1משנה
בארבעה פרקים העולם נידון: – ארבעה זמנים הם בשנה שבו כלל בני האדם נשפט על ידי הבורא: בפסח על התבואה – בחג הפסח דן הבורא האם תבואת השדה תהיה מבורכת, לפי שבאותו זמן מתחילה התבואה להבשיל; בעצרת על פירות האילן – בחג השבועות דן הבורא האם האילנות ייתנו פירותיהם בשפע, לפי שבאותו זמן מתחילים פירות האילן להבשיל; ובראש השנה כל באי העולם (הנמצאים בעולם, הברואים) – בני האדם, עוברין לפניו – לפני הקב"ה, כשהוא דן אותם בראש השנה, כבנו מרון (צריך לחבר את שתי התיבות לאחת: כבנומרון) – כמו בגדוד חיילים (שעוברים לפני המלך או לפני מפקדם העליון. נומרון ביוונית ובלטינית הוא גדוד, ומשמעו היסודי הוא מספר), שנאמר: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (תהילים לג,טו) – ה' הוא שבורא את כל הלבבות של בני האדם (או: ה' הוא שבוחן ובודק את מחשבות ליבם), והוא שמתבונן ומסתכל על כל מעשיהם; ויש לדרוש את הכתוב, שבראש השנה, שהוא יום השנה לבריאתו של האדם (-"היוצר יחד ליבם"), הוא דן ושופט את בני האדם לפי מעשיהם (-"המבין אל כל מעשיהם"); ובחג נידונין על המים – בחג הסוכות דן הבורא האם ירדו גשמי ברכה, לפי שבאותו זמן מתחילים ימי הגשמים.
בלשון חכמים בכל המקומות השם "ראש השנה" סתם הוא אחד בתשרי.
בראש השנה דן הבורא את באי העולם לחיים או למוות. ובשאר שלושת הפרקים דן הבורא את באי העולם לעושר או לעוני, לשובע או לרעב, וזהו הדין על התבואה ועל פירות האילן ועל המים.
מהפסוק "היוצר..." ראיה שאין נסתר מלפני הקב"ה, אבל אין ראיה שבראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו, ודבר זה הוא מסורת, כשם שנמסר שבפסח העולם נידון על התבואה, בעצרת על פירות האילן ובחג הסוכות על המים ("מבוא למשנה", עמוד 58).
המשנה לא אמרה "ובחג על המים" כמו בראשה, אלא אמרה "ובחג נידונין על המים", משום שהאריכה בעניין ראש השנה (אך ראה ירושלמי להלן), וכיוון שלגבי ראש השנה אמרה "כל באי העולם עוברין" בלשון רבים, נקטה "נידונין" בלשון רבים, ולא נקטה "נידון" בלשון יחיד כמו בראשה ("מלאכת שלמה").
בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו
במדרש תהילים יז,ה נאמר: בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ואף ישראל עוברים לפניו עם כל באי עולם, ושרי אומות העולם אומרים: אנו נצחנו וזכינו בדין, ואין אדם יודע מי נצח, אם ישראל, אם אומות העולם, כיוון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלים לולביהם בימינם, מיד הכל יודעים שישראל נוצחים בדין.
כבנו מרון
הנוסח במשנה שבירושלמי ובפסקת המשנה שבירושלמי להלן ובכתבי יד של המשנה: כבנו מרון (שתי מילים), ובפיוטי יניי: כבנומרון (מילה אחת). אבל הנוסח בבבלי: כבני מרון, ובשיירי כתב יד של בבלי ראש השנה מהגניזה: כבנו מרון.
בתוספתא ראש השנה א,יא שנו: בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו נומרון, שנאמר: "היוצר יחד ליבם" וגו'.
הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא: נומרון. אבל הנוסח בכתבי יד אחרים של התוספתא: כבני מרון.
מתוך שבעתא לליל ראש השנה של הפייטן יניי:
כִּי כָל בָּאֵי הָעוֹלָם לְהֵילֶךְ,/יַעֲבִיר כִבְנוּמְרוֹן לְפָנָיו מֶלֶךְ.
'נומרוס' הוא מספר, וזה כינוי לחייל בצבא הרומי (ברבים: 'נומרי').
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"ויהי בשלח" פרשה א ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יד,ז נאמר: רבן שמעון בן גמליאל אומר: בוא וראה עושרה וגדולתה של מלכות חייבת זו (רומי), שאין לה נומירון אחת בטילה, שכולן רצות ביום ובלילה.
ובירושלמי פסחים ד,ט נאמר: ביומוי דרבי מנא הוות נימורה (במסירה מהגניזה: נומירה) בציפורין...
יש לשאול על מציעי הנוסח במשנה "כבנומרון" (כחיילים) במקום "כבני מרון": וכי לא מצא בעל המשנה מילים עבריות, כגון: אנשי צבא, חיילים וכדומה, ונזקק למילה לטינית שבאה מיוונית? גם המילה "לפניו", אם כי מובן שהכוונה להקב"ה, אינה מתאימה, והיה ראוי שייכתב בפירוש: לפני הקב"ה.
נראה שאין כאן אלא ציטוט עתיק כלשונו מתוך פיוט קדום, ששימש מקור למשנה וגם ל"ונתנה תוקף", שהוא ללא ספק פיוט ארץ ישראלי קדום. ואת הצירוף "כבני מרון" יש לפרש: "כבני מרום", היינו המלאכים, ויש כאן החלפת מי"ם בנו"ן. והדברים מתפרשים, שבראש השנה עוברים בני אדם לפני הקב"ה כמו שעוברים לפניו המלאכים, כפי הכתוב באיוב א,ו: "וַיְהִי הַיּוֹם (יום ראש השנה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים (המלאכים) לְהִתְיַצֵּב עַל ה' (לעמוד בדין לפני ה')" (על פי התרגום שם).
והעניין מתפרש יפה גם מתוך תפילת "ונתנה תוקף" עצמה, וכך נאמר שם: "וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן, וְיֹאמְרוּ: הִנֵּה יוֹם הַדִּין, לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין, כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין, וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן", היינו בני אדם עוברים לפני הקב"ה כמלאכים שנזכרו לפני כן. וכך יש לפרש את דברי יניי ("פרקים" א).
מצאנו בכמה מדרשים שהמלאכים נקראים "בני מרום", "צבא מרום" (על פי ישעיהו כד,כא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם...") ו"חיילי מרום".
באוצר המדרשים עמוד שו ועמוד תקנ נאמר: הקב"ה יושב על כיסא דין ודן אפילו למלאכי השרת, שנאמר: "הן בעבדיו (במלאכיו) לא יאמין, ובמלאכיו ישים תהלה (ימצא דופי וחטא)" (איוב ד,יח), וכתוב: "הן בקדושיו (במלאכיו) לא יאמין, ושמים (מלאכי השמים) לא זכו בעיניו" (איוב טו,טו).
ובמדרש תהילים קיט,לז ובאוצר המדרשים עמוד תקסט נאמר: "מלך (לפי הדרש: הקב"ה) יושב על כיסא דין... מי יאמר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי" (משלי כ,ח-ט), "הן בקדושיו לא יאמין, ושמים לא זכו בעיניו" (איוב טו,טו), ומי נמלט והכל עומדים בדין, לכך נאמר: "למשפטיך עמדו היום (לפי הדרש: ראש השנה), כי הכל עבדיך" (תהילים קיט,צא).
הרי שמצאנו בכמה מדרשים שהקב"ה דן את המלאכים, אך לא מצאנו שהם עוברים לפניו כשהוא דן אותם.
יש לשאול על מציעי הנוסח במשנה "כבנומרון" (כחיילים) במקום "כבני מרון": היה ראוי שייכתב: כנומרון, בלא בי"ת השימוש. ואולי הנוסח במשנה הוא: כבני נומרון.
• • •
2תלמוד
אומרים: אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): כולהם (כולם) נידונין בראש השנה – כל ארבעת הדברים המנויים במשנה (התבואה, פירות האילן, כל באי העולם, המים) נשפטים על ידי הבורא בראש השנה (עיקר הדין), וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם (נחתם) בראש השנה – פסק הדין של כל אחד מהדברים המנויים במשנה מאושר בחתימה על ידי הבורא בראש השנה.
אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): כולהם נידונין בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים – פסק הדין של כל אחד מהדברים המנויים במשנה מאושר בחתימה על ידי הבורא ביום הכיפורים.
אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): כולהם נידונין בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו (בכתב יד אשכנזי נשמט "אית תניי תני" זה) – פסק הדין של כל אחד מהדברים המנויים במשנה מאושר בחתימה על ידי הבורא בשעתו הנכונה - של התבואה בפסח, של פירות האילן בעצרת, של כל באי העולם (לחיים או למוות) ביום הכיפורים, ושל המים בחג.
אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): כל אחד ואחד נידון בזמנו (בכתב יד אשכנזי: [כולהון נידו]נין בזמנן) – כל אחד מהדברים המנויים במשנה נשפט על ידי הבורא בשעתו הנכונה - התבואה בפסח, פירות האילן בעצרת, כל באי העולם בראש השנה, והמים בחג, וגזר דינו של כל אחד ואחד (בכתב יד אשכנזי: וגזר דינן) מתחתם בזמנו – פסק הדין של כל אחד מהדברים המנויים במשנה מאושר בחתימה על ידי הבורא בשעתו הנכונה - של התבואה בפסח, של פירות האילן בעצרת, של כל באי העולם ביום הכיפורים, ושל המים בחג.
המונח "אית תניי תני" מציע גרסאות חלופיות עלומות שם של מקורות תנאיים. במקומות רבים הוא בא פעמיים ואף יותר בזה אחר זה (כמו כאן). הגרסה שהמונח מציע תמיד מונגדת לגרסה אחרת שהוצעה לפניה או לאחריה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
במשך כל תקופת האמוראים השתמשו ב'תנאים', שהיו שונים את המשניות ואת הברייתות ומוסרים אותן בעל פה. הם היו התחליף הבלעדי לספרים כתובים.
ואומרים: מתניתא כמאן דאמר: – המשנה כמי שאמר (משנתנו היא כדעת התנא שאמר): כולהם נידונין בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו (כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי" וברשב"ץ. אבל בכתב יד אשכנזי: [מתחתם] בראש השנה. בכתב יד אשכנזי הועתק כאן בטעות האמור להלן ב"מלתיה דרב" ונשמט מ"מלתיה דרב" עד "מתחתם בראש השנה" ונכתב "תני בתקיעתא דרב" וכו') – כדעת "אית תניי תני" השלישי, דתנינן: – ששנינו (במשנה): ובחג נידונין על המים – המשנה חזרה על המילה "נידונין", אחרי שכבר בתחילתה נאמר: "בארבעה פרקים העולם נידון", ומזה יש לדייק שהדין על המים בחג אינו כמו הדין של כל באי העולם בראש השנה האמור לפני כן, שבראש השנה כל באי העולם נשפטים לחיים או למוות (עיקר הדין), אבל בחג נחתם גזר הדין של המים, ומכאן שהפרקים שנמנו במשנתנו הם לעניין גזר הדין ולא עיקר הדין, אלא שהמשנה השמיטה ולא הזכירה שגזר הדין של כל באי העולם לחיים או למוות נחתם ביום הכיפורים. אבל אילו לא היתה המשנה חוזרת על המילה "נידונין", היה אפשר לומר שמשנתנו היא כדעת התנא שאמר, שכל אחד נידון בזמנו וגזר דינו של כל אחד נחתם בזמנו, והפרקים שנמנו במשנתנו הם לעניין עיקר הדין.
המונח "דתנינן" מציע משנה המשמשת כמקור לאמור לפניו. למונח שתי הוראות עיקריות. לפעמים המונח מציע משנה המסייעת לקביעה שלפניו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
הנוסח שלפנינו הקשה מאוד על המפרשים. המפרשים הבינו שהירושלמי שהביא ראיה מן המשנה מדייק מן המילה "נידונין". ורשב"ץ כתב: הראיה שהביא הירושלמי איני מבין אותה.
גרסת רמב"ן (בדרשה לראש השנה) בירושלמי כאן: מתניתא כמאן דאמר: כולהם נידונין בזמנן, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו.
"אית תניי תני" הראשון הוא כרבי שמעון בן יוחי בברייתא שבירושלמי להלן (בסוף הלכה זו).
בתוספתא ראש השנה א,יג שנו: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דינם נחתם ביום הכיפורים; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד נחתם בזמנו - בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג על המים, וגזר דינו של אדם נחתם ביום הכיפורים.
"אית תניי תני" השני הוא כרבי מאיר בתוספתא, ו"אית תניי תני" השלישי הוא כרבי יהודה בתוספתא.
בבבלי ראש השנה טז,א אמרו: מני מתניתין? לא רבי מאיר, ולא רבי יהודה. דתניא: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו - בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג על המים, ואדם ביום הכיפורים. - וכי תימא: לעולם רבי יהודה היא (שלדעתו הפרקים הללו בגזר דין הם), וכי קתני מתניתין - אגזר דין. - אי הכי, קשיא אדם! (שלדעתו גזר דינו ביום הכיפורים) - אמר רבא: האי תנא תנא דבי שמואל היא (הסובר שהפרקים הללו הם תחילת דין). דתנא דבי שמואל: בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים. וכי קתני מתניתין - אתחילת דין.
"אית תניי תני" הרביעי בירושלמי הוא כתנא דבי שמואל בבבלי.
לפי הנוסח שבירושלמי לפנינו, משנתנו לפי הירושלמי כרבי יהודה, שלא כמו שאמרו בבבלי. אבל לפי גרסת רמב"ן, משנתנו לפי הירושלמי כתנא דבי שמואל, כמו שאמרו בבבלי.
ומסיקים: מלתיה דרב אמרה: – דברו של רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר (מדבריו להלן יש ללמוד שהוא סבור): כולהם נידונין בראש השנה, וגזר דינו של אחד מהן (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": של כל אחד ואחד) מתחתם בראש השנה – כדעת "אית תניי תני" הראשון, דתני בתקיעיתא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: בתקיעתא) דרב: – ששנוי בתקיעות (בסדר הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות שבתפילת המוסף של ראש השנה) של רב (המיוחס לרב): זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ – יום זה הוא ראשון ליצירת העולם, שבראש השנה נברא העולם (ירושלמי עבודה זרה א,ב); או שיום זה הוא יום בריאת האדם, שהוא תכלית כל הבריאה, זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא – ראש השנה הוא יום דין לישראל, מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב – אלוהים שופט ביום זה את כל באי העולם (כתוב בתהילים פא,ה). וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמַר – ביום זה יצא משפט המדינות, אֵיזוֹ לַחֶרֶב וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לָשֹׂבַע[, אֵיזוֹ לַמָּוֶת וְאֵיזוֹ לַחַיִּים]. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ, לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת – מכאן שרב סבור, שכולם (התבואה, פירות האילן, כל באי העולם, המים) נידונים בראש השנה (-כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב), וגזר הדין של כל אחד נחתם בראש השנה (-ועל המדינות בו ייאמר, איזו לרעב ואיזו לשובע (התבואה, פירות האילן, המים). ובריות בו ייפקדו, להזכירם לחיים ולמוות (כל באי העולם)).
המונח "מילתיה דרבי פלוני אמרה" מציע היסק ממקור ספרותי המיוחס לחכם מסוים או ממעשה באדם מסוים. על פי רוב, המונח מציע היסקים ממקורות אמוראיים. בדרך כלל דברי החכם או המעשה מוזכרים אחרי המונח. הסגנון הרווח הוא: "מילתיה דרבי פלוני אמרה: [ההיסק], ד[תני/אמר] רבי פלוני".
המונח "דתני" מציע ברייתות המשמשות כמקור לאמור לפניו. בסוגיה אחת (כאן) המונח מציע מקור אמוראי של סדר התפילות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
סדר הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות שבתפילת המוסף של ראש השנה נקרא "תקיעתא", לפי שתוקעים על סדר הברכות (אחרי כל אחת מהברכות של מלכיות זכרונות ושופרות).
בבבלי ראש השנה כה,ב אמרו על הכתוב "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (תהילים פא,ה), ש"חוק" הוא גמר הדין ו"משפט" הוא תחילת הדין (עיקר הדין), ולכן יש ללמוד מן הכתוב הזה האמור בתקיעות של רב, שגם עיקר הדין וגם גזר הדין הם בראש השנה.
גרסת רמב"ן בירושלמי היא כמו שהוא לפנינו: "מילתיה דרב אמרה: ...וגזר דין של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה", וכן היא גרסת ר"ח. אבל רשב"ץ גרס: "...מתחתם בזמנו", ופירש את כל דברי רב בתקיעות לעניין עיקר הדין שהוא בראש השנה, אבל גזר דינו של כל אחד נחתם בזמנו. וגרסת ריטב"א ו"עין יעקב": "...מתחתם ביום הכיפורים".
בפסיקתא דרב כהנא - נספחים פרשה ז, בדברים רבה (ליברמן) פרשת 'האזינו' ובמדרש תנחומא פרשת 'האזינו' סימן ד נאמר: הקב"ה אמר לישראל: בניי, הוו יודעים שאני דן את העולם בארבעה פרקים האלו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו ('לפניו' הוא אשגרה מלשון המשנה, וצריך לומר: לפנַי) כבני מרון, בחג נידונים על המים. והללו שלושה פרקים יושב אני לדון דיני ממונות, להעשיר או להעני, להרבות או למעט, אבל ראש השנה זמן דיני נפשות הוא, אם למוות אם לחיים, כדאמרינן בתקיעתא דרב: "ועל המדינות בו ייאמר, אי זו לחרב ואי זו לשלום. ובריות בו ייפקדו, להזכירם לחיים ולמוות". ואם עשיתם תשובה לפניי - אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות ואשמע תפילתכם, עד שלא אחתום גזר דין ביום הכיפורים.
לפי המדרשים הללו, כולם נידונים בזמנם, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו, וכך היא דעת משנתנו, כמו שהוא בירושלמי כאן לגרסת רמב"ן. במדרשים הללו הביאו ראיה לכך מתקיעתא דרב, ואילו בירושלמי הביאו ראיה מתקיעתא דרב, שכולם נידונים בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה.
חרוז אחד או יותר מתקיעתא דרב מובאים גם בבבלי ראש השנה כז,א; בירושלמי עבודה זרה א,ב ("תקיעתא דבי רב"); בויקרא רבה כט,א; בפסיקתא דרב כהנא כג,א ובפסיקתא רבתי פרשה מו.
בויקרא רבה כט,א ובפסיקתא דרב כהנא כג,א נאמר: תני בשם רבי ליעזר: בעשרים וחמישה באלול נברא העולם. ואתיא דרב כהדא דרבי אליעזר (דעת רב המובאת להלן מתאימה לדעת רבי אליעזר), דתני בתקיעתא דרב: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון. כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב (תהילים פא,ה). ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע, איזו למוות ואיזו לחיים. ובריות בו ייפקדו, להזכירם לחיים ולמוות". את מוצא: באחד בתשרי / בראש השנה נברא אדם הראשון (שראש השנה הוא היום השישי לבריאה הוא יום בריאת אדם). שעה ראשונה עלה במחשבה, שנייה נמלך במלאכי השרת, שלישית גיבלו, רביעית ריקמו, חמישית עשאו גולם, ששית נפח בו נשמה, שביעית העמידו על רגליו, שמינית הכניסו לגן עדן, תשיעית ציווהו, עשירית עבר על ציוויו, אחת עשרה דנו, שתים עשרה נתן לו דימוס. אמר לו הקב"ה: אדם, הרי אתה סימן לבניך, מה אתה נכנסת לפניי בדין ביום הזה ונתתי לך דימוס (שחרור ופטור), אף בניך נכנסים לפניי בדין ואני נותן להם דימוס. אימתי? - "בחודש השביעי באחד לחודש" (ויקרא כג,כד).
ובפסיקתא רבתי פרשה מו נאמר: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון" (בתקיעתא דרב בזכרונות לראש השנה). "זה היום תחילת מעשיך" - ראש השנה בתחילת מעשיך, בעשרים וחמישה באלול ברא את העולם... "כי חוק לישראל" (תהילים פא,ה) - באותו היום נותנים לו מזונותיו לאדם (שמראש השנה נקצצים מזונותיו של אדם, ש"חוק" הוא לשון מזונות), "משפט לאלוהי יעקב" (שם) - באותו היום דן הקב"ה דיניו של בריותיו (כוונת הדורש כאן לפרש תקיעתא דרב, שנוסחתה כך: "זה היום תחילת מעשיך... כי חוק לישראל...").
יש דעה שרב (האמורא) חיבר את התקיעות הללו לראש השנה. ויש דעה שרב קיבץ אותן, ונתחברו בימים שלפניו, היינו בתקופת התנאים. הפיוט המובא בירושלמי כאן הוא לזכרונות. בירושלמי כאן מובאים חמישה חרוזים מהפיוט. החרוז הראשון מובא בבבלי ראש השנה כז,א ובירושלמי עבודה זרה א,ב. בתנחומא 'האזינו' סימן ד מובא "ועל המדינות בו ייאמר" וכו'. שני הדיבורים "איזו למוות ואיזו לחיים" אינם בירושלמי כאן, ונמצאים בפסיקתא דרב כהנא. מן המקצב יש סמך לנוסח זה, שבלי דיבורים אלה נמצא הטור חסר.
הפיוט הזה קדמון, שהרי התלמוד והמדרש מסתייעים בו ועושים אותו סמך לדבריהם. ועוד, כשהם מביאים את דבריו, מביאים אותם בלשונות המשמשים להבאת ברייתא, כגון בלשון "דתני", "דתניא", ויש שמביאים אותם בלשון "תנן" (כתבי יד בויקרא רבה) שהוא הלשון המשמש להבאת דברי משנה, ויש שמביאים אותם בלשון "כמה דאת אמר" (תנחומא 'האזינו') שהוא הלשון המשמש לרוב לציין מקרא. ולשונות הבאה אלה יש בהם כדי ללמד שחשבו פיוט זה לקדמון.
סגנון הפיוט הזה קרוב לסגנון המקרא, ודבריו נקצבים בדומה למקצב הנוהג במקרא, באין חשבון מדוקדק של הטעמות ("הפיוט").
הביטוי "בי רב" שבנוסח "תקיעתא דבי רב" (בירושלמי עבודה זרה ובכמה כתבי יד לויקרא רבה) מצוי גם בהקשרים אחרים, והוא מציין באופן כללי את בית מדרשם של חכמים.
לפי רבי אליעזר, שבתשרי נברא העולם, ראש השנה הוא יום הדין שכל באי העולם נידונים בו, משום שבראש השנה נברא אדם הראשון ועמד בדין לפני הקב"ה וזיכה אותו. גם לפי רבי יהושע, שבניסן נברא העולם, ראש השנה הוא יום הדין (ראשונים), אלא שלפי רבי יהושע, עניין יום הדין של ראש השנה וכפרת עוונות של יום הכיפורים קשור עם הריצוי למשה כשירד מהר סיני בפעם השלישית של ארבעים יום, ונקבעו ראש השנה ויום הכיפורים לימי דין מפני שהם ימי סליחה וכפרה (ר"ן על פי מדרשים). הרי שלפי רבי אליעזר, יום הדין של ראש השנה קבוע מבריאת אדם הראשון, ולפי רבי יהושע, יום הדין קבוע משעת הריצוי למשה. כמו כן, לפי רבי אליעזר, יום הדין של ראש השנה הוא לכל באי העולם, ולפי רבי יהושע, יום הדין הוא רק לישראל.
ואומרים: ודלא כרבי יוסה – ושלא כרבי יוסי (דעות התנאים לעיל אינן כדעת רבי יוסי), דרבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אמר: יחיד נידון בכל שעה (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד אשכנזי: [בכל יו]ם. וכן הוא בתוספתא ובבבלי) – ה' דן כל אדם בכל יום, שלא כדברי המשנה שהעולם נידון בארבעה פרקים. - מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה שאמר רבי יוסי?) - נאמר (במענה איוב על גורלו של אדם בארץ): "וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז,יח) – אתה, ה', מעביר בכל יום ויום את האדם לפניך כבמפקד למצוא את חטאיו, ואתה בוחן אותו בכל רגע ורגע. ויש ללמוד מהכתוב, שאדם נידון בכל יום, - "ותפקדנו לבקרים" - זו פרנסתו – האדם נידון בכל יום על פרנסתו (צרכיו ההכרחיים) שה' נותן לו באותו יום, "לרגעים תבחננו" - זו אכילתו – האדם נידון בכל רגע על אכילתו (מזונו) שה' נותן לו באותו רגע.
המונח "דלא כרבי פלוני" מציין שדעה מסוימת חולקת על דעתו של חכם אחר נקוב שם (רבי פלוני). המונח יכול להיות מוסב על דברי תנאים (משניות וברייתות) או על דברי אמוראים. בדרך כלל מוצע אחרי המונח מקור לשיטת רבי פלוני. בדרך כלל החכם הנזכר על ידי הביטוי ("רבי פלוני") הוא תנא.
המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק (ודרשתו) או סברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ראש השנה א,יג שנו: רבי יוסה אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר: "ותפקדנו לבקרים".
בבבלי ראש השנה טז,א אמרו: מני מתניתין? לא רבי יוסי, ולא רבי נתן. דתניא: רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר: "ותפקדנו לבקרים" (איוב ז). רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו" (שם).
אמר רב חסדא: טעמיה דרבי יוסי מהכא: "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (מלכים א ח).
במדרש תהילים עב,ד נאמר: אמר רבי יוסי בר חלפתא: בכל בוקר ובוקר אדם נידון, שנאמר: "ותפקדנו לבקרים" (איוב ז,יח).
ודלא כרבי יוסה
בבבלי ביצה טז,א אמרו: תני: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד סוף השנה... - אמר רבי אבהו: מאי קראה (רש"י: שקוצבים מזונות בראש השנה)? - "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פא) (רש"י: תקעו בחידוש הלבנה שופר, כשהוא מתכסה ביום חגנו), איזהו חג שהחודש מתכסה בו (רש"י: שהלבנה מתכסה בו, שאינה נראית לכל אדם)? - הוי אומר: זה ראש השנה, וכתיב: "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב". - מאי משמע דהאי "חוק" לישנא דמזוני הוא?...
ובויקרא רבה ל,א ובפסיקתא דרב כהנא כז,א נאמר: תני: מראש השנה נקצצים מזונותיו של אדם.
ברייתות אלו הן שלא כרבי יוסי, שאמר שאדם נידון בכל יום על מזונותיו.
"ותפקדנו לבקרים" - זו פרנסתו
במכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' - מסכתא ד"ויסע" פרשה ב, במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טז,ד ובמדרש תנחומא 'בשלח' סימן כ נאמר (בעניין ירידת המן מן השמים בבוקר): "דבר יום ביומו" (שמות טז,ד) - מי שברא יום ברא פרנסתו.
ובבראשית רבה כ,ט ו-צז,ג ובמדרש תהילים פ,ב ו-פט,ב נאמר: פרנסה בכל יום... פרנסה על ידי הקב"ה, שנאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה,טז).
רבי יצחק רבה (ב"שרידי הירושלמי": רובה) – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): מלך וציבור נידונין בכל יום – ה' דן את מלך ישראל ואת כלל ישראל בכל יום. - מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר (בברכת שלמה המלך לכל קהל ישראל בחנוכת המקדש): "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (מלכים א ח,נט) – שלמה המלך ביקש מה' שימלא את בקשתו ואת בקשת עם ישראל לכל פרטיהן ודקדוקיהן מדי יום ביומו. ויש לדרוש את המילה "משפט" מלשון דין ומשפט, ומכאן שה' דן את המלך ואת עם ישראל בכל יום.
מאמר זה מובא בירושלמי סנהדרין ב,ג.
בבבלי ראש השנה ח,ב אמרו: אמר רב חסדא: מלך וציבור (הבאים לדין לפני ה') - מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר: "לעשות משפט עבדו (שלמה המלך) ומשפט עמו ישראל" (מלכים א ח). - מאי טעמא? - שאינו דרך ארץ שישב המלך מבחוץ (וימתין עד שייגמר דינם של הציבור). ואיבעית אימא: מלפני שירבה חרון אף (של ה' בשל עוונות הציבור, ומשום חרון אף זה ייענש גם המלך).
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתוב: "וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים" (תהלים ט,ט) – ה' שופט ודן את הארץ ואת עמי הארץ בצדק וביושר, - ויש ללמוד מהכתוב: הקב"ה דן את ישראל ביום בשעה שהן עסוקין במצוות – ואינו דן אותם בלילה בשעה שהם ישנים ובטלים מן המצוות, משום שה' חפץ להצדיק אותם בדין, וזהו שנאמר "והוא ישפוט תבל בצדק", שלמילה "בצדק" משמעות כפולה: בשביל לזכות אותם בדין, ובשעה שהם עסוקים במצוות (בספרי דברים פסקה לז ובאליהו רבה פרשה ב נאמר, ש"תבל" זו ארץ ישראל; וכאן הכוונה ליושבי תבל שהם ישראל; ו"צדק" הן המצוות, כמו שנאמר בכמה מדרשים), ואת האומות (הגויים, העמים חוץ מעם ישראל) בלילה בשעה שהן בטילין מן העבירות (בדפוסים המאוחרים (בטעות): מן המצוות) – ואינו דן אותם ביום בשעה שהם עסוקים בעבירות, משום שאין ה' חפץ להרשיע אותם בדין, וזהו שנאמר: "ידין לאומים במישרים", שלמילה "במישרים" משמעות כפולה: בישרות (שמזכה אותם בדין), ובשעה שאינם עושים מעשים לא טובים.
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: מי שהוא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": מִשהוא (משעה שהוא, לאחר שהוא). וכן הוא ב"עין יעקב") דן את ישראל הוא דן את האומות – לאחר שה' דן את ישראל, הוא דן את האומות, שישראל נכנסים תחילה לדין לפני ה', שנאמר: "והוא ישפוט תבל" (ישראל) ואחר כך "ידין לאומים" (האומות). והטעם הוא, שאם היה דן את האומות תחילה, היה מתמלא כעס עליהם, וכשהיה אחר כך דן את ישראל היה מרשיע אותם בדין בשל כעסו, ולכן הוא דן את ישראל תחילה, כדי להצדיק אותם בדין, וזה באה המילה "בצדק" לומר לפי שמואל.
ושואלים: מה מקיים שמואל – מה מעמיד (מפרש) שמואל את הכתוב: "ידין לאומים במישרים"? – מה באה המילה "במישרים" לומר לפי שמואל?
ומשיבים: דנן ככשירים (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": בכשירין. וב"עין יעקב": בישרים) שבהן – כשה' דן את האומות, הוא דן אותם באנשים הישרים (-"במישרים") שבהם, שהוא מזכיר להם את הישרים והצדיקים שהיו באומות (בכתב יד אשכנזי יש כאן הוספה, אך יש בה קורחה. לפי ההוספה, ה' מסתכל בגרים שהם עתידים לצאת מהם, ובזכות הגרים הוא מזכה אותם בדין). מזכיר להם מעשה יתרו – ה' מזכיר להם מה שעשה יתרו, שהיה בימי משה, שעשה תשובה והתגייר ועשה מעשים טובים, מזכיר להן מעשה רחב הזונה – ה' מזכיר להם מה שעשתה רחב, שהיתה בימי יהושע, שעשתה תשובה והתגיירה ועשתה מעשים טובים. והיה להם לאומות ללמוד ממעשיהם של יתרו ורחב, וכיוון שלא למדו אלא עשו מעשים רעים, ה' מרשיע אותם בדין.
רבי לוי דורש את הכתוב "ידין לאומים במישרים" לטובתם של האומות, ואילו שמואל דורש אותו לרעתם של האומות.
בבראשית רבה נ,ג נאמר: אמר רבי לוי: אין הקב"ה דן את אומות העולם אלא בלילה בשעה שישנים מן העבירות (שאינם עוברים עבירות), ואינו דן את ישראל אלא ביום בשעה שעסוקים במצוות. הדא היא דכתיב: "והוא ישפוט תבל בצדק" וגו' (תהילים ט,ט).
ובפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: "והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים" (תהילים ט,ט). - מהו "במישרים"? - אמר רבי אלכסנדרי: דן את האומות במישרים שלהם - ברחב, ביתרו, ברות. כיצד? - אומר לאומות העולם (לכל אחד ואחד מאומות העולם): למה לא קרבת אצלי? - והוא אומר: שהייתי רשע מוחלט והייתי מתבייש. - והוא אומר לו: וכי יותר היית מרחב? שהיה ביתה בקיר החומה והייתה מקבלת את הליסטים ומזנה מבפנים, וכשנתקרבה אצלי לא קיבלתיה והעמדתי ממנה נביאים וצדיקים? אלא יתרו כומר היה לעבודה זרה, כשבא אצלי לא קיבלתי אותו והעמדתי ממנו נביאים וצדיקים? אלא רות המואביה, כשבאת אצלי לא קיבלתי אותה והעמדתי ממנה מלכים?
דבר אחר: אמר רבי לוי: דן אותם בישרות, דן אותם בלילה, כשהם ישנים מן העבירות, שביום הם עוברים עבירות וגוזלים וחומסים, לפיכך הוא דנם בלילה, בזמן שהם ישנים, בשעה שהם בטלים מן העבירות, כדי שיהא להם תקומה בעולם. למה? שאין הקב"ה חפץ אפילו באבידתם של רשעים. למה? שהכל בריותיו ומעשה ידיו. איזה יוצר מבקש שישתברו קנקניו? (היוצר הבודק את קנקניו החדשים על ידי הקשה בדפנותיהם, אינו מקיש על קנקנים מרועעים, כיוון שבהקשה אחת הם נשברים. הרשעים נמשלו לקנקנים מרועעים) לכך הוא דנם בלילה, כדי שיעמדו בעולם - "ידין לאומים במישרים". וכשהוא דן את ישראל הוא דנם ביום, שכשהם ישנים הם בטלים מן המצוות. ניער משנתו, מיד הוא משכים לבית הכנסת וקורא קרית שמע ומתפלל, שומע את התורה, שומע את הזקן (שהיה דורש).
ובמדרש תהילים ט,יא נאמר: "והוא ישפוט תבל בצדק" - אמר רבי לוי: בשעה שהוא דן את האומות, בלילה דן אותם, בשעה שהם ישנים מן העבירות, וישראל דנם ביום, בשעה שהם עסוקים במצוות. - רבי אלכסנדרי אמר: לא קמת מנהון רות, רחב, ציפורה ויתרו?! (וכי לא עמדה מהאומות רות שהתגיירה ויצא ממנה דוד המלך, ורחב שהתגיירה ויצאו ממנה נביאים, ויתרו שהתגייר וישבו מבני בניו בסנהדרין?!)
שמואל בירושלמי ורבי אלכסנדרי במדרשים דורשים את הכתוב "ידין לאומים במישרים" - דן את האומות במישרים / בכשרים שבהם, שה' מזכיר להם מעשה הישרים שבהם כדי לחייבם בדין.
בבבלי ראש השנה ח,ב אמרו: תניא אידך: "כי חוק לישראל הוא" - אין לי אלא לישראל, לאומות העולם מניין? - תלמוד לומר: "משפט לאלוהי יעקב" (תהילים פא). אם כן, מה תלמוד לומר: "כי חוק לישראל"? - מלמד שישראל נכנסים תחילה לדין. כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וציבור - מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר: "משפט עבדו ומשפט עמו" (מלכים א ח). - מאי טעמא? - שאינו דרך ארץ שישב המלך מבחוץ. ואיבעית אימא: מלפני שירבה חרון אף (ריטב"א: וישראל לגבי האומות נחשבים כמלך לגבי ישראל, ומאותם טעמים שמקדימים את המלך לישראל מקדימים את ישראל לאומות).
כיוון שהביאו בירושלמי את דברי רבי יוסי שיחיד נידון בכל יום, הביאו את המימרה שמלך וציבור נידונים בכל יום. וכיוון שהמימרה האחרונה נלמדת מהכתוב "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו", הביאו את הדרשות של לוי ושמואל מהכתוב "והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים", שלדעת שמואל למדים מכאן שישראל והאומות - ישראל נכנסים תחילה לדין, שבבבלי אמרו שהוא מאותם טעמים שמלך וציבור - מלך נכנס תחילה לדין, ולמדו זאת בבבלי מהכתוב "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל".
"צדק" - מצוות
במדרש תהילים ד,ט נאמר: "זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה'" (תהילים ד,ו) - אמר הקב"ה: פשטו ידיכם במצוות, ובטחו בי שאני משלם לכם שכר.
ובפרקי דרבי אליעזר פרק לח נאמר: "יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק" (ישעיהו כו,י) - יוחן רשע זה שלא למד כל המצוות שבתורה.
• • •
3רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי: – שואל (על האמור לעיל, שגזר דינה של התבואה נחתם בפסח, וגזר דינם של כל באי העולם לחיים או למוות נחתם ביום הכיפורים): תבואה שלקת (שלקתה) בערב הפסח – תבואה שניזוקה ונתקלקלה לפני הפסח, סמוך לפני הזמן שבו העולם נידון על התבואה, מאי זה דין לוקה? – מהדין של איזו שנה התבואה הזו לוקה? (באיזו שנה נידונה התבואה הזו ללקות?) אין תימר: – אם תאמר: משתא דעלת – מהשנה שנכנסת (התבואה הזו לוקה מהדין של השנה שמתחילה, שהוא בפסח שלמחר), - עד כדון לא עלת! – עד עתה לא נכנסה! (כשהתבואה הזו לוקה לפני הפסח עדיין לא התחילה השנה ולא נידונה התבואה הזו ללקות, ולכן אין לומר שלוקה מהדין של השנה שמתחילה) אין תימר: – אם תאמר: משתא דנפקת – מהשנה שיצאה (התבואה הזו לוקה מהדין של השנה שנגמרה, שהיה בפסח שעבר), - הכן הוות מורכה כל שתא מלקי (ב"שרידי הירושלמי": ומלקי) כדון?! – וכי כך היתה ממתינה כל השנה כדי ללקות עתה?! (כשהתבואה הזו לוקה לפני הפסח כבר עברה שנה משנידונה ללקות, ולא היה לה להמתין מללקות זמן רב כל כך, ולכן אין לומר שלוקה מהדין של השנה שנגמרה) - אלו שמתים מראש השנה ועד יום הכיפורים – אלו שמתים לפני יום הכיפורים, סמוך לפני הזמן שבו נחתם גזר דינם של כל באי העולם, מאי זה דין הם מתים? – מהדין של איזו שנה אלו מתים? (באיזו שנה נידונו אלו למות?) אין תימר: – אם תאמר: משתא דעלת – מהשנה שנכנסת (אלו מתים מהדין של השנה שמתחילה, שהוא ביום הכיפורים שלמחר), - עד כדון לא עלת! – עד עתה לא נכנסה! (כשאלו מתים לפני יום הכיפורים עדיין לא התחילה השנה ולא נידונו אלו למות, ולכן אין לומר שמתים מהדין של השנה שמתחילה) אין תימר: – אם תאמר: משתא דנפקא (ב"שרידי הירושלמי": דנפקת) – מהשנה שיצאה (אלו מתים מהדין של השנה שנגמרה, שהיה ביום הכיפורים שעבר), - הכן הוון מורכין כל שתא ממות (ב"שרידי הירושלמי": וממית) כדון?! – וכי כך היו ממתינים כל השנה כדי למות עתה?! (כשאלו מתים לפני יום הכיפורים כבר עברה שנה משנידונו למות, ולא היה להם להמתין מלמות זמן רב כל כך, ולכן אין לומר שמתים מהדין של השנה שנגמרה) - כך שאל רבי חייה בר בא.
ומקשים (על רבי חייה בר בא): ולא שמיע דאמר – וכי לא שמע (רבי חייה בר בא) שאמר רבי קרוספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שלש פינקסיות (פינקס הוא קבוצת לוחות מחוברים בציר ומכוסים בשעוה המשמשים לצורכי כתיבה (מקור המילה ביוונית. בלשון חכמים באה מילה זו בלשון נקבה)) הם (בכתב יד אשכנזי נוסף: ליום הדין (הוספה פרשנית על פי מימרה דומה בבבלי)) – לפני הקב"ה, שנכתבים בהם כל באי העולם הנידונים בראש השנה: אחת של צדיקים גמורין (מוחלטים), ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים – לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים. זה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: זו) של צדיקים גמורין - כבר נטלו איפיכי (כך כתב הסופר במסירה שלפנינו, ומגיה הגיה בטעות: איפופסי. בקטע גניזה: אִפוֹכֵי (ב"שרידי הירושלמי" בטעות: אִפוֹפֵיס). ובכתב יד אשכנזי: אופכי. וברשב"ץ: אפורחי. על פי היוונית צריך לומר כך: אָפּוֹכֵי - שטר פירעון ושובר) של חיים מראש השנה – כבר בראש השנה נגמר דינם של הצדיקים לחיים, והם נכתבים בראש השנה בפינקס של הצדיקים; זה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: זו) של רשעים גמורין - כבר נטלו איפופים (ב"שרידי הירושלמי": איפופיס. ובכתב יד אשכנזי וברשב"ץ: אפופסין. על פי היוונית צריך לומר כך: אָפּוֹפָסִיס - גזר דין) שלהן מראש השנה – כבר בראש השנה נגזר דינם של הרשעים למיתה, והם נכתבים בראש השנה בפינקס של הרשעים; (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: וזו) של בינוניים - כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים – בראש השנה ניתנו לבינוניים עשרת ימי תשובה, כדי שיעשו בהם תשובה, והם נכתבים בראש השנה בפינקס של הבינוניים, אם עשו תשובה - נכתבין עם הצדיקים (בכתב יד אשכנזי: זכו - נכתבין לחיים (שינוי על פי הבבלי)) – הם נכתבים ביום הכיפורים בפינקס של הצדיקים, שכיוון שעשו הבינוניים תשובה, נגמר דינם ביום הכיפורים לחיים, ואם לאו (בכתב יד אשכנזי: לא עשו תשובה) - נכתבין עם הרשעים – הם נכתבים ביום הכיפורים בפינקס של הרשעים, שכיוון שלא עשו הבינוניים תשובה, נגזר דינם ביום הכיפורים למיתה! - מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר: "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ" (תהילים סט,כט) – קללה היא, שיימחקו שמותיהם (של האויבים) מהספר שיש בשמים שבו כתובים שמותיהם של האנשים החיים, ואל ייכתבו עם הצדיקים הנכתבים בספר חיים; וכך יש לדרוש את הכתוב: "ימחו מספר" - אלו הרשעים, "חיים" - אלו הצדיקים – שהצדיקים נקראים "חיים" (כמו שאמרו בבבלי ברכות יח,א, בירושלמי ברכות ב,ג ובכמה מדרשים), ו"ספר חיים" הוא הספר שבו נכתבים הצדיקים, והרשעים אינם נכתבים בספר של הצדיקים אלא נכתבים בספר לעצמם, "ועם צדיקים אל יכתבו" - אלו הבינוניים – הבינוניים אינם נכתבים בספר של הצדיקים אלא נכתבים בספר לעצמם. מכאן ששלושה ספרים / פינקסיות הם. - הרי שלא היה לו לרבי חייה בר בא לשאול לגבי אלו שמתים לפני יום הכיפורים: 'וכי כך היו ממתינים כל השנה כדי למות עתה?!', שכן אמר רבי יוחנן, שניתן לבינוניים עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ומכאן שמידתו של ה' להמתין במתן גזר הדין שמא יעשו תשובה, וכמו כן, מידתו של ה' להמתין בביצוע גזר הדין שמא יעשו תשובה, ולכן, אף על פי שכבר נגזר דינם של אלו למוות מיום הכיפורים שעבר, הם ממתינים כל השנה. הרי שאלו שמתים לפני יום הכיפורים מתים מהדין של השנה שנגמרה, שהיה ביום הכיפורים שעבר, וכן תבואה שלוקה לפני הפסח לוקה מהדין של השנה שנגמרה, שהיה בפסח שעבר.
המונח "בעי" רגיל להציע שאלות וקושיות.
בכמה מקומות המונח "אין תימר" מציע אפשרות עיונית כדי לדחותה. הטענות המועלות בלשון "אין תימר" נדחות בדרך כלל מפני שהן בלתי אפשריות מבחינה הלכתית או מבחינה מציאותית.
המונח "ולא שמיע..." מקשה על חכם מסוים שדבריו סותרים מימרה אחרת או דעה תנאית אחרת, לאמור, וכי לא שמע חכם זה את הדברים הנזכרים. במקומות אחדים המונח מציע קושיה על קושיה אחרת, ובכך מתרצה.
המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק (ודרשתו) או סברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
לפי כל כתבי היד בירושלמי כאן, הנוסח אצל הצדיקים הוא 'אפוכי'. במסירה שלפנינו הגיה המגיה בטעות 'אפופסיס', כמו הנוסח אצל הרשעים. גם בכמה מקומות במדרשים נכתב בטעות 'נטלו אפופסיס' (בצורות שונות) במקום 'נטלו אפוכי'. המילים היווניות בספרות חכמינו נשתבשו בגלל חוסר בקיאותם של הסופרים והמעתיקים בלשון זו.
במדרשים באה המילה 'אפוכי' בצורות: אפוכי, איפוכי, איפכי. במדרשים מצוי הביטוי 'נטל אפוכי' בקשר לפירעון ומחילה של עוונות.
בירושלמי סוטה ז,ה באה המילה 'אפופסיס' בצורה: איפופסין. ובמדרשים באה המילה הזו בצורות: אפופסין/ם, איפופסין/ם. בירושלמי סוטה ובמדרשים מצוי הביטוי 'נטל אפופסיס' בקשר לגזר דין של מיתה, כמו בירושלמי כאן.
בבבלי ראש השנה טז,א אמרו: איזו תבואה (נידונה בפסח)? - אילימא זאת התבואה העומדת (בפסח, שכבר נזרעה וצמחה לפני פסח ועתידה להיקצר אחרי פסח) - כל אותן הרפתקאות שבאו עליה (עד פסח) אימתי נידונה (שיבואו עליה)? - אלא: תבואה שנזרעת (שעתידה להיזרע אחרי פסח). - למימרא שדין אחד נידונה (ולא יותר)? והתניא: תבואה שאירע בה קרי (מקרה) או אונס קודם הפסח - נידונית לשעבר (נידונה בפסח שבשנה שעברה שיארע בה), (אירע בה קרי או אונס) לאחר הפסח - נידונית להבא (נידונה בפסח שבשנה הזו שיארע בה). אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכיפורים - נידון לשעבר (נידון ביום הכיפורים שבשנה שעברה שיארע בו), (אירע בו קרי או אונס) לאחר יום הכיפורים - נידון להבא (נידון ביום הכיפורים שבשנה הזו שיארע בו)! - אמר רבא: שמע מינה: שני דינים נידונה התבואה (בפסח של שנה אחת נידונה התבואה על מה שיארע בה מזריעתה עד הפסח של שנה שנייה, ובפסח של שנה שנייה נידונה התבואה על מה שיארע בה מהפסח של שנה שנייה עד קצירתה).
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שתבואה שלוקה לפני הפסח לוקה מהדין שהיה בפסח שעבר, ואדם שלוקה או מת לפני יום הכיפורים לוקה ומת מהדין שהיה ביום הכיפורים שעבר.
בבבלי ראש השנה טז,ב אמרו: אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה (בשעת דינם של באי עולם): אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים - נכתבים ונחתמים לאלתר (מיד) לחיים; רשעים גמורים - נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה; בינוניים - תלויים ועומדים (בספק) מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו (עשו מצוות בינתיים) - נכתבים לחיים, לא זכו - נכתבים למיתה. - אמר רבי אבין: מאי קראה? - דכתיב: "יימחו מספר חיים ועם צדיקים אל ייכתבו" (תהילים סט), - "יימחו מספר" - זה ספרם של רשעים גמורים, "חיים" - זה ספרם של צדיקים גמורים, "ועם צדיקים אל ייכתבו" - זה ספרם של בינוניים.
ובפסיקתא דרב כהנא כד,ג נאמר: אמר רבי קריספא בשם רבי יוחנן: שלוש פינקסיות הן: אחת של צדיקים גמורים, ואחת של רשעים גמורים, ואחת של בינונים. "יימחו מספר" (תהילים סט,כט) - אלו הרשעים, "חיים" (שם) - אלו הצדיקים, "ועם צדיקים אל ייכתבו" (שם) - אלו בינונים, שנתן להם הקב"ה עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אם עשו תשובה - נכתבים עם הצדיקים, ואם לאו - נכתבים עם הרשעים.
בכינוי הסתמי "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים" ציין הבבלי את הימים האלה. אבל מקורות ארץ ישראלים מכנים אותם "עשרת ימי תשובה" (הירושלמי כאן, פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, ועוד).
בבבלי אמרו על הבינוניים: "זכו...". ואילו בירושלמי ובפסיקתא דרב כהנא אמרו: "עשו תשובה...".
ר"ח כתב: זכו ועשו תשובה - נכתבים לחיים, לא זכו לעשות תשובה - נכתבים למיתה. ר"ח פירש את הבבלי על פי הירושלמי.
4רבי חנניה חברהון דרבנן – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי) בעי: – שאל (על מה שאמר רבי יוחנן, שלבינוניים ניתן להם עשרת ימי תשובה): ואין הקב"ה רואה את הנולד? – וכי אין הקב"ה יודע את העתיד?! וכיוון שהוא יודע את העתיד, הוא יודע כבר בראש השנה האם יעשו הבינוניים תשובה אם לאו, ומדוע אין הם נכתבים עם הצדיקים או עם הרשעים מראש השנה?
ומקשים (על רבי חנניה): ולא שמיע דאמר – וכי לא שמע (רבי חנניה) שאמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אין הקב"ה דן את האדם (ב"שרידי הירושלמי": האדן. בכתב יד אשכנזי: אין הקב"ה רואה מעשה של אדם) אלא בשעה שהוא עומד (נמצא) בה – הקב"ה דן את האדם רק לפי מעשיו באותה שעה שהוא דן אותו, ולכן אין ה' קובע דינו של אדם אלא על פי מעשים שעשה, ואינו מתחשב במה שהוא עתיד לעשות, ואף אם הוא עתיד להרשיע, אינו נענש כל זמן שלא עשה עבירות! - מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר (בדברי המלאך להגר לאחר שהיא וישמעאל גורשו מבית אברהם): "אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית כא,יז) – ה' שמע את קול בכיו של ישמעאל מן המקום שבו הוא נמצא. ויש לדרוש את הכתוב, שה' שמע את קולו של ישמעאל, משום שה' דן אותו לפי המעשים שהוא עשה באותה שעה, ובאותה שעה היה צדיק (-"באשר הוא שם"), ולא דן אותו לפי המעשים הרעים שהוא עשה לשעבר ושהוא עתיד לעשות או לפי המעשים הרעים שצאצאיו עתידים לעשות (ראה מדרשים המובאים להלן, שצאצאיו של ישמעאל המיתו את ישראל בצמא כשהוליכו אותם בשבי בחורבן הבית הראשון). - הרי שלא היה לו לרבי חנניה לשאול לגבי הבינוניים: 'ואין הקב"ה רואה את הנולד?', שכן אמר רבי יהושע בן לוי, שאין הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו שהוא עתיד לעשות, אף על פי שהקב"ה יודע את העתיד, ולכן אין ה' דן את הבינוניים בראש השנה לפי מעשיהם שהם עתידים לעשות בעשרת ימי תשובה, אלא דן אותם ביום הכיפורים.
המונח "בעי" רגיל להציע שאלות וקושיות.
המונח "ולא שמיע..." מקשה על חכם מסוים שדבריו סותרים מימרה אחרת או דעה תנאית אחרת, לאמור, וכי לא שמע חכם זה את הדברים הנזכרים. במקומות אחדים המונח מציע קושיה על קושיה אחרת, ובכך מתרצה (כמו כאן).
המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק (ודרשתו) או סברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתיב: – כתוב: "לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ, שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהילים ה,ו) – אתה, ה', מסתיר פניך מהרשעים ושונא אותם; ויש לדרוש את הכתוב: "לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך", ולמה? – מפני ש"שנאת כל פועלי און" – כשה' דן את בני האדם, הוא מעלים עיניו מהמעשים הרעים שהם עתידים לעשות (-"לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך"), ואינו דן אותם אלא לפי מעשיהם באותה שעה, מפני שה' שונא את הרשעים רק באותה שעה שהם עושים מעשים רעים (-"שנאת כל פועלי אוון"), אבל אינו שונא אותם לפני שהם עושים מעשים רעים. מכאן שאין הקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה (בכתב יד אשכנזי חסר מאמר זה).
דרש רבי יששכר דכפר מנדי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהיישוב כפר מנדי בגליל התחתון): נאמר (במענה צופר הנעמתי לאיוב): "כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא, וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן" (איוב יא,יא) – רק ה' מבחין ומכיר באנשי רשע, וכשהוא רואה את הרשע הוא חורץ את דינו מבלי להתבונן בו, [ויש לדרוש את הכתוב: - בנוהג שבעולם – לפי מנהג העולם, אדם עושה גדישים גדישים (ערימות) של עבירות ועושה תשובה, כביכול "וירא און ולא יתבונן" – אדם שעבר עבירות רבות ועשה תשובה, ה' רואה את חטאיו וכאילו אינו מתבונן בהם, מפני שאין ה' דן את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה, וכיוון שאדם זה שחטא עשה תשובה, נחשב לו כאילו לא חטא מעולם ("כביכול" - דיבור של הסתייגות כשמייחסים למישהו תכונה או מעשה מושאל שאיננו בו, ובייחוד כשמייחסים לאלוהים תכונה של אדם)].
המוסגר הושלם על פי פסיקתא דרב כהנא (ומעין זה גם במדרש תהילים). במסירה שלפנינו ובקטע אחד ב"שרידי הירושלמי" חסר מאמרו של רבי יששכר על הכתוב הזה. ובקטע אחר ב"שרידי הירושלמי" נוסף: ..ביכול וירא און ולא יתבונן. בכתב יד אשכנזי אין המוסגר שהושלם, אך נוסף: יודע הקב"ה שאנשי חמס עתידין לחטוא, אבל אינו מתבונן במעשיהן הרעים עד זמן שעושין אותן ואחר כך דן אותן.
בבבלי ראש השנה טז,ב אמרו: אמר רבי יצחק: אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה (רש"י: ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן), שנאמר: "כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כא).
ובבראשית רבה נג,יד נאמר: "באשר הוא שם" - אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו (כשבא ה' להמציא באר מים לישמעאל במדבר). אמרו לפניו: ריבון כל העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך (ישראל) בצמא (כשיוליכו אותם בשבי בחורבן הבית הראשון), אתה מעלה לו את הבאר (להציל אותו מהצמא)? - אמר להם: עכשיו מה הוא? צדיק או רשע? - אמרו לו: צדיק. - אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו.
ובשמות רבה ג,ב נאמר: "ויאמר ה', ראה ראיתי את עוני עמי" (שמות ג) - הדא הוא דכתיב: "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן" (איוב יא,יא). כיצד? אתה מוצא, בשעה שיצאה הגר מביתו של אברהם היא ובנה... אמר רבי סימון: ביקשו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו: ריבון העולמים, אדם שעתיד להמית את בניך בצמא, את מעלה לו את הבאר? - אמר להם: עכשיו זה צדיק הוא או רשע? - אמרו לפניו: צדיק. - אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו, לכך כתיב: "וירא און ולא יתבונן". וכך, כשהיו ישראל במצרים, ראה הקב"ה מה עתידים לעשות, הדא הוא דכתיב: "ראה ראיתי". "ראיתי" לא נאמר, אלא "ראה ראיתי". אמר לו הקב"ה למשה: אתה רואה ראייה אחת, ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה באים בסיני ומקבלים תורתי, ואני רואה אותם מקבלים תורתי - זה "ראה", "ראיתי" - זו ראיית מעשה העגל. ואף על פי כן איני דנם לפי המעשים העתידים לעשות אלא לפי עניינם דהשתא (לפי מצבם ועיסוקם בשעה זו).
ובפסיקתא דרב כהנא כד,יג נאמר: דרש רבי יששכר דכפר מנדי: "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן" (איוב יא,יא) - בנוהג שבעולם, אדם עושה גדישים גדישים של עבירות ועושה תשובה, כביכול "וירא אוון ולא יתבונן".
ובמדרש תנחומא פרשת 'ויצא' סימן ה נאמר: "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן" (איוב יא,יא) - הכתוב מדבר בישמעאל... כיוון שכלו המים מן החמת והיה ישמעאל מת בצמא... רמז הקב"ה למלאך להראות לה את הבאר. אמר אותו מלאך: ריבונו של עולם, לרשע הזה שעתיד לקפח את העוברים ואת השבים, אתה מעלה לו את הבאר? - אמר לו הקב"ה: מהו עכשיו? לא צדיק הוא?! איני דן את האדם אלא על שעה שעומד בה בדין לפניי. לפיכך כתיב: "כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם". הוי אומר: "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן".
דבר אחר: "כי הוא ידע מתי שווא" - מדבר בלאה. כשביקש הקב"ה ליתן לה בנים, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: לזו את נותן בנים? שעל ידי זמרי בן בנה ייפלו עשרים וארבעה אלף. - אמר להם הקב"ה: עכשיו זו צדקת, איני מקפחה מן הבנים. הוי אומר: "כי הוא ידע מתי שווא".
ובמדרש תהילים ה,ח נאמר: "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך" - אמר רבי יששכר: אדם עומד ומחרף ועושה גדישים של עבירות, ואומר הקב"ה: יעשה תשובה וראוי לו כאילו לא חטא, הדא הוא דכתיב: "וירא אוון ולא יתבונן" (איוב יא,יא) (וזהו שנאמר "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך", שאם עשו הרשעים תשובה, אין ה' מתבונן כביכול בחטאים שהם חטאו).
רבי סימון פתר קריא ("וירא אוון ולא יתבונן") בישמעאל, - "ויפקח אלוהים את עיניה ותרא באר מים" (בראשית כא,יט) - אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אדם שהוא עתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו את הבאר?! - אמר להם הקב"ה: עכשיו מה הוא? צדיק או רשע? - אמרו לו: צדיק. - אמר להם: איני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר: "באשר הוא שם" (בראשית כא,יז), ולא כשעה שהוא עתיד להיות שם (וזהו שנאמר "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך", שאין ה' מתבונן כביכול בחטאים שהם עתידים לחטוא).
רבי חנינא בר פפא פתר קריא ("וירא אוון ולא יתבונן") בירבעם, שהוא שקול כאחיה השילוני, - "ושניהם לבדם בשדה" (מלכים א יא,כט) - שישבו לברר במעשה מרכבה, ועמדו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, אדם שהוא עתיד להעמיד שני עגלים אתה מגלה לו מעשה מרכבה?! - אמר להם: עכשיו מה הוא? צדיק או רשע? - אמרו לו: צדיק. - אמר להם: איני דן את האדם אלא לפי שעתו.
במדרשים דרשו את הכתוב "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן" בין לשעבר ובין להבא, שהן אם חטא ועשה תשובה והן אם עתיד לחטוא, אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ובאותה שעה הוא נחשב צדיק. גם הכתוב "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך" ניתן להידרש בין לשעבר ובין להבא.
רבי יששכר דכפר מנדי נזכר בירושלמי רק כאן.
ואין הקב"ה רואה את הנולד?
בירושלמי יומא ח,ח, סנהדרין י,א ושבועות א,ט אמרו, שאם אין שעיר המשתלח ביום הכיפורים (כגון שאבד), והיה בדעתם להביא שעיר אחר ולא הביאו (עד שתחשך), יום הכיפורים מכפר משתחשך (בסופו של היום). ושאלו שם: "ואין הקב"ה רואה את הנולד? ויכפר מיד!" (וכי אין הקב"ה יודע את העתיד?! וכיוון שהוא יודע את העתיד, הוא יודע שלא יביאו שעיר אחר, ומדוע אין יום הכיפורים מכפר מיד בתחילתו, שכשיום הכיפורים מכפר בלא שעיר, הוא מכפר מיד?). ולא השיבו שם על שאלה זו.
ויש לשאול, הרי בירושלמי כאן שאלו אותה שאלה: "ואין הקב"ה רואה את הנולד?", ומדוע לא השיבו בירושלמי שם כמו שהשיבו כאן?
ויש להשיב, שהשאלה ששאלו כאן היא כפולה, וכך שאלו, שכשהקב"ה יודע שיעשו הבינוניים תשובה, מדוע אין הם נכתבים עם הצדיקים מראש השנה, וכשהקב"ה יודע שלא יעשו הבינוניים תשובה, מדוע אין הם נכתבים עם הרשעים מראש השנה, ואולם השיבו כאן רק לעניין הרעה, שזהו כשהקב"ה יודע שלא יעשו הבינוניים תשובה, שכן אמרו שאין הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו הרעים שהוא עתיד לעשות, שכך עניינן של המימרות המובאות בירושלמי כאן ובמדרשים, אבל לא השיבו כאן לעניין הטובה, שזהו כשהקב"ה יודע שיעשו הבינוניים תשובה, שכן הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו הטובים שהוא עתיד לעשות. דומה לעניין הטובה כאן הוא הנידון בירושלמי שם, כשהקב"ה יודע שיום הכיפורים יכפר עליהם בלא שעיר, ולכן שאלו, שהיה ליום הכיפורים לכפר מיד בתחילתו משום העתיד להיות, ולא השיבו שם, כיוון שלעניין הטובה הקב"ה דן את האדם לפי העתיד להיות. נמצא לפי זה, שכשהקב"ה יודע שיעשו הבינוניים תשובה, הם נכתבים עם הצדיקים מראש השנה.
אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): נאמר (במענה בלדד השוחי לאיוב): "אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה, כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ" (איוב ח,ו) – אם תימצא נקי מחטא, ה' ישמור אותך וישים שלום בביתך; ויש לדרוש את הכתוב: 'אם זך וישר הייתה' אין כתיב כאן – אין כתוב כאן (שהיה משמעו: אם גם בעבר היית זך וישר ולא רק עכשיו), אלא "אם זך וישר אתה" (ב"שרידי הירושלמי" נוסף המשכו של הכתוב הזה. בכתב יד אשכנזי נוסף: בין לזכות בין לחובה, אין הקב"ה דן את האדם על מה שעתיד לעשות, אלא על מה שעשה (הוספה פרשנית)) – שמשמעו: אם עכשיו אתה זך וישר, אף שבעבר לא היית זך וישר. מכאן שאין ה' דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ואם עכשיו הוא נקי מחטא, אף שבעבר לא היה נקי מחטא, ה' מזכה אותו בדין.
בבראשית רבה עט,ג נאמר: רבי חייא בר בא פתח: "אם זך וישר אתה" וגו' (איוב ח,ו) - 'אם זך וישר היית' אין כתיב כאן, אלא "אתה", הא לשעבר לא היה צדיק (אף אם רק עכשיו אתה זך וישר, אבל בעבר לא היית זך וישר); "כי עתה יעיר עליך ושילם נוות צדקך" (שם) - עתיד הוא (הקב"ה) להתעורר עליך ולשלם לך כל הנאת צדקות שעשית (דורש "נוות" לשון הנאה).
אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר (על ארבעה מיטיבי לכת): "זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ, וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ" (משלי ל,לא) – הזרזיר הממהר לעוף, והתיש ההולך בראש העדר, ומלך גיבור שאין מי שיקום נגדו (הכתיב של בעלי המסורה המזרחיים-הבבליים: "אל קום" בשתי מילים, וכן הוא לפי הדרש כאן); ויש לדרוש את הכתוב: - בנוהג שבעולם – לפי מנהג העולם, זה מבקש לנצח זרזירו וזה מבקש לנצח זרזירו – במשחק תחרות זרזירים של שני אנשים, כל אחד מנסה לזרז בקולו את הזרזיר שלו שינצח (וכן במשחק תחרות תיישים - "זרזיר מותניים או תיש". לנצח - לגרום לנצח. בלשון חכמים מצוי מאוד הפועל 'נצח' בבניין קל, ומשום כך בא לפעמים בניין פיעל כמפעיל אחרים) (הגרסה בכתב יד אשכנזי: בנוהג שבעולם, זה מבקש לנצח זריזו. ונכתב בגיליון: זריזו - פירוש: מי ש[זריז] יותר ממנו); אבל הקב"ה אינו כן – הקב"ה אינו נוהג כך, שאינו רוצה לנצח את בריותיו, אלא "ומלך אלקום עמו" - לא בעי תקום (נראה שצריך לומר: מיקום) על דידיה – אינו רוצה לעמוד על שלו (להגן על עצמו, כדי לנצח), כמו שכתוב: "לֹא לָנֶצַח יָרִיב" (תהילים קג,ט) – אין דרכו של ה' לעמוד בכעסו לנצח; ויש לדרוש את הכתוב: - לא לנצוח (ב"שרידי הירושלמי": לִנְצוֹחַ) יריב – שיש לקרוא את המילה "לנצח" כאילו כתוב "לנצוח", וכוונת הכתוב היא שאין רצונו של ה' לעשות מריבה עם בריותיו כדי לנצח אותם (אפשר שיש לנקד על פי פסיקתא רבתי: לְנִצּוּחַ (ניצחון)).
בפסיקתא רבתי פרשה ט ופרשה מ נאמר: "למנצח" - למי שמבקש להינצח, כמה שכתוב: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" (ישעיהו נז,טז), אל תהי קורא כן אלא "לניצוח אריב". למה? אמר הקב"ה: כשאני נוצח אני מפסיד, וכשאני ניצוֹח אני משׂתכר. ניצחתי את דור המבול, לא אני הפסדתי שהחרבתי עולמי (ואיבדתי כל אותם האוכלוסים)?! שנאמר: "ויימח את כל היקום" (בראשית ז,כג). וכן דור הפלגה וסדומיים. אבל בימי משה (במעשה העגל) שנוצחתי (נצחני משה) עשיתי שׂכר (נשׂתכרתי כל אותם האוכלוסים) שלא כיליתי את ישראל. הוי: "למנצח" - למי שהוא מבקש להינצח.
ובמדרש תהילים ד,ו נאמר: "למנצח" - למי שהוא מנוצח מבריותיו. מלך בשר ודם, אם מנצחים אותו - כועס; אבל הקב"ה, מנצחים אותו והוא שמח, שנאמר: "ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו" (תהילים קו,כג) (הרי שמשה נקרא בחיר ה' משום שניצח את ה' ומנעו מלהשמיד).
ושם קג,יב נאמר: "לא לנצח יריב" - לא כבר עשיתי מריבה עם דור המבול ועם דור הפלגה, וניצחתי והפסדתי אותם?! ולא כבר עשיתי מריבה עם אנשי סדום, וניצחתי והפסדתי אותם?! ובשעה שניצח אותי משה נשׂתכרתי בעולמי. הוי: "לא לנצח יריב ולא לעולם ייטור".
ובבבלי פסחים קיט,א אמרו: אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי דכתיב: "למנצח מזמור לדוד" (תהילים ד)? - זמרו למי שנוצחים (מנצחים) אותו ושמח. בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. בשר ודם, מנצחים אותו ועצב; אבל הקב"ה, נוצחים אותו ושמח, שנאמר: "ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו" (תהילים קו).
באיכה רבה (בובר) ה,א נאמר: "זכור ה' מה היה לנו" - רבי יצחק פתח: "זרזיר מותניים או תיש, ומלך אלקום עימו" (משלי ל,לא) - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, בנוהג שבעולם, אדם יש לו שני זרזירים, אחד גדול ואחד קטון, הוא מכבש את הגדול לפני הקטון, שלא יעמוד עליו ויהרגהו, בשביל שהוא חס על ממונו; ואתה אינך חס על אומתך אלא מניחה בין האומות, - "ומלך אלקום עימו" (אינו עומד על עמו).
5אמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): פרא בסיליוס או נומוס אוגריפיס (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי ניקדו מילים אלו. על פי היוונית יש לנקד כך: פָּרָא בָסִילֵיוֹס אוֹ נוֹמוֹס אַגְרָפוֹס) – פתגם יווני: לגבי המלך (פרא בסיליוס) החוק (או נומוס) בלתי כתוב (אגרפוס). כלומר, החוק אינו מחייב את המלך, שרשאי הוא לעבור על החוקים. בנוהג שבעולם – לפי מנהג העולם, מלך בשר ודם (כינוי לאדם על שום חולשתו) גוזר גזירה – מצווה פקודה על אחרים, רצה – אם רצה המלך לקיים בעצמו את הגזירה שהוא גוזר, - מקיימה – גם הוא מקיים אותה, רצו (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: רצה) – אם רצה המלך שלא לקיים בעצמו את הגזירה שהוא גוזר, - רק אחרים מקיימים אותה – אבל הוא אינו מקיים אותה; אבל הקב"ה אינו כן – הקב"ה אינו נוהג כך, אלא גוזר גזירה – מצווה פקודה על ישראל, ומקיימה תחילה – הוא מקיים אותה לפני שישראל מקיימים אותה. - מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר (בהלכות כוהנים): "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי... אֲנִי י'י מְקַדְּשָׁם" (ויקרא כב,ט) – הכוהנים חייבים לשמור על כלל המצוות שהיטלתי עליהם... כך אני ה' המקדש את הכוהנים מצווה אותם; ויש לדרוש את הכתוב "אני ה'": - אני הוא ששימרתי מצוותיה של תורה תחילה – אני ה' קיימתי את המצוות שאני מצווה אתכם לקיים, ומכאן שה' קיים את מצוות התורה תחילה.
המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק (ודרשתו) או סברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
החכמים נסתייעו בביאורי המקראות שלהם לא רק בהבאות ממקורות יהודיים, אלא לפעמים גם ממקורות יווניים מתחום המשפט, הספרות ופתגמי עם. כשהשווה רבי אלעזר את מידותיו של הקב"ה למידותיו של מלך בשר ודם, פתח דרשתו בפתגם יווני (ירושלמי כאן). רבי אלעזר ציטט בבית הכנסת פתגם יווני בלשון היוונית בלי לתרגמו, מתוך הנחה שהכל מבינים אותו. פתגם זה היה רווח מאוד במזרח ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמ' 28).
אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כתיב: – כתוב: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי י'י" (ויקרא יט,לב) – כשזקן עובר על פניך ואתה יושב, אתה חייב לקום מפניו ולכבדו, ועליך לקיים את המצווה הזו, מפני שיש לך לירא מה' שיעניש אותך אם תעבור על מצווה זו, ומפני שאני ה' הוא הגוזר את המצווה הזו; ויש לדרוש את הכתוב "אני ה'": - אני הוא שקיימתי (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי נוסף: מצות) עמידת זקן תחילה – אני ה' קיימתי את מצוות קימה מפני זקן שאני מצווה אתכם לקיים, ומכאן שה' קיים מצווה זו תחילה (ראה מדרשים המובאים להלן, שה' עמד מפני אברהם).
מאמר זה מובא בירושלמי ביכורים ג,ג.
בויקרא רבה לה,ג נאמר: אמר רבי לעזר: פרא בסיליוס נומוס אגרפוס. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם רוצה - הוא מקיימה, ואם לאו - סוף שהוא מקיימה על ידי אחרים (שמסתפק בזה שאחרים מקיימים גזרתו); אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה והוא מקיימה תחילה. "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך אני י'י" (ויקרא יט,לב) - אני הוא שקיימתי מצוות עמידת זקן תחילה.
בויקרא רבה נתקצרה הדרשה של רבי לעזר, והדרשה של רבי סימון נאמרה סתם.
בשמות רבה ל,ט נאמר: אין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור. מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם: אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם, שהוא גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן.
אני הוא שקיימתי מצוות עמידת זקן תחילה
בבראשית רבה מט,ז, בויקרא רבה יא,ה ובמדרש תהילים יח,כב ו-יח,כט נאמר: "ואברהם עודנו עומד לפני י'י" (בראשית יח,כב) - אמר רבי סימון: תיקון סופרים הוא זה, שכינה היתה עומדת וממתנת לו (היה ראוי לומר לפי העניין: "וה' עודנו עומד לפני אברהם", שכן בתחילת העניין אמר אברהם לה': "אל נא תעבור מעל עבדך", שתבע מן השכינה שתמתין לו עד שיכניס אורחים, והשכינה היתה ממתנת לו עד שאכלו האורחים ונפנה מהם. אלא תיקון סופרים הוא מפני כבוד השכינה).
ובשמות רבה מא,ד ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בראשית' סימן ד נאמר: אמר רבי סימון: בוא וראה מה כתיב: "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עומד לפני ה'" (בראשית יח,כב) - לא היה צריך לומר אלא "וה' עודנו עומד לפני אברהם", אלא תיקון סופרים הוא.
הירושלמי לא פירש מתי והיכן עמד הקב"ה מפני זקן. אבל מסתבר שרבי סימון במאמרו בירושלמי כאן רומז לדרשתו שלו על הפסוק בבראשית, שהוא תיקון סופרים, והקב"ה הוא שעמד לפני אברהם ולא אברהם לפני הקב"ה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמ' 170 הערה 6).
במדרש שיר השירים (גרינהוט) פרשה ה [ה] נאמר: אמר הקב"ה: אני הוא שקיימתי מצוות עמידת זקן תחילה, דכתיב: "ואתה פה עמוד עימדי" (דברים ה,כז).
במדרש שיר השירים הובא הדרש בעילום שם אומרו, והוא מיוסד מן הסתם על מסורת אחרת, ראה בבלי מגילה כא,א ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", שם).
אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כתיב: "כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" וגו' (דברים ד,ח) (בקטע אחד ב"שרידי הירושלמי": כתיב "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" (דברים ד,ז). ובקטע אחר ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: כתיב "כי מי גוי גדול". ובקונטרס אחרון לילקוט שמעוני: כתיב "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים". - הכתוב שדרשו בירושלמי כאן הוא זה שבדברים ד,ז שתחילתו: "כי מי גוי גדול", ולא זה שבדברים ד,ח שתחילתו: "ומי גוי גדול". נראה שבמקור היה כתוב בירושלמי רק "כתיב כי מי גוי גדול", ובמסירה שלפנינו הושלם בשל הדמיון הכתוב שבסמוך) – כתוב: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּי'י אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד,ז) – הסיבה לגדולתם של ישראל היא, שבכל עת שאנו מתפללים אל ה', הוא קרוב אלינו לשמוע את תפילתנו. - [(במסירה שלפנינו, ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי חסר מאמרו של רבי סימון על הכתוב הזה. המוסגר הושלם על פי מה שאמרו בשם רבי סימון בפסיקתא דרב כהנא ובפסיקתא רבתי) מתכנסים כל מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים לפניו: ריבון העולמים, אימתי הוא ראש השנה – שכל באי עולם נידונים בו לפני ה'? - והוא אומר: ולי אתם שואלים? אני ואתם נשאל לבית דין של מטן (מטה) – המקדשים את החודש וקובעים באיזה יום חל ראש השנה. - ומה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה (שהדין של ה' תלוי בקביעת ראש השנה על ידי בית דין של מטה)?) – נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי'י אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד,ז), ואין "קראנו" אלא מועדות – קביעת המועדים על פי קידוש החודש על ידי בית דין, כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר (בפרשת המועדים)): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי י'י מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג,ד) – בספרא דורשים את הכתוב הזה לעניין קידוש החודש על ידי בית דין, והמילה "אֹתָם" נדרשת כאילו כתוב "אַתֶּם", שקביעת המועדים תלויה בקריאת (בקידוש) בית דין. וזהו שכתוב: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו" וגו', שהסיבה לגדולתם של ישראל היא, שאנו קובעים את המועדים בשביל ה' (-"קראנו אליו") (מה שאמרו בשם רבי סימון הוא גם במדרש תהילים, ושם המקור בכתוב לדבר זה הוא: "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב")].
רבי חמא בירבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ורבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) – שני האמוראים נחלקו: מהו "כי מי גוי גדול" וגו'? -
חד אמר: – אחד (מהם) אמר: אי זו אומה כאומה הזאת (בכתב יד אשכנזי נוסף: שיודעת אופי (דעת) של אלהיה)? – איזו אומה בעולם היא כמו ישראל? כמבואר להלן. בנוהג שבעולם – לפי מנהג העולם, אדם (ב"שרידי הירושלמי": אדן) יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף (מתכסה, עוטף את עצמו) שחורים – ביום הדין, ומגדל זקנו (בקונטרס אחרון לילקוט שמעוני: ומגדל שערו. בכתב יד אשכנזי נוסף: ואינו חותך ציפורניו) – שאינו חושש למראה פניו שיהיה זקנו מתוקן, לפי שאינו יודע היאך (איך) דינו יוצא – ושמא דינו יוצא לחובה; אבל ישראל אינו (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": אינן) כן – עם ישראל אינם נוהגים כך, כשיש להם דין לפני ה' בראש השנה, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים – בראש השנה, ומגלחים (בקטע אחר ב"שרידי הירושלמי": ומתקנין) זקנם (בקונטרס אחרון לילקוט שמעוני: ומגלחין שערן. בכתב יד אשכנזי נוסף: ומחתכין [ציפורניהן]) – מקצרים את שערות זקנם הארוכות בערב ראש השנה, ואוכלין ושותין ושמחים (בכתב יד אשכנזי נוסף: ברא[ש השנה] (בכתב יד אשכנזי נחתכו כאן כמה שורות)), לפי (בקטע אחר ב"שרידי הירושלמי" ובקונטרס אחרון לילקוט שמעוני נוסף: שהן) יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים (בילקוט שמעוני נוסף: ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם (רובם של השינויים וההוספות בכתב יד אשכנזי לעיל ולהלן נמצא גם בילקוט שמעוני, ונראה שאף השינויים וההוספות שבשורות שנחתכו כאן בכתב יד אשכנזי הם כמו אלה שבילקוט שמעוני. השינויים וההוספות שבכתב יד אשכנזי מצויות במובאות הירושלמי של ראבי"ה ואו"ז)) – אף אם אין ישראל ראויים שיצא דינם לזכות, ה' עושה להם ניסים ומזכה אותם. וזהו שכתוב: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו" וגו', שהסיבה לגדולתם של ישראל היא, שה' קרוב אלינו ועושה לנו ניסים ומזכה אותנו.
בגדים לבנים הם סימן לנקיות הגוף ולטהרת הנפש, ורומזים על השמחה, והם לבוש חגיגי לשבתות ולחגים. בגדים שחורים הם סימן לאבלות ולחטא. בגדים לבנים הם אות לניצחון בדין, ובגדים שחורים הם סימן להפסד בדין.
מצוות השמחה בראש השנה נזכרת בספר נחמיה (ח,ט-יב). לאחר שציוה נחמיה את העם על כך, נאמר: "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה".
ראבי"ה (חלק ג ראש השנה סימן תקכט ותענית סימן תתעד), או"ז (חלק ב סימן רנז) ועוד ראשונים הביאו ראיה ממימרה זו שאין מתענים בראש השנה.
יש מביאים ראיה ממימרה זו ("מגלחים זקנם", והכוונה במספריים) שמותר לכתחילה לגלח זקן במספריים, שהגילוח במספריים אין בו השחתה, שהמספריים אינם משחיתים ואינם חותכים את השיער בעיקרו. ויש חולקים ומוכיחים בדעת ראשונים שאסור, ומה שאמרו בירושלמי כאן שישראל מגלחים זקנם, הכוונה לזקן מלבד חמש הפאות שיש בזקן, או שהגרסה היא "מגלחים שערם" או "מתקנים זקנם".
וחורנה אמר: – והאחר אמר: אי זו אומה כאומה הזאת? – איזו אומה בעולם היא כמו ישראל? כמבואר להלן. בנוהג שבעולם – לפי מנהג העולם, השלטון (שליט, מלך) – שהוא דן את בני המדינה, אומר: "הדין היום" – אדון היום את מי שיש לו דין לפניי, והליסטיס (גזלן, שודד (מקור המילה ביוונית)) – שיש לו דין לפני השלטון, אומר: "למחר הדין" – מחר תדון אותי, ולא היום, - למי שומעין? לא לשלטון? – וכי אין שומעים לשלטון אלא לליסטיס? והרי וודאי שומעים לשלטון!; אבל הקב"ה אינו כן – הקב"ה אינו נוהג כך, (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: אלא) אמרו בית דין: "היום ראש השנה" – כשבית דין של מטה המקדשים את החודש קבעו שראש השנה היום, שקידשו את חודש תשרי היום, - הקב"ה אומר למלאכי השרת (המלאכים המשרתים את ה'): "הַעֲמידו בימה (מקום מורם (מקור המילה ביוונית)) – שהקב"ה יושב עליה ודן, יעמדו סניגורין (מלמדי זכות, הטוענים לטובת הנידונים בפני בית הדין (מקור המילה ביוונית)), יעמדו קטיגורין (מלמדי חובה, הטוענים להרשעת הנידונים בפני בית הדין (מקור המילה ביוונית). בילקוט שמעוני: ספיקטורין / סקיפטורין - לבלרים, סופרי בית דין), לפי שאמרו בניי – קבעו בית דין של מטה: היום ראש השנה" – שכל באי עולם נידונים בו לפני ה' (המילים "יעמדו סניגורין...ראש השנה" נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי"); (בילקוט שמעוני נוסף: נשתהו העדים מלבוא או) נמלכו בית דין לעברה (ב"שרידי הירושלמי": לעברו) למחר – כששינו בית דין של מטה המקדשים את החודש את דעתם והחליטו להעביר את ראש השנה למחר, לאחר שקידשו את חודש תשרי היום, - הקב"ה אומר למלאכי השרת: "הַעֲבירו (הסירו) בימה, יעברו סניגורין, יעברו קטיגורין (בכתב יד אשכנזי ובילקוט שמעוני: ספיקטורין / סקיפטורין. בכתב יד אשכנזי נכתב בגיליון: ספיקטורין - הורגין. פירוש זה מוטעה, והוא פירוש המילה הדומה: ספקלטורין - תליינים), לפי שנמלכו בניי (בכתב יד אשכנזי: בית דין) לעברה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: לעברו) למחר". - מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה (שהדין של ה' תלוי בקביעת ראש השנה על ידי בית דין של מטה)?) - נאמר (בעניין ראש השנה): "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (תהילים פא,ה) – ראש השנה הוא יום דין לישראל, ואלוהים שופט ביום זה את כל באי העולם, ויש לדרוש את הכתוב: - (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: אם חוק לישראל הוא - משפט לאלהי יעקב) אם אינו חוק לישראל - כביכול אינו משפט לאלהי יעקב – אם קידשו ישראל את חודש תשרי באותו היום וקבעו אותו ראש השנה, הקב"ה שופט באותו היום את באי העולם, אבל אם לא קידשו ישראל את חודש תשרי באותו היום ולא קבעו אותו ראש השנה, אין הקב"ה שופט באותו היום את באי העולם. וזהו שכתוב: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו" וגו', שהסיבה לגדולתם של ישראל היא, שאנו קובעים את המועדים בשביל ה' (-"קראנו אליו"), כמו שאמר רבי סימון לעיל.
המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק (ודרשתו) או סברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בירושלמי כאן אמרו: "רבי חמא בירבי חנינה ורבי הושעיה - חד אמר... וחורנא אמר...". המאמר שאמר "חורנא" הוא המאמר שאמר רבי הושעיה בפסיקתות ובמדרש תהילים (ובסגנון אחר במדרש תנחומא). מכאן שרבי חמא בירבי חנינה הוא שאמר את המאמר שאמר "חד".
רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (בפרשת המועדים): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג,ד) – בית דין הקובעים את ראשי החודשים והמועדים צריכים להכריז על הימים שיחולו בהם המועדים האמורים להלן בפרשה שהם ימי קודש. בספרא דורשים את הכתוב הזה לעניין קידוש החודש על ידי בית דין, והמילה "אֹתָם" נדרשת כאילו כתוב "אַתֶּם". ויש לדרוש את הכתוב: לשעבר (לפנים) – משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, - "אלה מועדי י'י" – ה' קידש את החודשים וקבע את המועדים, מיכן ואילך (משעה זו והלאה) – משיצאו ישראל ממצרים, - "אשר תקראו אותם" (בכתב יד אשכנזי נוסף: לכם הוא מסור) – אתם בית דין צריכים לקדש את החודשים ולקבוע את המועדים, שהדבר מסור לכם.
אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יש לדרוש את הכתוב "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג,ד): אם קריתם אותם (צריך לומר: אַתֶּם, כמו בספרא ובפסיקתות המובאים להלן) – אם קראתם (קידשתם את החודשים) אַתֶּם (בית דין), - הם מועדיי – אלה מועדי ה' (הרי אלה מועדים בשביל ה'), ואם לאו – אם לא קראתם אַתֶּם, - אינן מועדיי – אין אלה מועדי ה', שבית דין הם שקובעים את המועדים בשביל ה' (בכתב יד אשכנזי חסרה מימרה זו).
דרשה בלשון זו של רבי אילא נאמרה בספרא 'אמור' פרשה ט ובירושלמי להלן ג,א.
אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כתיב: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה י'י אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" (תהילים מ,ו) – מעשים גדולים ונפלאים חשבת ועשית בשבילנו, אתה ה', ויש לדרוש את הכתוב: - לשעבר – משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, - "רבות עשית" – אתה ה' קידשת את החודשים וקבעת את המועדים על פי החשבונות של החודשים ושל השנים שהיו בידך (בכתב יד אשכנזי נוסף: משנברא העולם ועד שעמד משה היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות של מאורות ומולדות ותקופות), מיכן והילך (ואילך) – משיצאו ישראל ממצרים, - "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" – מסרת לנו את החשבונות הנפלאים (נסתרים, נעלמים, שקשה להבינם) (-"נפלאותיך ומחשבותיך אלינו"), כדי שאנו נקדש את החודשים ונקבע את המועדים על פי החשבונות (בכתב יד אשכנזי נוסף: כיוון שעמד משה, מסר להם סוד העיבור (החשבון הסודי של לוח השנה), שנאמר: "החודש הזה לכם ראש חדשים" - עד כאן היה שלי, מעכשיו יהא לכם מסור (ההוספה כנראה על פי מדרש כלשהו, שנמצא כמוהו בפסיקתות)).
מביאים שישה משלים לעניין החשבונות שהיו להקב"ה ומסרם לישראל.
אמר רבי [יהושע בן (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי" וכתב יד אשכנזי)] לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) (גם במדרשים נאמרה מימרה זו משמו של רבי יהושע בן לוי): הדבר דומה למלך שהיה לו אורלוגין (כלי מורה שעות, שעון (מקור המילה ביוונית). בכתב יד אשכנזי נכתב בגיליון: אורלוגין - גלגל של מזלות). כיון שעמד בנו – בשעה שנעשה מלך, מסרה לו – כך הקב"ה (המלך זה הקב"ה) היו לו החשבונות שעל פיהם מקדשים את החודשים וקובעים את המועדים. כיוון שעמדו ישראל (בנו של המלך אלו ישראל), מסר להם את החשבונות (החשבונות שעל פיהם קובעים את המועדים נמשלו לאורלוגין שעל פיו קובעים את הזמנים).
אמר רבי יוסה בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): הדבר דומה למלך שהיה לו שומרה (סוכת השומר). כיון שעמד בנו – בשעה שנעשה מלך, מסרה לו (בכתב יד אשכנזי חסרה מימרה זו) – כך הקב"ה היו לו החשבונות שעל פיהם מעברים את השנים ומקדשים את החודשים וקובעים את המועדים. כיוון שעמדו ישראל, מסר להם את החשבונות (החשבונות נמשלו לשומירה, שכן מהכתוב "שמור את חודש האביב" (דברים טז,א) למדים שיש לעבר את השנה כדי שיחול פסח בחודש האביב).
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדבר דומה למלך שהיה לו טבעת (חותם קבוע בטבעת שעל היד). כיון שעמד בנו – בשעה שנעשה מלך, מסרה לו – כך הקב"ה היו לו החשבונות. כיוון שעמדו ישראל, מסר להם את החשבונות (החשבונות נמשלו לטבעת, שכן טבעת המלך משמשת לקביעת החוקים, והחשבונות משמשים לקביעת הזמנים).
אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדבר דומה לנגר (אומן עץ, העושה במלאכת העץ) שהיו לו כלי נגרות. כיון שעמד בנו – בשעה שנעשה נגר, מסרה (צריך לומר: מסרם. וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: מסרן) לו – כך הקב"ה היו לו החשבונות. כיוון שעמדו ישראל, מסר להם את החשבונות (החשבונות נמשלו לכלי נגרות, שכן כלי נגרות משמשים לתיקון, והחשבונות משמשים לתיקון המועדים).
אמר רבי יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): הדבר דומה למלך שהיו לו אוצרות (מחסנים של דברים יקרי ערך). כיון שעמד בנו – בשעה שנעשה מלך, מסרם לו (בכתב יד אשכנזי נשמטו דברי רבי יצחק על ידי הדומות) – כשם שהמלך שמר על האוצרות, וכיוון שעמד בנו מסרם לו, כך הקב"ה שמר על החשבונות, וכיוון שעמדו ישראל מסר להם את החשבונות (החשבונות נמשלו לאוצרות, שכן האוצרות טמונים וגנוזים בהם סודות, והחשבונות יש בהם סודות).
ורבנן אמרי: – וחכמים אמרו: הדבר דומה לרופא שהיה לו נרתיק (תיק (מקור המילה ביוונית)) של רפואות (תרופות). כיון שעמד בנו – בשעה שנעשה רופא, מסרה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: מסרו) לו – כך הקב"ה היו לו החשבונות. כיוון שעמדו ישראל, מסר להם את החשבונות (החשבונות נמשלו לנרתיק של רפואות, שכן הנרתיק יש בו רפואות סודיות, והחשבונות יש בהם סודות).
בתוספתא ראש השנה א,יא שנו: "כי חוק לישראל הוא" וגו', אם קידשוהו בית דין - הדין נכנס לפניו (כל באי עולם עוברים לפני ה'), ואם לאו - אין הדין נכנס לפניו.
ובבבלי ראש השנה ח,ב אמרו: תנו רבנן: "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב" - מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסים לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש (רש"י: והכי קאמר: אם קבעו ישראל את חוק החודש - יהא משפט להקב"ה).
ובפסיקתא דרב כהנא ה,ב ובפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: "רבות עשית אתה ה' אלוהיי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" (תהילים מ,ו) - אמר רבי סימון: חשבונותיך (כך הוא דורש את המילה "מחשבותיך") אלינו, שכל אותן שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה שנים עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומעבר עיבורים ומקדש שנים ומחדש חודשים, וכיוון שיצאו ישראל ממצרים מסרם להם, הדא הוא דכתיב: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור: החודש הזה לכם" - מהו "לאמור"? - אמ[ו]ר להם (לישראל): מיכן והילך הרי הם (החשבונות של החודשים ושל השנים) מסורים לכם.
ובפסיקתא דרב כהנא ה,יג ובפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: "החודש הזה לכם" (שמות יב,ב) - מסור הוא לכם. - אמר רבי יהושע בן לוי: למלך שהיה לו אורלוגין, וכיוון שעמד בנו מסר לו אורולוגין שלו. - אמר רבי יוסה ברבי חנינה: למלך שהיה לו שומירה, וכיוון שעמד בנו מסר לו שומירה שלו. - אמר רבי אחא: למלך שהיתה לו טבעת, וכיוון שעמד בנו מסר לו את טבעתו. - אמר רבי יצחק: למלך שהיו לו אוצרות הרבה והיה מפתח לכל אחד ואחד, וכיוון שעמד בנו מסר לו את המפתחות. - אמר רבי חייא בר אבא: לנגר שהיו לו כלי אומנות, וכיוון שעמד בנו מסר לו כלי אומנותו. - ורבנין אמרין: לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיוון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו.
תני רבי הושעיה: גזרו בית דין למטן ואמרו: היום ראש השנה, - הקב"ה אומר למלאכי השרת: העמידו בימה ויעמדו סניגורים ויעמדו סקיפטורים, שגזרו בית דין למטן ואמרו: היום ראש השנה. נשתהו העדים מלבוא או שנמלכו בית דין לעבר את השנה (להעבירה) למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה ויעברו סניגורים ויעברו סקיפטורים, שגזרו בית דין למטן ואמרו: למחר ראש השנה. - ומה טעמא? - "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב" (תהילים פא,ה) - [אם חוק לישראל הוא - משפט לאלוהי יעקב,] אם אינו חוק לישראל - כביכול אינו משפט לאלוהי יעקב.
רבי פינחס רבי חזקיה בשם רבי סימון: מתכנסים כל מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים לפניו: ריבון העולמים, אימתי הוא ראש השנה? - והוא אומר: ולי אתם שואלים? אני ואתם נשאל לבית דין של מטן. - ומה טעמא? - "כי'י אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז) (כשאנו קוראים המועדות אליו), ואין "קוראנו" אלא מועדות, כמה דאת אמר: "אלה מועדי י'י מקראי קודש" (ויקרא כג,ד).
רבי קריספא בשם רבי יוחנן: לשעבר - "אלה מועדי י'י" (שם), מיכן והילך - "אשר תקראו אותם (שם).
אמר רבי אילא / לוי: אם קריתם אתם - מועדיי / מועדי ה', ואם לאו - אינם מועדיי / מועדי ה'.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בוא' סימן יב נאמר: "החודש הזה" - רבי יהושע בן לוי אמר: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אורלוגין, והיה מביט בה והיה יודע איזו שעה של יום; כיוון שעמד בנו על פרקו (הגיע לפרקו, גדל, התבגר), אמר לו: בני, עד עכשיו אורלוגין זה היה בידי, מעכשיו מסור הוא לך. - כך הקב"ה היה מקדש חודשים ומעבר שנים; כיוון שעמדו ישראל, אמר להם: עד עכשיו חשבונם של חודשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הם מסורים לכם, שנאמר: "החודש הזה לכם".
ושם סימן יג נאמר: אמר רבי הושעיא: בשעה שישראל מגיעים לראש השנה, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העמידו בימה והוציאו הספרים, - והם אומרים: למה? - והוא אומר: שאני מבקש לדון לבניי למחר שהוא ראש השנה. מיד מעמידים בימה ומוציאים הספרים. נמלכו בית דין של מטה לעברו ואמרו: למחר אנו עושים ראש השנה, - אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לא אמרת לנו למחר ראש השנה, - אומר להם: החשבון בידם, שנאמר: "החודש הזה לכם" - מסור הוא לכם, ואני ואתם נלך אצל בניי, שכל מה שהם עושים נלך עימהם. - אמר משה: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז), ואין לשון "קוראנו" אלא מועדים, שנאמר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" (ויקרא כג,לז). לכן כתיב: "החודש הזה".
ובמדרש תהילים ד,ד נאמר: אמר רבי הושעיא: איזה אומה שמסכים אלוהים עימה כאומה זו (ישראל). כיצד? בשעה שהזקנים יושבים לעבר שנה, הקב"ה מסכים על ידם, ועליהם אמר דוד: "אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עלי" (תהילים נז,ג) (אקבע שנים בשביל ה' היושב למעלה, והוא מסכים על קביעתי). יתברך שמו של הקב"ה שהוא משלים וגומר עם ישראל מה שהם עושים (קביעת שנים). בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה ומבקשים סנקליטים (בית דין) שלו לבטלה, אינם יכולים, אלא בין ברצונם בין שלא ברצונם הם מקיימים גזירתו של מלך, אבל המלך, אם מבקש לקיים (את גזירתו) מקיים, אם לבטל מבטל. אבל הקב"ה, מה שהסנהדרין של מטה גוזרים, הוא מקיים, ואימתי? בראש השנה. כשהסנהדרין יושבים ואומרים: נעשה ראש השנה בשני בשבת או בשלישי בשבת, - מיד הקב"ה מושיב שם למעלה סנהדרין של מלאכי השרת, ואומר להם: רדו וראו מה שהסכימו התחתונים וגמרו, - ומשיבים לו: ריבונו של עולם, כך גמרו שתהא ראש השנה ליום פלוני, - ומיד הקב"ה יושב באותו היום (שקבעוהו סנהדרין של מטה) ודן את עולמו, והכיסאות (לסנהדרין של מעלה) מוצעות, והספרים נפתחים, והסנהדרין (של מעלה) יושבים עימו, אלו מלמדים זכות, ואלו מלמדים חובה. - למה? - "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב" (תהילים פא,ה) - אותו היום שישראל גזרו ראש השנה אף הוא לאלוהי יעקב, שהוא מקיים גזירתם ומסכים על ידם (שדן את עולמו באותו היום שישראל קבעו ראש השנה). הוי: "אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עלי" (תהילים נז,ג), שהוא מסכים על דעתם של ישראל. תדע לך שהוא כן, בוא וראה מה כתוב: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א), 'יהיה לי' לא נאמר, אלא "יהיה לכם", וכן הוא אומר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" (ויקרא כג,ב) - בין בזמנם (בין שקבעתם את המועדים בזמנם) בין שלא בזמנם, אין לי מועדות אלא אלו. הוי: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז), ואין "קוראנו" אלא קידוש מועדות, כמה דאת אמר: "אשר תקראו אותם".
ושם פא,ו נאמר: "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב" - אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלוהי יעקב, דתני רבי הושעיא: גזרו בית דין למטה ואמרו היום ראש השנה, - הקב"ה אומר למלאכי השרת: העמידו בימה, העמידו סניגורים, העמידו ספיקטורים, שגזרו בית דין שלמטה ואמרו: היום ראש השנה. נשתהו העדים מלבוא או שנמלכו בית דין לעבר השנה והעבירוהו למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה, העבירו סניגורים, העבירו ספיקטורים, שגזרו בית דין שלמטה ואמרו: למחר ראש השנה. - ומה טעם? - "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב".
רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון: מתכנסים כל מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים: ריבונו של עולם, אימתי הוא ראש השנה? - והוא אומר להם: אליי אתם שואלים? אני ואתם נשאל לבית דין של מטה. - מה טעם? - "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב".
ובשמות רבה טו,ל נאמר: "החודש הזה לכם" - משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות, והיה לו בן אחד. כל זמן שהיה הבן קטן, היה אביו משמר את הכל. הגדיל הבן ועמד על פרקו, אמר לו אביו: כל זמן שהיית קטן, אני הייתי משמר את הכל. עכשיו שעמדת על פרקך, הרי הכל מסור לך. - כך היה הקב"ה משמר את הכל, שנאמר: "והיו לאותות ולמועדים" (בראשית א). כיוון שעמדו ישראל, מסר להם הכל, שנאמר: "החודש הזה לכם".
"מי גוי גדול"
בבבלי שבת עה,א אמרו: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות? - שנאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים[, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה]" (דברים ד,ו) - איזו חוכמה ובינה שהיא לעיני העמים? - הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות.
גם הפסוק בדברים ד,ו, לפי המאמר הזה בבבלי, וגם הפסוק שלאחריו בדברים ד,ז, לפי המאמרים של רבי סימון ושל רבי הושעיה בירושלמי ובמדרשים, תולים את הסיבה לגדולתם של ישראל בחישוב החשבונות של השנים ושל החודשים ושל התקופות וקביעת המועדים על ידי ישראל.
נמלכו בית דין לעברו
בירושלמי כתובות א,ב, נדרים ו,יג וסנהדרין א,ב אמרו: בת שלוש שנים ויום אחד, בא עליה - הרי זה בסקילה, נמלכו בית דין לעברו ובא עליה - אינו בסקילה. אמר רבי אבון: "אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עליי" - בת שלוש שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעברו - הבתולים חוזרים, ואם לאו - אין הבתולים חוזרים.
הלשון "נמלכו בית דין לעברו" נאמרה גם בירושלמי להלן ב,א. משמעה, שלאחר שקידשו בית דין את החודש ביום השלושים לחודש היוצא, שינו בית דין את דעתם באותו היום או למחר והחליטו להעביר את ראש החודש ליום השלושים ואחד לחודש היוצא.
לנגר / לרופא... כיון שעמד בנו מסר לו
בימי חכמינו היתה האומנות עוברת בירושה, וסודות האומנות היו עוברים מדור לדור, והבן היה תופס אומנות אביו, ולא היה אדם משנה מאומנות אבותיו. לכן אמרו משל לנגר שהיו לו כלי נגרות, וכיוון שעמד בנו מסרם לו, וכן משל לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיוון שעמד בנו מסרו לו. החשבונות הסודיים שעל פיהם קובעים את המועדים שעברו מהקב"ה לישראל נמשלו לסודות האומנות שעברו מהאב לבנו.
• • •
6במשנה שנינו: "ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבנו מרון".
מהו "כבנו מרון"? -
רבי אחא אמר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כהדין דירין (ב"שרידי הירושלמי": דֵידִין. ובכתב יד אשכנזי: דירין דאמריניא (הוספה על פי הבבלי). בכתב יד אשכנזי נכתב בגיליון: [די]ר של כבשים) – מילה שאינה ברורה. ואפשר שהפירוש: כמו הדיר (מכלא, רפת) הזה (כשבעל הדיר היה רוצה לאכול מן הצאן או מן הבקר שבדיר, ששם מפטמים אותם, היה מעביר לפניו את כל הצאן או הבקר ונוטל מהם. לפי זה, נוסח המשנה הוא: "כבני מרון" - כבני צאן).
ורבנן אמרי: – וחכמים אמרו: כהדא בנומון (כך כתב הסופר במסירה שלפנינו, ומגיה הגיה: במגנימין. ב"שרידי הירושלמי": בֵינוּמִין (=בית נומין). ובכתב יד אשכנזי: מגומין) – אולי צריך לומר: כהדא בי נימרין. והפירוש: כמו בית נימרין הזאת (שהדרך המוליכה ליישוב הזה תלולה וצרה ותהום מצדדיה, והעוברים בדרך הזו צריכים לעבור אחד אחד. לפי זה, נוסח המשנה הוא: "כבי נימרין", או "כבני נימרין" - כבני היישוב נימרין. אפשר שהכוונה לבית נימרין - יישוב בעבר הירדן המזרחי ולרגלי הרי הגלעד, ואפשר שהכוונה לנימרין - יישוב בגליל התחתון בסביבות טבריה, ואולי היה יישוב בשם זה בדרום הגולן סמוך למצוקים היורדים לכינרת).
בבבלי ראש השנה יח,א אמרו: "בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון". - מאי כבני מרון? - הכא (בבבל) תרגימו: כבני אימרנא (רש"י: ככבשים, שמונים אותם לעשרם ויוצאים זה אחר זה בפתח קטן, שאין שניים יכולים לצאת בבת אחת). ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון (כך הנוסח בכתבי יד, ובהם שיירי כתב יד של בבלי ראש השנה מהגניזה. ויש נוסח: כמעלות בית חורון) (רש"י: שהדרך צר ואין שניים יכולים לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך). רב יהודה אמר שמואל: כחילות של בית דוד (רש"י: כבני מרון - כבני חילות של מלך. מרון - לשון מרות ואדנות. והיו מונים אותם זה אחר זה בצאתם למלחמה).
בית מרון (מירון) - יישוב במרומי הגליל העליון. אל מירון הוביל שביל תלול ומפותל במעלה הררי.
בית חורון - שני יישובים בהרי שומרון המערביים, שביניהם מעלה תלול, שבשני מורדותיו נמשכים אפיקי נחלים עמוקים.
אפשר ששמואל כיוון לנומרון - גדוד, ו"בית דוד" לאו דווקא ("מבוא לנוסח המשנה").
בפרשת מרד אבשלום מסופר שהחילות של דוד עברו על פניו ודוד עמד וסקר אותם (שמואל ב טו,יז-יח).
לפי פירושנו, רבי אחא בירושלמי אמר כמו הפירוש הראשון שבבבלי, ורבנן בירושלמי אמרו כריש לקיש בבבלי, אלא שנחלקו בשם היישוב שנקטה המשנה.
מצאנו שפייטני ארץ ישראל, יוסי בן יוסי (בתקיעתא לזכרונות למוסף של ראש השנה) ורבי אלעזר בירבי קליר (ב"מגן" ובתקיעתא לזכרונות למוסף של ראש השנה), פירשו: צאן, מריאים (בקר מפוטם). נראה שהם פירשו "כהדין דירין" שבירושלמי כמו שפירשנו.
המילה 'מריאים' דומה למילה "מרון", ואפשר ש"בני מרון" פירושו בני בקר.
בויקרא רבה ה,ג נאמר: "אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" (עמוס ו,ד) - אמרו: כשהיה אחד מהם מבקש לאכול גדי מן הצאן, היה מעביר כל הצאן לפניו ונוטל השמן שבהם ועומד עליו ושוחטו; מבקש לאכול עגל, היה מעביר כל הבקר לפניו ונוטל השמן שבהם ועומד עליו ושוחטו.
כמו שהרועה מעביר כל הצאן לפניו ונוטל את השמן ושוחטו, כך בראש השנה כל באי העולם עוברים לפני הקב"ה והוא דן את הרשעים למוות.
פירוש אחר בירושלמי:
כהדין דירין - דירין פירושו רכס הרים (מקור המילה ביוונית). וכוונת המשנה היא, שבראש השנה כל באי העולם עוברים לפני ה' כבנומרון בהדין דירין - כמו גדוד חיילים בשביל שעל רכס הרים, שהחיילים עוברים אחד אחד.
כהדא בנומון - כמו בינומון (=בית נומון) הזאת. והוא שם מקום, אלא שאינו ידוע לנו, ואף בו עוברים אחד אחד (בירושלמי אמרו "כהדא בינומון" כרגיל בירושלמי לפני שם מקום).
הפירוש של "כהדין דירין" בירושלמי הוא כמו שפירש ריש לקיש בבבלי: "כמעלות בית חורון". הפירוש של 'דירין' בירושלמי מלשון דיר של צאן בוודאי לא ייתכן כלל, והיה צריך לומר: "כאילין דירין", ולא עוד אלא שבארץ ישראל לא פירשוה מלשון "בני אימרנא", שהרי אמרו בפירוש בבבלי: "הכא תרגימו: כבני אימרנא", וריש לקיש בן ארץ ישראל הוא שפירש: "כמעלות בית חורון", כלומר, כגדוד חיילים במעלות בית חורון, ששם החיילים עולים על המעלות אחד אחד ("תוספתא כפשוטה").
יש להעיר, שמצאנו בכמה מקומות בבבלי שאמרו "הכא תרגימו", ובירושלמי אמרו כך גם כן, כגון בבבלי סוטה כב,א (=ירושלמי סוטה ג,ד); בבא קמא נב,א (=ירושלמי קידושין א,ד ובבא בתרא ג,א); סנהדרין קג,ב (=ירושלמי סנהדרין י,ב).
הפירוש הראשון שבבבלי, "כבני אימרנא" במובן: ככבשים, נתקבל בדרך כלל, וראו ב"אימרנא" מעין "אימריא". בכמה מחזורים ישנים כתוב "כבנו מרון" (שתי מילים), ומפורש: כבני צאן, ככבשים.
במשנה שנינו: מה טעם? - "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (המונח "מה טעם", שהוא אחד מכמה מונחים נפוצים בירושלמי כלשון הצעה לפסוקים, בא בעיבוד המונח "שנאמר" שבמשנה כאן. עיבוד המינוח הוא שיבוץ מונחים "ירושלמיים" מובהקים בתוך מקורות תנאיים. המינוח הארמי במקרים מעין אלה בירושלמי איננו מקורי, והוא כנראה נובע מעיבוד המינוח על ידי חכם קדום שהחליף את הסגנון המקורי בסגנון הירושלמי המאוחר שהיה שגור בפיו).
ייתכן שהמשפט בירושלמי כאן: "מה טעם? - היוצר יחד ליבם..." אינו ציטוט מהמשנה, אלא הוא דברי הירושלמי, שבמשנה שלפני הירושלמי לא הובא הכתוב הזה, והוא הוספה שנכנסה למשנה מן התוספתא או מן הירושלמי כאן.
מביאים כמה פירושים לכתוב הזה:
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יש לפרש את הכתוב הזה: היוצר (ב"שרידי הירושלמי": מיוצר) יחד לבם, כבר הבין את (ב"שרידי הירושלמי": אל) כל מעשיהן – משעה שה' ברא את כל הלבבות של בני האדם, כבר התבונן והסתכל על כל מעשיהם שהם עתידים לעשות ('יַחַד' משמעו כאן 'כל'. 'לִבָּם' משמע: הלב של כל בני האדם, כלומר: הלב של כל אדם ואדם. בכתב יד אשכנזי חסרה מימרה זו).
אמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): בנוהג שבעולם – לפי מנהג העולם, מה (במסירה שלפנינו נוספה מילה זו על ידי מגיה, וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי) נוח ליוצר (קדר, עושה כלי חרס) הזה? – מה קל לו יותר? לעשות מאה קנקנים (כדים) או להסתכל בהן? – האם קל לו יותר לעשות קנקנים או שמא להסתכל (להתבונן, להביט) עליהם (לאחר שעשה אותם, כדי לבדוק אותם)? לא להסתכל בהן? – וכי אין קל לו יותר להסתכל עליהם אלא לעשות אותם? והרי ודאי קל לו יותר להסתכל עליהם! - אבל הקב"ה אינו כן, שמשעה שה' יצר את כל הלבבות של בני האדם, כבר התבונן והסתכל על כל מעשיהם. - רבי אלעזר מפרש את הכתוב כמו רבי לוי (הקנקנים היו מחרס, והיו נצרפים בכבשן. היוצר היה בודק את קנקניו החדשים על ידי הקשה בדפנותיהם, או על ידי ההסתכלות בהם בלבד. בהתאם לבדיקה זו הבחינו בין קנקנים יפים או מרועעים).
אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): יש לפרש את המילים "היוצר יחד ליבם": יוצרן רוצה שיהא ליבן יחיד (בכתב יד אשכנזי: יחד) אליו – ה' שברא את בני האדם רוצה שיהיה להם לב אחד אליו (לב מיוחד מכוון לה' לבדו. לפי פירוש זה, המילה 'יחד' נקראת כאילו כתוב 'יחיד', והיא מחוברת ל'ליבם' ולא ל'היוצר').
אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): יש לפרש את הכתוב הזה: מי שהוא (נראה שצריך לומר: מִשהוא) יחיד בעולמו (בכתב יד אשכנזי: עד שהוא בעולמו), כבר הבין את (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: אל) כל מעשיהן – מתחילת בריאת העולם, בזמן שהיה ה' יחיד בעולמו (שלא היה בעולם אלא הוא), כבר התבונן והסתכל על כל מעשיהם של בני האדם שהם עתידים לעשות (לפי פירוש זה, המילה 'יחד' נקראת כאילו כתוב 'יחיד', והיא מחוברת ל'היוצר').
בבראשית רבה ג,ח נאמר: אמר רבי יניי: מתחילת בריית העולם צפה הקב"ה מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים. - "והארץ היתה תוהו" - אלו מעשי הרשעים, "ויאמר אלוהים יהי אור" - אלו מעשי הצדיקים, "וירא אלוהים את האור כי טוב" - אלו מעשי הצדיקים, "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך" - בין מעשי הצדיקים ובין מעשי הרשעים, "ויקרא אלוהים לאור יום" - אלו מעשי הצדיקים, "ולחושך קרא לילה" - אלו מעשי הרשעים, "ויהי ערב" - אלו מעשי הרשעים, "ויהי בוקר" - אלו מעשי הצדיקים, "יום אחד" - אמר רבי יודן: יום שבו היה הקב"ה יחיד בעולמו (שלא היה בעולמו אלא הוא, שעדיין לא נבראו המלאכים).
דברי רבי אבון בירושלמי מיוסדים על דברי רבי יניי ורבי יודן בבראשית רבה.
בבבלי ראש השנה יח,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולם נסקרים בסקירה (מבט, הסתכלות) אחת (רש"י: ואף על פי שעוברים זה אחר זה). - אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא (רש"י: שכולם נסקרים בסקירה אחת, מדנסיב תנא דידן תלמודא למילתיה מהאי קרא): "היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם" - מאי קאמר? - אילימא הכי קאמר: שברא הקב"ה את כל ליבותיהם יחד, - והא קא חזינן דלאו הכי הוא. אלא לאו הכי קאמר: היוצר רואה יחד ליבם, ומבין אל כל מעשיהם (רש"י: ואקרא דלעיל מיניה קא מהדר: "השגיח אל כל יושבי הארץ" - היוצר אותם השגיח יחד את ליבם).
בבבלי פירשו את הפסוק "היוצר יחד ליבם" על פי דברי המשנה ודברי רבי יוחנן, מה שאין כן בירושלמי.
• • •
7במשנה שנינו: "ובחג נידונין על המים".
מציעים זיהוי למקור התנאי: מתניתא דרבי עקיבה – המשנה (שאמרה שבחג הסוכות דן הבורא האם ירדו גשמי ברכה) של רבי עקיבה (כדעתו), דרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אמר: ניסוך המים דבר תורה – בכל שבעת ימי הסוכות מנסכים מים על גבי המזבח בשעת הקרבת קורבן התמיד של שחר. לדעת רבי עקיבה, דבר זה הוא מן התורה. רבי עקיבה דורש ממה שנאמר בפרשת קורבנות המוספים של חג הסוכות: - בשני – ביום השני נאמר: - "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם" (במדבר כט,יט) – האות מ"ם יתירה, שכן בשאר הימים נאמר: "וְנִסְכָּהּ", בשישי – ביום השישי נאמר: - "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ" (במדבר כט,לא) – האות יו"ד יתירה, שכן בשאר הימים נאמר: "וְנִסְכָּהּ", בשביעי – ביום השביעי נאמר: - "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם" (במדבר כט,לג) – האות מ"ם יתירה, שכן בשאר הימים נאמר: "כַּמִּשְׁפָּט", מ'ם יו'ד מ'ם - מים – שלוש האותיות היתרות הללו (ששתיים מהן הן במילה שעניינה הניסוך של קורבן התמיד של שחר) יוצרות את המילה "מים". מכאן לניסוך המים מן התורה. אמרה התורה: הבא שעורים ביכורים בפסח – אתה חייב להביא בחג הפסח (בשישה עשר בניסן) מנחת שעורים (העומר) מהתבואה החדשה, כדי שתתברך לפניך התבואה (בכתב יד אשכנזי נוסף: שבשדות (הוספה על פי הבבלי)) – מפני שהעולם נידון בפסח על התבואה, לכן אמרה לכם התורה להביא עומר בפסח, כדי שתתברך לכם התבואה שמתחילה להבשיל באותו זמן. הבא חיטים ביכורים בעצרת – אתה חייב להביא בחג השבועות מנחת חיטים (שתי הלחם) מהתבואה החדשה, כדי שיתברכו לפניך פירות האילן (בכתב יד אשכנזי: שבאילן) – מפני שהעולם נידון בעצרת על פירות האילן, לכן אמרה לכם התורה להביא שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן שמתחילים להבשיל באותו זמן. אמור מעתה: – הסק מכאן: ניסוך המים בחג – אתה חייב לנסך מים בחג הסוכות, כדי שיתברכו לפניך המים (בכתב יד אשכנזי: גשמים) – מפני שהעולם נידון בחג על המים, לכן אמרה לכם התורה לנסך מים בחג, כדי שיתברכו לכם מי הגשמים שמתחילים לרדת באותו זמן. הרי שלדעת רבי עקיבה, בחג נידונים על המים.
המונח "מתניתא דרבי פלוני" קובע שמקור תנאי סתמי משקף את שיטתו של תנא מסוים (רבי פלוני). המונח יכול להצביע על התאמה מסוגים שונים בין המקור שעליו הוא מוסב לדברי רבי פלוני. לפעמים תוכן המקורות זהה או כמעט זהה, אולם במקומות אחרים כוונת המונח היא שהמקור שעליו הוא מוסב מאמץ שיטה הזהה או הדומה לשיטת רבי פלוני. אחרי המונח התלמוד עשוי להציע מקור ספרותי לדברי רבי פלוני, או את תוכן שיטתו בלי מקור ספרותי המראה שזו שיטתו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
במנחת העומר נאמר: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַי'י, אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ויקרא ב,יד). לדעת חכמינו, פסוק זה מתייחס למנחת העומר (ספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה יג). ובשתי הלחם נאמר: "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי'י, מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרִים לַי'י" (ויקרא כג,טז-יז). לכן אמרו בירושלמי כאן בלשון זו: "אמרה התורה: הבא שעורים ביכורים בפסח, הבא חיטים ביכורים בעצרת".
התורה לא ציינה את סוג התבואה שממנה יש להביא את העומר ואת שתי הלחם. אך התורה ציינה שחג השבועות הוא "ביכורי קציר חיטים" (שמות לד,כב), ומכאן נלמד ששתי הלחם הובאו מן החיטים. לגבי העומר, הדעת נותנת שקורבן ראשית הקציר יהיה מן השעורים שהם מקדימים להבשיל. רבי עקיבא ציין עוד, שאילו היו מביאים את העומר מן החיטים, לא היו שתי הלחם "ביכורי קציר חיטים" (ספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה יג).
בספרי במדבר פסקה קנ נאמר: מניין לניסוך המים בחג? - היה רבי עקיבא אומר: נאמר: הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ונאמר: הביאו ביכורים בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן, אף ניסוך המים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. - רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני "ונסכיהם", ונאמר בשישי "ונסכיה", ונאמר בשביעי "כמשפטם", מ"ם יו"ד מ"ם - הרי מים. נמצינו למדים לניסוך המים מן התורה.
ובתוספתא ראש השנה א,יב וסוכה ג,יח נאמר: אמר רבי עקיבא: אמרה תורה: הבא עומר שעורים בפסח, שהוא פרק שעורים, כדי שתתברך עליך תבואה. הבא חיטים ביכורים בעצרת, שהוא פרק אילן, כדי שיתברכו עליך פירות אילן. הבא ניסוך המים בחג, שהוא פרק גשמים, כדי שיתברכו עליך מי גשמים.
ובבבלי ראש השנה טז,א אמרו: תניא: רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה: הביאו עומר בפסח? - מפני שהפסח זמן תבואה הוא (רש"י: זמן שהתבואה נידונה בו). אמר הקב"ה: הביאו לפניי עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה: הביאו שתי הלחם בעצרת? - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפניי שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה: נסכו מים בחג? - מפני שהחג זמן גשמי שנה הוא. אמר הקב"ה: נסכו לפניי מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.
הבאת שתי הלחם בחג השבועות מתירה להביא למקדש ביכורים מפירות האילן (משנה מנחות י,ו). בזכות הביכורים (ביכורי הפירות) מתברכים פירות האילן, שכל מה שהיה קרב ממנו היה מברך את מינו (קטעי מדרשים - גניזה (מאן) יז, מדרש תנחומא (בובר) פרשת 'תצוה' סימן י, מדרש תנחומא פרשת 'תצוה' סימן יג). נמצא שהבאת שתי הלחם גורמת שיתברכו פירות האילן.
בירושלמי כאן הביאו ברייתא, שרבי עקיבא לומד ניסוך המים מן התורה מאותיות מ"ם יו"ד מ"ם, כמו שלמד רבי יהודה בן בתירה בספרי, והוסיפו בירושלמי כאן, שרבי עקיבא לומד ניסוך המים מן התורה במה מצינו מעומר וביכורים, כמו שאמר רבי עקיבא בספרי ובתוספתא.
בירושלמי לעיל (בראש הלכה זו) אמרו, שמשנתנו כ"אית תניי תני" השלישי, שהכל נידונים בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד נחתם בזמנו. כך היא דעת רבי יהודה בתוספתא ראש השנה א,יג. בירושלמי כאן אמרו, שמשנתנו כדעת רבי עקיבא. הרי שרבי יהודה כרבי עקיבא, וכמו שהוא אומר משמו של רבי עקיבא בברייתא שבבבלי.
ניסוך המים
בירושלמי שביעית א,ז וסוכה ד,א אמרו: רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן: ניסוך המים הלכה למשה מסיני. ודלא כרבי עקיבה, דרבי עקיבה אמר: ניסוך המים דבר תורה. בשני - "ונסכיהם", בשישי - "ונסכיה", בשביעי - "כמשפטם", מ'ם יו'ד מ'ם - מים.
לפי רבי עקיבא, ניסוך המים הוא מן התורה, ויש לו רמז בתורה. ולפי רבי יוחנן, ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, ואין לו מקור בתורה. וכן אמרו גם בבבלי.
הרמז לניסוך המים בא במילה "ונסכיהם" ובמילה "ונסכיה", כדי לרמוז שמנסכים את המים, וכן בא הרמז במילה "כמשפטם", כדי לרמוז שחג הסוכות הוא זמן המשפט על המים (מהרש"א).
מציעים ברייתא: תני – שנה (ברייתא) רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): הרי שהיו ישראל כשירין (ישרים, צדיקים) בראש השנה ונגזרו להם גשמים מרובין – אם היו ישראל צדיקים בראש השנה, שבו נידונים על המים, ולפיכך גזר הקב"ה עליהם שירדו באותה שנה גשמים מרובים, ובסוף חטאו – אחרי כן חטאו ישראל, - לפחות מהן – מהגשמים שנגזרו להם, אי איפשר, מפני שכבר נגזרה גזירה (שלוש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. ואינן ב"שרידי הירושלמי", אך ישנן בכתב יד אשכנזי). מה הקב"ה עושה – לגשמים? מפזרן – את הגשמים, לימים ולמדברות ולנהרות – מקומות שאין הארץ צריכה לגשמים, כדי שלא תיהנה הארץ מהן – ונמצא שאין הגשמים המרובים מועילים לארץ (בכתב יד אשכנזי: [א]לא הקב"ה מורידין (קרי: מוֹרִידֵין (=מורידָן)) שלא בזמנן [ומורידן על הארץ שאינה] צריכה לגשמים (שינוי על פי הבבלי)).
ומסבירים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה (שה' מוריד גשמים על הארץ שאינה צריכה להם)?) - נאמר (במענה ה' לאיוב על נפלאות הבורא): "לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ, מִדְבָּר לֹא אָדָם בּוֹ" (איוב לח,כו) – הבורא הוא שמוריד גשם על ארץ שאין איש בה ועל מדבר שאין בו אדם.
ומביאים את המשך הברייתא: הרי שלא היו ישראל כשירין בראש השנה (בכתב יד אשכנזי נחתכו כאן כמה שורות) ונגזרו להן גשמים מעוטין (ב"שרידי הירושלמי": מועטין) – אם היו ישראל רשעים בראש השנה, ולפיכך גזר הקב"ה עליהם שירדו באותה שנה גשמים מועטים, ובסוף עשו תשובה – אחרי כן חזרו ישראל מדרכם הרעה, - להוסיף עליהן – על הגשמים שנגזרו להם, אי איפשר, מפני שכבר נגזרה גזירה (שלוש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. ואינן ב"שרידי הירושלמי"). מה הקב"ה עושה להן – לגשמים? מורידן – את הגשמים, כדי הארץ – בשיעור המספיק לארץ, ומשיב (מעיף, מפריח) עמהן טללים ורוחות, כדי שתיהנה הארץ מהן – ונמצא שהגשמים המועטים מועילים לארץ.
ומסבירים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה (שה' מוריד גשמים על הארץ שצריכה להם)?) - נאמר (בהודיה על ירידת גשמים): "תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶיהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ" (תהילים סה,יא) – אתה ה' ריווית במי גשמים את תלמי המחרשה של הארץ, הורדת מים לחריצי המחרשה, המיסות את הארץ בטיפות הגשם, בירכת את צמחי הארץ.
המונח "תני רבי פלוני" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם. הסגנון "תני רבי שמעון בן יוחי" מציע ברייתות שמקורן ככל הנראה באוספים שנערכו בבית מדרשו של רבי שמעון בן יוחי.
המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק או סברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
רבי שמעון בן יוחי סובר, שכולם (התבואה, פירות האילן, כל באי העולם, המים) נידונים בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד נחתם בראש השנה ("אית תניי תני" הראשון שבירושלמי לעיל בראש הלכה זו). ואף על פי שנגזר דינו של העולם על המים בראש השנה, שונה היא ארץ ישראל משאר הארצות, שהקב"ה משגיח עליה תמיד מתחילת השנה ועד סופה, ובשל כך אופן ביצוע גזר הדין בעניין המים שגזר על ישראל בתחילת השנה תלוי במעשים שהם עושים במשך השנה כולה, לפעמים הדבר הוא לטובה ("לא היו ישראל כשירין בראש השנה ונגזרו להן גשמים מועטין ובסוף עשו תשובה..."), ולפעמים הדבר הוא לרעה ("היו ישראל כשירין בראש השנה ונגזרו להם גשמים מרובין ובסוף חטאו...").
בספרי דברים פסקה מ נאמר: לעניין טובה הוא אומר: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה" (דברים יא,יב) (הבטה לטובה), לעניין רעה הוא אומר: "המביט לארץ ותרעד" (תהילים קד,לב) (הבטה לרעה). לעניין טובה כיצד? - הרי שהיו רשעים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מועטים וחזרו בהם, להוסיף עליהם אי איפשר, אלא "תמיד עיני ה' אלוהיך בה" - מורידם בזמנם ושולח בהם את הברכה, ומורידם על הארץ שהיא צריכה להם (על הצמחים ועל האילנות ועל הזרעים). לעניין רעה כיצד? - הרי שהיו צדיקים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מרובים וחזרו בהם, לפחות מהם אי איפשר, אלא "המביט לארץ ותרעד" - מורידם שלא בזמנם ושולח בהם את המארה, ומורידם על הארץ שאינה צריכה להם, לימים ולמדברות.
ובבבלי ראש השנה יז,ב נאמר: "עיני ה' אלוהיך בה" (דברים יא) - עיתים לטובה (לפעמים השגחתו התמידית של הקב"ה על ארץ ישראל היא לטובה) עיתים לרעה. עיתים לטובה כיצד? - הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם - להוסיף עליהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה מורידם בזמנם על הארץ שצריכה להם (רש"י: על השדות ועל הכרמים ועל הגנות), הכל לפי הארץ. עיתים לרעה כיצד? - הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה, ופסקו עליהם גשמים מרובים, לסוף חזרו בהם - לפחות מהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא הקב"ה מורידם שלא בזמנם (רש"י: לפני הזריעה) על הארץ שאינה צריכה להם (רש"י: ביערות ובמדברות).
לטובה, על כל פנים, יקרע את גזר דינם ויוסיף להם! - שאני התם דאפשר בהכי (להורידם בזמנם על הארץ שצריכה להם, ולכן אין צורך שיקרע את גזר דינם).
בירושלמי הסדר: "הרי שהיו ישראל כשירין... הרי שלא היו ישראל כשירין...". ובספרי בסדר הפוך: " הרי שהיו רשעים... הרי שהיו צדיקים... ". וכסדר הזה שבספרי גם בבבלי.
ומשיב עמהן רוחות
בבבלי תענית ג,ב אמרו: תנא: העבים והרוחות שניות למטר (ר"ח: מועילות כמו מטר שני. רש"י: מועילות כמעט כמטר עצמו). - היכי דמי? (רש"י: איזה עבים ורוחות קאמר דשניות למטר?) - אמר עולא ואיתימא רב יהודה: דבתר מיטרא (רש"י: עבים ורוחות שלאחר המטר). ואמר רב יהודה: רוח שלאחר המטר - כמטר (יפה כמטר עצמו, מפני שהיא מועילה לאדמה).
מביאים ברייתא: נאמר (בתלונת איוב על מעשי הרשעים): "צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג, שְׁאוֹל חָטָאוּ" (איוב כד,יט) – היובש והחום מייבשים את המים הנוצרים מהפשרת השלגים, כי הרשעים חטאו חטאי שאול, כלומר: חטאי מוות, חטאים נוראים; ויש לדרוש את הכתוב: - עוונות שעשו ישראל בקייץ גזלו מהן מימי השלג – בגלל שישראל חטאו בימי הקיץ, שלא הפרישו תרומות ומעשרות בימי הקיץ מהיבול שנלקט באותם ימים ("צייה גם חום" - דברים שציווה ה' שיעשו בימי החום), נגזלים מהם מי הגשמים בימי הגשמים שלאחר ימי הקיץ, שה' גוזר עליהם שלא ירדו גשמים.
בספרי דברים פסקה מ נאמר: "צייה גם חום יגזלו מימי שלג, שאול חטאו" (איוב כד,יט) - מעשים שעשיתם עימי בימות החמה, שלא הפרשתם תרומה ומעשרות, מנעו מכם את הגשמים.
ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות (שאין מפרישים) שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר, שנאמר: "צייה גם חום יגזלו מימי שלג, שאול חטאו" (איוב כד). מאי משמע? - תנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שציוויתי אתכם (דורש "צייה" מלשון ציווי) בימות החמה (-"חום"; וזו הפרשת תרומות ומעשרות מהיבול שנלקט בקיץ) ולא עשיתם - יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים.
ובבבלי תענית ז,ב אמרו: אין הגשמים נעצרים אלא אם כן נתחייבו שונאיהם של ישראל (לשון נקייה, והכוונה: ישראל) כליה, שנאמר: "צייה גם חום יגזלו מימי שלג, שאול חטאו" (איוב כד) (נגזלים מימי שלג, כשאנשים חטאו חטא מוות (-"שאול חטאו")). - אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות, שנאמר: "צייה גם חום יגזלו מימי שלג". מאי משמע? - תנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שציוויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם - יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים.
כיוון שהברייתא ששנה רבי שמעון בן יוחי לעיל נאמרה על הכתוב "תמיד עיני ה' אלוהיך בה", כמו שנאמר בספרי ובבבלי שהובאו לעיל, מביאים דרשה עוד על הכתוב הזה.
כתיב: – כתוב: "תָּמִיד עֵינֵי י'י אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה" - כהנא (רב כהנא (היו כמה חכמים באותו השם, ואין להכריע לאיזה מהם נתכוונו כאן)) אמר: "מרשית" כתיב – האות אל"ף חסרה, - "וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא,יב) – ה' משגיח על הארץ (ארץ ישראל) תמיד מתחילת השנה ועד סוף השנה; ויש לדרוש את הכתוב: - מדוה לה בראשה, ויהב לה אחרית טבה בסיפא – מצער אותה בראשה (ה' גורם צער וייסורים וצרה לשנה בתחילתה, אם לא היו ישראל כשרים בתחילת השנה), ונותן לה (לשנה) עתיד טוב בסופה (אם עשו ישראל תשובה בסוף השנה. המילה "ראשית" נדרשת במשמעות כפולה: תחילה וגם רישות (עניות, סבל, לפי הכתיב החסר "רשית"). וכן המילה "אחרית" נדרשת במשמעות כפולה: סוף וגם עתיד).
דרשה זו היא לעניין הטובה, שאם היו ישראל רשעים בראש השנה וגזר הקב"ה עליהם רעה ובסוף עשו תשובה, הקב"ה קורע להם את גזר דינם ומטיב להם. וכן לעניין הרעה, שאם היו ישראל צדיקים בראש השנה וגזר הקב"ה עליהם טובה ובסוף חטאו, הקב"ה מרע להם. דרשה זו היא מעין דברי רבי שמעון בן יוחי לעיל על הכתוב הזה.
בבבלי ראש השנה טז,ב אמרו: אמר רבי יצחק: כל שנה שרשה (ענייה, שיש בה צרות) בתחילתה מתעשרת בסופה, שנאמר: "מרשית השנה" - 'מרשית' כתיב - ועד אחרית" (דברים יא) - מכלל דיש לה אחרית (עתיד).
• • •