1משנה
חצר גדולה היתה בירושלים – כשהיה בית המקדש קיים, ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסין – כל הבאים להעיד לפני בית הדין הגדול שבירושלים שראו את הירח החדש היו נאספים באותה חצר, ובית דין בודקין אותן שם – כמבואר במשנה להלן. וסעודות גדולות היו עושין להן – לעדים, בשביל שיהו רגילין לבוא – כדי שכל הרואה את הירח החדש יהא מעונין לבוא לבית הדין בירושלים להעיד.
• • •
משנה
בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) לא היו זזין משם כל היום – אם העדים שראו את הירח החדש באו בשבת מחוץ לתחום של אלפיים אמה מחוץ לעיר (מבלי לערב עירוב תחומים), לא היו רשאים לזוז ממקומם כל יום השבת; התקין (הנהיג תקנה) רבן גמליאל הזקן (נשיא הסנהדרין בתקופה שלפני החורבן) שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח – הואיל ובאו מחוץ לתחום ברשות בית דין, הרי הם כאילו באו מתוך התחום ומותר להם ללכת בחזרה אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לירושלים, כדין אנשי ירושלים. ולא אלו בלבד – לא רק בעדי החודש הקילו, אלא אף חכמה (מיילדת) הבאה ליילד – בשבת מחוץ לתחום, והבא להציל – אנשים, מיד הדליקה (שריפה), מיד הגייס – חיל האויב שהתנפל על העיר, מיד הנהר – שעלה על גדותיו והציף את העיר, או מיד המפולת (התמוטטות) - הרי אלו כאנשי העיר – שבאו אליה, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח – מחוץ לעיר, הואיל והם באים מחוץ לתחום בהיתר גמור משום ספק פיקוח נפשות (עיין משנה עירובין ד,ג).
טעם התקנה שיש להם אלפיים אמה לכל רוח הוא, שהתירו סופם משום תחילתם (כלל זה נאמר כטעם לכמה איסורים דרבנן, שהותרו אחרי מעשה שלצורך מצווה, שאם לא יתירו אותם לא ייעשה כל המעשה, מחשש הפסד או צער, ויימנע מעשיית מצווה) (תוספות בבלי עירובין מד,ב וראש השנה כג,ב; רשב"א ביצה יא,ב), או כדי שלא תהא מכשילם לעתיד לבוא, שיימנעו מלבוא בפעם אחרת אם לא יהיו רשאים לזוז ממקומם (שיטה מקובצת בבלי ביצה יא,ב).
• • •
2תלמוד
במשנה שנינו: "חצר גדולה היתה בירושלים, ובית יעזק היתה נקראת".
שואלים: מהו בית יעזק? – על שום מה היתה נקראת החצר בשם הזה?
ומשיבים: ששם – בבית הדין הגדול שבירושלים, היו עוזקין את ההלכה – היו מבררים את ההלכה, שהיו נמנים וגומרים וקובעים הלכה פסוקה (פירוש אחד); או שהיו עושים סייג וגדר להלכה (פירוש שני). כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר (במשל הכרם)): "וַיְעַזְּקֵהוּ – עדר וחפר אותו ועקר את האבנים מן הקרקע (פירוש אחד); או גדר אותו (פירוש שני), וַיְסַקְּלֵהוּ – סילק את האבנים מן הכרם" וגו' (ישעיהו ה,ב) – הפירוש הראשון של "עוזקין את ההלכה" מתאים לפירוש הראשון של "ויעזקהו", והפירוש השני של "עוזקין את ההלכה" מתאים לפירוש השני של "ויעזקהו".
המונח "מהו" שואל בכמה מקומות מה פשר מילה, צירוף מילים או משפט מסוים. המונח בהוראה זו עשוי לשאול מה פירושו המילוני או הענייני של העניין הנידון. לעיתים נראה שהמונח מתפרש במובן "על שום מה" (כמו כאן). הוא עשוי להיות מוסב על מקורות תנאיים או אמוראיים.
במקומות אחדים המונח "כמה דתימר" ("כמה דאת אמר") מציע פסוק או מקור ספרותי אחר כסימוכין לפירוש המוצע לפניו, ובמקרים כאלה המונח מתפרש כמו "שנאמר" או "כמה שנאמר". הסימוכין שמציע המונח במקרים כאלה יכולים לשקף פרשנות למקורות הנידונים בדרך הפשט או בדרך הדרש. במקומות מספר המונח בהוראה זו מציע תמיכה לפרשנות מילונית שהוצעה לפני המונח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בירושלמי כאן הביאו ראיה מלשון הפסוק ללשון חכמים.
בבבלי ראש השנה כג,ב אמרו: איבעיא להו: בית יעזק תנן, או בית יזק (יאזק) תנן? בית יעזק תנן - לישנא מעליא היא ('יעזק' מלשון עזק, להקיף גדר, כי החצר היתה מוקפת גדר), דכתיב: "ויעזקהו (רש"י: סייגו בגדר אבנים סביב סביב) ויסקלהו" (ישעיהו ה), או דלמא: בית יזק (יאזק) תנן, לישנא דצערא / דאיסורא הוא ('יזק' מלשון אזיק, שלשלת, כי בראשונה לא היו הבאים לשם זזים משם כל היום והיו מוחזקים כאילו באזיקים. ו"בית יאזק" פירושו בית אזיקים, בית איסורים / אסורים), כדכתיב: "והוא אסור באזיקים" (ירמיהו מ)? - אמר אביי: תא שמע: סעודות גדולות היו עושים להם שם כדי שיהו רגילים לבוא! (רש"י: אלמא: לא הוה להו צערא) - דלמא תרתי הוו עבדי בהו.
בירושלמי עירובין ה,א אמרו: שער היסוד (בעזרה בבית המקדש) - ששם היו מייסדים את ההלכה.
ובויקרא רבה ד,א נאמר: מה הוא "שער התוך" - ששם חותכים את ההלכה (דורש 'התוך'- חתוך, שאותיות ה' וח' דומות זו לזו במבטאם של בני גליל).
ובספרי במדבר פסקה עח, בספרי זוטא פסקה י וברות רבה ב,ב נאמר: "וגדרה" - זו סנהדרין, שהיא גודרת דברי תורה.
בית דין הגדול (הסנהדרין) היה בלשכת הגזית, שהיתה בעזרה בתחומו של בית המקדש.
• • •
3תלמוד
במשנה שנינו: בראשונה לא היו זזין משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח.
מביאים ברייתא: בראשונה לא היו זזין משם כל היום – העדים שראו את הירח החדש ובאו בשבת מחוץ לתחום לא היו מותרים בתחילה לזוז ממקומם כלל כל יום השבת, אפילו בתוך ארבע אמות סביבם. חזרו – חכמים לאחר זמן, ועשו אותם – את העדים שבאו בשבת מחוץ לתחום, ככלי שבא חוץ לתחום משחשיכה – כדין כלי שהובא מחוץ לתחום בערב שבת מזמן שנעשה חושך, שמותר לטלטלו בתוך ארבע אמות – סביבו בלבד בשבת, אבל חוץ לארבע אמות אסור לטלטלו, הואיל ולא היה שם בכניסת השבת, ואף העדים הותרו ללכת בתוך ארבע אמות סביבם. חזרו – חכמים לאחר זמן, ועשו אותם – את העדים שבאו בשבת מחוץ לתחום, ככלים ששבתו בחצר – כדין כלים שהיו בחצר בכניסת השבת, שמותר לטלטלן בחצר – כולה בשבת, אבל אסור לטלטלן חוץ לחצר, ואף העדים הותרו ללכת בכל החצר שלשם היו כל העדים מתכנסים (בית יעזק). עד שבא רבן גמליאל הזקן והתקין שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח – העדים שבאו בשבת מחוץ לתחום הותרו ללכת בכל ירושלים כולה וגם מחוץ לה אלפיים אמה לכל רוח. הרי שהיו כמה שלבים לתקנה בעניין העדים, והמשנה קיצרה ולא הזכירה אלא מה היה בראשונה ומה היה בסוף.
בירושלמי ביצה ה,ז אמרו: אמר רבי זעורא: ...כלי שבא מחוץ התחום לתחום משחשיכה - מותר לטלטלו. רבי שמעון בר כרסנא בשם רבי אחא: ובלבד בארבע אמות.
בירושלמי שבת יט,א ועירובין ו,ח ו-ט,א אמרו: כלים ששבתו בחצר - מטלטלין אותן בחצר.
במשנה שנינו: אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מיד הדליקה, מיד הגייס, מיד הנהר, מיד המפולת - הרי אלו כאנשי העיר, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח.
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (שנו ברייתא): אף בא למול את הקטן – בשבת מחוץ לתחום, כן – כך דינו, שיש לו אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לעיר, הואיל והוא בא מחוץ לתחום בהיתר גמור משום מצווה, שכן מילה בזמנה דוחה שבת.
ומציעים זיהוי למקור התנאי: מתניתא דרבי ליעזר – המשנה (הברייתא שנאמר בה שאף הבא למול את הקטן כן) של רבי אליעזר (כדעתו), דתנינן תמן: – ששנינו (משנה) שם (במסכת אחרת - שבת יט,א): ועוד אמר רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): כורתין עצים לעשות פיחמין לעשות ברזל – אם אין סכין למול, מותר אפילו לכרות עצים בשבת לעשות מהם פחמים, כדי לעשות סכין למילה, שלדעת רבי אליעזר אפילו מכשירי מילה, שבלא הם אי אפשר לקיים את המצווה, דוחים את השבת כמו מילה עצמה. - ואף ביאה מחוץ לתחום היא כמכשירי מילה, ולכן הבא מחוץ לתחום למול את הקטן דינו לדעת רבי אליעזר כמי שבא מחוץ לתחום בהיתר גמור. אבל חכמים חולקים על רבי אליעזר וסוברים, שמכשירי מילה, הואיל ואפשר לעשותם מערב שבת, אינם דוחים את השבת, ולכן הבא מחוץ לתחום למול את הקטן דינו לדעת חכמים כמי שבא מחוץ לתחום באיסור, שאין לו אלא ארבע אמות סביבו בלבד.
המונח "תני" מציע ברייתות. במקומות מסוימים נראה כי המונח מציע ניסוחים אחרים של ברייתות, כפי שעולה מניסוח הדברים הבאים אחרי המונח (וכן, כנראה, במקומות נוספים כשהמונח בא בסגנון "תני: אף... כן", כמו כאן).
המונח "מתניתא דרבי פלוני" קובע שמקור תנאי סתמי משקף את שיטתו של תנא מסוים (רבי פלוני). המונח יכול להצביע על התאמה מסוגים שונים בין המקור שעליו הוא מוסב לדברי רבי פלוני. לפעמים תוכן המקורות זהה או כמעט זהה, אולם במקומות אחרים כוונת המונח היא שהמקור שעליו הוא מוסב מאמץ שיטה הזהה או הדומה לשיטת רבי פלוני. המונח יכול להיות מוסב על משניות או על ברייתות.
המונח "דתנינן תמן" מציע משנה המשמשת כמקור לאמור לפניו. למונח שתי הוראות עיקריות. לפעמים המונח מציע מראה מקום לדברי חכם שנזכר לפני כן. על פי רוב, המונח מציע משנה ממקום אחר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
• • •