1משנה
כיצד בודקין – בית הדין, את העדים – עדי החודש? - זוג – של עדים, שבא ראשון, בודקין אותו ראשון, ומכניסין את הגדול שבהן – שהיו בודקים כל עד לחוד, ותחילה היו מכניסים לבית דין את הגדול שבעדים, ואומרים לו: אמור, כיצד ראיתה (ראיתָ) את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה? – מבואר בתלמוד. לצפונה – של החמה, או לדרומה? – לימין השמש או לשמאלה? שכן העומד לאחר המולד ופניו למערב כנגד הלבנה, ימינו לצד צפון ושמאלו לדרום. כמה היה גבוה – הירח מן האופק (המקום שהרקיע נושק את הארץ) לפי ראות עיניך? ולאיין (וּלְאַיִן) היה נוטה – הירח בצידו הפגום? לרוח מזרחית או לצפונית מזרחית או לדרומית מזרחית? וכמה היתה רחבה – הלבנה בחלק המואר שבה? אם אמר: לפני החמה - לא אמר כלום – אם, בתשובה לשאלה הראשונה "כיצד ראית את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה?", אמר העד: "לפני החמה" - עדותו בטלה, שדבר זה אינו אפשרי לגמרי. והוא הדין בשאר השאלות, שאם תשובת העד היתה בסתירה לדברים הידועים לבית הדין על פי חשבון המולד ומצב הירח בהתחדשותו - עדותו בטלה.
היו מכניסין את השני – את העד השני, ובודקין אותו – כדרך שבדקו את הראשון. נמצאו דבריהן מכוונין – אם תשובותיהם היו מכוונות, שלא היתה סתירה ביניהן, - עדותן קיימת. ושאר כל הזוגות – שבאו להעיד, שואלין אותן ראשי דברים – ללא פרטים יתרים; לא שהן צריכין להן – שהרי שני העדים שנתקיימה עדותם מספיקים כדי לקדש על פיהם את החודש, אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש – באכזבה ובצער, על שטרחו ובאו לחינם, שלא חששו לעדותם; לכן מכניסים גם את שאר העדים ושואלים אותם ראשי דברים, בשביל שיהו (שיהיו) רגילין לבוא – לבית הדין להעיד על החודש.
לפי רמב"ם, עדי החודש צריכים חקירה בבית דין מן התורה. אבל תומים (סימן ל סעיף ג) כתב, שמן התורה אינם צריכים חקירה בבית דין, לפי שטעם חובת חקירת העדים בבית דין הוא כדי שיוכלו העדים לבוא לידי הזמה, ובקידוש החודש הרי אפילו הוזמו העדים החודש מקודש, אלא מפני שהבייתוסים היו שוכרים עדי שקר להעיד שראו את החודש כדי להטעות את החכמים, התקינו חכמים שיהיו חוקרים את העדים.
• • •
2תלמוד
במשנה שנינו: מכניסים את הגדול שבהם, ואומרים לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה?
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אפילו טועה שבטועין אינו טועה בדבר הזה – אין מי שטועה בדבר הזה, כששואלים אותו: 'האם הלבנה שראית אותה בחידושה היתה לפני החמה (ממערב לשמש) או לאחר החמה (ממזרח לשמש)?', שאין מי שאומר שראה את הלבנה לפני החמה (ממערב לשמש), לפי שהכל יודעים שלאחר המולד הירח עומד ממזרח לשמש ושוקע לאחר שקיעת השמש ונראה לעולם כעומד לאחר החמה. ואף על פי כן, היו שואלים את העד על כך, שחוששים שמא יש מי שאינו יודע וטועה בדבר הזה, ונמצא שהוא משקר, או שחוששים שמא יטעה ויראה את הירח הישן ויחשוב שהוא החדש (לפני המולד הירח עומד ממערב לשמש וזורח לפני זריחת השמש ונראה לעולם כעומד לפני החמה).
במשנה שנינו: "לפני החמה, לאחר החמה".
תמהים: לא צורכא די לא (דֶלָּא=דְאֶלָּא): – אין צריך אלא (לא היתה המשנה צריכה לומר אלא): פיגמתה לפני החמה, פיגמתה לאחר החמה! – שהיו שואלים את העד: 'האם הלבנה שראית אותה בחידושה היתה פגימתה (הצד הקעור שלה, החלק החסר שבה) לפני החמה (מופנית כלפי החמה) או לאחריה (מופנית לצד אחר)?' - אם אמר העד, שפגימתה של הלבנה היתה מופנית כלפי החמה - לא אמר כלום, שלא פגימתה אלא הצד הקמור שלה הוא המופנה תמיד כלפי החמה, הואיל והלבנה מקבלת את אורה מן החמה. - כוונת התמיהה היא, שלא היתה צריכה המשנה לשְנות רק "לפני החמה, לאחר החמה", אלא היתה צריכה לשְנות גם "פגימתה לפני החמה, פגימתה לאחר החמה"!
ואומרים: תני בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) תרתיי: – שנה בר קפרא (במשנתו) שתיים (שני דברים): לפני החמה, לאחר החמה; פיגמתה לפני החמה, פיגמתה לאחר החמה – שהיו שואלים את העד: 'האם הלבנה היתה לפני החמה או לאחר החמה? והאם פגימתה של הלבנה היתה לפני החמה או לאחר החמה?'. - בר קפרא שנה במשנתו את השאלה "לפני החמה או לאחר החמה?" כמו שהוא במשנתנו, והיא מתייחסת למקומה של הלבנה, כפשטו של דבר, והוסיף עליה את השאלה "פגימתה לפני החמה או לאחר החמה?", והיא מתייחסת לכיוון פגימתה של הלבנה.
המונח "לא צורכא דלא" בא בשתי הוראות עיקריות. לפעמים המונח מוסב על קביעה, והוא מציין שקביעה זו היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, או שתוכנה היה צריך להיות שונה, כמוצע בהמשך. המונח בהוראה זו עשוי להציע תיקוני תוכן או סגנון לדברים שעליהם הוא מוסב. הסגנון הרגיל אצל המונח בהוראה זו הוא: "[קביעה תמוהה לכאורה] - "לא צורכא דלא: [קביעה חלופית]". הקביעה שלפני המונח במובן זה היא בדרך כלל פסוק או משנה. ברגיל אין התלמוד מסביר מדוע קביעה זו נראית תמוהה. המונח בהוראה זו בא כמעט תמיד בדברי סתם התלמוד (כאן נראה שאין המונח חלק מדברי רבי יוחנן, אלא חלק מדברי סתם התלמוד, ולפי זה הוא מוסב ישירות על הפסקה מן המשנה).
המונח "תני רבי פלוני" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ראש השנה א,יז שנו: אמר אחד: לפני חמה ראיתיו - לא אמר כלום. לאחריה - דבריו קיימים.
בבבלי ראש השנה כג,ב אמרו: "לפני החמה..." (רש"י: החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון, והלבנה אינה נראית ביום שלושים לעולם אלא סמוך לשקיעת החמה, שמתוך שהיא דקה וקטנה אינה נראית בעוד שהחמה בגבורתה, וקא סלקא דעתך שהיו שואלים את העדים: ראיתם אותה מהלכת לפני החמה או לאחריה? ראיתם אותה לצפונה של חמה או לדרומה של חמה?) - היינו לפני החמה - היינו לצפונה (רש"י: הא חדא מילתא היא, שהרי אין נכון לבדוק ולשאול אם לצפונה או לדרומה אלא בזמן ששניהם, החמה והלבנה, במערב, שאם הם בדרום - אינה יכולה להיות לא לצפונה ולא לדרומה, אלא או למזרחה או למערבה, וכשהם במערב, אם לפני החמה היא - זהו לצפונה, שהרי לצד צפון הם הולכים, ואם לאחריה היא - הרי זה לצד דרום), היינו לאחר החמה - היינו לדרומה! - אמר אביי: פגימתה קתני: פגימתה לפני החמה או לאחר החמה (רש"י: פונה לצד החמה או לצד אחר). אם אמר: לפני החמה (פגימתה מכוונת לפני החמה) - לא אמר כלום (רש"י: שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה).
בבבלי נקטו כדבר פשוט שלא כיוונו לומר לפני החמה או לאחר החמה ממש (למערבה או למזרחה, שכולם יודעים שאין היא יכולה להיות למערבה, כרבי יוחנן בירושלמי), ובעל כורחנו הכוונה לצפונה או לדרומה, ולפיכך שאלו: "היינו לפני החמה - היינו לצפונה, היינו לאחר החמה - היינו לדרומה!" (כלומר, היא שאלה אחת, ולא עוד אלא שאי אפשר לומר "לפני החמה - לא אמר כלום", שהרי בימות הגשמים הלבנה היא לפני החמה, דהיינו לצפונה). ואמר אביי, שהכוונה לפגימתה לפני החמה או לאחר החמה, ודווקא עליה אמרו במשנתנו שאם אמר 'לפני החמה' - לא אמר כלום, אבל 'לצפונה' או 'לדרומה' הדבר תלוי בתקופת השנה, עיין להלן ("תוספתא כפשוטה").
כיוון שאמרו לעיל שפגימתה של הלבנה מופנית תמיד לצד המנוגד לשמש, מביאים כאן מאמר בעניין זה.
אמר רבי יוחנן: כתיב: – כתוב (במענה בלדד השוחי לאיוב): "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ – הממשלה והמורא נמצאים אצל אלוהים, והכוונה שאלה הם מידותיו של אלוהים, שהוא מושל יחיד בעולמו ומטיל פחדו על הכל, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו – הוא עושה שלום בין העליונים במקום שכינתו" (איוב כה,ב); ומכיוון שה' עושה שלום במרומיו, לכן - מימיה של חמה לא ראתה פגימתה של לבנה – לעולם אין פגימת הירח מופנית כלפי השמש, אלא היא מופנית תמיד לצד המנוגד לשמש, שאילו היתה החמה רואה את פגימתה של הלבנה, היתה החמה מתגאה על הלבנה והיתה הלבנה מצטערת.
בבבלי ראש השנה כג,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "המשל ופחד עימו, עושה שלום במרומיו" (איוב כה) - מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, - דחלשה דעתה (של הלבנה, אם תראה אותה החמה חסרה, ולכן החמה רואה תמיד את החלק שאינו חסר בירח).
ריטב"א כתב, שידעו חכמים את סיבתו הטבעית של הדבר שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, אלא שהם באו לתת טעם מוסרי לדבר ואמרו שברא ה' את הלבנה באופן הזה מפני "דחלשה דעתה".
מתוך קדושתא "אחד באחד גשו" של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר לשבת וראש חודש:
וְלָעַד בַּל יִרְאֶה רֵיעוֹ פְגָמוֹ לְבַל יִגְאֶה עָלָיו לְהוֹנוֹ וּלְהַעֲגִימוֹ.
בבבלי אמרו, שאין החמה רואה פגימתה של הלבנה, כדי שלא תצטער הלבנה. הפייטן פירש את הדברים יותר ואמר, שאין החמה רואה פגימתה של הלבנה, כדי שלא תתגאה החמה ועל ידי כך תצטער הלבנה.
3ומביאים מאמרים עוד בעניין השלום שה' עושה בין העליונים:
תני – שנה (ברייתא) רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש – השמים עשויים ממים והכוכבים עשויים מאש, והן דרים זה עם זה – שהכוכבים נמצאים ברקיע, ואינן מזיקין זה את זה – שאין המים מכבים את האש ואין האש מכלה את המים, לפיכך כתוב: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" – ה' עושה שלום בין הרקיע לכוכבים, כדי שלא יזיקו זה את זה.
אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): המלאך עצמו חציו מים וחציו אש – יש מלאך שהוא עצמו עשוי חציו ממים וחציו מאש, וה' עושה שלום ביניהם, כדי שלא יזיקו זה את זה, ואית ביה חמש גפין (צריך לומר: אפין (וכן הוא במדרשים ובר"ח)) – ויש בו (במלאך) חמש פנים (מראות), - שכתוב (במראה המלאך שראה דניאל): "וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ – מראה גופו של המלאך היה כמראה אבן תרשיש, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק, וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל – מראה ידיו ורגליו היה כמראה נחושת מלוטשת, וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן – קולו היה אדיר כקול המון אנשים או המית מים" (דניאל י,ו) – המלאך מתואר בכתוב הזה בחמש מראות שונים: תרשיש, ברק, לפידי אש, נחושת קלל, וקול המון. ואפשר שהמראה החמישי אינו קול המון אלא כתם אופז האמור בכתוב שלפניו: "וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז" (דניאל י,ה) - בחגורה של זהב מארץ אופז. ומהכתוב הזה אנו למדים, שחלקו של המלאך הזה עשוי ממים ("וגווייתו כתרשיש". חכמים פירשו את המילה "תרשיש" - ים, על סמך זיהוי המילה 'תרשיש' עם המילה היוונית 'תלסיס' בחילוף של למ"ד - רי"ש. ראה ירושלמי מגילה ג,ב: תרשיש - תלסיס. והשווה התרגומים העתיקים של המילה "תרשיש" בתנ"ך) וחלקו עשוי מאש ("ופניו כמראה ברק, ועיניו כלפידי אש").
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לעולם לית מזל חמי מה דקומוי – לעולם אין מזל (משנים עשר המזלות (קבוצות כוכבים המתאימות לחודשי השנה) שהם מהלכים ברקיע) רואה מה שלפניו, אלא כולהון סלקין כאילין דסלקין בסולמא הפיך – אלא כולם (כל המזלות) עולים (ברקיע) כמו אלה (בני האדם) שעולים בסולם הפוך (לולייני, מתפתל) (שהעולים בסולם כזה אינם רואים את העולה לפניהם אלא את העולה אחריהם, וכך כל אחד מהמזלות העולה ברקיע אינו רואה את המזל העולה לפניו אלא את המזל העולה אחריו, וכל אחד מהמזלות חושב שהוא הראשון, ולפיכך עשה ה' את המזלות כך, כדי שיהיה ביניהם שלום, ולא תהיה ביניהם קנאה).
המונח "תני רבי פלוני" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם. הסגנון "תני רבי שמעון בן יוחי" מציע ברייתות שמקורן ככל הנראה באוספים שנערכו בבית מדרשו של רבי שמעון בן יוחי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בדברים רבה ה,יב נאמר: אמר רבי יוחנן: מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. למה כן? מפני דרכי שלום, שנאמר: "המשל ופחד עימו, עושה שלום במרומיו" (איוב כה). אמר רבי לוי: אין אחד מן המזלות הללו שהם מהלכים ברקיע רואה מה שלפניו אלא מה שלאחוריו, כאדם היורד מעל הסולם ופניו לאחוריו, כדי שיהא כל מזל ומזל אומר: אני הוא הראשון, הוי: "עושה שלום במרומיו". דבר אחר: "עושה שלום במרומיו" - אמר ריש לקיש: מיכאל כולו שלג וגבריאל כולו אש, ועומדים זה אצל זה ואינם מזיקים זה את זה.
ובשיר השירים רבה פרשה ג [פסוק יא] נאמר: "במלך שלמה" - במלך שעשה שלום בין בריותיו. תני רבי שמעון בן יוחאי: הרקיע (שלמעלה מראשי החיות) של שלג והחיות (שבשמים) של אש; הרקיע של שלג, שנאמר: "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא" וגו' (יחזקאל א,כב), והחיות של אש, שנאמר: "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש" (יחזקאל א,יג), וכתיב: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א,יד); ולא זה (של שלג) מכבה זה (של אש), ולא זה (של אש) מכלה זה (של שלג). מיכאל שר של שלג וגבריאל של אש, ולא זה מכבה זה, ולא זה מזיק זה. אמר רבי אבין: לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו בין מלאך אחד שחציו שלג וחציו אש הקב"ה עושה שלום ביניהם; ואית ליה (למלאך) חמש אפין, ואלו הן: "וגווייתו כתרשיש ופניו כמראה ברק" (דניאל י,ו), ולא זה מזיק זה ("תרשיש" תרגומו לרוב "ימא", ולפי זה אש ומים חיים בשלום).
אמר רבי יוחנן: כתיב: "עושה שלום במרומיו" (איוב כה,ב) - הרקיע של מים והכוכבים של אש, ואינם מזיקים זה לזה; ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (כדי שלא לבייש אותה).
אמר רבי לוי: אין לך כל מזל ומזל שהוא קודם לחברו בעלייתו; אין לך כל כוכב שמביט מה למעלה ממנו, אלא מה שלמטה ממנו, כהדין בר נשא דנחית בסולמא ואינו חמי לאחוריו (כאותו בן אדם שיורד בסולם ואינו רואה לאחוריו).
ובפסיקתא דרב כהנא א,ג נאמר: "במלך שלמה" (שיר השירים ג,יא) - המלך שהוא עושה שלום בבריותיו. אמר רבי יוחנן: "המשל ופחד עימו, עושה שלום במרומיו" (איוב כה,ב) - "המשל" זה מיכאל, "ופחד" זה גבריאל, אחד של אש ואחד של מים, ולא זה מזיק את זה, ולא זה מזיק את זה. ואמר רבי יוחנן: מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. ולית מזל חמי מה דקדמוי (אלא מה שלאחוריו). אמר רבי לוי: כולהון סלקין כהדין דסלקין בסולמא הפיך. כתיב: "המקרה במים עליותיו" וגו' (תהילים קד,ג) (והפסוק הבא: "משרתיו אש לוהט") - תני רבי שמעון בן יוחאי: הרקיע של מים והכוכבים של אש, והם דרים זה עם זה ואינם מזיקים זה את זה. הרקיע של מים והמלאך של אש, והם דרים זה עם זה ואינם מזיקים זה את זה. אמר רבי אבין: לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו מלאך עצמו חציו אש וחציו מים והוא עושה שלום בם; ואית ביה חמש אפין, - "וגווייתו כתרשיש" וגו' (דניאל י,ו).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת בראשית סימן יג נאמר: "עושה שלום במרומיו" (איוב כה,ב) - אפילו העליונים צריכים שלום. המזלות עולים, שור אומר: אני תחילה, ואינו רואה מה שלפניו; תאומים אומר: אני תחילה, ואינו רואה מה שלפניו; וכך כל אחד ואחד אומר: אני ראשון. הוי אומר: העליונים צריכים שלום.
ובקטעי מדרשים מן הגניזה (מאן) נאמר: "עושה שלום במרומיו" - יש בשמים מלאכים, גופם של שלג ופניהם של אש, לא אלו מכבים את אלו ולא אלו מזיקים את אלו, ויש מלאכים, חצים משלג וחצים מאש, לא אש מזיקה את השלג, ולא השלג מכבה את האש, הדא היא דכתיב: "וגווייתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש" (דניאל י,ו), לכן הוא אומר: "עושה שלום".
סולם הפיך
הגרסה "סולם הפיך" שבירושלמי כאן היא אף בפסיקתא שהובאה לעיל. ברם במדרשים שהובאו לעיל כבר חלו ידי מתקנים, והגיהו שם: 'כהדין דנחית', או: 'כאדם העולה בסולם לאחריו'. הגרסה בירושלמי ובפסיקתא נכונה, והכוונה לסולם לולייני, שהיו משתמשים בו בספינות, כדי לעלות בו לקומה העליונה. המדרגות שלו היו מפותלות כפיתולי הבורג. הללו שעולים על סולם הפיך אין התחתון רואה את העליון כשהוא נמצא למעלה ממנו מאחוריו, אבל העליון רואה את התחתון שהוא למטה ממנו מלפניו. (הערות בסוף מדרש ויקרא רבה (מרגליות)).
סולם הפיך נזכר גם בויקרא רבה ד,ב ובמדרש תנחומא פרשת 'מקץ' סימן י במשל לקושי יציאת הנשמה מן הגוף.
ואומרים: שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקב"ה שישתמש בהן העולם, מאה ושמונים ושתים במזרח ומאה ושמונים ושתים במערב – בכל יום השמש יוצא בעת הזריחה מחלון אחד במזרח ונכנס בעת השקיעה בחלון אחד במערב שכנגד החלון שבמזרח, ואחת באמצעו של רקיע, שממנו יצא מתחילת מעשה בראשית – מהחלון שבאמצע הרקיע יצאה החמה בתחילה במעשה בראשית (המילה "בראשית" במקרא היא תואר הפועל, ובלשון חכמים היא משמשת כשם עצם שעניינו קדמות העולם, מעשה הבריאה).
בתקופת תשרי החמה יוצאת מהחלון שבאמצע מזרח ונכנסת בחלון שבאמצע מערב, ומכאן ואילך היא הולכת לדרום, ובכל יום היא יוצאת מחלון שהוא מדרום לחלון שיצאה ביום שלפניו ונכנסת בחלון שהוא מדרום לחלון שנכנסה ביום שלפניו. בתקופת טבת החמה יוצאת מהחלון שבדרום מזרח ונכנסת בחלון שבדרום מערב, ומכאן ואילך היא פונה לצפון, ובכל יום היא יוצאת מחלון שהוא מצפון לחלון שיצאה ביום שלפניו ונכנסת בחלון שהוא מצפון לחלון שנכנסה ביום שלפניו. בתקופת ניסן החמה יוצאת מהחלון שבאמצע מזרח ונכנסת בחלון שבאמצע מערב, ומכאן ואילך היא הולכת לצפון, ובכל יום היא יוצאת מחלון שהוא מצפון לחלון שיצאה ביום שלפניו ונכנסת בחלון שהוא מצפון לחלון שנכנסה ביום שלפניו. בתקופת תמוז החמה יוצאת מהחלון שבצפון מזרח ונכנסת בחלון שבצפון מערב, ומכאן ואילך היא פונה לדרום, ובכל יום היא יוצאת מחלון שהוא מדרום לחלון שיצאה ביום שלפניו ונכנסת בחלון שהוא מדרום לחלון שנכנסה ביום שלפניו. מספר החלונות הוא לפי מספר הימים בשנת חמה (ראה פרקי דרבי אליעזר פרק ה).
ואומרים: מה שחמה מהלכת לשלשים יום – שהוא משך הזמן שהשמש עוברת מזל אחד משנים עשר המזלות, הלבנה מהלכת לשני ימים ומחצה – שהוא משך הזמן שהירח עובר מזל אחד. מה שחמה מהלכת בשני חדשים, הלבנה מהלכת לחמשה ימים. מה שחמה מהלכת לשלשה חדשים, הלבנה מהלכת לשבעה ימים ומחצה. מה שחמה מהלכת לששה חדשים, הלבנה מהלכת לחמשה עשר יום. מה שחמה הולכת לשנים עשר חדש – שהוא משך הזמן שהשמש עוברת את שנים עשר המזלות וגומרת את מסלולה השנתי, הלבנה מהלכת לשלשים יום – שהוא משך הזמן שהירח עובר את שנים עשר המזלות וגומר את מסלולו החודשי. הרי שהילוכו של זה אינו כהילוכו של זה, שהחמה מהלכת במתינות והלבנה מהלכת בזריזות, ועד שהחמה עוברת מזל אחד הלבנה עוברת את כל שנים עשר המזלות.
במדרש תהילים יט,יא נאמר: מה שהחמה מהלכת לשלושים יום, הלבנה מהלכת לשני ימים ומחצה. מה שהחמה מהלכת לשני חודשים, הלבנה מהלכת לחמישה ימים. מה שהחמה מהלכת לשלושה חודשים, הלבנה מהלכת לשבעה ימים ומחצה. מה שהחמה מהלכת לשישה חודשים, הלבנה מהלכת לחמישה עשר יום. מה שהחמה מהלכת לשנים עשר חודש, הלבנה מהלכת לשלושים יום.
ובבראשית רבה י,ד נאמר: יש מזל שגומר הילוכו לשנים עשר חודש כגון חמה, ויש מזל שגומר הילוכו לשלושים יום והוא לבנה.
ובאוצר המדרשים עמוד רפ ועמוד תקמב ובבתי מדרשות חלק ב ברייתא דמזלות נאמר: לא כהילוכו של זה הילוכו של זה. חמה מהלכת את המזל לשלושים יום וחמש שעות גדולות (שכל שעה היא אחד משנים עשר במעת לעת, דהיינו כל שעה היא שתי שעות קטנות) ורביע, נמצאת גומרת לשנים עשר מזלות לשלוש מאות שישים וחמישה ימים ורביע יום, שהם שנים עשר חודשי השנה. לבנה מהלכת את המזל לשני ימים ושלוש שעות (גדולות) ושליש חסר משהו, נמצאת גומרת לשנים עשר מזלות לשבעה ועשרים יום וארבע שעות (גדולות) חסר שתות משתים עשרה (שעות) ליום (וכשהיא באה למקומה הראשון כבר נתרחקה החמה הלאה במשך החודש הזה, לכן לא תאיר אורה עד עשרים ותשעה יום ומחצה יתר משהו, כשתבוא נגד השמש, וזהו מולד הלבנה).
אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לית כאן שיעורא אלא אפילו פרא מיכן – אין כאן שיעור (שיעור מדויק) אלא אפילו פחות מכאן (השיעורים שנאמרו בעניין הילוך הלבנה אינם מדויקים אלא הם פחותים מהם, שהלבנה עוברת מזל אחד במשך פחות משני ימים ומחצה, וגומרת את שנים עשר המזלות במשך עשרים ותשעה ימים ומחצית היום ולא במשך שלושים יום).
4מביאים שתי מימרות בעניין עדי החודש:
תני: – שנוי (שנו ברייתא): נראה באשש ובמים – אם נראה הירח החדש לעדים דרך עששית (מנורה או פנס העשויים מזכוכית) או שנראה להם בהשתקפות במים (כגון נחל או שלולית), - אין מעידין עליו – אינם רשאים להעיד בבית דין על ראיית הירח, שאין מעידים אלא על ראייה ישירה של הירח ללא כל אמצעים.
המונח "תני" מציע ברייתות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
לפעמים לא ניתן לראות את הירח בראייה רגילה, אבל ניתן לראותו באמצעים המקטבים או מסננים את קרני האור ומשפרים את הראייה. גם עששית או מים הנזכרים כאן משמשים כמקטב או מסנן.
בתוספתא ראש השנה א,יז שנו: ראיתיו חציו בענן - לא אמר כלום; חציו בעשיש (בעששית) - לא אמר כלום; חציו במים - לא אמר כלום.
בבבלי ראש השנה כד,א אמרו: תנו רבנן: ראינוהו במים (רש"י: תוך נהר או מעין ראינו דמותה של לבנה), ראינוהו בעששית (ריטב"א: דרך עששית שהיתה בחלון שבכותל), ראינוהו בעבים (רש"י: יום המעונן היה, וראינוה מאירה דרך עוביו של עב) - אין מעידים עליו. חציו במים, חציו בעבים, חציו בעששית - אין מעידים עליו. - השתא כולו - אמרת לא, חציו מבעיא? - אמר אביי: הכי קאמר: חציו במים וחציו ברקיע, חציו בעבים וחציו ברקיע, חציו בעששית וחציו ברקיע - אין מעידים (עליו עד שיראוהו כולו ברקיע).
אמר רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ראו אותו יוצא מענן זה ונכנס לתוך ענן אחר – אם לא ראו העדים את הירח החדש בשלמות, אלא קודם ראו את חציו האחד שהתגלה מן הענן ואחר כך התכסה חצי זה בענן וראו את חציו השני שהתגלה מן הענן, - מעידין עליו – הם רשאים להעיד בבית דין על ראיית הירח.
ואומרים: ההלכה שאמר רבי חייא בר בא היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אזל לעין טב – הלך לעין טב (יישוב ביהודה, בסביבות לוד, בצידה הדרומי, שבו היו יושבים בית דין, שקיבלו עדים וקידשו את החודשים, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל), ל[ס]ימנא – לסימן (לקידוש החודש) (במסירה שלפנינו הסופר מחק את האות המוסגרת ומגיה הוסיף במקומה 'מ', אבל האות הזו צריכה להיות 'ס'. וצריך לומר "לסימנא" ("עלי תמר")), והוה אוירא מעונן – והיה האוויר מעונן (ולא נראה הירח). אמר (רבי חנינה): כדון אמרין: – עכשיו אומרים (הבריות בלעג): מה נטיל אוירא דהן סבא! – מה כבד (מעונן) האוויר של (מקומו של) הזקן הזה! (שבגלל רבי חנינה השמים מעוננים, שאין רוצים בשמים שהוא יקדש את החודש) - והקדיח לו הקב"ה ככברה ונראה מתוכה – עשה הקב"ה בשביל רבי חנינה בענן נקבים כמו כברה (נפה, שיש בה נקבים) ונראה הירח מתוך הנקבים שבענן (וקודם ראה את חציו האחד דרך נקב אחד ואחר כך ראה את חציו השני דרך נקב אחר, וקידש רבי חנינה את החודש על פי ראייה זו של הירח. הרי שמעידים על הירח בראייה כזאת).
ברוב המקומות, המונח "כהדא" מציע מעשה הממחיש את האמור לפניו או המתקשר אליו בצורה אחרת ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בירושלמי סוכה ב,ה אמרו: רב חונה אזל לעייני טב לסימנה...
ובירושלמי סנהדרין א,ב אמרו: רבי לעזר בשם רבי חנינה: מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות מלאים אנשים) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסה בהן עין רע (עינה הרעה של המלכות שפגעה בשיירה של רבי שהלכו לעבר את השנה בפומבי גדול) ומתו כולם בפרק אחד. מאותה שעה עקרוה (את עיבור השנה) מיהודה וקבעוה בגליל. - בעיון מיעקר אף אהן סימנא (רצו לעקור אף את הסימן (קידוש החודש) הזה). - אמר לון רבי סימון (רבי סימאי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אין אנו מניחין ביהודה אפילו זֵכֶר?!
"סימנא" הוא הסימן שבאמצעותו הודיעו שלוחי הנשיא לנשיא שקידשו את החודש, וזה הפך למונח המשמש לציון מעשה קידוש החודש בכללותו ("הגליל בתקופת המשנה").
מעשה קידוש החודש מכונה "סימנא" על שם הסימן שנהגו לעשות כשהודיעו על קידוש החודש (ראה ירושלמי להלן ג,א שאמרו "גואלנו" לסימן), או מפני שהשלטון הרומי ראה בעין רעה את קידוש החודש, וכדי להסתיר אותו מהשלטון הרומי כינוהו "סימנא" ("שערי תורת ארץ ישראל" ו"עלי תמר").
בירושלמי סנהדרין סיפרו, שכשרצו לעקור גם את קידוש החודש מיהודה, התנגד רבי סימון לזה ואמר: "אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר (סימן)?!". משום כך קידוש החודש שהשאירו ביהודה מכונה "סימנא" (זכר וסימן) ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בירושלמי סוכה סיפרו, שרב חונה נשלח מטבריה לעין טב, ומשחזר מעין טב, לא חזר מיד לטבריה, אלא האריך בדרכו ועסק בצורכי ציבור, ובתוך חול המועד של חג הסוכות עדיין היה בדרכו, וכשליח מצווה היה פטור מן הסוכה, אולם הוא החמיר על עצמו ולא טעם כלום עד שהגיע לסוכתו של רבי יוחנן הסופר בגופתא הסמוכה לציפורי ("ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד").
בירושלמי נדרים ו,יג וסנהדרין א,ב אמרו: רבי הושעיה, כד הוה מקבל סהדיא בעין טב (כשהיה מקבל את עדי החודש בעין טב), הוה אמר לון: היו יודעין, כמה עדות יוצא מפיכם, כמה שכר בתים יוצא מפיכם.
ובבבלי ראש השנה כה,א אמרו: אמר ליה רבי לרבי חייא: זיל לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי סימנא (שאדע שקידשת אותו): דוד מלך ישראל חי וקיים (רש"י: דוד מלך ישראל נמשל כלבנה, שנאמר בו: "כירח ייכון עולם" (תהילים פט). ריטב"א: מילתא בעלמא קאמר ליה, ולא שהיו יראים לומר קידוש החודש בפירוש, אלא בא להשמיענו כי דוד מלך ישראל נמשל לירח).
עין טב נזכר כמקום שקידשו בו חודשים גם בירושלמי ברכות ד,א ותעניות ב,טו ו-ד,א ובפסיקתא רבתי פרשה מא.
קידוש החודש ועיבור השנה נעשו על ידי הנשיא עם בית דינו. בימי הבית קידשו חודשים ועיברו שנים בבית הדין הגדול שבירושלים. לאחר החורבן קידשו חודשים ועיברו שנים בסנהדרין ביבנה.
לאחר מלחמת בר כוכבא עזבה הסנהדרין את יהודה והשתקעה בגליל. בדורו של רבן שמעון בן גמליאל הורו היתר לקדש חודשים בגליל. שתי עדויות מוסרות לנו על קידוש החודש באושא: בברייתא אחת שנינו: וכשקידשו בית דין את השנה באושא (ראה ירושלמי להלן ג,א ו-ד,ו). בברייתא אחרת שנינו: מעשה ברבי נהוראי שבא עם העד בשבת לאושא והעיד בו (ראה ירושלמי לעיל ב,א). בימי רבן שמעון בן גמליאל עדיין לא העזו לחדש את קידוש החודשים ביהודה ועשו זאת בגליל התחתון.
בימי רבי יהודה הנשיא קידשו חודשים ועיברו שנים ביהודה. בית הוועד בימי רבי היה בגליל, בבית שערים ובציפורי, וקידוש החודש ועיבור השנה לא נעשו בבית הוועד אלא במקום הוועד של חודש (ראה ירושלמי להלן ד,ה), שמקומו היה בלוד שביהודה, והנשיא שלח לשם חכמים. כשנפגעה השיירה של רבי, שהלכו לעבר את השנה בלוד בפומבי גדול, על ידי לגיון רומי ששלט ביהודה, הועבר מקום עיבור השנה לגליל למקום מושבו של הנשיא (ירושלמי סנהדרין א,ב). בימי רבי סימון (רבי סימאי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ביקשו לעקור אף את קידוש החודש, אך הוא התנגד לעקירה זו וטען: "אין אנו מניחים ביהודה אפילו זֵכֶר?!". קידוש החודש מכונה רק בשם "זכר" לגבי עיבור השנה, מפני שמעשה העיבור היה מעשה שכל כולו החלטת בית הדין שיכול לקובעו השנה או לשנה הבאה, בניגוד לקידוש החודש שבימיהם לפחות כבר נקבע בעיקר על ידי חישוב המולד.
עם עקירת עיבור השנה מלוד נעקר משם גם קידוש החודש. המקום הקבוע לקידוש החודש, לאחר שנעקר מלוד, היה בעין טב. אנו מוצאים שבימי רבי קידשו חודשים בעין טב. רבי חייא נשלח בידי רבי ממקום מושבו של רבי בבית שערים או בציפורי לקדש את החודש ביהודה (בבלי ראש השנה כה,א). בדור הראשון של האמוראים אנו מוצאים שרבי הושעיה קידש את החודש בעין טב (ירושלמי נדרים ו,יג וסנהדרין א,ב). על הדורות שלאחר מכן אנו למדים מדברי רבי יהודה בן פזי לרבי יוסי (ירושלמי ברכות ד,א ותעניות ב,טו ו-ד,א). העדות האחרונה היא מהדור הרביעי לאמוראים במעשיו של רב חונה, שנשלח מטבריה לעין טב (ירושלמי סוכה ב,ה). רב חונה חי בדור שבו נקבע הלוח בידי הלל השני. בידוע, המשיכו לקדש חודשים גם לאחר קביעת הלוח, אולם אין בידינו לומר אם גם לאחר מכן המשיכו לקדש בעין טב.
מקומה של עין טב ביהודה, דרומית מערבית ללוד, במחצית הדרך בין לוד ליבנה, והיתה מקום יישוב קטון.
מכיוון שמדורו של רבי ואילך קידשו את החודש ביהודה בעוד שהנשיאות ישבה בגליל, לכן עד לדורו של רבי מצינו את הנשיאים עוסקים בקידוש החודש, שכן קידשוהו במקום מושב הנשיא, בעוד שמימי רבי ואילך אין אנו מוצאים את הנשיאים עוסקים בכך אלא שליחיהם שנשלחו מהגליל ליהודה.
("ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד")
הנשיא היה רשאי למנות אחר לקדש את החודש ולעבר את השנה בשמו ועל פי מצוותו. בית הדין נתכנס לקידוש החודש ולעיבור השנה רק בארץ יהודה, ואף זמן רב לאחר שעברה הסנהדרין לגליל, המשיך הנשיא לשלוח שלוחיו ליהודה לקדש את החודש ולעבר את השנה. רק לאחר הרג על ידי הרומאים בשעת עיבור השנה, התחיל בית הדין לעיבור השנה מתכנס בגליל. מעשה זה (ירושלמי סנהדרין א,ב), שהביא לידי העברת עיבור השנה מלוד לגליל, אירע בימיו האחרונים של רבי יהודה הנשיא. רק עיבור השנה הועבר לגליל, ואילו קידוש החודש נמשך ביהודה והועבר מלוד לעין טב ("מחקרים בתולדות הסנהדרין").
כיוון שסיפרו לעיל שעשה הקב"ה בשביל רבי חנינה שיוכל לקדש את החודש, מספרים כאן שעשה הקב"ה כן גם בשביל רבי חייה.
מספרים: רבי חייה רובה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) הילך לאורו של ישן (שנים עשר מיל (המילים המוסגרות נמחקו על ידי מגיה)) ארבעת מיל – אורו של הירח האיר לו כשהלך בדרך ארבעה מיל (מידת אורך), שנראה הירח הישן בצד מזרח בבוקר לפני זריחת השמש. רבי אבון משדי (המילים "רבי אבון" הן טעות סופר, וצריך לומר: שרי משדי ("תיקוני ירושלמי" בתוך "מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 169, "שערי תורת ארץ ישראל", "עלי תמר")) עלוי צררין – התחיל (רבי חייה) לזרוק עליו (על הירח) צרורות (אבנים קטנות, לסימן שיסתלק וילך לו משם), ואמר ליה: – ואמר לו (לירח): לא תבהית בני מריך – אל תבייש את בני אדוניך (אל תביך אותנו). ברמשא אנן בעיין תיתחמי מיכא – בערב אנו רוצים שתיראה מכאן (שייראה הירח החדש בצד מערב בערב אחרי שקיעת השמש, כדי לקדש למחר את החודש), ואת מיתחמי מיכא – ואתה נראה (עכשיו) מכאן (שנראה הירח הישן בצד מזרח בבוקר לפני זריחת השמש, ואם ייראה הירח הישן עוד בבוקר, לא ייראה הירח החדש בערב). - מיד איתבלע מן קומוי – מיד נבלע (נעלם הירח הישן) מפניו (של רבי חייה ולא נראה לו, ובערב נראה הירח החדש בצד מערב).
בבבלי ראש השנה כה,א אמרו: רבי חייא ראה את הירח (רש"י: הישן) שהיה עומד בבוקר של עשרים ותשעה באלול, לקח רגב אדמה וזרק בו. אמר: לערב אנו צריכים לקדש אותך (לקדש את החודש), ואתה עומד כאן?! לך והתכסה! (שיהיה אפשר לראות את הירח החדש בערב)
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בוא' סימן ח נאמר: "החודש הזה לכם" - אמר הקב"ה: לכם הוא מסור, ואין אתם מסורים בידו (שאם לא נראה בזמנו - מקדשים אותו ישראל על פי החשבון). - מעשה ברבי חייא הגדול, שעלה הירח ערב ראש השנה, והלכו הבהמים (מנהיגי הבהמות) לאורו מהלך שלושה מילין. ראה אותו רבי חייא, נטל צרורות ועפר והיה זורק בו. אמר: למחר אנו מבקשים לחדשך, ועלית לך עכשיו. מיד נבלע במקומו. למה? שהוא ברשותו.
בעוד שבירושלמי נאמר שזרקו בירח צרור אבן, הרי על פי הבבלי יידו בו 'קלא', שנגזר מן 'קולעא', שהוא בסורית גוש עפר. הסיפור אירע בארץ ישראל, וכשעבר הסיפור לבבל, שאין בה אבנים אלא אדמת סחף שבין הנהרות, נתחלפה האבן בגוש עפר (על פי "קתדרה" 92, עמודים 22-23).
• • •
5במשנה שנינו: "מכניסים את הגדול שבהם, ואומרים לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה... לצפונה? לדרומה?".
אומרים: אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): לצפונה – אם אמר העד בתשובה לשאלה זו, שראה את הלבנה לצפונה של החמה, - דבריו קיימין – אבל אם אמר העד בתשובה לשאלה זו, שראה את הלבנה לדרומה של החמה - עדותו בטלה. אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): לדרומה – אם אמר העד בתשובה לשאלה זו, שראה את הלבנה לדרומה של החמה, - דבריו קיימין – אבל אם אמר העד בתשובה לשאלה זו, שראה את הלבנה לצפונה של החמה - עדותו בטלה.
ואומרים: אין התנאים חלוקים, אלא מאן דאמר: – מי שאמר: לצפונה - דבריו קיימין, - מן טבת ועד תמוז – שבתקופת טבת החמה זורחת בדרום מזרח, וסובבת את כל הדרום, ושוקעת בדרום מערב, וסמוך לשקיעה הלבנה נראית לאחר המולד לצפונה של החמה, ומתקופת טבת ואילך החמה מתרחקת כל הזמן במערב מן הקרן הדרומית לצפון, ועדיין הלבנה נראית לצפונה של החמה. מאן דאמר: – מי שאמר: לדרומה - דבריו קיימין, - מן תמוז ועד טבת – שבתקופת תמוז החמה זורחת בצפון מזרח, וסובבת את כל המזרח ואת כל הדרום ואת כל המערב, ושוקעת בצפון מערב, וסמוך לשקיעה הלבנה נראית לאחר המולד לדרומה של החמה, ומתקופת תמוז ואילך החמה מתרחקת כל הזמן במערב מן הקרן הצפונית לדרום, ועדיין הלבנה נראית לדרומה של החמה.
המונח "אית תניי תני" מציע גרסאות חלופיות עלומות שם של מקורות תנאיים. לעיתים קרובות התלמוד מנסה ליישב סתירות בין שני "אית תניי תני" באמצעות אוקימתות, ברגיל בלשון "מאן דאמר... מאן דאמר...", הבא אחרי "אית תניי תני" הסותרים לכאורה.
המונח "מאן דאמר... מאן דאמר..." מתייחס באופנים שונים ליחס בין עמדותיהם של חכמים בעלי דעות שונות. במקרים רבים המונח מיישב סתירות (מחלוקות) בין מקורות שונים על ידי העמדתם במקרים שונים או אליבא דחכמים שונים. במקומות רבים המונח מוסב על מסורות שהוצעו בלשון "אית תניי תני... אית תניי תני..." ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ראש השנה א,יז שנו: לצפונה - לא אמר כלום; לדרומה - דבריו קיימים (וזהו בימות החמה, מתמוז ועד טבת).
בבבלי ראש השנה כד,א אמרו: תנא חדא: לצפונה - דבריו קיימים, לדרומה - לא אמר כלום. והתניא איפכא: לדרומה - דבריו קיימים, לצפונה - לא אמר כלום! - אמר אביי: לא קשיא; כאן - בימות החמה, כאן - בימות הגשמים.
בבבלי תירצו את שתי הברייתות כמו בירושלמי.
• • •
6במשנה שנינו: "מכניסים את הגדול שבהם, ואומרים לו: אמור... כמה היה גבוה?".
אומרים: זה אומר: – עד אחד אומר (בתשובה לשאלה זו): מלא מרדע אחד – הירח היה גבוה מן האופק כל גובהו של מרדע אחד (מַלְמָד, מקל ובראשו דרבן (וו חד) לכוון ולזרז בו את הבהמה החורשת), וזה אומר: – ועד אחר אומר (בתשובה לשאלה זו): מלא שני מרדעים – הירח היה גבוה מן האופק כל גובהם של שני מרדעים, - אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): דבריהן קיימין – עדותם קיימת, ואית תניי תני: – ויש תנא השונה (ברייתא): אין דבריהן קיימין – עדותם בטלה.
ואומרים: אין התנאים חלוקים, אלא מאן דאמר: – מי שאמר: דבריהן קיימין, - בהינון דהוון קיימין חד מלעיל וחד מלרע – (מדובר) באותם (עדים) שהיו עומדים אחד מלמעלה (במקום גבוה) ואחד מלמטה (במקום נמוך, ולכן נראה הירח לזה שעמד מלמעלה נמוך יותר מלזה שעמד מלמטה). מאן דאמר: – מי שאמר: אין דבריהן קיימין, - בהינון דהוון קיימין שווי – (מדובר) באותם (עדים) שהיו עומדים בשווה (באותו הגובה, והיה הירח צריך להיראות לשניהם באותו גובה).
אורכו (גובהו) של המרדע היה קבוע. שיעור אורך 'כמלוא מרדע' מובא גם במשנה בבא בתרא ב,יג. בבבלי שבת יב,א צוין, ששני מרדעות גבוהים משתי קומות.
בתוספתא ראש השנה א,יז שנו: אחד אומר: ראיתיו גבוה (מן האופק) שתי מרדעות, ואחד אומר: שלושה - עדותם קיימת. אחד אומר: שלושה, ואחד אומר: חמישה - אין מצטרפים זה עם זה, אבל מצטרף הוא עם אחרים (עם עד אחר בעדות החודש שיעיד כדבריו).
ובבבלי ראש השנה כד,א אמרו: תנו רבנן: אחד אומר: גבוה שתי מרדעות, ואחד אומר: שלושה - עדותם קיימת. אחד אומר: שלושה, ואחד אומר: חמישה - עדותם בטלה, אבל מצטרפים לעדות אחרת (רש"י: אחד מהם מצטרף עם עד אחר שיאמר כמותו).
לפי התוספתא והבבלי, אם לא היתה סתירה בין העדים אלא במרדע אחד, אנו תולים שאחד מהם טעה בראייתו כמלוא מרדע. אבל לפי הירושלמי, אין תולים בטעות העדים, ומכיוון שעד אחד אינו מתאים לחברו, בטלה עדותם.
יש מפרשים 'מרדע' כמו מרדה (לוח שרודים (מוציאים) בו לחם מתוך תנור).
• • •
7במשנה שנינו: "מכניסים את הגדול שבהם, ואומרים לו: אמור... כמה היה רחב?".
אומרים: כשעורה ויותר מכשעורה (נראה שצריך לומר: כשערה ויותר מכשערה) – אף אם, בתשובה לשאלה "כמה היה רחב הירח בחלק המואר שבו?", אמר העד: "כשערה", וכל שכן אם אמר: "יותר מכשערה" - דבריו קיימים.
מתוך קדושתא "אתיית עד דודים כגעה" של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר לפרשת החודש:
בְּמֶדֶד לוֹ שִׁעֵר עָבְיוֹ אֵיךְ לְשַׁעֵר, עַד שְׁטִיפַת שֵׂעָר יְקַבְּלוּ יוֹשְׁבֵי שַׁעַר (ה' לימד למשה רבנו את שיעור עוביו של הירח, ואפילו ייראה עובי הירח כשערה יקבלו הסנהדרין את העדות).
דברי הפייטן הארץ ישראלי מיוסדים על דברי הירושלמי כאן והם ראיה לפירושנו.
בויקרא רבה טו,ג נאמר: "מי פילג לשטף תעלה" (איוב לח,כה) - אמר רבי ברכיה: אית אתרין דצווחין לשערה שיטפה. ...אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה תעלה בפני עצמה.
ובמדרש תנחומא פרשת 'תזריע' סימן ו ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'תזריע' סימן ח נאמר: "מי פילג לשטף תעלה" (איוב לח,כה) - אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בערביא קורין לשער שטפא, שכל שער ושער שבאדם ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו (שיהא שותה ממנו).
הרי ש'שטיפה' היא שערה. והביטוי של הפייטן 'שטיפת שער' הוא כפל לשון.
כשעורה / כשערה
בתוספתא נידה ד,י שנו: ואיזהו שפיר מרוקם? - תחילת ברייתו (בריאתו של ולד) ברושם (צריך לומר: כרשון (מין חגב)), שתי עיניו כשתי טיפין של זבוב, שני חוטמיו (נחיריו) כשני טיפין של זבוב, פיו מתוח כשעורה, וגווייתו כעדשה (גופו עגול ושיעורו כעדשה), ואם היתה נקבה - גווייתה כשעורה לאורכה.
ובירושלמי נידה ג,ג אמרו: איזהו שפיר מרוקם שאמרו? - כל שתחילת ברייתו דומה לרשון. תני: רואין שתי עיניו כמין שתי טיפין של זבוב, שני נקובי חוטמו כמין שתי טיפין של זבוב, פיו פתוח כשעורה. רואין שתי ידיו כמין שתי טיפין של זבוב, טיבורו כמין טיפה של זבוב, גווייתו כטיפה של זבוב (גרסה זו היא אשגרה מלמעלה, וצריך לומר: כעדשה), ואם היתה נקבה - גווייתה מתוח כשערה.
ובבבלי נידה כה,א אמרו: תנו רבנן: איזהו שפיר מרוקם? - תחילת ברייתו מראשו (צריך לומר: כרשון (ראשונים)), ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב, ושני חוטמיו כשתי טיפין של זבוב, ופיו מתוח כחוט השערה, וגווייתו כעדשה, ואם היתה נקבה - נדונה כשעורה לאורכה.
ובויקרא רבה יד,ח נאמר: תנא: צורת הוולד כיצד? - תחילת ברייתו דומה לרשון, שתי עיניו כשתי טיפין של זבוב, שתי אוזניו כשתי טיפין של זבוב, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית, פיו משוך כשערה, גווייתו כעדשה, אם היתה נקבה - גווייתה כשעורה לאורכה.
בתוספתא ובירושלמי שם צריך לומר: "פיו מתוח / פתוח כשערה" (ולא: כשעורה), כמו שהוא בבבלי ובויקרא רבה. ובירושלמי שם צריך לומר: "גווייתה... כשעורה" (ולא: כשערה), כמו שהוא בתוספתא ובבבלי ובויקרא רבה. ובבבלי צריך לומר: נדנה (ולא: נדונה), ופירושו: נרתיק שלה, והוא כינוי לגווייתה (מבוא הרחם) של נקבה ("תוספת ראשונים").
הרי שנמצא חילוף של "שעורה" ו"שערה".
מתוך הקרובה "אב בל ילדך" של הפייטן יניי:
בְּרִיַּית תְּחִלָּתוֹ כְּתַבְנִית חַרְגוֹל,/וְיִגְדַּל וְיִדְגּוֹל, עַד לִמְלֹאתוֹ ירגול.
גְלִילֵי אִישׁוֹנָיו כְּמוֹ טִיפֵּי זְבוּב,/וּכְמוֹהֶם חוֹטֶם אַפּוֹ נָבוּב.
דֶּבֶב פִּיו פָּתוּחַ, כְּשַׂעֲרָה מָתוּחַ,/וְכֵן גְּוִייָּתוֹ, עַד יַגִּיעַ לִגְחִייָּתוֹ.
חרגול - זה רשון (יניי השתמש בדבי רבי ישמעאל בבבלי חולין סה,ב). דבב - דיבור פיו. פתוח, מתוח - (יניי הרכיב את נוסח הירושלמי ונוסח התוספתא). וכן גווייתו - (לפני יניי היתה כנראה הגרסה: גווייתו כשערה). גחייתו - יציאתו מבטן אימו.
• • •
8"ואם אמר: לפני החמה - לא אמר כלום" (פסקה מן המשנה, שאין עליה תלמוד).
• • •