכל המזמור, והוא שיר של חמישי בשבת בשחרית בחול, ואומרים אותו על מוספי ראש השנה, לפי שהוא יום תרועה). במנחה (בתמיד של בין הערביים) מהו אומר? - "קול ה' יחיל מדבר" (תהילים כט) (רש"י: כדי להזכיר בראש השנה זכות קול שופרות של מתן תורה). ובזמן שחל ראש השנה להיות בחמישי בשבת, שהשירה שלו "הרנינו לאלוהים עוזנו" (רש"י: ובאו עדים קודם תמיד של שחר) - לא היה אומר בשחרית (בתמיד של שחר) "הרנינו" (רש"י: שיר של חול), מפני שחוזר וכופל (רש"י: במוסף) את הפרק (רש"י: המזמור (כוונתו ש'פרק' כאן אינו חלק מהשיר, כמו במשנה תמיד ז,ג, שהיו מחלקים את השיר לשלושה פרקים)), אלא מהו אומר (בתמיד של שחר)? - "הסירותי מסבל שכמו" (תהילים פא) (רש"י: משום שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים). ואם באו עדים אחר תמיד של שחר (רש"י: בחמישי בשבת, דבשעת שיר של תמיד לא היו יודעים אם יתקדש היום ויש לומר "הסירותי", או שמא חול הוא ושירו "הרנינו") - אומר (בתמיד של שחר) "הרנינו", אף על פי שחוזר וכופל את הפרק (רש"י: יאמרו "הרנינו" מספק, ויחזרו ויאמרו אותו במוסף, ונמצא שכפלוהו). - אי אמרת בשלמא כל היכא דמסתפקא לן מילתא אמרינן שירה דחול (והקלקול שקלקלו הלוויים במשנתנו היה שאמרו שיר של חול בתמיד של בין הערביים) - היינו דקאמר (התנא, שכשיש ספק בתמיד של שחר) 'אומרו וכופלו', אלא אי אמרת לא אמור כלל (והקלקול שקלקלו הלוויים במשנתנו היה שלא אמרו שיר כלל בתמיד של בין הערביים) - מאי 'אומרו וכופלו'? (שהיה צריך להיות, שכשיש ספק בתמיד של שחר, לא יאמרו שיר כלל) -
שאני התם, דשירה דיומיה היא (רש"י: דלעולם כל היכא דמסתפקא לן מילתא, כגון במנחה, דאי היום קודש - לא שייך למימר דחול, ואי הוא חול - לא שייך למימר דקודש, - לא אמרינן כלל; והכא בחמישי בשבת היינו טעמא דאמרינן שירה דחול - דשירה דיומיה היא, שיר הראוי ליאמר היום הוא, אלא שהיו מחלקים אותו משום כפילה, הלכך, כי מסתפקא לן, משום ספק כפילה לא מבטלינן שיר של תמיד).
השוואת הבבלי והירושלמי
שיטת הבבלי:
בראש השנה, בתמיד של שחר היו הלוויים אומרים שיר של חול של אותו היום, בין באו עדים קודם הקרבתו ובין לא באו קודם הקרבתו; ובמוסף היו אומרים שיר של ראש השנה שהוא "הרנינו" (כל מזמור פא שבתהילים); ובתמיד של בין הערביים, אם באו עדים קודם הקרבתו - היו אומרים שיר אחר של ראש השנה שהוא "קול ה'" (כל מזמור כט שבתהילים), ואם לא באו עדים קודם הקרבתו - לפי אמוראי בבל, לא היו אומרים שיר כלל, ולפי רבי זירא, היו אומרים שיר של חול של אותו היום.
אם חל ראש השנה ביום החמישי, אם באו עדים קודם הקרבת תמיד של שחר - היו הלוויים אומרים בתמיד של שחר "הסירותי" (מפסוק זה עד סוף המזמור), ובמוסף היו אומרים "הרנינו" (מפסוק זה עד "הסירותי" (שהיו מחלקים את השיר משום כפילה (רש"י על פי ההגהה בדבריו))), ואם לא באו עדים קודם הקרבת תמיד של שחר - היו אומרים בתמיד של שחר "הרנינו" (כל מזמור פא שבתהילים) שהוא שיר של היום החמישי, ובמוסף היו חוזרים ואומרים "הרנינו" (כל מזמור פא שבתהילים) שהוא שיר של ראש השנה; ובתמיד של בין הערביים, אם באו עדים קודם הקרבתו - היו אומרים "קול ה'", ואם לא באו עדים קודם הקרבתו - לפי אמוראי בבל, לא היו אומרים שיר כלל, ולפי רבי זירא, היו אומרים שיר של היום החמישי שהוא "הרנינו".
אף על פי שבין לפי אמוראי בבל ובין לפי רבי זירא עשו הלוויים כדין כשנשתהו העדים מלבוא, מכל מקום המשנה קוראת למה שאירע קלקול, כיוון שכשבאו העדים אחר הקרבת תמיד של בין הערביים התברר שהיה להם לומר בתמיד של בין הערביים שיר של ראש השנה שהוא "קול ה'".
בכל יום טוב, מלבד ראש השנה, הלוויים היו אומרים בהקרבת תמיד של שחר שיר מיוחד (רש"י ערכין י,א, שו"ת "אבני נזר" "אורח חיים" סימן כד, "טורי אבן", "מגן אברהם" קלב,ד), ובהקרבת מוסף היו אומרים שיר מיוחד אחר (ערכין יא,ב, רש"י סוכה נה,א).
הן מהבבלי והן מהירושלמי מוכח, שהלוויים היו אומרים שיר בהקרבת תמיד של בין הערביים ולא רק בהקרבת תמיד של שחר ("מגן אברהם" קלב,ד, "יום תרועה", "ערוך לנר", "חתם סופר" ביצה ה,א).
שיטת הירושלמי:
בראש השנה, בתמיד של שחר היו הלוויים אומרים שיר של חול של אותו היום; ובמוסף היו אומרים שיר של ראש השנה שהוא "הרנינו" (כל מזמור פא שבתהילים); ובתמיד של בין הערביים היו אומרים שיר של חול של אותו היום.
אם חל ראש השנה ביום החמישי, בתמיד של שחר היו הלוויים אומרים "הרנינו" (כל מזמור פא שבתהילים) שהוא שיר של היום החמישי, בין באו עדים קודם הקרבתו ובין לא באו קודם הקרבתו. אם באו עדים קודם הקרבת תמיד של בין הערביים - היו הלוויים אומרים במוסף "הרנינו" (מפסוק זה עד "הסירותי"), ובתמיד של בין הערביים היו אומרים "הסירותי" (מפסוק זה עד סוף המזמור), ואם לא באו עדים קודם הקרבת תמיד של בין הערביים - היו אומרים בתמיד של בין הערביים "הרנינו" (כל מזמור פא שבתהילים) שהוא שיר של היום החמישי, ובמוסף היו חוזרים ואומרים "הרנינו" (כל מזמור פא שבתהילים) שהוא שיר של ראש השנה.
לפי הירושלמי, אמירת "הרנינו" בתמיד של בין הערביים וכפילתו במוסף נחשבות קלקול, ואילו לפי הבבלי, אמירת "הרנינו" בתמיד של שחר וכפילתו במוסף אינן נחשבות קלקול. לעומת זאת, לפי הבבלי, אמירת "הרנינו" בתמיד של שחר וכפילתו במוסף נחשבות כפילה, ואילו לפי הירושלמי, אמירת "הרנינו" בתמיד של שחר וכפילתו במוסף אינן נחשבות כפילה.
נראה, שלפי הירושלמי, אמירת "הרנינו" בתמיד של שחר וכפילתו במוסף אינן נחשבות כפילה, ואילו אמירת "הרנינו" במוסף וכפילתו בתמיד של בין הערביים נחשבות כפילה, מפני שקורבן מוסף היה קרב סמוך לקורבן תמיד של בין הערביים.
מזמור פא שבתהילים
במזמור זה כתובת (פסוק א) ושני חלקים: חלק ראשון - קריאה להריע לה' על פי החוק הקדום (פסוקים ב-ו), וחלק שני - תוכחת ה' לישראל (פסוקים ז-יז).
שירו של החמישי היו אומרים: "הרנינו לאלוהים עוזנו"
במשנה תמיד ז,ד שנו: השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש:... בחמישי היו אומרים: "הרנינו לאלוהים עוזנו, הריעו לאלוהי יעקב" (רא"ש: על שום שברא עופות ודגים לשבח שמו)...
ובמסכת אבות דרבי נתן פרק א נאמר: ...בחמישי מהו אומר? - "הרנינו לאלוהים עוזנו, הריעו לאלוהי יעקב", - (ה') ברא (ביום החמישי) את העופות ואת הדגים ואת התנינים שהם מרננים בעולם...
ובבבלי ראש השנה לא,א אמרו: תניא:... בחמישי היו אומרים: "הרנינו לאלוהים עוזנו" - על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו (רש"י: כשאדם רואה עופות משונים זה מזה, נותן שבח למי שבראם).
בראש השנה היו אומרים: "הרנינו לאלוהים עוזנו"
במזמור פא שבתהילים נאמר:
(ב) הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
(ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.
(ה) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
(ו) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם...
"חודש" הוא יום ראש חודש, ומסתבר שהכוונה לחודש השביעי (ראש השנה), שהשופר (ותקיעתו) בו הוא "חוק" ו"משפט" ו"עדות" (חובה ודין ומצווה) שציוה ה' לישראל וליוסף (כינוי לישראל) בצאתם ממצרים. "כסה" הוא כינוי לראש חודש, שבו הלבנה מכוסה ונעלמת. "יום חגנו" הוא יום ראש השנה, שהוא יום טוב. מזמור זה הוא שיר של ראש השנה, כיוון שהוא מדבר על מצוות תקיעת שופר בראש השנה.
"הסירותי מסבל שכמו"
במזמור פא שבתהילים נאמר:
(ז) הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ, כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה.
(ח) בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ...
פסוקים אלה הם דברי ה' המדבר, שגאל את ישראל משעבוד מצרים והוציאם מארץ מצרים.
בבבלי ראש השנה יא,ב אמרו: בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים (רש"י: שישה חודשים לפני גאולתם פסק השעבוד). - מנלן? - אתיא סבילה סבילה. כתיב הכא: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו), וכתיב התם: "הסירותי מסבל שכמו" (תהילים פא).
מפני שבראש השנה בטלה העבודה הקשה מאבותינו, נקבע גם מטעם זה מזמור זה להיות שיר של ראש השנה.
אפשר, שמפני שהיום שבו יצאו ישראל ממצרים היה היום החמישי (בבלי שבת פז,ב), נקבע גם מטעם זה מזמור זה להיות שיר של היום החמישי.
במסכת סופרים יח,יא נאמר: בראש השנה אומרים מזמור: "כל העמים תקעו כף" (תהילים מז).
ממקורות ארץ ישראליים נראה שאמרו מזמור מז בבית הכנסת בערב בשעת כניסת החג.
• • •
3במשנה שנינו: באו מן המנחה ולמעלן - נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש.
רבי אדא דקיסרין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר קיסריה, על חוף ים התיכון) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כבר (בדפוסים המאוחרים בטעות: סבר) עבר רובו של היום בקדושה – אם לא באו עדים עד המנחה, אף על פי שאין מקדשים את היום כראש השנה, ואף אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, בכל זאת יש לנהוג אותו היום קודש עד סופו, ואין מזלזלים בו, לפי שכבר עבר רובו של יום בקדושה.
רש"י (ראש השנה ל,ב) אומר, שנוהגים אותו היום קודש, כדי שלא יזלזלו ביום הראשון לשנה האחרת. ריטב"א (עירובין לט,ב) אומר, ששומרים על קדושת היום הראשון, משום שהוא ראש השנה מן התורה, כי העדים באו באותו יום, אף על פי שבית הדין לא קיבל אותם.
הלשון "כבר עבר רובו של יום בקדושה" נאמרה גם בירושלמי תעניות ג,יג ונדרים ח,א (בעניין "היו מתענים וירדו להם גשמים לאחר חצות - ישלימו", ובעניין "אסור להתענות עד שש שעות בשבת").
4ומספרים: אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישא דכיפרא: – רבי יוחנן (היה) מצווה את אלה (האנשים) של (בית) הכנסת של כיפרא (פרבר של טבריה): סבין (יש לגרוס: סכון) מטול ומיעול עד דו איממא – ראו (הביטו, התבוננו, שימו לב) לטייל (ללכת) ולהיכנס (לבית הכנסת לסעודת ראש חודש) בעוד שהוא יום (מבעוד יום, כדי שיראו אותם בני אדם כשהם נכנסים, ויתפרסם שהוא ראש חודש), ואתון מדכרין "זמנו" ו"עיבורו" – ואתם מזכירים (אומרים בברכת קידוש ירחים לאחר סעודת ראש חודש): "מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו". במקומות הרחוקים מבית הדין שקידשו את החודש, שלא ידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, היו עושים ראש חודש שני ימים (היום השלושים והיום השלושים ואחד לחודש היוצא) בכל ראשי החודשים, והיו נוהגים שני הימים קודש. ולכן היו אומרים בברכת קידוש ירחים: 'מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו' - החודש מקודש הן בזמנו (היום השלושים) והן בעיבורו (היום השלושים ואחד), ששני הימים קודש הם.
יום השלושים נקרא 'זמנו', משום שיום זה הוא זמנו של ראש חודש, כי חודשה של לבנה (הזמן שבין מולד למולד) הוא עשרים ותשעה ימים ומחצה. יום השלושים ואחד נקרא 'עיבורו', משום שהעבירו את ראש חודש מזמנו ליום זה ("תוספתא כפשוטה" ראש השנה).
מאמר זה של רבי חייא בר אבא מובא כאן על המשנה, שאם לא באו עדים ביום השלושים, היו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, שהיו עושים שני ימים של ראש חודש, כמו שהיו עושים במקומות הרחוקים מבית הדין.
מאמר זה של רבי חייא בר אבא מובא גם בירושלמי תעניות ד,ה.
סעודות ראש חודש וקידוש ירחים
אם באו עדי החודש, שראו את הלבנה בחידושה, ביום השלושים לחודש היוצא, וקידשו בית דין (בית הוועד) את החודש ביום זה, ראש חודש הוא ביום השלושים (בזמנו), והחודש היוצא חסר (עשרים ותשעה ימים). ואם לא באו עדי החודש ביום השלושים לחודש היוצא, ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד (בעיבורו), והחודש היוצא מלא (שלושים יום). כיוון שהיו מצפים כל יום השלושים לביאת העדים, היו נוהגים בו קדושת ראש חודש מספק. אם לא באו עדים ביום השלושים, היו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש (משנה ראש השנה ד,ד), שהיו עושים שני ימים של ראש חודש.
במקומות הרחוקים מבית הדין, שלא ידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, היו עושים ראש חודש שני ימים (היום השלושים והיום השלושים ואחד לחודש היוצא) בכל ראשי החודשים, והיו נוהגים שני הימים קודש.
נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בבתי הכנסת ובבתי המדרש בליל שלושים ואחד. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. בסיום הסעודה, אחרי ברכת המזון, בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים'.
בתוספתא מגילה ג,טו שנו: אימתי מסבים (מסובים) על החודש? - לאור עיבורו (אור ליום שלושים ואחד, הלילה שלפניו). כיצד? - חל (ראש חודש) להיות ערב שבת ושבת, מסבים עליו למוצאי שבת (אם חל יום שני של ראש חודש בשבת, לא היו נכנסים לסעודה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, כמו בראש חודש שחל להיות בחול, אלא מאחרים את הסעודה למוצאי שבת, שסעודת ראש חודש מאחרים (ירושלמי מגילה א,ו)).
גם בבבלי סנהדרין ע,ב אמרו: תנו רבנן: אין עולים בעיבור החודש... אלא לאור עיבורו.
במסכת סופרים יט,ז נאמר: בראש חודש ישבו החבורות של זקנים ושל בולווטים (חברי מועצת העיר) ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה עד (לפני) שתשקע החמה. וצריך בברכת היין לומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בעגולה גידל דורשים, הורם ולימדם זמני חודשים, טיכס ירח, כילל לבנה, מינה נבונים סודרי עיתים, פילס צורנו קנצי רגעים, שבם תיקן אותות חודשים ומועדים, דכתיב 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו' (תהילים קד,יט), ואומר 'כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם' (ישעיהו סו,כב)", וחותם: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים" (החתימה בראש חודש ניסן: "מקדש ישראל וראש ראשי חודשים"). ואומר: "הודו לה' כי טוב; כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש; אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו; ירבו שמחות", ויענו העם ויאמרו: "אמן". "ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל; מקודש החודש (מקודש ראש חודש), מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו; מקודש כתורה, מקודש כהלכה; מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים; מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בכל מקומות ישראל; מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד; 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' (תהילים קיח,א ו-כט), וכולכם ברוכים".
בעגולה – בסנהדרין, שהיו יושבים בכחצי גורן עגולה לקבוע מועד לקידוש החודשים. גידל – פיאר. דורשים – חכמים. טיכס – סידר. כילל – ייפה. פילס – שקל, קבע בדיוק. קנצי רגעים – זמני הילוך המאורות. תחתונים – בית דין שהכריזו על קידוש החודש. עליונים – בית דין של מעלה.
ושם יט,ח נאמר: ואף על פי שאמר "יעלה ויבוא" ב"בונה ירושלים" (בברכת המזון), וגמר על הכוס ברכת הזימון, מביאים לו כוס אחר, ומברך "בורא פרי הגפן" ואחריו "אשר בעגולה גידל דורשים".
הקטע "אשר בעגולה" הוא קטע פיוטי קדום, שהוא חלק מנוסח הברכה. לאחריו באה שרשרת פסוקים הקשורים לעניין קידוש החודש. שרשרת הפסוקים נחתמת במטבע הברכה: "ברוך... מקדש ישראל וראשי חודשים", ולאחריו באים קטעי ברכות ואיחולים שונים. האיחול "וכולכם ברוכים" הוא מטבע סיום של ברכות מזון קדומות.
בבבלי סנהדרין ע,ב אמרו (בעניין סעודת עיבור החודש): אמר רבי חייא בר אבא לבניו: הקדימו ועלו (בעוד יום לפני שקיעת החמה), הקדימו וצאו (למחר קודם הנץ החמה), כדי שישמעו בכם בני אדם (ויתפרסם ראש החודש).
רבי חייא בר אבא, שאמר לבניו שיקדימו ויעלו, הלך לשיטתו, שאמר בירושלמי כאן, שציוה רבי יוחנן לעלות לסעודה בעוד יום.
ובירושלמי מועד קטן ב,ג וסנהדרין ח,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: לווים בריבית לחבורת מצווה (חבורת מסובים לסעודת מצווה. ראה תוספתא מגילה ג,טו) ולקידוש החודש (לעיבור החודש). רבי יוחנן היה נכנס לבית הכנסת בבוקר (לאחר שאכלו שם בלילה לקידוש החודש) ומלקט פירורים (שנשארו ממה שאכלו שם) ואוכל, ואומר: יהא חלקי עם אלה שאכלו כאן בערב (הגרסה בסנהדרין: יהא חלקי עם מי שקידש את החודש כאן בערב).
הרי שלרבי יוחנן, סעודת ראש חודש סעודת מצווה היא.
לפי המסופר בירושלמי כאן ובמועד קטן, רבי יוחנן לא נכנס בערב לבית הכנסת לסעודת ראש חודש. אפשר שהיה זה משום שהיו לרבי יוחנן ייסורים ולא היה יכול להיכנס, כמו שאמרו בירושלמי מגילה א,יג: רבי יוחנן עבד תלת שנין ופלג דלא נחת לבית וועדא מן צערא ("עלי תמר").
בירושלמי פסחים א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה (של חמץ לפני הפסח)? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם (חמץ) באבריות ובראשי חודשים (הבראות (סעודות) שבראשי חודשים ("תוספתא כפשוטה" מגילה)).
סעודת ראש חודש נזכרת גם בירושלמי מגילה א,ו, בירושלמי ברכות ו,א ופסחים ב,ה ("אברייתא"), ובירושלמי ברכות ו,ד ("ריש ירחא").
אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית).
'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם.
סעודת ראש חודש נקראת עיבור החודש, משום שאכלו אותה בראש חודש ביום העיבור ("תוספתא כפשוטה" מגילה).
הסעודות היו נעשות בבית הכנסת, כפי שמוכח מהירושלמי כאן: 'רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישתא' וכו', וכפי שמוכח מהירושלמי פסחים ומועד קטן שהבאנו לעיל.
מלבד הסעודות הציבוריות שהיו עושים בבית הכנסת, היה כל אדם עושה סעודה בביתו בראש חודש, ועל סעודה זו נאמר בויקרא רבה ל,א ובפסיקתא דרב כהנא כז,א: תני: מראש השנה נקצצים מזונותיו של אדם, חוץ ממה שהוא מוציא בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד.
• • •