1משנה
משנה זו נשנתה כולה במסכת סוכה ג,יב, והובאה כאן אגב המשנה הראשונה בפרקנו, כדי להשמיענו שאר תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי.
בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) – בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הלולב ניטל במקדש שבעה – בכל שבעת ימי חג הסוכות, ובמדינה – בשאר המקומות בארץ ישראל, יום אחד – ביום טוב הראשון של החג. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) שיהא לולב ניטל במדינה שבעה – בכל שבעת ימי החג, זכר למקדש – שלא תישכח מצוות נטילת לולב כפי שהיתה במקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור – ועוד התקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, שיהיה יום הנפת העומר בשישה עשר בניסן כולו אסור לאכול בו מן התבואה החדשה, זכר למקדש, שבזמן שבית המקדש היה קיים יכול היה לקרות שלא אכלו חדש כל היום, כשהקריבו את העומר אחר חצות היום.
המשנה כוללת לקיחת ארבעת המינים וקוראת אותם בשם נטילת לולב.
התקנה של רבן יוחנן בן זכאי בנטילת לולב נבעה מתוך חשש שבית המקדש עלול לעמוד בחורבנו במשך תקופה ארוכה. היו תקנות אחרות של רבן יוחנן בן זכאי שנבעו מתוך שיקול הפוך: "מהרה ייבנה המקדש".
שתי התקנות, זו של לולב וזו של יום הנף, נשנו יחד. מכאן שטעם אחד לשתיהן. בזו של לולב נאמר הטעם "זכר למקדש", וזה הטעם גם בזו של יום הנף.
בתקנתו בנטילת לולב התכוון רבן יוחנן בן זכאי לאפשר את המשך קיומה של מצוות נטילת לולב גם בהעדר מקדש. הדבר מצטרף למגמתם הכללית של מוסדות ההנהגה בתקופת יבנה להמשיך את קיומו הלאומי של העם בארצו גם לאחר חורבן ירושלים ובהעדר מקדש.
התקין שיהא יום הנף כולו אסור
בתוספתא מגילה ב,י שנו: כל יום הנף אסור בחדש.
בירושלמי חלה א,א אמרו: אמר רבי יונה בשם חזקיה: בשעת הקורבן (כשבית המקדש קיים, שמביאים קורבן העומר) - הקורבן מתיר (הקרבת העומר מתירה את החדש), שלא בשעת הקורבן (כשאין בית המקדש קיים) - היום מתיר (כשהאיר המזרח החדש מותר). רבי יוחנן אמר: בין בשעת הקורבן בין שלא בשעת הקורבן - היום מתיר. - מודי רבי יוחנן באיסור שהוא אסור (בשעת הקורבן, אף על פי שהיום מתיר, אסור עד הקרבת העומר). - איסורו (לרבי יוחנן בשעת הקורבן שאסור עד הקרבת העומר) מהו? - רבי ירמיה אמר: איסורו דבר תורה (מן התורה אסור עד הקרבת העומר). רבי יונה ורבי יוסי תריהון אמרין: איסורו מדבריהן (מדברי חכמים אסור עד הקרבת העומר). - והתנינן: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהא יום הנף כולו אסור. אִין תימר: איסורו דבר תורה - ניחא (שהתקין על דבר תורה). אִין תימר: איסורו מדבריהן - יש תקנה אחר התקנה?! (שהתקין על דבריהם)
אמר רבי יוסי בירבי בון: מפני הרחוקים (אף על פי שבזמן המקדש אין איסורו אלא עד הקרבת העומר, התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהא יום הנף כולו אסור, מפני הרחוקים מירושלים, שאינם יודעים מתי קרב העומר, והם אסורים בזמן המקדש כל היום).
אמנם "הרחוקים מותרים (בזמן שבית המקדש קיים) מחצות היום ולהלן" (משנה מנחות י,ה), אבל רק "מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו". ואם אירע והתעצלו (או מפני סיבה אחרת) ולא הקריבו את העומר לפני חצות, לא אכלו חדש כל היום. וכשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור זכר למקדש כשאסור היה לאכול חדש כל היום ("מקורות ומסורות").
• • •
2תלמוד
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ג,יג.
במשנה כאן ובסוכה ג,יב שנינו: בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש.
אומרים: כתיב: – כתוב (בעניין חג הסוכות): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי י'י אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג,מ) – אתם חייבים לשמוח במקדש (-"לפני ה'") במשך שבעת ימי חג הסוכות. באיזו שמחה הכתוב הזה מדבר? - אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): בשמחת שלמים הכתוב מדבר – שבמקדש חייבים לשמוח באכילת בשר קורבנות שלמים (שלמי חגיגה ושלמי שמחה) במשך שבעת ימי חג הסוכות. אית תניי תני: – ויש תנא השונה (ברייתא): בשמחת הלולב הכתוב מדבר – שבמקדש חייבים לשמוח בנטילת ארבעת המינים במשך שבעת ימי חג הסוכות. ושיעור הכתוב הוא: עליכם ליטול את הלולב ביום הראשון בכל מקום, אך בבית המקדש יש לשמוח בלולב במשך שבעה ימים.
ומקשים: מאן דאמר: – מי שאמר: בשמחת שלמים (צריך לומר: לולב) הכתוב מדבר, - ביום הראשון – ביום הראשון של החג, - דבר תורה – חובת נטילת לולב בכל מקום היא מן התורה, ושאר כל הימים – של החג, - דבר תורה – חובת נטילת לולב במקדש היא מן התורה, שהכתוב מדבר בשמחת לולב, ורבן יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה – הוא התקין שיהיו נוטלים לולב במדינה בשאר כל הימים של החג כתוספת לחובה מן התורה של נטילת לולב במקדש בשאר כל הימים, כדי לעשות זכר למקדש. הרי שמובנים דברי מי שאמר שבשמחת לולב הכתוב מדבר. אבל מאן דאמר: – מי שאמר: בשמחת הלולב (צריך לומר: שלמים) הכתוב מדבר – ואין הכתוב מדבר בשמחת לולב, - ביום הראשון – ביום הראשון של החג, - דבר תורה – חובת נטילת לולב בכל מקום היא מן התורה, ושאר כל הימים – של החג, - מדבריהן – נטילת לולב במקדש היא תקנה מדברי חכמים, ואינה חובה מן התורה, שאין הכתוב מדבר בשמחת לולב, ורבנן (צריך לומר: ורבן) יוחנן בן זכיי מתקין על דבריהן?! – וכי הוא התקין תקנה שיהיו נוטלים לולב במדינה בשאר כל הימים של החג כתוספת לתקנה מדברי חכמים של נטילת לולב במקדש בשאר כל הימים?! ויש תקנה אחר תקנה?! – וכי חכמים מתקינים תקנה שהיא תוספת לתקנה מדברי חכמים?! שלא תיקנו חכמים תקנות כתוספת לתקנות מדברי חכמים אלא רק כתוספת לחובות מן התורה. הרי שאין מובנים דברי מי שאמר שבשמחת שלמים הכתוב מדבר. - אין מתרצים קושיה זו.
המונח "אית תניי תני" מציע גרסאות חלופיות עלומות שם של מקורות תנאיים.
המונח "מאן דאמר... מאן דאמר..." מתייחס באופנים שונים ליחס בין עמדותיהם של חכמים בעלי דעות שונות. בדרך כלל המונח מציע קביעות, אולם לעיתים הוא מציע בעיות או קושיות (כמו כאן). במקומות רבים המונח מוסב על מסורות שהוצעו בלשון "אית תניי תני... אית תניי תני..." ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
הקטע הבא שייך למשנה במסכת סוכה ג,יג, והועתק מסוכה לכאן אגב הקטע הקודם ששייך למשנה הקודמת שם.
במשנה סוכה ג,יג שנינו: יום טוב הראשון של חג – הסוכות, שחל להיות בשבת – ונטילת לולב ביום הראשון דוחה את השבת, כל העם מוליכים את לולביהם לבית הכנסת – בערב שבת, לפי שאסור להעבירם דרך רשות הרבים בשבת. למחרת משכימים ובאים – לבית הכנסת, כל אחד ואחד מכיר את שלו – את לולבו, ונוטלו.
ושם ד,ב שנינו: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, לולב שבעה – הלולב ניטל שבעה ימים; ושאר כל הימים – אבל אם חל יום טוב הראשון להיות בשאר הימים ולא בשבת, שישה – אין הלולב ניטל אלא שישה ימים, לפי שאינו ניטל בשבת של חול המועד.
ושם ד,ד שנינו: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת – שנוטלים בו לולב, מוליכים את לולביהם להר הבית – בערב שבת... למחר משכימים ובאים – להר הבית...
3במשנה בפרק ג מדובר בנטילת לולב במדינה, ובמשניות בפרק ד מדובר בנטילת לולב במקדש. הרי שנטילת לולב ביום הראשון של החג דוחה שבת, בין במקדש בין במדינה, אבל בשאר הימים של החג אינה דוחה שבת.
אומרים: חברייא בעון קומי רבי יונה: - החברים שאלו לפני רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כמה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (במקום אחר - בעניין חג המצות): "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי'י שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג,ח) – אתם חייבים להקריב קורבן מוסף במשך שבעת ימי החג, - אין שבעה בלא שבת – הרי אין שבעה ימים רצופים בלי שחלה שבת באחד מהם, ומכאן שהקורבן דוחה את השבת, ודכוותה: – וכמוה (כמו הכתוב בעניין חג המצות, כך הכתוב בעניין חג הסוכות): "ושמחתם לפני י'י אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ) – אתם חייבים לשמוח במקדש בנטילת לולב במשך שבעת ימי חג הסוכות, - אין שבעה בלא שבת! – הרי אין שבעה ימים רצופים בלי שחלה שבת באחד מהם, ומכאן שהלולב דוחה את השבת, ואם כן, גם בשאר הימים של החג ידחה הלולב את השבת במקדש ולא רק ביום הראשון של החג!
אמר לון: - אמר להם (רבי יונה לחברים): שנייא היא – שונה היא (נטילת לולב), דכתיב: – שכתוב (בעניין חג הסוכות): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג,מ) – אתם חייבים ליטול ארבעה מינים ביום הראשון של חג הסוכות, - חָלַק הראשון מהם – הכתוב הפריד את היום הראשון משאר כל הימים, ומכאן שדינם של שאר כל הימים אינו כדינו של היום הראשון, שהלולב דוחה את השבת רק ביום הראשון אבל לא בשאר הימים.
אמרו לו (החברים לרבי יונה): מעתה (אם כן) – מאחר שהכתוב הזה מלמדנו שהלולב דוחה את השבת רק ביום הראשון, במקדש ידחה ובגבולין (כל מקום שאינו בתחום בית המקדש) לא ידחה! – רק במקדש יהיה הלולב דוחה את השבת ביום הראשון, אבל במדינה לא יהיה הלולב דוחה את השבת ביום הראשון! כיוון שהכתוב הזה מדבר במקדש, שנאמר בו: "לפני ה'". והרי ההלכה היא, שהלולב דוחה את השבת ביום הראשון בין במקדש בין במדינה!
אמר רבי יונה - לחברים: אילו הוה כתיב: – אילו היה כתוב: 'ולקחתם לפני י'י אלהיכם ביום הראשון', הייתי אומר: כאן ריבה ובמקום אחר מיעט (במקבילה הגרסה בטעות: כאן מיעט ובמקום אחר ריבה) – במקדש הכתוב ריבה, שיש ליטול לולב ביום הראשון אפילו כשחל בשבת, אבל במדינה הכתוב מיעט, שאין ליטול לולב ביום הראשון כשחל בשבת, אלא - אבל כיוון שלא כתוב כך, אני אומר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" - מכל (צריך לומר: בכל) מקום – בכל מקום הכתוב ריבה, שבין במקדש ובין במדינה יש ליטול לולב ביום הראשון אפילו כשחל בשבת, "ושמחתם לפני י'י אלהיכם שבעת ימים" - בירושלים – במקדש, וכן בירושלים שהיא בכלל 'מקדש' לעניין נטילת לולב, הכתוב ריבה, שיש ליטול לולב כל שבעה, אבל במדינה הכתוב מיעט, שאין ליטול לולב כל שאר הימים.
המונח "בעי" ("בעון" בלשון רבים באה ברגיל כדי לציין חכמים עלומי שם) רגיל להציע שאלות וקושיות.
המונח "כמה דתימר" ("כמה דאת אמר") מציע במקומות רבים היסקים, בניחותא או בתמיהה, לאור מקור ספרותי או דעה אחרת הבאים אחרי המונח. כשהמונח מציע משפטים בתמיהה, אלה יכולים להיות קושיות. המונח בהוראה זו יכול להציע ציטוטים או ניסוחים אחרים של מקורות תנאיים, אמוראיים או סתמיים. לעיתים המונח מציע דרשה (כמו כאן). המונח בהוראה זו מציע משפטים בני שני חלקים: החלק הראשון פותח ב"כמה דתימר" וממשיך בהצגת הנתון המשמש כיסוד להיסק, והחלק השני מציע את ההיסק עצמו.
המונח "ודכוותה" מציע מסקנה העולה מתוך השוואה. המונח עשוי להציע קושיות או בעיות. במקומות מספר המונח בא אחרי "כמה דתימר (תמן)", המציע את המקרה שאליו הקישו בלשון "ודכוותה". על פי רוב, ההשוואות שמציע המונח מבוססות על דמיון תוכני-ענייני בין המקרים שהוקשו זה לזה.
בדרך כלל המונח "שנייא היא" מתפרש בניחותא, והוא מציע הבחנות עקרוניות בין עניינים שונים שהושוו בשלב קודם של הסוגיה. למונח בהוראה זו כמה שימושים עיקריים, ובהם: תירוץ קושיות. הסגנון המקובל הוא: "שנייא היא", ואחר כך מובא הסבר להבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו. בכמה מקומות הסבר ההבחנה מבוסס על מקור ספרותי, ואז הסגנון המקובל הוא: "שנייא היא דכתיב (המקור הספרותי השייך לעניין)".
המונח "מעתה" מציע קושיות ששיעורן, שאם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך. בדרך כלל תפקידו של המונח הוא לפרוך דעה שהובאה לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.
מסתבר שמקור הסוגיה כולה הוא בסוכה ולא כאן בראש השנה, ואלה שהעתיקו אותה לכאן העתיקו לא רק את חלקה הראשון הנוגע לתקנת רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, אלא גם את חלקה השני השייך לסוכה בלבד. דבר רגיל הוא בירושלמי, שאגב העתקת קטע ממסכת אחת לאחרת, הועתק מהמקום המקורי יותר ממה שנצרך לעניין הנידון במסכת האחרת.
ראשונים נחלקו, האם ירושלים בכלל 'מדינה' או בכלל 'מקדש' לעניין נטילת לולב. ראשונים רבים סבורים, שירושלים בכלל 'מדינה'. ואילו רמב"ם סבור, שירושלים בכלל 'מקדש', ומן התורה יש ליטול בה לולב כל שבעה. בירושלמי כאן מפורש כדברי רמב"ם.
הביטוי "לפני ה'", הנאמר בתורה פעמים רבות בהקשר למקדש, אין עניינו שווה בכל מקום. פעמים ש"לפני ה'" עניינו העזרה; פעמים שעניינו ההיכל; פעמים שעניינו קודש הקודשים; ופעמים שעניינו כל העיר ירושלים, כמו לגבי אכילת קודשים קלים ומעשר שני. לפי הירושלמי כאן, גם לגבי נטילת לולב, "לפני ה'" עניינו כל העיר ירושלים. הרי ש"מדינה" ו"גבולין" האמורים לגבי נטילת לולב הם שאר המקומות בארץ ישראל חוץ לירושלים.
בבבלי סוכה מב,ב-מג,א אמרו: משנה. יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - לולב שבעה (רש"י: דיום טוב ראשון דחי שבת), ושאר כל הימים (רש"י: שחל בהם יום טוב ראשון, ונמצאת שבת בחולו של מועד) - שישה (רש"י: דלא דחי, ואף על גב דכל שבעה הוא מן התורה במקדש - לא דחי).
תלמוד. אמאי שישה? טלטול בעלמא הוא (רש"י: אין בו צד איסור, אלא כמטלטל עצים, וכיוון דמן התורה במקדש הוא כל שבעה, למה אסרוהו? מה סייג לתורה מצאו בו?), ולידחי שבת! - אמר רבה: גזירה שמא ייטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד (רש"י: נענועו או ברכתו) ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה. - אי הכי, ראשון נמי! - ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין (רש"י: דחשובה נטילתו, דאפילו בגבולין חייב) - לא גזרו ביה רבנן (רש"י: לא בגבולין ולא במקדש), הנך דליתנהו מן התורה בגבולין (רש"י: אבל שאר הימים שאינם מן התורה אלא במקדש - לא חשיבא נטילה דידהו) - גזרו בהו רבנן (רש"י: משום חומרא דשבת אף במקדש).
ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין, מנא לן? - דתניא: "ולקחתם... ביום" (ויקרא כג) - אפילו בשבת (רש"י: דמשמע כל דהו יום, וקרא יתירא הוא, דמצי למכתב 'בראשון'). "ראשון" - אפילו בגבולין (רש"י: לאו מריבויא דריש, אלא "ולקחתם ביום ראשון" ולא פירש מקדש - משמע אפילו בגבולין). "הראשון" (רש"י: ה"א מיעוטא הוא, בראשון לחודיה הוא דאמינא לך ואף בשבת) - מלמד שאינו דוחה אלא יום טוב הראשון בלבד.
אמר מר: "ביום" - אפילו בשבת. - מכדי טלטול בעלמא הוא, אצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן? (רש"י: עדיין לא נאסר טלטול בעולם, ובא הכתוב להתירו כאן?) - אמר רבא: לא נצרכא אלא למכשירי לולב (רש"י: בא הכתוב ללמדך שמכשירי לולב דוחים את השבת, ואפילו לקוצצו מן המחובר ולאוגדו).
לפי הבבלי, אסור ליטול לולב בשבת בגלל גזירה המיוחסת לאמורא רבה, שלא לקיים בשבת מצוות שיש בהן חשש שקיום המצווה יביא לידי חילול שבת, כגון לולב, שופר או מגילת אסתר. לפי סוגית הבבלי, מכיוון שחובת היום הראשון היא מן התורה בכל מקום, לא גזרו חכמים לבטל אותה גם כשיום ראשון חל בשבת. למרות זאת, בימי האמוראים לא נהגו ליטול את הלולב בשבת, גם אם חל בה היום הראשון של החג. בבבלי סוכה מג,א הסבירו, שבתקופה שהיה אצלם ספק לגבי קידוש החודש, נמנעו בבבל מליטול לולב ביום ראשון שחל בשבת, מכיוון שיום הראשון של החג היה ספק ויום השבת היה ודאי.
בירושלמי לא ידעו כלל מהגזירה של רבה, וסברו שנוטלים לולב בשבת, וכן סברו שאין תוקעים בשבת מן התורה (ירושלמי לעיל ד,א), ולא משום הגזירה של רבה, ואין קוראים במגילה בשבת, מפני שאין קוראים בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה (ירושלמי מגילה ג,ה).
בירושלמי עירובין ג,ח אמרו: רבי אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא (רבי אבהו הודיע להם שראש חודש תשרי נקבע בשבת, והורה להם להגביה, להרים את הלולב בשבת, ולצאת בהגבהה זו ידי חובתם)...
הרי שבימי רבי אבהו היו נוטלים בארץ ישראל לולב כשחל יום ראשון בשבת.
בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן נא נאמר: אנשי מזרח (בבל) אין טוענים (מגביהים, מרימים) לולב בשבת, ובני ארץ ישראל טוענים לולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת.
הרי שבארץ ישראל נהגו ליטול לולב כשחל יום ראשון בשבת, אפילו בזמן הגאונים הראשונים.
אף על פי שבארץ ישראל נהגו ליטול לולב כשחל יום ראשון בשבת, היה הבדל בין נטילת לולב בשבת לבין נטילתו בשאר ימי השבוע. כשחל יום ראשון בשבת לא טלטלו את הלולב אלא למצוותו בלבד, שלא היו מחזיקים אותו אלא מגביהים ומרימים אותו בלבד ("תוספתא כפשוטה"), ו"כיוון שיצא בו ידי חובתו, אסור לטלטלו" (תוספתא סוכה ב,יא), שאחרי שיצא בו נעשה מוקצה.
במקום אחד בבבלי (סוכה מג,א) העירו, שבארץ ישראל נוהגים ליטול את הלולב כשחל יום ראשון בשבת. אך במקום אחר בבבלי (סוכה מג,ב-מד,א) העירו, שגם בני ארץ ישראל אינם נוטלים לולב בשבת, משום שבני בבל אינם עושים כך.
נראה שהיתה תקופה בארץ ישראל שבה היו מנהגים שונים, היו שנטלו והיו שלא נטלו. בעל הסוגיה הראשונה (ובעל ספר החילוקים) הכיר את המנהג שנוטלים, ואילו בעל הסוגיה השנייה הכיר גם את המנהג שלא נטלו והכריע כמותו ("מקורות ומסורות").
• • •