1משנה
משנה זו באה ללמד, שלאחר שקידשו בית דין את החודש על פי עדים שראו את הירח החדש, היו יוצאים שליחים להודיע מתי התקדש החודש, אבל לא היו שליחים יוצאים אלא בחודשים שהיה בהם יום טוב או תענית.
על ששה חדשים – המפורטים להלן, השלוחין יוצאין – למקומות הקרובים, כדי להודיע מתי התקדש החודש: על ניסן – השליחים יצאו להודיע על ראש חודש ניסן, מפני הפסח – כדי שידעו מתי חל חג הפסח, ועל אב – השליחים יצאו להודיע על ראש חודש אב, מפני התענית – כדי שידעו מתי חל צום תשעה באב, שכן תענית זו חמורה משאר התעניות, ועל אלול – השליחים יצאו להודיע על ראש חודש אלול, מפני ראש השנה – שהיו עושים ראש השנה ביום השלושים באלול (הרחוקים לא עשו שני ימים ראש השנה מספק, אלא עשו יום אחד, לפי שלא עיברו את אלול מעולם), וכשיודעים מתי חל ראש חודש אלול יודעים גם מתי חל יום השלושים שלו, ועל תשרי – השליחים יצאו להודיע על ראש חודש תשרי, מפני תקנת המועדות – כדי שידעו מתי חלים יום הכיפורים וחג הסוכות (מועדות - מועדים, ימים טובים), ועל כסליו – השליחים יצאו להודיע על ראש חודש כסליו, מפני חנוכה, ועל אדר – השליחים יצאו להודיע על ראש חודש אדר, מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים, יוצאין אף על אייר – השליחים יצאו להודיע על ראש חודש אייר, מפני פסח קטן – פסח שני, שהוא בארבעה עשר באייר, שכל מי שהיו בזמן הפסח הראשון טמאים או בדרך רחוקה ולא יכלו להקריב את הפסח, מקריבים אותו בארבעה עשר באייר.
השלוחין יוצאין
השליחים שיצאו למקומות הקרובים, עיירות ארץ ישראל ועבר הירדן, היו יוצאים שש פעמים בשנה. אבל השליחים שיצאו למקומות הרחוקים, כגון סוריה, היו יוצאים רק בחודש ניסן ובחודש תשרי, כמו ששנינו במשנה הבאה. גם בתוספתא ראש השנה א,יז שנו, שהשליחים היו יוצאים לסוריה. בברייתא שבתוספתא פאה ד,ו וכתובות ג,א ובירושלמי כתובות ב,ז שנו, ששליחי החודש היו מגיעים לסוריה. הרי שהשליחים היו יוצאים למקומות הקרובים ולסוריה, אך לא היו מגיעים עד לבבל.
לבבל היו מודיעים על קידוש החודש על ידי השאת משואות, אבל למקומות אחרים, ובכללם סוריה, לא היו מודיעים על ידי השאת משואות אלא היו שליחים יוצאים לאותם מקומות (ראב"ד ור"מ המאירי).
על אב מפני התענית
לפי רוב המפרשים, מדובר כאן בזמן שלאחר החורבן, שהתענו בתשעה באב, אבל בזמן המקדש לא התענו בתשעה באב. אבל רמב"ם בפירוש המשנה אומר, שגם בזמן בית שני התענו בתשעה באב, ולכן מדובר כאן אף בזמן הבית.
על אלול מפני ראש השנה
לפי רש"י, בזמן שקידשו על פי הראייה, הרחוקים מבית הדין שקידשו בו את החודש היו עושים ראש השנה ביום השלושים של אלול, והיו סומכים על רוב השנים שאין אלול מעובר (וכן כתב ר"מ המאירי). אבל לפי תוספות, היו עושים ראש השנה מספק שני ימים, יום שלושים ויום שלושים ואחד של אלול.
יוצאין אף על אייר
בכמה נוסחאות של המשנה אין "אף". "טורי אבן" מחק "אף", ופירושו "יוצאין על אייר" ולא על אב. אבל ברוב הנוסחאות יש "אף", שכשהיה בית המקדש קיים יצאו אף על אב מפני התענית, והתענו בתשעה באב אף בזמן הבית השני.
הידיעה על ראש חודש אייר היתה בעלת משמעות רק למי שהתכוון לעלות לירושלים להקריב את הפסח השני. כל שילוח השליחים על אייר נועד כדי שאנשים אלה לא יצטרכו להקדים יום אחד את עלייתם מחמת הספק, שהרי כבר ידעו מתי חל ראש חודש ניסן.
• • •
2תלמוד
שואלים: ויצאו אף על העצרת! – מדוע לא נאמר במשנה שהשליחים יצאו להודיע על ראש חודש סיוון כדי שידעו מתי חל חג השבועות?
ומשיבים: עצרת חתוכה היא – זמנו של חג השבועות הוא גזור (מוחלט, קבוע), שלעולם הוא ביום החמישים אחרי חג הפסח, וכשיודעים מתי חל חג הפסח יודעים גם מתי חל חג השבועות, ולפיכך לא היו צריכים לצאת על סיוון.
ומסיקים: אשכחת אמר: – נמצאת אומר: פעמים חמשה – לפעמים חל חג השבועות בחמישה בסיוון, פעמים ששה – לפעמים חל חג השבועות בשישה בסיוון, פעמים שבעה – לפעמים חל חג השבועות בשבעה בסיוון. כיצד? - שלימים - חמשה – אם החודשים ניסן ואייר שלמים, ששניהם חודשים של שלושים יום, - חל חג השבועות בחמישה בסיוון, כסדרן - ששה – אם החודשים ניסן ואייר כסדרם, שהאחד חודש של שלושים יום והשני חודש של עשרים ותשעה יום, - חל חג השבועות בשישה בסיוון, חסירין - שבעה – אם החודשים ניסן ואייר חסרים, ששניהם חודשים של עשרים ותשעה יום, - חל חג השבועות בשבעה בסיוון.
המונח "אשכחת אמר" מציע מסקנה העולה מתוך העיון באמור לפניו. המונח מציע מסקנות העולות מתוך עיון ודקדוק במקורות שאליהם הוא מתייחס ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ערכין א,ט שנו: עצרת - פעמים שחל להיות בחמישה ובשישה ובשבעה, לא פחות ולא יותר.
ובבבלי ראש השנה ו,ב אמרו: תני רב שמעיה: עצרת - פעמים חמישה, פעמים שישה, פעמים שבעה. הא כיצד? - שניהם מלאים - חמישה, שניהם חסרים - שבעה, אחד מלא ואחד חסר - שישה.
3במשנה שנינו: ועל תשרי מפני תקנת המועדות.
שואלים: לא כבר יצאו באלול! – וכי לא יצאו כבר השליחים להודיע על ראש חודש אלול? ומדוע יצאו השליחים להודיע על ראש חודש תשרי? שהרי כשיודעים מתי חל ראש חודש אלול יודעים גם מתי חל יום השלושים שלו, ועושים ראש השנה ביום השלושים באלול, וכשיודעים מתי חל ראש השנה (ראש חודש תשרי) יודעים גם מתי חלים יום הכיפורים וחג הסוכות. ולכן אין צורך שיהיו השליחים יוצאים על תשרי.
ומשיבים: לא יצאו השליחים להודיע על ראש חודש תשרי אלא בגין מודעא דאיתקדש ירחא – אלא כדי להודיע שהתקדש החודש (השליחים יצאו להודיע על ראש חודש תשרי, כדי שידעו הכל שהתקדש ראש חודש תשרי ביום השלושים באלול, ולא יחששו שמא התקדש ראש חודש תשרי ביום השלושים ואחד באלול).
בבבלי ראש השנה יט,ב אמרו: "על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות". - כיוון דנפקי להו אאלול, אתשרי למה להו? וכי תימא: דלמא עברוה לאלול, - והאמר רבי חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר! - 'לא מצינו' - דלא איצטריך, הא איצטריך (רש"י: אי משום ירקיא, אי משום מתיא. תוספות: שלא באו עדים ביום שלושים ובאו ביום שלושים ואחד, ואין מקדשים עד יום שלושים ואחד, משום שמצווה לקדש על פי הראייה) - מעברינן ליה. - הא מיקלקל ראש השנה! (רש"י: שנמצא שלא עשאוהו בני הגולה כהלכה אם מעברים אלול) - מוטב יתקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כולהו מועדות (יום הכיפורים וחג הסוכות). דיקא נמי (רש"י: דלהכי חשו רבנן דלא יתקלקלו שאר מועדות), דקתני: על תשרי מפני תקנת המועדות (ר"ן: דמדקתני "מפני תקנת המועדות" ולא קתני 'מפני המועדות' כדקתני באינך, שמע מינה דחשו לקלקולייהו ורצו בתקנתם). שמע מינה.
בירושלמי שאלו אותה שאלה ששאלו בבבלי, אלא שבבבלי ביארו את הנימוק לשאלה, והוא ש"מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר". לפי מה שהשיבו בבבלי, יצאו השליחים על תשרי רק כשעיברו את אלול, מפני תקנת המועדות, שלא יתקלקלו, ויעשום בני הגולה במועדם (ר"מ המאירי (בבלי ראש השנה יח,א) כתב, שאפילו לא נתעבר אלול, היו שולחים בתשרי, כדי שלא יהא ליבם נוקפם (מחמת הספק שמא נתעבר אלול)). אבל לפי מה שהשיבו בירושלמי, יצאו השליחים על תשרי כדי להודיע שהתקדש החודש ביום השלושים באלול.
לפי הבבלי, "לא מצינו אלול מעובר - דלא איצטריך, הא איצטריך - מעברינן ליה". אבל לפי הירושלמי (להלן ג,א), "תשרי לא נתעבר מימיו", היינו שראש חודש תשרי לא נקבע מעולם ביום השלושים ואחד באלול, שמעולם לא היה חודש אלול מעובר, וכמו שאמרו שם: "לא היה (ראש חודש תשרי מעובר)".
לפי הבבלי, משמעותן של המילים "תקנת המועדות" שבמשנה היא תיקון המועדות שלא יתקלקלו, כיוון שנתעבר אלול (כמו שפירשו ר"ח ור"ן את דיוק הלשון שאמרו בבבלי). אבל לפי הירושלמי, משמעותם של המילים "תקנת המועדות" שבמשנה היא קביעת המועדות, שיצאו השליחים להודיע את קביעת זמן המועדים שקבעו בית דין.
רבנו חננאל בפירושיו לבבלי מרבה להעתיק את הירושלמי ולבארו. בסוף פירוש ר"ח לסוגית הבבלי הזו נכתב משפט המתחיל במילה "פירו'". אך משפט זה אינו פירוש לדברים שלפני כן שבהם פירש ר"ח את סוגית הבבלי (מהדירי ר"ח לא חשו בכך). ונראה שר"ח הביא בזה את מה שהשיבו בירושלמי כאן וכתב פירוש לדברי הירושלמי, אלא שנשמטו דברי הירושלמי שהביא ונותר רק הפירוש שכתב. ואלו דברי ר"ח: "פירו', להודיע לכל ישראל שהרשות ביד בית דין לעבר, ואף על פי שלא היה לעולם".
פירוש ר"ח לירושלמי שונה מפירושנו, ואפשר שגרסת הירושלמי שלפני ר"ח היתה שונה במקצת מהגרסה שלפנינו. גם ר"ח ציין, שלפי הירושלמי, לא היה אלול מעובר לעולם, שלא כמו לפי הבבלי, כפי שכתב לפני כן.
אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אנא עריב לאילין דאזלין לנמורין (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי (בטעות): ללמודין) – אני ערב (אחראי) לאלה (השליחים) שהולכים לנמורין (יישוב בדרום סוריה) (כדי להודיע מתי התקדש החודש), דלית חד מינהון מיית מי אזל – שאין אחד מהם (מהשליחים) מת בהולכו (על אף החשש של סכנת הדרכים, מפני ששליחי מצווה הם, ושליחי מצווה אינם ניזוקים בהליכתם בדרכים).
בירושלמי כתובות ב,ז אמרו: שתי חזקות לכהונה: בארץ ישראל - נשיאות כפיים וחילוק גרנות; ובסוריא - נשיאות כפיים, אבל לא חילוק גרנות (מפני שהתרומה בסוריא היא מדרבנן, ואין מדקדקים בה כל כך, אבל נשיאות כפיים היא ראיה, מפני שבכל מקום ששלוחי החודש מגיעים היה שם בית דין, ודקדקו שזר לא יישא את כפיו), עד מקום ששלוחי החודש מגיעים. - עד נמרין.
הברייתא שבירושלמי שם מקורה בתוספתא פאה ד,ו וכתובות ג,א: שתי חזקות לכהונה: בארץ ישראל - נשיאות כפיים וחילוק גרנות; ובסוריא, עד מקום ששלוחי חודש מגיעים - נשיאות כפיים אבל לא חילוק גרנות.
בתוספתא לא הוזכר שם המקום נמרין. והירושלמי מוסיף: עד נמרין. ומכאן שהכוונה לעיר נמרין בסוריא (ולא לנמרין שבעבר הירדן או שבמקום אחר).
אנו מוצאים שבימי האמוראים היה המקום הקבוע שבו קידשו חודשים בעין טב שהיתה בקרבת לוד. מקומו של רבי יהושע בן לוי היה בלוד, ונראה שהיה ראש בית הדין שטיפל בקידוש החודש, ולכן אמר שהוא ערב לשליחים שנשלחו מעין טב כדי להודיע מתי התקדש החודש. סגנון תקיף זה של רבי יהושע בן לוי מעיד, שהיה פעיל מרכזי בקידוש החודש, לכן ערב לשליחי קידוש החודש שהלכו לנימרין שממזרח לירדן, ומשם פנו ללכת לבבל, דרך סוריה, ולהודיע על קידוש החודשים המיוחדים שבהם חלו המועדים - ניסן ותשרי ("עלי תמר"; "לוד וחכמיה", עמוד 133).
מתוך קדושתא "אחד באחד גשו" של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר לשבת וראש חודש:
...שֻׁלְּחוּ צִירִים סְלוֹל גֶּיא לְסַקֵּל.
יֶאֱתָיוּ מִגְּבוּל סִין וְעַד נְמוֹרִים, מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וְעַד הַרְרֵי נְמֵרִים...
יש ללמוד מדברי הפייטן, שהשליחים הלכו בדרכים שאינן מתוקנות ושיש בהן מכשולים. בשל כך אמר רבי יהושע בן לוי שהוא ערב לשליחים.
בימי התנאים היו השליחים יוצאים אף לסוריה בניסן ובתשרי. אבל בימי האמוראים הראשונים פסקו השליחים מלעבור מנמרין והלאה מפני הסכנה, שהיו הגויים יושבי סוריה מונעים את השליחים מלבוא אליהם, או שהיתה אז שעת חירום, או מאיזו סיבה אחרת. וכיוון שבזמן רבי יהושע בן לוי לא היו השליחים עוברים מנמרין והלאה אף בניסן ובתשרי, אמר שהוא ערב לאלה היושבים בסוריה והולכים לנמרין לידע מפי השליחים מתי קידשו את החודש ("שערי תורת בבל").
כאן התחלת מקבילה בירושלמי חלה א,א.
מספרים: תמן חשין לצומא רבה תרין יומין – שם (בבבל) חוששים (שמים לב) לצום הגדול (יום הכיפורים) שני ימים (שכשלא הגיעו אליהם השליחים שיצאו להודיע על ראש חודש תשרי, ולא ידעו בוודאות מתי חל ראש חודש תשרי, עשו יום הכיפורים שני ימים מספק, שמנו מיום שלושים ומיום שלושים ואחד באלול). אמר לון – אמר להם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): למה (ב"שרידי הירושלמי": מפני מה) אתם מכניסין עצמכם למִסְפָּק הזה – לסכנה הזו (במקבילה נוסף: המרובה)? – מדוע אתם צמים שני ימים רצופים ומסתכנים בנפשכם? חזקה (דבר ברור, ודאי ומוסכם) שאין בית דין מתעצלין בו (במקבילה (בטעות): בר) – יש לסמוך על בית דין שאינם מתרשלים בדבר (יש לכם לסמוך שהזדרזו בית דין וקידשו את ראש חודש תשרי ביום השלושים באלול ולא היה חודש אלול מעובר (מלא, של שלושים יום), ולכן יש לכם למנות מיום שלושים באלול ולעשות יום הכיפורים יום אחד בלבד. ואף אם יארע שיתקדש ראש חודש תשרי ביום השלושים ואחד באלול, ונמצא שלא תעשו את יום הכיפורים במועדו, אין לכם לחשוש שתעברו על דברי תורה, משום שכשאתם סומכים על החזקה אתם עושים כתורה, אבל כשאינכם סומכים על החזקה אתם מכניסים עצמכם לסכנה וגם עושים שלא כתורה (על פי "עלי תמר"). וזה אמור כשלא יגיעו אליהם השליחים קודם יום הכיפורים, אבל אם יגיעו אליהם השליחים קודם יום הכיפורים ויודיעו להם שהיה חודש אלול מעובר, יעשו את יום הכיפורים במועדו).
ומספרים עוד: אבוה (בכתב יד אשכנזי: אבוי (צורת כתיב מקורית)) ד- – אביו של רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) חש על גרמיה וצם תרין יומין – (רב יצחק, שהיה בבבל) חשש (דאג, חרד) לעצמו (ביום הכיפורים) וצם שני ימים ("חשש על" = "חשש ל", שכן בירושלמי השימוש ב"על" במקום "ל" רגיל מאוד). אפסק כרוכה (במקבילה (בטעות): ברובה. ובמסירה מהגניזה (בטעות): ברוכיה. ובכתב יד אשכנזי: כרוכה. וכן הוא בראבי"ה. בכתב יד אשכנזי נכתב בגיליון: כרוכה - כרסו) ודמך – נפסק (ניתק, נחתך, נבקע) כרסו (מעיו) ומת (מפני שצם שני ימים רצופים).
עד כאן המקבילה בירושלמי חלה.
רב יצחק נקרא על שם בנו, לפי שהיה בנו אדם מפורסם.
בבבלי ראש השנה כא,א אמרו: לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי (ריטב"א: שהיה אחד עשר לבני בבל, שהיו סומכים על הרוב שאין אלול מעובר ומונים ליום הכיפורים מיום שלושים, ואותה שנה אירע בבית הוועד שהיה אלול מעובר, והיה להם למנות ליום הכיפורים משלושים ואחד, ונמצא כי העשירי לבני ארץ ישראל היה אחד עשר לבני בבל, ובני בבל התענו בעשירי שלהם שהוא תשיעי לבני ארץ ישראל, ואכלו באחד עשר שלהם שהוא עשירי לבני ארץ ישראל והוא יום הכיפורים). אמר להו: כמה בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה (ביום הכיפורים) במערבא (בארץ ישראל). - אמרי ליה: אסהיד, מר! (וננהג היום יום הכיפורים) - אמר להו: לא שמעתי מפי בית דין "מעובר".
רבי אייבו בר נגרי ורבי חייא בר אבא אקלעו לבבל בחדסר בתשרי. אמרי להו: האידנא יומא רבה במערבא. - אמרי להו: אסהידו! - אמרי להו: לא שמענו מפי בית דין "מעובר".
לדעת רש"י ותוספות, במסופר בבבלי על לוי לא קידשו בית דין את חודש תשרי ביום השלושים באלול ועיברו את אלול, ולוי היה במקום בית דין ביום שלושים באלול, אך לא היה שם ביום שלושים ואחד באלול כיוון שיצא לבבל, ואף על פי שידע שיתעבר החודש, מכל מקום כיוון שלא היה שם כשעיברו בית דין את החודש, לא היה יכול להעיד לבני בבל, מפני שתיקנו חכמים שאין שליחים יוצאים להעיד על ניסן ועל תשרי אלא לאחר ששמעו מפי בית דין שקידשו אותם, וכן אין סומכים על מי שלא שמע מפי בית דין שקידשו אותם (ריטב"א). אבל לדעת רז"ה, אילו היה לוי במקום בית דין ביום שלושים באלול וידע שיתעבר החודש, היה יכול להעיד להם, אף על פי שלא שמע מפי בית דין שעיברו את החודש, אלא שלוי יצא כבר בחודש אלול וידע שנמלכו בית דין לעבר את אלול.
יש ללמוד מהמסופר בבבלי, שסמכו בבבל שאין בית דין מתעצלים בדבר וקידשו בית דין את ראש חודש תשרי ביום השלושים באלול ולא היה חודש אלול מעובר.
בבבלי שם כא,א אמרו: רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא (ביום הכיפורים) תרי יומי (רש"י: שמא עיברו בית דין את החודש, ויום אחד עשר שלנו הוא עשירי שלהם). זימנא חדא אשתכח כוותיה (ר"ח: שעיברו את אלול, והיה יום הכיפורים באחד עשר בתשרי).
רב נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומי דכיפורי. לאורתא אתא ההוא גברא, אמר ליה: האידנא יומא רבה במערבא. - אמר ליה: מהיכא אתית? - אמר ליה: מדמהריא. אמר ליה: דם תהא אחריתו ("אחריתו" הוא כינוי במקום: אחריתי, שאמר זאת רב נחמן על עצמו בגוף שלישי. רש"י: הריני מת על ידך, שתזקיקני להתענות שני לילות ושני ימים. דם תהא אחריתו - נוטריקון של דמהריא).
רבא היה רגיל לצום ביום הכיפורים שני ימים מספק. ואילו רב נחמן צם ביום הכיפורים שני ימים רק כשנודע לו ביום הכיפורים לערב שהיה חודש אלול מעובר.
הסיפורים שבבבלי מלמדים על עיבורו של אלול בתקופת האמוראים (ראה ירושלמי להלן ג,א).
בירושלמי תעניות ד,ט סיפרו, שכמה אמוראים צמו בתשיעי ובעשירי באב על חורבן בית המקדש, אך שם לא היה זה מספק כמו כאן, אלא בדין היה, שבתשיעי התחילה הפורענות ובעשירי נשרף הבית, כמו שאמרו שם.
צומא רבה
בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבה" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום". בבבלי שהובא לעיל מצאנו שיום הכיפורים נקרא בארץ ישראל "יומא רבה".
שאין בית דין מתעצלין בו
לשון זו מקורה במשנה מנחות י,ה: מפני מה הרחוקים (מירושלים) מותרים (לאכול מן התבואה החדשה ביום שישה עשר בניסן בזמן שבית המקדש קיים) מחצות היום ולהלן (כשיהיה חצות היום בירושלים)? - מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו (ומזרזים את העוסקים בהקרבת העומר שיקריבו אותו קודם חצות היום).
שני הסיפורים שבירושלמי כאן הובאו בירושלמי חלה רק אגב סופה של המשנה מנחות י,ה: "שאין בית דין מתעצלים בו", והם המשך הסוגיה שם שהובאו בה כמה מובאות מאותה משנה.
• • •