משנה
כיצד היו משיאין משואות? - מביאין כלונסות של ארז ארוכין – מוטות ארוכים של ארז, שהוא עץ קשה ואינו נשרף מהר (מקור המילה 'כלונס' ביוונית), וקנים – גבעולים ארוכים של קנה, שהוא צמח מים, ועצי שמן – ענפים של מין עץ היפה להדלקה, ונעורת של פשתן – פסולת הפשתן, שהופרדה מהסיבים על ידי ניפוץ (ניעור) הפשתן, והיא חומר הנדלק בקלות; וכל אלו מגדילים את השלהבת, וכורך במשיחה – קושר את הכל בחבל דק בראשי הכלונסאות, ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור – מדליק בהם אש, ומוליך ומביא – מצד אל צד את הכלונסות הבוערים, מעלה ומוריד – אותם כלפי מעלה וכלפי מטה, כדי שיכירו שאלו הן משואות ראש חודש, עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש (החלק העליון של) ההר השני, וכן בראש ההר השלישי – העומד בראש ההר השני עושה כן עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השלישי. וכך נדלקו משואות בראשי ההרים, כמפורט להלן.
ומניין היו משיאין משואות? – באילו הרים היו משיאים משואות? - מהר המשחה (הר הזיתים, ממזרח לירושלים) לסרטבא (הר בשולי הרי שומרון ובחלקה התיכון של בקעת הירדן), ומסרטבא לגריפינא (הר בירכתי הגליל התחתון המזרחי, מעל עמק הירדן ומול הרי הגלעד), ומגריפינא לחוורן (רכס הרים בירכתי עבר הירדן המזרחי), ומחוורן לבית בלתין (מקום בין גבולה המזרחי של ארץ ישראל וגבול ארץ בבל); ומבית בלתין לא זזו – המשיאים, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד – את הכלונסאות הבוערים, עד שהוא רואה כל הגולה (ארץ בבל, שאליה הובאו הגולים) לפניו כמדורת האש – שבני בבל היו נוטלים אבוקות ועולים לראש גגותיהם (ברייתא בבבלי), כדי להודיע לשכניהם שהתקדש החודש, ועל ידי זה היו יודעים גם המשיאים בבית בלתין, התחנה האחרונה בכיוון לבבל, שנודע הדבר בבבל.
ארז
ברוב המקומות במקרא נזכר ארז הלבנון. בתקופת המשנה ולאחריה הרחיבו את השם ארז כשם כולל לעצי סרק: עצים מחטניים וגם עצי סרק בעלי עלים (כנראה ירוקי עד או בעלי עץ קשה) (בבלי ראש השנה כג,א ובבא בתרא פ,ב; ירושלמי כתובות ז,יא). בעניין 'כלונסות של ארז', נראה שהכוונה לעץ מחטני, שנקרא בימינו ברוש ("עולם הצומח המקראי").
• • •
כיצד היו משיאין משואות? - מביאין כלונסות של ארז ארוכין – מוטות ארוכים של ארז, שהוא עץ קשה ואינו נשרף מהר (מקור המילה 'כלונס' ביוונית), וקנים – גבעולים ארוכים של קנה, שהוא צמח מים, ועצי שמן – ענפים של מין עץ היפה להדלקה, ונעורת של פשתן – פסולת הפשתן, שהופרדה מהסיבים על ידי ניפוץ (ניעור) הפשתן, והיא חומר הנדלק בקלות; וכל אלו מגדילים את השלהבת, וכורך במשיחה – קושר את הכל בחבל דק בראשי הכלונסאות, ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור – מדליק בהם אש, ומוליך ומביא – מצד אל צד את הכלונסות הבוערים, מעלה ומוריד – אותם כלפי מעלה וכלפי מטה, כדי שיכירו שאלו הן משואות ראש חודש, עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש (החלק העליון של) ההר השני, וכן בראש ההר השלישי – העומד בראש ההר השני עושה כן עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השלישי. וכך נדלקו משואות בראשי ההרים, כמפורט להלן.
ומניין היו משיאין משואות? – באילו הרים היו משיאים משואות? - מהר המשחה (הר הזיתים, ממזרח לירושלים) לסרטבא (הר בשולי הרי שומרון ובחלקה התיכון של בקעת הירדן), ומסרטבא לגריפינא (הר בירכתי הגליל התחתון המזרחי, מעל עמק הירדן ומול הרי הגלעד), ומגריפינא לחוורן (רכס הרים בירכתי עבר הירדן המזרחי), ומחוורן לבית בלתין (מקום בין גבולה המזרחי של ארץ ישראל וגבול ארץ בבל); ומבית בלתין לא זזו – המשיאים, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד – את הכלונסאות הבוערים, עד שהוא רואה כל הגולה (ארץ בבל, שאליה הובאו הגולים) לפניו כמדורת האש – שבני בבל היו נוטלים אבוקות ועולים לראש גגותיהם (ברייתא בבבלי), כדי להודיע לשכניהם שהתקדש החודש, ועל ידי זה היו יודעים גם המשיאים בבית בלתין, התחנה האחרונה בכיוון לבבל, שנודע הדבר בבבל.
ארז
ברוב המקומות במקרא נזכר ארז הלבנון. בתקופת המשנה ולאחריה הרחיבו את השם ארז כשם כולל לעצי סרק: עצים מחטניים וגם עצי סרק בעלי עלים (כנראה ירוקי עד או בעלי עץ קשה) (בבלי ראש השנה כג,א ובבא בתרא פ,ב; ירושלמי כתובות ז,יא). בעניין 'כלונסות של ארז', נראה שהכוונה לעץ מחטני, שנקרא בימינו ברוש ("עולם הצומח המקראי").
• • •