דברי חמודות על ברכות · הטקסט

והכי קים לן. וכי נמי נפרכת בגלילה שלא ע"י זריקה לא הותרה אלא כשאין לה ריח רע שאם לא כן אע"ג דעפרא בעלמא ריח רע שיש לו עיקר הוא בב"י ס"ס פ"ב בשם הר"ר מנוח:

היינו טופח להטפיח כת"ק דר"י. כדפירש"י אבל הרמב"ם בפ"ג מהק"ש פסק דאם היו מרטיבין היד אסור וכתב הב"י דהכי משמע פשטא דלישנא דרבא ות"ק דר"י מצי סבר הכי דדוקא נבלעו אף על פי שרשומן ניכר מותר אבל כי לא נבלעו דהיינו שמטפיחין אסור ואתא ר"י למימר דבעינן שיהא טופח ע"מ להטפיח ואע"ג דר"י לא קאמר אלא שמטפיחין וכן נמי לישני' דרבא אפ"ה כיון דר"י קאי את"ק אית לן לפרושי למילתי' דע"מ להטפיח קאמר ועוד כתב הב"י לפ' הסוגיא ע"פ הרמב"ם בענין אחר ומסיק דנקטינן כהרמב"ם וכן פסק בש"ע וגם רמ"א לא הגיה עליו ובספר הש"ע שנדפס בקראקא בשנת שס"ז לפ"ק הודפס בש"ע מלשון המחבר וי"א דאינו אסור רק בטופח להטפיח ויש לסמוך על זה ע"כ ואין מן התימה שחזר ממ"ש בספרו הב"י בזה לפי שלהרמב"ם הסוגיא מפורשת בדוחק וגם איסורא דמי רגלים שבארץ אינו אלא מדרבנן יש לסמוך על המיקל וכל שכן דרבינו ורש"י וגאון הוו רבים לגבי הרמב"ם וסמ"ג:

משום דלבו רואה את הערוה. וכן אם לבו רואה את ערות חבירו. טור סימן ע"ד וכבר כתבתי כן בסעיף קי"א ועיין סימן מ"ג:

והלכתא נוגע אסור. בין לקרות בין להתפלל כ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם וכתב הטור דנגיעה שבערות חבירו נמי אסור כמו בשלו וכתב הב"י דנלמד כן במכ"ש מדין שנים שהיו ישנים בטלית א' לא יחזיר פניו לכאן ויקרא אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם. לעיל סימן ל"ה:

וה"ה לכל האברים. אפילו ירכותיו שהערוה שוכבת עליהן צריך להפסיקן בבגד או להרחיבן שלא יגעו בערוה. הראב"ד וכתב הב"י דמשמע ליה דלא מקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפילו אי הוה נגע בידיו לא אתי לידי הרהור:

צואה בעששית מותר כו'. ונראה דאם מגיע לו ריח רע לכאורה תליא בפלוגתא דריש סימן מ"ו ויותר נ"ל דאפילו למ"ד התם הפסקה מועלת מודה הכא דאסור דשאני הפסקת רשות אחרת מכסוי בעלמא ועיין בסמוך לקמן סעיף קנ"ה:

ערוה בעששית אסור כו'. עד שיחזיר פניו כך ל' הרמב"ם בפ"ג מהל' ק"ש וכתב הב"י משמע דבחזרת פנים סגי אע"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראיה ומהאי טעמא נראה שבלילה או אם הוא סומא או אם עוצם עיניו אפי' ביום שרי ולא דמי לצואה דאפילו סומא ובלילה אסור לפניו כמלא עין הרואה ביום (כדלעיל סעי' קל"ט) דשאני ערוה דלא תליא רחמנא אלא בראייה וכן נראה ממ"ש גבי רוחץ במים צלולים (בסעי' קי"ב) ואע"פ שהרוקח לא כתב כן כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם:

אלא לשעה מועטת. אבל אם לא יקרא מיד הרוק נימוח כו' טור סימן ע"ז נשמע מזה דשיעור הרוק מועלת לכשיקרא מיד בקריאת בינוני ואולי אף לתפלה מועיל שיעור הזה כיון שהוא עכ"פ רוק עבה:

מניח סנדלו עליה וקורא. כיון שאין ריח רע מגיע לו תהר"י:

וא"צ לכסותו בשעת הברכה. אך כשהוא מטונף בצואה יש להקפיד אפילו בן ח' ימים ומיהו הא אמרי' (בס"פ לולב הגזול) אין מרחיקין מצואת קטן עד שיאכל כזית דגן אעפ"כ טוב לנקותו קודם הברכה ב"י י"ד סימן רס"ה בשם הרי"ף וכל בו:

וגם נראה כיון דלתקוני המילה קאתי וכו'. ולכאורה יש בטעם הזה להקל ולהחמיר להקל י"ל דאף בגר גדול א"צ לכסות כיון דלתקוני המילה קאתי וכו' ולהחמיר ג"כ יש לומר דאף בקטן לא התירו אלא בברכת המילה אבל בק"ש לא והא דלהחמיר דקדק ג"כ הב"י וכתב דמשום כך יש ליזהר לכתחלה. אבל בטור סימן רס"ה כתב וז"ל וי"א שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה ובעל העיטור כתב שא"צ דלא הוי ערוה כל זמן שאינו ראויה לביאה ע"כ וכתב הכלבו בשם הרי"ף ולפי זה אין בין קריאת שמע לברכת המילה ואין בין ישראל הנימול לגר הנימול או לעכו"ם דעלמא ובכולם עד בן ט' שהוא ראוי לביאה א"צ כסוי:

ולא שנא בכלי. ובלבד שלא יהא עביט המיוחד להם כמ"ש רבינו בסימן דלקמן:

אסור לקרות ק"ש כנגדן. ואם כפאו על פיו כתב אבי העזרי דמותר הואיל ומכוסה דלא גרע מעששית ונ"ל כיון שהוא בלוע בתוכו שכוא אסור דברו כתוכו כ"כ הטור סימן פ"ז וכתב הב"י דהלכה כדבריו דמסתבר טעמיה וכתב עוד דבאהל מועד כתב שאם הגרף או העביט בתוך כלי אחר מותר וכ"כ הרי"ץ גיאות וטעמא דמסתבר הוא ע"כ ובש"ע העתיק ללשון הרמב"ם אם כפה עליהם כלי כו' ועיין בסימן קס"ב ורמ"י הוסיף או העמידן בתוך כלי אחר שמחיצותיו גבוהין יותר מגרף ועביט עד שאין נראין הוו נמי כמכוסין וצריך לומר דלא דמי למטה סתומה דבעי רב יוסף דשאני הכא כיון שהכלי בתוך כלי דמי לקבור וסתום טפי ממחיצה מפסקת אבל יש לפרש דגם דברי אהל מועד במה שכתב בתוך כלי אחר שהוא היינו ע"י שכפה עליהם כלי אחר ולכך לא העתיקם בש"ע לפי שהם הם דברי הרמב"ם אלא שא"כ לא הוה ליה לכתוב דבריהם בב"י ותסגי ליה במה שבסוף הסימן כתב לדברי הרמב"ם ועוד שה"ל להסמיך דבריהם ביחד בב"י לכתוב על דברי אהל מועד שכן כתב ג"כ הרמב"ם אלא ודאי דהני לחוד והני לחוד וכמו שהבין רמ"י ז"ל ומ"מ יש לבעל הדין לחלוק ולומר דכי אין הכלי כפוי עליהם לא דמי לעששית שמקצתו עכ"פ מכוסה למעלה והוי בכלל וכסית ומשום כך לא כתבו בש"ע וגם עוד בב"י סוף סימן פ"ג דאפשר במחיצות פחות מי' סגי ולא מלאו לבו לפסוק כן שם בש"ע ועיין לקמן בסעיף קס"ח וקס"ט:

אבל בשל זכוכית. או בשל חרס מצופין כ"כ הטור והב"י כתב עוד בשם אהל מועד שכן של מתכת ושכתב עוד שצריך שיהיו רחוצים במים יפים:

אבל מרחיק ד"א. אתאן אף לת"ק ופירש הטור דהיינו לאחוריו (וכן מן הצדדים כדלעיל סעיף קמ"א) ממקום שכלה הריח אם יש בהן ריח אבל מלפניו צריך שירחיק כמלא עיניו:

ואיהו סבר דהלכתא כת"ק. ומיהת בתחת המטה שאינו גבוה ג' שרי אף לת"ק דחשיב כמכוסה דהא אפילו רשב"א המחמיר מודה בהא וכן מסיק הטור בשם הראב"ד ותמיהני על האחרונים שהשמיטו לזה שאע"פ שכתב הש"ע ללשון הרמב"ם אם יכפה עליהם כלי כו' כבר כתב הב"י בשם הר"ר מנוח דבכלי בכל גוונא שרי ולא מפלגינן בכלי כמו במטה בין גבוה ג' או פחות ואולי מכיון שאין לתחת המטה שריותא אלא בפחות מג' וזה פשוט דבכל פחות מג' כלבוד הוא לכך לא הוצרכו לפרש וממילא דלא הותר ביותר מכן כיון דלא פירשו ועיין במי"ט:

גלימא אקמטרא. פרש"י ארגז של ספרים ובמגילה קמטרי דספרי כו' ולשון הראב"ד בספר בעלי הנפש כתבו הב"י א"ת סימן ר"מ עד שיתנם בכלי בתוך כלי ויהיה העליון כלי שאינו כליין כגון גלימא עלוי קמטרא ע"כ ובסימן מ' כתב הב"י דנראה דל"ש לן בין עליון כליין ותחתון אינו כליין להיכא דהוו איפכא בכל גוונא שרי ע"כ ומכל הלין נראה שמ"ש רמ"א שם בהג"ה שלו אם שניהם אינם מיוחדים להם או שהפנימי אינו מיוחד להם והחיצון מיוחד להם מותר לא לאפוקי איפכא כשהחיצון אינו מיוחד והפנימי מיוחד דהא היינו גלימא אקמטרא שבגמרא אלא לרבותא נקט שאע"פ שהמיוחד להם הוא מבחוץ מותר וכ"ש כשהמיוחד מבפנים ושאינו מיוחד מבחוץ וכדברי הב"י שבכל גוונא שרי:

לא קאי אס"ת. והש"ע בטי"ד סימן רפ"ב כתב דלהרמב"ם מותר אף בס"ת ושם בב"י פי' טעמו שסובר דריב"ל לא הצריך מחיצה אלא לכתחלה ואם אין לו מחיצה יתנם כלי בתוך כלי אבל (הטור) [בש"ע] א"ח סימן ר"מ לא הזכירו כלל נמשך בכל זה אחר דברי הטור שבא"ח לא הזכירו ובטוי"ד הזכירו ומ"מ בספרו הב"י שם בי"ד כתב דלא נקטינן כהרמב"ם:

אבל שאר ספרי הקודש כו'. ועכשיו שניתנה תורה שבע"פ ליכתב משום עת לעשות לה' וכו' אף ספרי הגמרא כמו כן ב"י א"ח סימן ר"מ בשם הראב"ד ולענין מזוזה עיין בהל' מזוזה סעיף מ"ו:

כיון שאינם עשוים בגלילה. ובש"ע א"ח סימן ר"מ כתב שהחומשים העשוים בגלילה דינם כספר תורה שכן תירץ בב"י דלא תקשה מדברי התוס' אדברי רבינו אף על פי שבטור יו"ד לא נחת לחילוק זה:

כמה ירחיק מהם ממים הרעים שהם מים סרוחים וממי המשרה ששורין בהן פשתן או קנבוס כ"כ הטור סימן פ"ו ודלא כנראה מפי' הרמב"ם ומחיבורו דלא קאי אלא אמי רגלים בלבד דמחסרינן להו במתני':

לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא כו'. וכשאין לו מחיצות כמו שהיו בזמן חכמי הגמרא אבל אם יש לו מחיצות כמו בתי כסאות דידן אף על פי שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו תושש דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפני עצמו וראיה מדאקשי' עליה דרבא דמרחיק מצואה שלפניו מלא עיניו מדאמר רב חסדא עומד אדם כנגד בה"כ ומתפלל ואי בבה"כ שיש לו מחיצות מאי קושיא שאני התם שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם בה"כ דידהו הוו בלא מחיצות ומש"ה מקשה שפיר כ"כ ב"י סימן פ"ג ובש"ע כתב דהא דמתיר בשיש לו מחיצות דוקא כשאין מגיע לו ריח רע ועיין לעיל סעיף קל"ת ואולי מחיצות בית הכסא עצמן סובר הש"ע דלכ"ע לא הוי הפסקה ועיין בסעיף דלקמן ומ"ש עוד בב"י דאפשר דאפילו במחיצות שאין גבוהות י' שרי דדמי לכפה כלי כו' שכתבתי בסעיף קנ"ט יראה לי דלא דמי ואי דמי לתוך כלי שכתבתי שם בשם אהל מועד דמי ובש"ע לא פירש דהכא אף במחיצות שאינן י' שרי וגם שם לא כתב בש"ע להא דתוך כלי כמו שכתבתי בסעיף הנזכר ועוד עיין מה שאכתוב בסעיף דלקמן בס"ד:

הני בתי כסאות דפרסאי. פי' רש"י בחפירה היו ופיהם ברחוק מן הגומא והטור כתב בשמו ברחוק ד"א וכתב ב"י בשם המרדכי דבני אדם שיש להס ספסל נקוב בחדרם ונפנים עליו מותר לקרות ק"ש דכיון שאין צואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב תדיר מכוסה בדף ע"כ וכתב ב"י דנראה מדבריו דספסל נקוב זה דין בהכ"ס יש לו ולפי זה צריך להרחיק ממנו ד"א ע"כ ומ"מ אין להוכיח מכאן דמחיצה פחותה מי' לא מהני דהכא שאני שהספסל הזה הוא הכסא שעליו נפנה ולא לחוץ עביד ועיין בסעיף דלעיל ואם קרא במקום שלא ה"ל לקרות כתבתי בסימן כ"ב:

ואין ראוי לקרות כנגדן. אע"פ שאין בהן ריח רע דאם יש בהן ריח רע איסורא נמי איכא ב"י וכתב עוד בשם הר"ר יונה שכתב בשם רבני צרפת שאם מי רגלים מצוים שם תמיד אסור וכ"כ רבינו האי וכתב עוד בשם הגהות מיימו' דאפי' להרהר בהם בד"ת אסור:

אבל מרחץ ישן. אף על פי שאין בו אדם כדאיתא בגמרא דהתם ודפירקין:

יש שם שאלת שלום. והרהור ד"ת נמי שרי וכן אם נשאל על דבר הלכה אומר אסור או מותר אבל אסור לומר עיקר הטעם והכי מוכח בפרק כל הצלמים בעובדא דמרחץ של אפרודיטי כ"כ הר"ן בפ"ק דשבת וכבר כתבתי דבריו בפרק קמא דמכילתין סעיף ע"ה:

אין שם שאלת שלום. ולא הרהור ד"ת וכתב הר"ן בפרק כירה בשם ירושלמי דאסור לענות אמן ועיין עוד מדינים אלו שאכתוב שם:

שרי למימר הימנותא כו'. ל' הרמב"ם פרק ג' מהלכות ק"ש הכינוים כגון רחום ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרם בבית הכסא אבל שמות המיוחדים והם שמות שאינם נמחקים אסור להזכיר בבית הכסא ובית המרחץ ישן ע"כ ואפילו שלום שהוא שם שאינו נמחק נתבאר לעיל דאסור וא"כ צריך לחלק בין שלום לשאר כינוים וגם קשה למה לא הזכירו שוב מצאתי בכסף משנה שהקשה קושיא זו האחרונה ולא תירצה עוד שם השגה להראב"ד על רחום שמאחר שהוא כינוי לבורא ית' לבדו ולא נמצא לזולתו אסור לאמרו בבית הכסא ולדבריו שלום וכל דכוותיה אסור ונאמן מותר שאינו ככינוי השם אלא דמהימן ותהר"י תירצו בשם הר"י שנמצא זרח בחושך וגו' חנון ורחום וצדיק וקאי אדלעיל הון ועושר בביתו וגו' דהיינו הצדיק וזורח במעלתו וצדקתו אור לישרים שמתפארים בו מפני שהוא רחום וחנון וצדיק:

משמע דבתוכו אסור. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' ק"ש והכי נקטינן ב"י ובפ"ק דנדרים דף ז' בעי רבינא אי יש יד לבה"כ ואי אמר הדין ביתא להוי בה"כ והדין נמי בה"כ הוי אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי דדילמא והדין לתשמישא בעלמא בעי למימר ואע"פ שספק דרבנן לקולא פסק הרמב"ם לפיכך אין קורין בו לכתחלה ואם קרא בו (לא) יצא ומזה יצא לו לרמ"י ז"ל דאבה"כ שהוזמן כתב דאפילו בדיעבד אם קרא או התפלל בתוכו לא יצא:

וכן הלכה. זהו מעיקר הדין אבל כבר בטלוה לטבילותא ונהוג עלמא כר"י בן בתירא כדלעיל סימן כ"א ועיין שם: 0הדרן עלך מי שמתו @00פרק ד

מ"מ אם התפלל בזו השעה יצא. וכך סתמו הטור והש"ע אבל רמ"י הוסיף וכתב יצא בשעת הדחק והוא מדברי הרמב"ם וכתב הכ"מ שלמדו מהא דלקמן סימן ב' אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי כו' וא"כ יצא דקאמר הרמב"ם אפילו לכתחלה קאמר דיוצא ידי חובתו כשהוא בשעת הדחק כההיא עובדא דלכתחלה עשו כך ורבינו שסתם ולא פירש דמיירי בשעת הדחק היינו לפי דבדיעבד קאמר ואפילו שלא בשעת הדחק וטעמא רבה איכא כדקאמר מידי דהוה אתמיד השחר וכן מבואר בלשון הטור והרמב"ם לא יחלוק על זה כלל והש"ע בטוב טעם השמיט לשון הרמב"ם בזה לפי שעיקר הדין דבשעת הדחק שהוא הך עובדא דאבוה דשמואל כתבו הש"ע בסוף הסימן ופירשו בלכתחלה וא"כ מינה דהך דהכא בדיעבד ואף שלא בשעת הדחק וכן לא היה יכול בעל הש"ע להעתיק בכאן בשעת הדחק כלשון הרמב"ם דהא הרמב"ם כשאמר כן בלכתחלה קאמר וכדמסיים נמי להא דצלי של שבת בע"ש ולכתחלה היא וכמו שלמד שם הכ"מ בשם הר"ר מנוח מרישיה לסיפיה דבשעת הדחק הוא כך נלמד מסיפיה לרישיה דלכתחלה הוא ועוד דהרמב"ם לא כתב בשום מקום להא דאבוה דשמואל הוכתה גמורה הוא דבהך דהכא לימדנו לההוא דאבוה דשמואל דבלכתחלה הוא וכדפרישית ולא הוצרך הרמב"ם לפרש דשלא בשעת הדחק יוצא בדיעבד דממילא משמע דכיון דזמן תפלה לשעת הדחק היא בלכתחלה אף כל שהתפלל כן בדיעבד יצא וא"נ לא ס"ל להרמב"ם להא מ"מ דעת רבינו כך היא והוא דעת הש"ע ומוכרח בדבריו כמ"ש מדכתב לההוא עובדא בסוף הסימן נמצא דהכא ברישא לא מיירי בכה"ג הרי דבמה שהוסיף רמ"י ז"ל וכתב בשעת הדחק גרע דאנן בדיעבד עסקינן ואפילו שלא בשעת הדחק דאי אמרת דאף לכתחלה קאמר וכל' הרמב"ם א"כ נכפל הדין בסוף הסימן ולכן העיקר כמובן מדברי רבינו ופשט לשון הש"ע דבדיעבד אף שלא בשעת הדחק יצא:

לבתר ד' שעות. שהוא שליש היום כדכתב הרמב"ם וטעמא דכל השעות שנזכרו בדברי חז"ל בכיוצא בזה הם שעות זמניות וכמ"ש דבריו בפ"ק ריש סימן י' במי"ט וגם כתבתי במי"ט אדהכא דלא אמרו דשכר תפלה אית ליה אלא עד חצות ואח"כ אסור לו להתפלל עד המנחה דמשלים כדלקמן לפי שאף רבי יהודה דהלכה כמותו אינו חולק על חכמים אלא על שאין שכר תפלה בזמנה כ"א עד ד' שעות אבל שכר תפלה אית ליה עד חצות אף לרבי יהודה ולפיכך הא דכתב רבינו וכן הוא לשון הרי"ף היכא דטעי כו' לאו דוקא אלא כי עבר במזיד נמי וז"ל הרמב"ם ואם עבר או טעה כו' והטור סימן פ"ט לא הזכיר אלא אם עבר כו':

טעה ולא התפלל כו'. וכל שלא הזיד בשאט נפשו אפי' בלא שום טירדא אבל היה סבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה או שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד וע"י כן הפסיד מלהתפלל כולם חשובים אנוסים ויש להם תשלומים כ"כ ב"י בשם ת"ה ועוד כתב בת"ה דמיהו לכתחלה לא יעבור זמן תפלה משום ממון ודין שיכור אכתוב בפ' הדר סימן ה':

ולא התפלל. אבל בק"ש כתבתי מחלוקת בפ"ק סעיף ס"א ורמ"י שסתם בסימן ק"ח דאין לק"ש תשלומין לא יפה עשה שראה כך לשון הסמ"ק בב"י סימן זה ואשתמיטתיה שכבר כתב הוא עצמו המחלוקת בס"ס נ"ח:

מתפלל שחרית שתים. ובסוף הסימן יתבאר דשניה היא התשלומין ולשון הש"ע לאחר שיאמר יוצר וי"ח ברכות יאמר אשרי ואח"כ יתפלל י"ח לתשלומין ערבית והוא לשון הסמ"ק ורמ"י כתב ואח"כ יאמר התחנון שאומרים וסדר קדושה שכל מה שיוכל להקדים ולסמוך תפלת התשלומין לתפלת החובה יעשה ואין דבריו מוכרחים שאע"פ שהסמ"ק והש"ע לא הזכירו לתחנון אפשר משום דלא פסיקא ליה תחנון שהרבה ימים הם שא"א בהם תחנון וקרוב יותר להסמיך התחנון להתפלה שבזמנה והרי אמרו הפוסקים שלא להפסיק בין תפלה לתחנה כמו שכתב הב"י בר"ס קל"א וכתב הרשב"א דתשלומין דוקא בזמן תפלה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עוסק בתפלתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפלותיו אבל שלא בזמן תפלה לא שאל"כ לימא טעה שחרית כו' חוזר ומתפלל לאחר חצות או טעה במנחה כו' חוזר ומשלימה כל הלילה הל"ל ע"כ רצונו לומר שאם הניח עסק התפלה והלך לו שוב אין לו ענין להשלים ולא דק יפה רמ"י ז"ל בזה כמ"ש בספר מלבושי יו"ט בס"ד:

מתפלל מנחה שתים. גם בכאן כתב רמ"י ז"ל דמפסיק באשרי ולמד כן מדין שמשלימה בערבית שכתב ב"י בס"ס רל"ד בשם הריב"ש שמפסיק באשרי כדי שיהא בזה היכר שהתפלה היא תשלום המנחה. ואף לשחרית מקדימים פסוקי דזמרה שהעיקר שבהן תהלה לדוד משום דר"א דפ"ק סימן ו':

דלא תקנו חכמים כו'. ומיהו כתב הר"ר יונה דאם ירצה להתפלל אותה בתורת נדבה ושיחדש בה שום דבר הרשות בידו ונכון לעשות כן ע"כ:

דמילתא דפשיטא היא דאינו חוזר כו'. כבר כתבתי במי"ט בשם הב"י דכל שעדיין לא חשכה הוי זמן מוסף ואין כאן מקום לתשלומין אלא זמנה היא כל היום ואפילו התפלל מנחה עדיין מתפלל מוסף בזמנו:

רשאי ושכר תפלת רחמי אית ליה. ונראה שאע"פ שאינו מחדש בה כלום חוזר ומתפלל אם רצה מאחר שאלו טעה ולא התפלל תפלה זו בשוגג היה חייב לשלמה בזמן תפלה שאחריה כשהזיד ולא התפלל אותה נהי דאינו חייב לשלמה בזמן תפלה שאחריה מ"מ אם רצה להתפלל אותה שכר תפלה דרחמי אית ליה ואין כאן מקום לחדש כלל ב"י ועיין פ' דלעיל סימן ט"ו:

יתפלל ערבית שתים של שבת. וה"ה אם לא התפלל מנחה בער"ח מתפלל של ר"ח שתים כ"כ רמ"י ז"ל בסימן ק"ח ואע"פ שבב"י סימן תכ"ב כתב לשון הכלבו שמזכיר בראשונה ולא בשניה נראה לרמ"א ז"ל דטפי איכא לדמויי לרישא דהכא מלסיפא דבמוצאי שבת וכן נראה בעיני דשאני הבדלה שלא נתקנה אלא כדי להבדיל בה בין קודש לחול ומכיון שהבדיל הוי חול ואין לו להתפלל עוד אלא של חול אבל בר"ח שכל היום עודו ר"ח הוא הוי כמו בשבת שמזכירין בו של שבת גם בתשלומין ורמ"י ז"ל כתב שהמנהג שלא להזכיר בשניה יעלה ויבא דאין קדושת ר"ח חמורה כשל שבת לומר כיון שעשינו שבת בתפלה ראשונה היאך נעשה חול בתפלה שניה ולא אוכל לדעת מי הגיד לו מנהג כל הקהלות אחר שגם רבו מזכיר בכל מקום המנהגים ואלו ידע מנהג היה כותבו וכ"ש שכן דעת הכלבו:

וצריך להתפלל אותה של תשלומים. פעם שניה אם לא הבדיל כו' וכן הדין באם טעה בער"ח שמתפלל בר"ח שתים שאם לא הזכיר יעלה ויבא בראשונה והזכיר בשניה צריך לחזור ולהתפלל ואם לא הזכיר בשתיהן יצא. כלבו בב"י סימן תכ"ב ועיין בסעיף דלעיל ואצ"ל בטעה בע"ש ומתפלל בשבת שתים דנמי דינא הכי:

או שהבדיל בשניהן אין מחזירין אותו. כתוב בא"ח שמכאן דקדק הר"ר יונה דכל הטועה ומזכיר מאורעות שאר ימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסקה ע"כ וכתב רמ"א בשם הא"ז דאם נזכר שטעה פוסק אפילו באמצע הברכה:

איזהו מנחה גדולה כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ג מה"ת נהגו אנשים הרבה להתפלל מנחה גדולה וקטנה והאחת רשות והורו קצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה כ"א רשות וכתב ב"י סימן רל"ג דטעמו שלכתחלה יתפלל הגדולה לנדבה לפי שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום ועיין לקמן בפי' הירושלמי שכתבתי במי"ט סימן ח' והטור סימן רל"ד כתב בשם רבינו שהשיב בתשובת שאלה שיש לאדם ליזהר שלא יתפלל תפלת נדבה אם לא שיוכל לחדש בה דבר וגם צריך שיהא מכיר עצמו זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת אבל אם אינו מכוין בה יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם והלואי שיוכל לכוין בג' תפלות שתקנו חכמים:

אחד עשר שעות פחות רביע. כבר כתבתי במי"ט פ"ק סימן י' שהם כפי שעות זמניות ושלדעת בעל ת"ה הוא א' שעה ורביע קודם צאת הכוכבים ושהרמ"י חולק עליו וסובר שהוא א' שעה ורביע קודם שקיעת החמה ושמצאתי לו און שכן סובר הרמב"ם ומשם תראה מה שנפלאתי על רמ"י בענין חשבון שיעור מיל ועיין לקמן סעיף כ"ה:

דמאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי כו' וכן אי צלי כו'. וכתב הר"ר יונה דבדיעבד אם התפלל ערבית בכוונה לצאת מפלג המנחה ואילך יצא ולא מחייבינן ליה לחזור ולהתפלל וכ"כ אהל מועד בשם ס' ההשלמה שעכשיו שנהגו על ידי הדחק שעושים פעמים כר' יהודה ופעמים כרבנן שפיר דמי דלא גרע מהשכים לצאת לדרך שמשכים וקורא ע"כ ואנו בכל יום כעל ידי הדחק הוא שאם ילכו להם הקהל אחר המנחה לא יתאספו אח"כ מיד כולם לערבית ומתוך כך תתבטל התפלה בצבור וגם הקדישים ואולי ע"י כך גם יחידים ישכחו ויתבטלו כך מסיק הב"י סימן רל"ג דהאידנא סמכו על ר"ת שכתב רבינו בפ"ק אע"פ שרבינו חולק עליו שם והיכא דדחיקא שעתא אית להו לצלויי בלחש והדר לנחותי לש"צ ואומר מגן ומחיה ועני קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות כ"כ שבולי הלקט בשם רבינו האי כתבו ב"י סימן רל"ב אבל במדינות אלו עושים בהפך שהש"ץ מתחיל בקול רם ואומר עד האל הקדוש ומסיים כל הי"ח והצבור כשענו אמן דהאל הקדוש מתפללים אח"כ כל א' וא' בלחש ויראה לי שאם אין מי שיענה אמן על ברכות הש"ץ שלא יגמור תפלתו בקול רם אלא יגמור אותה בלחש ושוב מצאתי שרמ"א כתב בסימן קכ"ד בשם מהרי"ל שבשעת הדחק שירא שיעבור זמן תפלה יוכל הש"ץ להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר הש"ץ ע"כ ובסימן רל"ג הפריז רמ"י שכתב שהתינוקות עונין אחריו אמן ואע"פ שבסימן קכ"ד סעיף ח' העתיק כלשון מהרי"ל מ"מ נ"ל מה שכתבתי דהצבור לא יתחילו עד אחר האל הקדוש ואולי שגם מהרי"ל לא אמר אלא כשהשעה דחוקה כ"כ שאם לא יתחילו מיד עם הש"ץ שלא יוכלו לגמור קודם שיעבור כל הזמן אבל בלאו הכי שפיר טפי שלא להתחיל עד אחר האל הקדוש שאע"פ שבפרק דלעיל סימן י"ח כתב רבינו שיאמר עם הש"ץ מלה במלה התם נמי דחיקא ליה שעתא להסמיך גאולה לתפלה ומקרוב נתחדש פה ק"ק פראג וק"ק ווינא שרבים מתאספים ערבית להתפלל בצבור בזמנה:

אסור לעבור כנגד המתפללים. ודוקא כנגד פניהם אבל בצידם לא חיישינן להעברה בעלמא כ"כ הר"י וכתב ב"י ס"ס ק"ב שיש ללמוד כן מריש פ' אין עומדין דלא אסרו אלא לישב בצד המתפללין אבל לא לעמוד וכ"ש דלעבור שרי וכתב עוד שם הב"י בשם מהרי"א שבא"ח דקדק מעובדא דר' ירמיה בר אבא דלקמן שאם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו שאסור לפסוע ג' פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפלתו שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל ונראה שצריך לדקדק בזה אפילו אם האחרון התחיל להתפלל אחריו מאחר שכבר התחיל עכ"ל:

לא כנגד רבו. וכ"ש שלא יתפלל לפניו טור וברי"ף גר' כן בגמרא:

רבו. פירש רבו מובהק כדתניא בספ"ב דב"מ שלמד רוב חכמתו ממנו ושם יתבאר בס"ד:

ולא אחורי רבו. אבל תלמיד חבר משמע בעובדא דר"י בר עוקבא לקמן דשרי וכתב ב"י דמ"מ לפניו אסור דביזוי גדול הוא ובספר הפליאה כתב שצריך ליזהר מלהתפלל אחר שום אדם וכתב הב"י שאע"פ שאין נראה כן מהגמרא טוב לחוש לדבריו ובפ"ק דמכילתין ד' ה' אר"י אמר רב ואיתימא ריב"ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל וכתבו התו' דמילתא דקביע כגון ארון ותיבה אין זה הפסקה אבל מטה נראה שאין זה קבע וכתב הב"י דנראה דהיינו דוקא מטה שבזמן חכמי הגמרא שהיא לישיבה אבל מטה דידן העשויה לשכיבה הויא קבע וכתב הטור דבעלי חיים וכלים חוצצים וכתב האבודרהם וכ"כ א"ח בשם הראב"ד דלא חשיב חציצה רק בדבר חשוב שרחבה ד' וגבוה י' אבל דבר מועט אינו נקרא הפסק שא"כ היאך מתפללים בבהכ"נ לפני הספסלים שיושבין בהן וכתב עוד האבודרהם בשם הרמב"ם שהשיב דבגדים המצויירים אף על פי שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדם כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפלתו ואנחנו רגילים להעצים עינינו בעת התפלה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר ע"כ וכתב המרדכי ר"פ כל הצלמים שמטעם זה שלא יתבטל הכוונה אסור לצור ציורים בספרים שמתפללים מהם אבל בגדים שמצויר עליהם דברי תיפלות השיב רבינו בתשובה סימן ב' כלל ה' שאפילו לישב עליהם בבהכ"נ אסור:

אבל חוץ לד"א שרי. מוכח בטור א"ח סימן צ' וי"ד סימן רמ"ב דאפילו לפניו נמי שרי ואע"פ שבטא"ח כתב רמ"י ז"ל הדבר במחלוקת בי"ד סתם וכתב דאפילו לפניו שרי וכתב מהרי"א בשם בעל המאורות דכל שהוא בצבור אם הוא כך סדר ישיבתן אין כאן חששא ושרי מאחוריו וב"י בי"ד סימן רמ"ב כתב בשם רב האי גאון שכן גם כנגדו וכתב ב"י דיש לחוש אפילו בצבור ודקדק רמ"י לכתוב שיזהר שירחיק מאחוריו בכדי שיוכל רבו לפסוע הג' פסיעות לאחוריו בעוד שהוא מתפלל ולא יוכל להפסיק כמ"ש לעיל סעיף ט"ז ולדבריו יתרחק שיעור הג' פסיעות וגם ד"א:

והחולק על ישיבתו של רבו. בפ' חלק (סנהדרין ד' ק"י) כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה' וכתבו הרמב"ם פ"ה מהל' ת"ת וכתב עלה איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואע"פ שרבו במדינה אחרת ע"כ ונ"ל פשוט דמהך דהכא נפקא ליה להרמב"ם לפרש להא דחלק החולק על רבו שהוא בענין זה דהכא שחולק על ישיבתו ומפרש שזהו מקרי חולק כל שקובע לו לעצמו מדרש שהרי הוא זה כחולק על ישיבת רבו כיון שקובע לו מדרש לעצמו ואזלא לה בכך תמיהת הרמ"ך:

ואינו אומר שלום עליך רבי. וז"ל הרמב"ם ולא יתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנים לריעים ומחזירים זה לזה אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה וכבוד שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום יחזיר לו שלום עליך רבי ומורי ע"כ וכך העתיקו הטור י"ד סימן רמ"ב אבל הש"ע שנה בלשונו ובין בחזרה ובין בנתינה כתב רבי ומורי וכבר הזכרתי חלופי גרסאות שבגמרא דנזיר במי"ט פ"ק סימן ג':

מיהו בגמרא דידן כו'. ורמ"א אע"פ שכתב שכן נוהגים כתב אח"כ לדירושלמי משמע דלענין הדין דעתו נוטה כהירושלמי וכבר כתבתי במי"ט דתהר"י מיישבים גמרא דידן דאינו חולק על הירושלמי וכבר כתבתי בסעיף י"ח דרבו שאמרו בענינים הללו רבו מובהק הוא:

ואומרו מפי רבו. והרמב"ם כתב ולא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו עד שיזכיר שם אומרו וכ"כ הטור ופי' הב"י משום דסתם כל מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמרבו שמעו ואם לא שמעו מפיו צריך להודיע מפי מי שמעו ע"כ והטעם שאפשר שיש לפקפק על הדבר ההוא ונמצא שמתגנה ע"י ומפני כן הקפידו ואמרו בפ' ע"פ ד' קי"ב אם בקשת ליחנק התלה באילן גדול:

ולא נתברר יפה מה שיעור יש כו'. וז"ל המגיד בפ"ה מה"ש בשם הרמב"ן תוספת זה א"א שיהא בעוד השמש זורחת על הארץ דהא תנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש וא"א שיהא ג"כ בין השמשות שהרי תוספת זה אינו אלא עשה ובין השמשות ספק כרת הוא אלא ודאי זמנה של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצת ממנו עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש ע"כ ובסוף במה מדליקין מסיק רבינו כמ"ד דשיעור בין השמשות תלתא רבעי מיל נמצא שמשתשקע התמה עד צאת הכוכבים ד' מילין וכר"י בפ' מי שהיה טמא ורבינו כתב לעיל דמפלג המנחה יכול לקבל שבת ומאי דאיכא בינייהו בשיעור שמפלג המנחה לשיעור שמשתשקע החמה תליא בחושבנא די"ב שעות היום מאימתי מחשבי' להו דלבעל ת"ה שמחשבים אותם מע"ה עד צאת הכוכבים ליכא בינייהו אלא תלק מעשרים משעה לפי שלחשבונו עולה לכל מיל רביע משעה וחלק העשרים שהם שעה (וח') [וד'] חלקי עשרים כמ"ש במי"ט פ"ק סימן י' ופלג המנחה היא שעה ורביע ומבואר הוא שהרביע הוא חמש חלקי עשרים נמצא שאין בין אלו הב' שיעורים כ"א חלק עשרים שהוא רק נ"ד חלקים מתתר"ף לשעה וזה נראה לרמ"י ז"ל דוחק מאד שלא יהיה הפרש בין רבנן לר' יהודה בקבלת שבת או בטעות שביום המעונן כ"א שיעור מועט כזה ואף על פי שאין קושיתו זו קושיא אחרי שפלוגתת רבנן ור"י לא איתשל בבי מדרשא לענין זה כלל אלא בזמן תפלת מנחה וערבית ויש ביניהם כל שיעור פלג המנחה מ"מ מה שהעלה לפרש דפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם שקיעת החמה מטעם שנראה בעיניו שאלו הי"ב שעות מתחשבים מהנץ החמה עד השקיעה כבר כתבתי במי"ט פ"ק שם שכן דעת הרמב"ם באלו הי"ב שעות אבל מה שהעלה רמ"י בסימן רם"ז שעכשיו לפי חשבונו שמפלג המנחה עד צאת הכוכבים יהיה ב' שעות ומחצה פחות חלק עשרים מן השעה הוא מן התימה כי הניח שיעורי המילין כבראשונה לדעת המחשבים י"ב שעות מע"ה עד צאת הכוכבים ולדעתו שמחשבין לי"ב שעות אלו מהנץ עד השקיעה ושמן השקיעה ד' מילין עד צאת הכוכבים יעלה לכל מיל רביע וחצי רביע כמו שכתבתי במי"ט וא"כ יהיה מן הפלג עד צאת הכוכבים שלש שעות פחות רביע וזה צ"ע עליו גם במקומות אחרים וגם כתבתי שם במי"ט דלהרמב"ם יש ה' מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ולדידיה יש לכל מיל ב' חומשי שעה אם כן השיעור שמפלג המנחה עד צאת הכוכבים ארבע שעות פחות רביע משעה וכבר כתבתי בכמה מקומות שכל השעות הללו הם שעות זמניות:

שאין לאכול מצה כו'. וגם קידוש לא יקדש קודם שתחשך כמו שאכתוב בפ' ע"פ בס"ד:

שאני צבור דלא מטרחינן להו. ופירש הב"י סימן רס"ג דנראה דהיינו דוקא כשהתפללו מפלג המנחה ואילך וביחיד אפילו התפלל מפלג המנחה ולמעלה כיון דבטעות הוה שהיה סבור שכבר חשכה לא עלתה תפלה אבל קודם פלג המנחה אפילו צבור נמי מחזירין כיון דלאו זמן תפלת ערבית הוא כלל וכן נראה מדברי ר' יונה ע"כ:

אלו ואלו מותרין. דקבלה בטעות אינה קבלה והמרדכי כתב בס"פ ב"מ בשם הגאונים שפעם אחד היה יום המעונן וסבורין העם שחשכה והדליקו נרות ולא הספיקו להתפלל מנחה עד שנתפזרו העבים וזרחה החמה והתחילו הנרות לכבות והורו חכמי הדור שאותם שהדליקו אסורים להדליק ולעשות מלאכה שכבר קבלו שבת ושאר אנשי הבית מותרין ומשמע דס"ל דעדיפא קבלת שבת ע"י הדלקת הנר שהוא מעשה מקבלה בתפלה ובשבולי הלקט כתוב במעשה הזה דאותו הנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן ואפי' אם כבה אסור לטלטלו עד מ"ש ואיני יודע טעם למה המותרין במלאכה לא יהיו מותרין ליגע בנר שהודלק לשם שבת עכ"ל הב"י ואע"פ שבש"ע כתב לדשבולי הלקט רמ"י ז"ל השמיט לדבריו ויפה עשה ויתר דיני קבלת שבת יתבארו בס"ד בס"פ ב"מ:

ואומר קדושה על הכוס. ובר"פ ע"פ כתב רבינו שיכול לאכול ג"כ קודם שתחשך אחר שקיבל עליו השבת וכתב הב"י סימן רס"ז דהיאך אוכל קודם ק"ש דהא תניא לא יאמר אלך לביתי ואוכל קימעא כו' (וכ' רבינו בפ"ק סימן ט' דאזלא ככ"ע) וי"ל דמכיון דלר"י מפלג מנחה ואילך הוי זמן ק"ש אע"ג דלמאן דס"ל דלא הוי זמן ק"ש עד צאת הכוכבים חוזר לקרותה משתחשך מ"מ לא מקרי אוכל קודם זמן ק"ש ע"כ ולי הוא דוחק גדול כ"ש למאי דכתב רבינו לעיל שלאחר יציאת הכוכבים היה קורא קריאת שמע בעונתה ולא היה סומך גאולה לתפלה ש"מ שעם הברכות אמר בלילה ולא קרא קריאת שמע כלל קודם לכן לכן נ"ל דאה"נ דאף בשבתות וי"ט איכא איסורא דשלא לאכול קודם ק"ש ומיהא האיסור דמשום ק"ש כבר כתבתי בפ"ק בסעיף מ"ד בשם הב"י עצמו שהוא דוקא בכחצי שעה קודם כמו שאמרו בתפלת המנחה וא"כ כל שהוא קבל עליו השבת קודם החצי שעה זו שמותר לאכול ואע"פ שהוא זהיר וקורא ק"ש עם צאת הכוכבים לצאת י"ח ק"ש בזמנה וכלפי זה הוא שכתב רבינו בפ' ע"פ דמותר ולאפוקי מצה שבלילי פסחים הוא דאתא לאורויי ולא נחית התם בענין איסור דזמן ק"ש אלא מכיון שיכול להיות שיאכל בשבתות וימים טובים אף קודם שתחשך שפיר קתני התם בע"פ עד שתחשך מה שאין כן בשבתות וימים טובים דהא משכחת לה דאוכל אף קודם שתחשך והיינו כשקיבל השבת ומתחיל לאכול קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים:

ואומר הבדלה על הכוס. ומיהו לא יברך על הנר וגם אסור בעשיית מלאכה עד הלילה טור סימן רצ"ג והכי מוכח מדברי רבינו לעיל שכתב דמש"ה צלי של מ"ש בשבת שצריך להחשיך על התחום שמע מינה דאסור בכל מלאכה עד שתחשך ואחר כך הולך מחוץ לתחום:

שמחזירין אותו. ואם שמע מש"ץ מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע מראש ועד סוף כתב רב עמרם בשם ר' משה גאון דיצא י"ח ור' נטרונאי גאון כתב שיוצא בו אפילו לא התפלל כלל ואע"פ שהטור ס"ס רס"ח תמה עליהם דהא קי"ל כר"ג דאמר בסוף מסכת ר"ה שאין ש"ץ פוטר היחיד אלא בראש השנה ויום כפור אבל בשאר ימות השנה לא תירץ הב"י דכיון דתפלת ערבית רשות לא חמירא כשאר תפלות לרב משה כדאית ליה ולרב נטרונאי כדאית ליה וכן נראה מדברי סמ"ג שהביא דברי הגאונים האלו שטעמם משום דתפלת ערבית רשות ע"כ ויראה לי דאם הוא בקי בה בברכת מגן אבות או שיש לו סידור שכתוב בו ויוכל לאומרה בעצמו דשפיר דמי טפי דלא תהא שמיעה גדולה מאמירה עצמה ואף על פי שכשנתקנה לש"ץ נתקנה ולשון הטור שם בשם אבי העזרי ומשום כך אין ליחיד לאומרה שאני כשלא התפלל ורוצה לצאת בה דודאי דלא הויא ברכה לבטלה והרי הגהת מרדכי כתבו בשם הגאונים דאף היחיד אומרה ואף על גב דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בנדון דידן שפיר דמי וכ"ש שהכלבו והאבודרהם כתבו דכל יחיד אומר עם הש"ץ בלא פתיחה וחתימה שאם התפלל וטעה או לא התפלל כלל שאם יאמרה עם הש"ץ בפתיחה וחתימה שפיר דמי טפי ממה שיצא בשמיעה בלבד ולרבותא הוא דנקטי הגאונים דיוצא בששומע ומיהת ודאי בהא מודינא דדוקא בשעה שהש"ץ אומרה אם שמע או אמרה עמו דשפיר עביד אבל אם כבר הש"ץ אמרה תו לא שפיר דמי לצאת בתחלה בברכת מגן אבות אלא יתפלל כל השבע וכסברת הטור ומיהו אי עבר ולא התפלל אלא אותה הברכה שמעין שבע אפילו שלא בשעה שאמרה הש"ץ ודאי דאין מחזירין אותו:

והאידנא נהוג עלמא לשוויי' חובה. ואין לבטלה כלל טור סימן רל"ז ועמ"ש בפ"ק סעיף ו' וכתב הטור סימן רל"ז שאין הש"ץ מחזיר התפלה של ערבית וכתב הרמב"ם הטעם לפי שאינה חובה ופי' הב"י בשם הרשב"א דאפילו לדברי הגאונים שאמרו שאם התפלל פעם אחת קבלה עליו חובה אם המתפלל בקי הוא אין ש"ץ מוציאו ואם אינו בקי ולא התפלל פטור הוא ע"כ ומהאידנא דשווייה חובה ליכא קושיא אע"פ שפירש דשווייה חובה ואפילו לא התפלל כלל וכמ"ש במי"ט דמ"מ לא אלים מנהגא לשוייה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש"ץ התפלה ועוד כי היכי דמנהגא לשוייה חובה ה"נ מנהגא שאין הש"ץ מחזירה ואי אתה יכול לשנות המנהג מפני מנהג כך נ"ל:

דהלכה כרבנן דהכא. וכתב הרשב"א ומסתברא שאם עבר והקדים תפלת המוספין לתפלת המנחה ואפילו במקום שיש לו להתפלל תפלת המנחה יצא וא"צ לחזור ולהתפלל של המוספים שנייה משום דמוספים כל שעתא זמניה הוא דהא תפלת המוספים כל היום אלא דלכתחלה צריך להקדים תפלת המנחה:

אבל אם אינו צריך וכו'. ומיהו לאחר שהגיע זמן מנחה קטנה נראה שיש לו להקדים לעולם תפלת מנחה לתפלת מוסף כ"כ תהר"י לזה הפי' ואע"פ שבפי' הירושלמי מסכימים כסברא קמא וכתב הרמב"ם בספ"ג מה"ת שיש מי שהורה שאין עושין בצבור כן כדי שלא יטעו ע"כ והש"ע אע"פ שכתב לכל זה בסימן רפ"ו מ"מ בהלכות יה"כ בסימן תר"כ סתם וכתב וז"ל טוב לקצר בפיוטים וסליחות שחרית כדי למהר בענין שיתפללו מוסף קודם שבע שעות:

ובצבור שנו. כלומר כשעומד בבהכ"נ אין לו להקדים ולהתפלל אלא ימתין כדי שיתפלל עם הצבור שתפלת הרבים היא רצויה יותר לפני המקום אלא אם רואה שהשעה עוברת ואין הצבור מתפללין מתפלל הוא בפני עצמו תהר"י וכתב רמ"א אבל בלא שעה עוברת יתפלל הפיוטים והתחנות עם הצבור ולא יפרוש מן הצבור אפילו לעסוק בד"ת ועיין בפ' דלקמן סי' כ"א:

ולית הלכתא כוותיה. אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספים ופי' הרשב"א אפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב כי הא דרב אויא בגמרא דלא אתא לפירקא דרב יוסף משום דחליש ליביה וא"ל דה"ל לטעום מידי קודם תפלת מוספין ולמיתי אבל סעודה אסורה ודאי כדכתב רבינו בשם רבינו חננאל בריש פ"ד דתענית:

ולא לאכול בסעודה גדולה ובמנחה גדולה. והר"ר זרחיה הלוי ז"ל מיקל יותר ואומר דכיון דאי לאו מדריב"ל הוה מוקמי' מתני' בסמוך למנחה קטנה ודריב"ל אידחיה ליה נקטינן מתני' כפשטה בסמוך למנחה קטנה דאין מתחיל אפי' סעודה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין הא במנחה גדולה אפי' סעודה גדולה שרי' ע"כ וכן נוהגין וכתוב באגודה פ"ק דשבת דאולי הטעם משום שעכשיו קורין לב"ה לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל וזה לא היה בימיהם וכתב רמ"א דיש להחמיר וכן נראה מלשון האגודה דמסיים אמנם יש פלוגתא דרבוותא ובפי' סעודה גדולה וסעודה קטנה כתב רבינו בפ"ק דשבת ע"ש:

וכן נמי בסמוך למנחה קטנה כו'. אע"פ שבמי"ט כתבתי שנ"ל שאין זה מל' רבינו מ"מ הג"ה היא וכן כתובה בהגהות פ"ק דשבת וגם הטור כתב כן שהר"ר יהודה כתב כך בשם ר"י וכתוב באגודה שנהגו להקל כסברא זו ויתר דינים דשייכי להכא אכתוב בפ"ק דשבת כי שם מקומן:

טעה בכל הברכות אין מעלין אותו. פי' כשיודע לחזור למקום שטעה הא לאו הכי מעבירין אחר תחתיו כדתנן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב ש"ץ שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל ושהה יעמוד אחר תחתיו ואם טעה בברכת הצדוקים אין ממתינין לו אלא מיד יעמוד אחר תחתיו וכך הם דברי הטור ודברי הר"ר יונה כתבתי במי"ט:

דה"מ בשעת הדחק. וכתבו תהר"י ז"ל בפ"ק גבי א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך כו' בשעת הדחק כגון מי שהיה מהלך בדרך וכיוצא בו ונראה שאם עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה כ"כ שאפי' בעיר מתפלל הביננו בימות החמה מפי מורי הרב ז"ל עכ"ל ובמי"ט כתבתי לשון הקיצור ולשון הטור וכתבתי שלשון הטור הוא גי' הגמרא ועיין עוד מדין הביננו בסי' י"ח:

מחזירין אותו. פירשו רבינו בריש תענית בשה ראבי"ה והוא חולק עליו ע"ש ובפ' דלקמן סי' י"ג:

או כל דבר שצריך לחזור כו'. ואפי' ברכה שלימה דלא כמ"ש התו' בשם הר"ם דדוקא שכח של ר"ח אבל שכח ברכה שלימה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו מש"ץ ועיין לקמן סעיף ע"ו:

יכוין דעתו וישמע מפי ש"ץ וכו' מראש ועד סוף. כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיק ולא משיח ופוסע ג' פסיעות לאחוריו טור ר"ס קכ"ד בשם רב שרירא ורב האי:

הא דאדכר מקמי שומע תפלה. ואם היה לו תענית וצריך לומר עננו יאמר השאלה קודם עננו כי שאלת הגשמים היא יותר חובה מעננו שהרי אם שכח שאלת הגשמים והשלים כל תפלתו חוזר ומתפלל ואם שכח עננו והשלים כל תפלתו אינו חוזר ומתפלל כ"כ האבודרהם ורמ"י לא ראהו שכתב טעם אחר לפי שהשאלה תדיר ואין זה נכון שהרי בימות החמה א"א השאלה כלל ויכול להיות שמתענה:

הא דאדכר לבתר שומע תפלה. ונראה שאם נזכר לאחר שחתם שומע תפלה קודם שהתחיל רצה שאומר ותן טל ומטר ואח"כ אומר רצה דכל שלא התחיל רצה כאלו לא סיים ש"ת חשבינן ליה כדמסיק רבינו בריש תענית וכתבתיו במי"ט סוף סימן י"ז כך כתב הב"י סוף סימן קי"ז:

והזכיר גשם מחזירין אותו. וחוזר לראש הברכה ואם סיים הברכה יחזור לראש התפלה כו' כ"כ רבינו בריש תענית ועיין בפ' דלקמן סי' י"ג וכתבו תהר"י שאפי' במקום שצריכים הגשם בימות החמה אם הזכיר גשם במקום טל מחזירין אותו שאם הם צריכין לגשמים ישאל אותם בשומע תפלה ולא ישנו ממטבע [שטבעו] חכמים וכדאמר בפ"ק דתענית גבי בני נינוה ע"כ וכתב הטור סימן קי"ד בשם הראבי"ה דבכל מקום שאנו אומרים חוזר לברכה שטעה בה ה"מ שטעה בשוגג אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש:

כלומר שהזכיר גשמים שלא בעונתם. וכתב במי"ט בשם הר"ן דלפי זה קרוב הדבר כל שהזכיר גשם אע"פ שהזכיר טל ג"כ מחזירין אותו מפני שקלל ואע"פ שכתבתי ג"כ בשמו דהרמב"ן חולק בדבר וס"ל דדוקא בשלא הזכיר טל כו' כבר כתב הב"י דמדברי הרמב"ם נראה כסברת האומר שאפי' הזכיר ג"כ טל מחזירין אותו ושכן הלכה וכך פסק רמ"א:

ואם טעה ולא הזכיר הבדלה כו' אין מחזירין אותו. אלא משלים תפלתו ואפילו נזכר קודם שומע תפלה דדוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך שדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שכחה אסור שאינו מעין שומע תפלה תוס':

אם יודע שימצא כוס למחר כו'. ומסיים הטור סי' רצ"ד דלפי זה אף בט' באב שחל להיות באחד בשבת אם טעה ולא הבדיל בתפלה א"צ לחזור ולהתפלל כיון שמבדיל על כוס במוצאי ט' באב ע"כ ואני הפרזתי עוד במי"ט לפרש דהא דר' יונה שכתב למחר דאפשר לומר דטעמו שגורס כגי' הגאונים והרי"ף שכתב רבינו בסוף מס' תענית דגרסי מבדיל והולך כל היום כולו אבל לרבינו דגורס בפ' ע"פ סוף סי' י"ג כל השבת כולו ופי' עד יום ד' וכמ"ש בפ"ק סי' ח' אפשר שכן ג"כ אם יודע שיהיה לו כוס קודם יום ד' שאינו חוזר ומה שלא פירש והניח סתום כלשון הרר"י י"ל דסמך על המבין דממילא משמע דלדאית ליה דמבדילים עד יום ד' דאף אם יודע שיהיה לו קודם יום ד' וא"נ נקט מלתא בסתמא דמסתמא כשלא ידע שיהיה לו למחר לא ידע ג"כ שיהיה לו אח"כ והשתא אף הר"ר יונה מצי סבר כגי' רבינו כל השבת כולה אלא שיש לדון בהפך מכל זה שאפילו לגיר' רבינו שמבדילים עד יום ד' לא תלו בכאן שלא יחזור אא"כ כשיודע שלמחר יוכל להבדיל על הכוס שמאחר שטעה בזו ובזו לא רצו להרחיב לו זמן וצ"ע:

טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר כו'. כתב הב"י ר"ס תכ"ב וז"ל ואם הוא מסופק אם הזכיר אם לאו נראה מהירושלמי פ"ק דתענית דמחזירין אותו דקתני התפלל ואינו יודע מה הזכיר כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר וכתבוהו התוס' בספ"ק דברכות (ולמדו) ממנו לכל הדברים שצריך להזכיר (וכתבו שם רבינו ג"כ ללמוד ממנו ע"ש) וגם הכלבו כתב בסי' י"א בשם הר"ן נראה מזה הירושלמי שכך נמי אמרינן בר"ח ובחוש"מ אם נסתפק אם אמר ענין היום אם לא שצריך לחזור אלא שאח"כ כתב מיהו בפ' שלשה שאכלו גרסי' ירושלמי דבספק הזכיר בר"ח ובחש"מ אין מחזירין אותו עכ"ל ותמיהני עליו איך לא נסתכל במאי דאתמר התם עליה דההיא דאשכח תנא ופליג כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ר"ח וחוש"מ צריך להזכיר מעין המאורע ואם לא הזכיר מחזירין אותו וכיון דפלוגתא היא וגמ' דידן מייתי ברייתא דקתני מחזירין פשיטא דלא חיישי' לאידך ברייתא ואפשר עוד דהתם בירושלמי לא לענין הזכרה דתפלה איירי אלא לענין הזכרה דבה"מ דהא אהזכרה דבה"מ דאיירי ביה מייתי ליה עכ"ל הב"י ונראה מזה שדעתו לפסוק דלא כהכלבו ומשום כך בספרו הש"ע לא הזכיר דין הספק משום דסתמו כפירושו והוי בכלל לא אמרו דמחזירין אותו ואני תמה מאד על רמ"א שפסק להכלבו ורמ"י כתב לשתי הסברות ולא הכריע אבל נראה ודאי דהכרעת ב"י הכרעה היא דהא טעמא קאמר ועוד דבעל המימרא דאמר בירושלמי אין מחזירין ר' יוחנן הוא ועלה אמרי' דאשכחן תנא דפליג א"כ אין לנו אלא כדברי התנא שאפי' אם נוכל לומר דר"י תנא הוא ופליג מ"מ אם לו הכח לחלוק אין לנו כח לפסוק כמותו נגד תנא דברייתא ועוד ראה זה מצאתי בירושלמי פ' אין עומדין אמתניתין דהאומר על קן צפור כו' רבי יעקב בר אחא ר' שמעון בר אבא בשם רבי אלעזר ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר מחזירין אותו להיכן הוא חוזר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן עקר את רגליו כו' הרי ששמעון בר בא בשם רבי יוחנן בעל המימרא דהתם הוא עצמו מפרש לדברי האומר מחזירין לכך הקרוב אלי לומר דכיון ששמע לתנא האומר שלא כדבריו שחזר בו וכן לא דחה התם לתנא דפליג אע"פ שהיה יכול לדחותו דמיירי שיודע שלא הזכיר אבל בספק לא שמעינן מינה מדלא דחי הכין ש"מ דשמע וקיבל וא"נ כדברי הב"י דהתם בבה"מ והך דפ' אין עומדין מיירי בתפלה ולא תקשה דר' יוחנן אדר"י ודוחק לומר דאע"ג דמפרש לא סבירא ליה ומאחר דפשטא דגמרא דידן משמע דמחזירין אף בספק מדהביאה לאותה ברייתא דמחזירין כמ"ש הב"י והתוס' כתבו כן בפשיטות מהירושלמי ועל ראייתו של הכלבו יש קושיות חזקות כראי מוצק א"כ ודאי דלא עבדינן כוותיה אלא אף בספק צריך לחזור דספק תפלה לא הוי כשאר ספק ברכות אלא כדאמרי' הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כדאיתא בפרק דלעיל סימן ט"ו כך נ"ל בתפלה אבל בבה"מ אין ר"ל כן וכמו שאכתוב בס"ד במקומו בפ' שלשה שאכלו:

אם הוא חוזר. ואף להזכיר בין ברכה לברכה שלא יחזור לברכה עצמה שטעה בה הוי הפסק בדברים אלו שאין מחזירין אותו ולא דמי להדברים שמחזירין אותו שכתב רבינו בריש מס' תענית שאם נזכר קודם שהתחיל בברכה שאחריה שמזכיר שם כ"כ ב"י ואני כתבתי במי"ט שאין נ"ל כדבריו בזה אלא שדין שניהם שוים וכמו שבדברים שמחזירים אותו אומרה כשנזכר קודם שהתחיל אחרת כך באלו הדברים שאין מחזירין אותו אומר ג"כ באותו המקום שנזכר בו קודם שהתחיל באחרת חוץ מהבדלה הואיל ויכול לאומרה על הכוס:

ולא בעי אלא לשון תחנונים בלבד. כרש המבקש בפתח ובנחת ל' הטור סי' צ"ח וכ' ג"כ ושלא תראה עליו כמשוי ומבקש ליפטר ממנה וכתב ב"י דס"ל דלכתחלה תרוייהו בעי אליבא דכ"ע ובמי"ט כתבתי בשם הר"ר יונה שאף על פי שאינה דומה עליו כמשוי אפ"ה אם אינו אומרה בלשון תחנונים אין תפלתו תפלה:

צרכי עמך כו'. רמ"י ז"ל כתב רבון העולמים צרכי עמך כו' והוא נכון שהיאך מתחיל לבקש רחמים מלפניו ית' ולא הזכירו עדיין ועוד הרי ארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל מנלן ממשה כו' פ"ק דע"ז סוף דף ז':

כל היוצא לדרך צריך להתפלל. ואין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום כ"כ טור סימן ק"י וכתב ב"י שכ"כ בכלבו בשם הר"מ ושכתב עוד אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת:

יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכנו. כבר כתבתי במי"ט בשם תלמידי הר"י למה אינה פותחת בברוך שהוא לפי שבתפלת י"ח אין ברכת שומע תפלה פותחת בברוך והטור כתב בשם ר"י טעם אחר לפי שאינה אלא תפלה בעלמא ואינה כברכת הנהנין כו' ולפי שיש בה אריכות דברים חותמת בברוך והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר י"ר כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה ע"כ:

ונראה פי' ה"ג עיקר. ותהר"י כתבו בשמו שהפי' הנכון הוא דעד כמה הוה אחיזת הדרך להתפלל אותה לכתחלה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר בתוך הראשונה אומר אותה אח"כ על מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך ע"כ ועיין לקמן בסמוך:

אבל כשיש לו לילך פחות מפרסה בקרוב לעיר כו'. וכן נמי אם שכח מלאמרה והגיע תוך הפרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה. טור:

וא"צ לברך. וכתב בקיצור ובטור שיאמר אותה בלא ברכה:

וכדרב חסדא טפי עדיף כו'. כשאפשר לו כמ"ש במי"ט וכתב הר"ר יונה לקמן גבי יכוין את הרוחות שנחלקו המפרשים אם היה רוכב אם ירד והכריע הב"י כסברת האומרים שלא ירד משום דלא עדיפא מתפלת י"ח דאמרי' לקמן דלא ירד:

וכי מטי ליישוב. ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנה י"ט ברכות הרמב"ם פ"ד מה"ת וכתב ב"י שאם עבר זמן שתי תפלות אין לה תשלומין כדלעיל סי' ב' ומינה שיש לו כל דין שוכח להתפלל לגמרי שיתפלל אותה אחר של זמנה כדלעיל התם וע"ש:

תפלה קצרה אפילו במהלך ואם יכול לעמוד עומד. הרמב"ם:

כגון המהלך במדבר וכיוצא בו. עיין לעיל סעיף מ':

היה יושב בספינה או באסדא או בעגלה. (כדתניא בסי' דלקמן) אם יכול לעמוד עומד אם לאו יושב במקומו ומתפלל הרמב"ם פ"ה מה"ת וכתב ב"י בשם א"ח שאם יכול לעמוד בהגיע למקום כריעות עומד כדי שיהא כורע מעומד ומפסיע ג' פסיעות ואע"פ שיושב בכל התפלות שפיר דמי ואם א"א מתפלל כתפלתו בשבתו ע"כ:

ישב במקומו ויתפלל. ועיין לקמן סעיף ע' אבל בלאו הכי יזהר אפי' להשען בעמוד או בחבירו כדאיתא פ' הקורא עומד דלא הוי עמידה:

לפי שאין דעתו מיושבת עליו. וכתב הרמב"ם חולה מתפלל ואפי' שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו וז"ל א"ח בשם פסיקתא אם אין אתה יכול התפלל על מטתך אם אין אתה יכול ואתה אנוס מחולי או מד"א אמור בלבבך שנאמר אמרו בלבבכם ע"כ ועוד כתב א"ח בשם רש"י שמי שהיו לו גוים מכאן ומכאן ומתירא שמא יפסיקו תפלתו או יפסידו מקחו שיושב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו אף על פי שצריך לעשות שלש פסיעות בסוף התפלה יושב ומתפלל וכורע וכתב בת"ה סימן ו' דמי שבא בדרך והוא סמוך למלון אם יכול להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו עוברי דרכים יסתלק שם ולא יתפלל במלון של גוים שלא יבלבלוהו בני הבית אבל אם אי אפשר לו להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו יתפלל במלון באיזה קרן זוית:

ומתפלל במהלך וכו'. וכתב הטור שכן גם אם היה מהלך ברגליו מתפלל דרך הלוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים אפי' שלא במקום סכנה כ"א יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוין ע"כ וכן נראה מהא דסימן דלקמן דאף על גב דמסיק רבינו לפסוק דלא כר' שמעון בן אלעזר אלא כאבוה דשמואל ולוי דמקדמי ומצלי מכל מקום מדרשב"א נשמע לאבוה דשמואל ולוי דאי לא קדים וצלי שיתפלל מהלך וכמ"ש ג"כ במי"ט בסי' דלעיל וגם רבינו ירוחם כתב כדברי הטור שאין לו לעמוד בדרכו כשהוא מהלך בדרך כו' ושכ"כ המפרשים ורבינו הרא"ש ז"ל וכתב עוד רבינו ירוחם שצ"ל כי הכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו וישוב דעתו ע"כ כתב עוד הטור דיש מחמירין לעמוד באבות וכ"כ תהר"י ברוכב ע"ג בהמה דלפחות יעכב אותה באבות וכתב ב"י דלענין הלכה נראה שאם אפשר לעכב הבהמה באבות יעכב ואם הוא במקום סכנה אפי' באבות לא יעכב וכ' רמ"א בשם הגה' אלפסי החדשות שיחזור הבהמה ג' פסיעות לאחריה ועולה לו כאלו פוסע בעצמו:

יכוין כנגד א"י. ולא תימא כנגד א"י בלבד אלא כנגד א"י וכנגד ירושלים וכנגד בהמ"ק וכנגד קדשי הקדשים וכשעומד בירושלים א"צ לכוין כנגד ירושלים שהרי כבר עומד בתוכה אבל יש לכוין כנגד ביהמ"ק וכנגד בית קדשי הקדשים וכו' כ"כ תהר"י ומוכרח נמי מהמשנה דהא תנן היה רוכב על החמור כו' יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים ובודאי שלא ירכוב על החמור כשהוא בבהמ"ק:

מה שאנו מכוונים האידנא למזרח מפני שאנו במערבה של א"י. וכתב הסמ"ג ואע"פ דאמר מר הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין מ"מ צריך לצדד פניו למזרח כדמסיק התם בפ' לא יחפור ע"כ ואיתא התם דריב"ל פליג ואומר דלעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנאמר אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד ואיצדד איצדודי קאמר דעכ"פ צריך שיחזיר גם פניו לא"י וכתב רמ"א בשם הגה' אלפסי החדשות שאין עושים מקום הארון וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש כי זהו דרך הצדוקים רק מכוונים נגד אמצע היום ע"כ והפי' שאנו אין אנו יושבים כנגד זריחת השמש שארצות האלו נטוים הם לצפון מהלך השמש שהרי מעולם בין בימות החמה בין בימות הגשמים לא נראית השמש בכל אלו הארצות כי אם בדרום ואם היינו עושים צד התפלה נגד זריחת השמש היינו צריכין לעשות באלכסון העולם קצת עד שתהא נוטה ממזרח לדרום אלא עושין אותה באמצע היום היינו משוכה בקו שוה בין דרום לצפון אבל לפי מה שכתבתי במי"ט דמשמע לי מהגמ' דפ' לא יחפור דבני בבל היושבים במזרחית צפונית לא"י שהיו מדרימים בענין נטיה לדרום שפניהם למערבית דרומית א"כ גם אנו היושבים מערבית צפונית לאר"י ישראל יש לנו לנטות לדרום דהיינו למזרחית דרומית ומ"מ נוכל לעשות בענין שלא תהא ממש כנגד זריחת השמש וז"ל רמ"י ז"ל נ"ל שטוב ונכון כשעושין בהכ"נ שיזהרו שיעשו הכותל המזרחית שעושים שם הארון ושמתפללין כנגדה שתהא נוטה קצת לצד מזרחית דרומית ואז נעמוד מכוון כנגד א"י וירושלים ובהמ"ק וקדשי הקדשים וגם לא נחקה הצדוקים ונעמידנה באופן שביום תקופת ניסן או תקופת תשרי או סמוך להן בו' או בז' ימים כשתזרח השמש בבקר ותכנס בחלון שבאמצע הכותל המזרחי מן הבית הכנסת ויכה הניצוץ כנגדה על הכותל המערבי נוטה הניצוץ מן אמצע הכותל המערבי לצד דרום רחוק מן האמצע באופן שכמו חצי שעה או שעה אחר הזריחה תגיע אל אמצע הכותל ממש מול חלון המזרחי ע"כ אלא שמפני שלא ראיתי נוהגין כן אמרתי אל לבי שהוא לפי שסוברים פי' הגמרא כמשמעה דאדרומי לצד דרום בלבד וא"כ יקשה מה שהקשיתי אמאי לא למערב והא בני מערבא אקרו בני א"י לבני בבל ולתרץ זה צ"ל דסגי ברוח אחת או למערב או לדרום ודר' חביבא דאמר אדרומי לאו לאפוקי למערב אלא משום דלעיל מינה אמרינן הרוצה להחכים ידרים אמר להם שידרימו דבזה מתקיים ג"כ שפניהם לא"י דהא בבל בצפונה דא"י קיימא אבל אה"נ כשהיה פניהם למערב נמי ניחא וא"כ גם לנו סגי לן כשפנינו למזרח זה נ"ל לקיים המנהג ומ"מ דעתי נוטה וכן אני רגיל לעשות לצדד למזרחית דרומית אם לא שאני מתפלל ואני עומד בצד דרום הארון שאז יהיה נראה כהופך עורף ולא פנים כלפי הארון שאז אני הופך פני למזרח בלבד ודי לי אז בשחיות שאני שוחה בנטייה קצת לדרום:

וכשיגיע זמן ק"ש קורא. דמיירי בסתם דרכים שיכול להתעכב ולעמוד עד שיקרא פסוק ראשון כמ"ש במי"ט בשם הרשב"א וכתב רמ"י ובשכמל"ו וכבר כתבתי לדבריו בפ"ב סעיף ו' וכן כתבתי בשם הב"י שם סעיף י"ו:

ועוד דעיקר תפלתו היתה מעומד. ונראה מזה שמי שמתפלל מיושב מדינא חייב לחזור ולהתפלל מעומד וא"כ אע"פ שאנו אין יכולין לכוין בתפלתנו ואין חוזרין משום חסרון כוונה כמ"ש בסמוך וכתבתי ג"כ בסי' י"ג בשם רבינו שאין להתפלל שתי תפלות מנחה גדולה ומנחה קטנה הכא דמדינא נתחייב גם אנו בכל מקום שנהיה מוכרחים להתפלל מיושב כגון האי גונא דבסי' דלעיל כשנוכל צריכים לחזור ולהתפלל מעומד ומדאמרינן סתמא דהוה קאי ומצלי משמע שלא היה מחדש בה דבר ומצלי תפלה הנהוגה בלי תוספת ומגרעת:

שצריך לחזור ולהתפלל. ויראה דאפי' אם כוון בכולן ולא כוון באבות שצריך לחזור נמי והאידנא אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין א"כ למה יחזור טור סי' ק"א ועיין במי"ט פ"ב סי' ג' וכן בס"פ דלקמן:

ולהכי נהגו להתפלל כו'. ויתפללו אותה ביחיד תחלה ככל התפלות ואח"כ יאמר אותה ש"ץ בקול רם ב"י סי' רפ"ו בשם שבולי הלקט:

כדי שתתחולל דעתו עליו. ומפרש בירושלמי דהיינו כשילך ד"א כ"כ התוס' ובקצור ובטור כתב כדי הלוך ד"א משמע דלא בעי שילך והדין עמו שכן מסיק בירושלמי אדאמר התם דמהלך ד"א א"ר אבא ולא סוף דבר עד שיהלך ד"א אלא אפי' שהה כדי הילוך ד"א והב"י לא העיר בזה:

טעה ולא הזכיר של ר"ח. וכתב הסמ"ג דבשבת וי"ט מחזירין אותו ובסמ"ק כתב דאפי' בשבת וי"ט נמי אין מחזירין והכי מסתבר דמאי שנא שבת וי"ט מר"ח כ"כ הטור והב"י כתב דאיכא למימר דבר"ח שהוא יום עשיית מלאכה הקילו בכך מפני טורח צבור כדי שלא יתבטלו ממלאכתן אבל בשבת וי"ט שאין בהם עשיית מלאכה לא רצו להקל והכי נקטינן אבל רמ"א כתב לנהוג כדברי הסמ"ק והטור ורמ"י ז"ל כתב לשתי הסברות והשמיט להכרעתו של רבו רמ"א ז"ל ובאמת דמכיון שהברייתא נקט ר"ח משמע דדוקא ר"ח דאל"כ ה"ל למתני טעה ביום שיש בו מוסף וכמ"ש הב"י אבל אפשר לי לומר דאדרבה הברייתא נקט לרבותא ר"ח שאע"פ שאין חייבים לענגו כמו בשבתות וי"ט אפ"ה חשו על טורח הצבור ומכיון שיש רבותא למנקט ר"ח אע"פ שאם היה אומר יום שיש בו מוסף היה ג"כ נכלל בו ר"ח מ"מ אינו קושיא כ"כ כיון דנקט בלשון קצרה והוי רבותא וכתב רמ"י דאפילו להאומרים דבשבתות וי"ט חוזר אם חל ר"ח בשבת ושכח הש"ץ יע"ו בשחרית דינו כבחול ואין מחזירין אותו דלא פלוג:

מפני טורח הצבור. וכתב הגה' מיימוני פ"י מה"ת שמצאו בתשובת רש"י דהיינו דוקא כשמסיים תפלתו כי האי דקאי עלה ר' חייא דצלי והדר צלי אבל אי ליכא טרחא דצבורא כגון שלא סיים תפלתו חוזר לעבודה ע"כ ואם טעה הש"ץ כשמתפלל בלחש כתב הרמב"ם ז"ל שאינו חוזר ומתפלל שני' מפני טורח צבור אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם ואם טעה באותה שמתפלל בקול רם חוזר לעולם כמו היחיד כ"כ הטור ס"ס קכ"ז וכלומר חוץ מתפלת שחרית למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והב"י הביא נוסחא שבספרי הרמב"ם שבידינו בריש פ"י מה"ת דמסיים בה והוא שלא טעה בג' ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר ולא פי' הב"י מה טעם לחלק בין ג' ראשונות לשאר הברכות בענין הזה ואולי שמפני הדחק הזה כתב רמ"י ז"ל דנ"ל דהיינו דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו שאין בחזרתו טורח צבור כ"כ אבל לא נזכר עד שהשלים תפלתו גם בג' ראשונות לא יחזור מפני טורח צבור ויסמוך על מה שיתפלל בקול רם ע"כ אבל אין דבריו נכונים בזה כלל שהרי אף בר"ח שיש תפלת מוספים לפניו אמרי' שאם נזכר קודם שהשלים חוזר א"כ על כרחנו הא דאמרן הכח דחוזר בג' ראשונות יותר מבשאר הברכות אפי' כשלא נזכר עד שהשלים תפלתו היא ואם באולי שאפשר שהרמב"ם יפורש כדבריו ונאמר דהרמב"ם לא ס"ל להא דתשובות רש"י מ"מ איהו דכתב לתרווייהו ונמשך אחר הש"ע בכך ודאי דאין לחלק בהכי וגם לא ניתקן בדבריו אלא למענו הקושיא אבל מ"מ עדיין במקומה עומדת לשאול מה טעם לחלק בין ג' ראשונות לשאר הברכות יהיה החילוק שביניהם אם מעט אם הרבה:

אבל ביחיד מחזירין אותו. אע"פ ששומע מש"ץ ודלא כפירש"י שאין הלשון משמע כפירושו שהרי תלה אותו מפני שתפלת המוסף לפניו ולא קאמר מפני ששומע מש"ץ טור סי' תכ"ב ור"ל דודאי אם ישמע היחיד התפלה מפי הש"ץ באופן שנתבאר לעיל סי' י"ד בשם בה"ג בהא לא קמיירי ולא בא הטור אלא לומר דפי' הגמרא אינו כפרש"י אלא בש"ץ מיירי אבל לענין הדין ביחיד לא קאמר דלא תסגי ליה כשישמע מהש"ץ אלא קאמר דגמרא דהכא לא מיירי ביחיד וכן תהר"י שכתבו בהדיא דיחיד אפילו בצבור חוזר סיימו ופירשו דאם ירצה לשמוע מש"ץ כו' סגי ליה בהכי ולכך רמ"י ז"ל שכ' לראש דברי תהר"י ה"ל לכתוב גם לסוף דבריהם אלא שלא ראה אותם מפני שהב"י לא העתיק לכל דבריהם:

טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית כו'. הכא לכ"ע הוי דוקא של ר"ח אבל לא דשבתות וי"ט וכמ"ש רבינו לעיל סי' ז' ומטעמיה נמי מוכרח שאין מקדשים כו' והיינו בראש חודש:

מפני שאין מקדשין את החודש אלא ביום. ובגמרא אמר אמימר מסתברא מלתא דרב בחדש מלא אבל בחדש חסר מחזירין אותו א"ל רב אשי לאמימר מכדי רב טעמא קאמר מה לי חסר מה לי מלא אלא ל"ש ופרש"י בחודש מלא כשהחודש שעבר מלא עושין ר"ח ב' ימים הלכך יכול לאומרה למחר דערבית של מחר ר"ח גמור הוא יותר מן הראשון מכדי טעמא קאמר שאין מקדשין את החדש בלילה: 0הדרן עלך תפלת השחר @00פרק ה

קמ"ל דאסור. אפי' בפה ועל היין אבל כלי זמר אסור אפילו שלא על היין וז"ל הרמב"ם בסוף הל' תענית גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיע קול של שיר אסור לשמות בהן ואסור לשמען מפני החרבן ואפי' שירה בפה על היין אסור שנא' בשיר לא ישתו יין אבל לרש"י אף בכלי שיר לא אסור אלא בבית המשתה שהרי פי' זמרא לשורר בבית המשתאות וכתבו התוס' שכן משמע מדקאמר ולשלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין ובפרק בתרא דסוטה תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וכתבו עוד דראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושל' דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ע"כ ועיין לקמן סי"ד:

נסתלקה העטרה מראש כל אדם. וכתב הרמב"ן בתורת האדם דדוקא לחתנים כדדייקינן בסמוך דדוקא לכלות אבל שאר כל האדם מותרים בהם דלא גזרו אלא בשעת שמחה ע"כ ובפירוש עטרה נחלקו בגמ' ופסק הרמב"ם כלוי דאף של קנים ושל חילת שהוא כמין גומא הגדל במים אסור וכן תני לוי במתניתא אף של קנים ושל חילת אסור וכתבו התוס' דלא בעטרות של הראש איירי שאין דרך לעשותן מקנים וחילת אלא כעין כיפה שעושין לחתן שיושב בה:

דומיא דכ"ג בגברי. אבל בנשי שרי ולא בכלה דהא תנן בסוף סוטה בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות הכלות ופירשו בגמרא שהיא עיר של זהב ותנ"ה איזהו עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה אותה כיפה של מילת וכתב הרמב"ן דלאו דוקא עיר של זהב אלא כל שעיקרו של כסף או של זהב אסור אף לכלות ולא התירו להם אלא שעיקרו של מיני צבעונים אע"פ שיש בו משבצות זהב וכ"כ הרמב"ם ז"ל גזרו על עטרות כלות של כסף וזהב אבל עטרות של גדיל מותר לכלות ושאר כל אדם חוץ מחתן וכלה מותרים בכל וז"ל הרמב"ן בתורת האדם לא גזרו על עטרות כלות אלא לכלה אבל לשאר נשים מותר כדתנן (בפ' במה אשה) ולא בעיר של זהב מאי עיר של זהב זה ירושלים דדהבא כדעביד לה ר"ע לדביתהו אלמא אינה אסורה אלא לכלות וכן עטרות חתנים ששנינו דוקא חתנים כו' כמ"ש בשמו לעיל:

שנאמר קול ישורר בחלון וגו'. ותו גרס התם בגמ' א"ר הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור ופי' רש"י דנגדי מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתן. ודבקרי שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין השוורים לתלמים שהולכים לקול השיר שערב עליהם. דגרדאי אינו אלא לשחוק ע"כ ונ"ל שלזה נתכוין הרמב"ם שכתבתי לשונו לעיל בסעיף א' שכתב וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן:

ומנהג כל ישראל לאומרה בבית חתנים ובבית המשתאות. ומיהת איכא בינייהו דבבית חתנים כיון שהוא לצורך מצוה שרי בכל ענין אפי' בכלי שיר וז"ל הטור בשם הראבי"ה מותר לומר לנכרי בשבת לנגן בכלי שיר בחופה דאמירה לנכרי במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר וכו':

העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה. לי"מ שכתבתי במי"ט בשם הטור היינו לענין שאינו צריך לפסוק ולהתפלל וכתב ב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ו מה"ת וכן בסמ"ג וכתב עוד הב"י סי' ע' שנראה מדברי הרמב"ם שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי צבור לק"ש שכתב בפ"ב היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהם ויקרא אם נשאר עת לקרות ע"כ ועמ"ש בזה בפ"ב סעיף נ"ח:

צריך שיכוין את לבו. כלומר צריך שיכוין לבו לאמירות המלות כו' כמ"ש במי"ט וז"ל הטור סי' צ"ח פי' שיכוין פירוש המלות שמוציא בשפתיו (ועיין מ"ש בפ' הרואה סעיף כ"ג) ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אלו היה מדבר לפני מלך ב"ו שהיום כאן ומחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומתכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים קרוב למעלות הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וכתב באו"ח שבשעת התפלה יחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש וכתבו תהר"י ז"ל בשמו בריש פרקין שיחשוב קודם התפלה ברוממות האל ובשפלות האדם ויסיר מלבו כל תענוגות העוה"ז והנאותיהם וכתב עוד הטור התפלה היא במקום הקרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו וכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכי יש עבודה בלב אלא איזהו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים וכתב בתשובת בנימן זאב שאסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא:

צריך שיתן עיניו למטה. לשון הטור סי' צ"ה צריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים ואצו מתפללין כנגד בהמ"ק ולכך צריך שיתן עיניו למטה כנגדו ונחשב כאילו אנו עומדין בו ומתפללין ועיין בסוף פרקין סעיף ע"ב:

כשמתפללין זכרנו ובכן תן פחדך ששוחין וכך העתיק הטור סימן קי"ג אבל בסי' תקפ"ב כתב נוהגין באשכנז להתפלל בר"ה וביוה"כ בכריעה לפי שאנו תלוים בדין לפיכך יכוין להתפלל באימה וביראה והמדקדקים מכוונים לזקוף בסוף הברכה וכו' וכזה ראיתי בתוס' דבפרקין כתבו כלשון רבינו ובספ"ק כתבו וז"ל ובר"ה ויוה"כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכריע בברוך ושיגביה מיד:

וכשמגיעים לסוף הברכה זוקפים. רמ"י בסי' תק"ב השיג על זה דשאני ר"ה ויוה"כ שהם ימי הדין יש להתפלל בהכנעה ומכיון שכרע שוב לא יזקוף וכדאשכחן בפירקין לקמן דמלך מכי כרע שוב אינו זוקף ופירש"י כל הגדול יותר צריך להכניע ביותר וכן באלו הימים צריך הכנעה יתירה וכתב דנראה לי שאין לזקוף ולי אין ראיה מהמלך דאדרבה א"כ מחזי כאלו מדמין עצמנו למלך ועוד דאין אנו כדאין לעשות מנהג שיהיה כנגד דבריהם ז"ל ולפיכך די לנו כשנשחה במקום שאמרו ונזקוף במקום שלא אמרו ובזה אין אנו סותרים דבריהם ז"ל ולכך הנכון כדברי רבינו ז"ל:

יכול יתפלל אדם כל היום כולו. פירושו והדינים המסתעפים ממנו הלא הם כתובים בפ"ג סי' ט"ו:

יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה. גם על זה פקח עיניך וראה מה שכתבנו בפרק דלעיל על סי' י"ט:

יכול ישמיע קולו. הבט נא וראה מה שכתבתי בפ"ג על סי' מ':

כדי שיהא סומך גאולה לתפלה אבל אם בא לומר כו'. ועיין בפ"ק סי' י':

אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות כו'. עיין לקמן סי' כ"א:

ומאי ניהו מתהלה לדוד כו'. מטעמא שכתב בסי' דלקמן בשם רב עמרם ולפי מה שאמרו בפ"ק (ברכות דף ד') דטעמא דאית ביה אלפא ביתא ופותח את ידך וכתבו תהר"י בשמו דכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקב"ה שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כינים אומרים הגאונים שצריך לכוון באמירתו ואם לא כוון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת ונראה שאע"פ שלא כוון בכולו כיון שכוון בפסוק פותח את ידך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה הוא בעבור זה הפסוק ע"כ ולעיל בפ"ק סי' ו' כתב רבינו דאומרים מתחלה פסוק אשרי יושבי ביתך משום דמיניה נפקא לן דצריך שישהה אדם שעה אחת כו' וכ"כ התוס' בפירקין דף ל"ב דמש"ה תקנו לומר זה הפסוק קודם תהלה לדוד לאפוקי מהני דאומרים אשרי הרבה ע"כ ולדבריהם היה לנו שלא לומר פסוק אשרי העם שככה ואע"פ שודאי שמשמעו קרוב לענין הזמירות וז"ל רמ"י ואומרים גם פסוק אשרי העם כו' כלומר שנותנין לו שבח ותודה שזכינו לכך שנהללו תמיד ע"כ ונמצא הודאה כיוצא בזה בתיקון הראשון של מודים דרבנן כמ"ש רבינו בפ"ג סי' כ' מ"מ לדברי התוס' לא היה לנו לאומרו אך על מנהג בכיוצא בזה ודאי דנהרא נהרא ופשטיה והרי יש לנו עוד פסוקים נוספים אחר הודו לה' קראו ואחר שירת היה וזולתו וכ"כ הטור כמ"ש לשונו בסמוך עוד כתב רבינו בפ"ק שמסיימים מזמור דתהלה לדוד בפסוק ואנחנו נברך כו' ושם כתבתי בשם רב עמרם דטעמא לשלשולי הללויה בתר הללויה ולפי אותו הטעם לא היה לנו לאומרו אלא כשאנו אומרים אותו עם המזמורים שפותחים וחותמים בהללויה אבל בכלבו כתוב טעם אחר שלפי שאמרו האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב לפיכך אומרים אחריו ואנחנו נברך כו' כלומר שנזכה לאמרו לעוה"ב ולפי זה יש לאומרו בכל פעם ופעם והב"י סי' נ"א כתב עוד דאפי' לטעם הראשון יש לומר שלא ראו לחסרו בשום פעם שלא לחלק בקריאת מזמור זה בין פעם לפעם ע"כ ומנהג לכפול פסוק כל הנשמה ופי' הב"י שהטעם כדי להודיע שנגמרו המזמורים של סוף תהלים וכתב הטור שיש מקומות שנוהגים לומר מזמור לתודה (ועיין לקמן שאין מנהגינו להתחיל במזמור לתודה) הודו לה' קראו בשמו וכאשר הוא כתוב בד"ה לפי שדוד קבעו לאומרו בכל יום בפני הארון וכשמגיע לכי כל אלהי העמים אלילים יש להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה שלא יהא כחוזר למעלה ע"כ וזה המזמור שבד"ה א' ט"ז הוא שני מזמורים בספר תהלים השני מתחיל משירו לה' אע"פ שבתהלים יש בהם קצת שינוים ענינם אחד וכתב הרד"ק שרז"ל אמרו שגם לפני הארון היה מתחלק לשנים שעד שירו לה' היו אומרים בבקר ומשירו לה' וגו' היו אומרים בערב ונהג מורי מהר"ר יעקב גינצבורג ז"ל לחזור ולומר שירו לה' קודם תפלת מנחה מטעם זה. בפ' היה קורא כתב הרי"ף גבי צריך להתיז זי"ן דלמען תזכרו בשם ירושלמי שצריך להתיז כל"ח וכתב בפירושו דלא לשתמע כל עולם וכן צריך להתיז סמ"ך של חסדו ע"כ כלומר דלא לשתמע כשי"ן חשדו לשון חשד ובספר הנקרא אמרי נועם בפ' שלח לך מפרש דהוי משמע כשתי רשויות דדו שתים א"נ דלא לשתמע חזדו ע"כ ולעולם לאו למימרא שידגיש הסמ"ך בדגש חזק ותיעשה בשו"א נע שלא כמשפט שאין לשנות התנועות כלל כמו שכתבתי בפ"ב סעיף מ' וכתב עוד הטור יש שמוסיפים עוד פסוקים אחרים וכל מקום ומקום לפי מנהגו וכתב רמ"י שאין לומר פסוק מי ימלל וגו' קודם שמתחיל בזמירות שאז יהיה משמעו מי שהוא רוצה למלל גבורות ה' כדי שישמיע כל תהלתו יאמר הודו לה' וגו' אבל אם יאמר אחר שסיים יהיה משמעו הנה אע"פ שאפסיק לא דסיימתיה לשבחיה כי מי ימלל וגו' ע"כ ומנהג ארצות אלו להתחיל בהודו לה' וגו' כמ"ש בד"ה ובהוספת מקצת פסוקים ואח"כ אומרים מזמור לתודה וכתב בס' א"ח במזמור לתודה מצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן כדאמרינן כל שירות עתידין ליבטל חוץ ממזמור לתודה וכתב הטור דבאשכנז נהגו שלא לומר מזמור לתודה בשבת וי"ט לפי שאין תודה קריבה בהן ואע"פ שהוא דחה הטעם מ"מ כך נהגו ועוד כתוב במנהגים שגם בערב פסח א"א אותו וכן בחוה"מ דפסח לפי שמקצת חלות תודה היו של חמץ ואין קרבין בפסח ואף בע"פ שאין מביאין קדשים לבית הפסול שאין אוכלין חמץ כולו יומא וכן א"א אותו בעי"כ נמי מהאי טעמא שאין נאכל בלילה ובשבתות וי"ט מוסיפים שאר מזמורים ונהרא נהרא ופשטיה וכתב בס' א"ח שבי"ט מדלגין הפסוק מזמור שיר ליום השבת ומתחילין טוב להודות לה' ע"כ וכ"כ במנהנים במנהג דע"פ והגיה עליו המגיה שהוא טעות כי גם י"ט נקרא שבת שנאמר ממחרת השבת אך שהפסוק נדרש על שבת ע"כ כלומר שהמזמור הזה על שבת ניתקן כמו שאמרו שיר שהלוים היו אומרים כו' והוא משנה בסוף מסכת תמיד אבל נראה בעיני שכשם שאומר ומתחיל בטוב להודות שאינו אומר אלא השבח והזמרה ולא שיהא כנגד מה שהיו אומרים הלוים ביום הזה כן גם אף אם נאמר ג"כ הפסוק של מזמור שיר ליום השבת לא שמפני כן יהיה הכונה למזמור שאומר ביום הזה אלא סדר שבחות וזמירות הוא אומר אבל ודאי שזה טעות המשנים ואומרים ליו"ט במקום ליום השבת שזה ודאי כמתכוין לומר שהמזמור הזה על י"ט ניתקן לאומרו והא ליתא דלשבת ניתקן כמתני' דתמיד ואע"פ שבסוף המנהגים כתב א"א בי"ט מזמור שיר ליום השבת אלא לי"ט או להתחיל טוב להודות אין נ"ל כדבריו. וכתב עוד הטור בתיקון הגאונים יש נוהגין לומר ויברך דויד וגו' עד ומהללים לשם תפארתך כאשר הוא בס' ד"ה (ונהגו לעמוד כשאומרים אותו) ויברכו שם כבודך עד שירת הים כאשר הוא בס' עזרא ושירת הים והטעם לפי שכל אותן ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח דורש במכילתא מתוך שירת הים ומתוך אותם פסוקים של ויברך דויד ע"כ ועיין לקמן סי' כ"ב בענין השתחויות וכתב בס' א"ח דיזהר לומר מי כמוך נאדר בקדש כ"ף דגושה שאל"כ נמצא כמחרף כאומר ה' מיכה ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה העגל שנאמר ועבר בים צרה ואין להקשות מפסוק כל עצמותי וגו' שהיא רפויה שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכן יקרא ידמו כאבן הכ"ף דגושה שלא יהא נראה כאומר ידמוך אבן כלומר ידמו אותך לאבן ח"ו וכן עם זו גאלת הגימ"ל דגושה שאם תהיה רפויה נראה כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף כ"מ ע"כ וא"ת למה מזכיר כ"ף דמי כמוכה נאדר ולא מי כמוכה באלים לא קשיא שזה אינו סמוך לשם וכתב הרד"א שכופלים פסוק ה' ימלוך לעולם ועד מפני שהוא סוף השירה ואם לא היו כופלים אותו לא היה נראה שהוא סוף השירה ע"כ ואע"פ שבב"י כתב בשם א"ח שלא לכפלו מהטעם שכתב שם מ"מ בק ליש לדחות הטעם ולכך אין לשנות המנהגים שבמקומות דנהרא נהרא ופשטיה כתב עוד בא"ח בשם ה"ר נתן אותן בני אדם שאומרים פסוקים במרוצה כשיש שם מנין (כלומר שיוכלו להתפלל ביו"ד) לא יאות עבדין שמקצרים שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם היש מושל שיתרצה בכך ע"כ:

ברוך שאמר. נ' הטור ריש סי' נ"א ברוך שאמר כו' צריך לאומרו בניגון ונעימה כי הוא שיר נאה ונחמד וכתב בס' היכלות שיש בו פ"ז תיבות וסימן ראשו כתם פז וכן הוא נוסח האשכנזים ע"כ ובנוסחאות ראשונות ראיתי ונמליכך ונזכיר שמך מלכנו ונראה שאח"כ הוגה ונזכיר שמך ונמליכך מלכנו כדי לחבר לשון מלוכה למלכנו אבל נראה בעיני שאין להגיה נוסחא ראשונה שיש ד' לשונות ביחד ונגדלך ונשבחך ונפארך ונמליכך והם ממש כנגד ד' שמות המרכבה העליונה הידוע בספרי המקובלים והמנהג לעמוד כשאומר ברוך שאמר כו' וכתב הטור אם סיים ברוך שאמר קודם שסיים החזן יש לו לענות אמן אחר ברכת החזן ובפ"ב סעיף ל"ב כתבתי שרבינו הרא"ש היה נוהג למהר כדי שיסיים קודם הש"ץ ויענה אמן ומכל מקום כתב ב"י שיש לדקדק מלשון הטור שלא כתב שימהר ויסיים דלא קאמר רבינו הרא"ש שחייב אדם לעשות כן אלא שהוא היה נוהג כך ורשות הוא ביד כל אדם:

וישתבח. אינה פותחת בברוך שהיא סמוכה לחברתה כמ"ש בשם התוס' במי"ט כתב הטור סימן נ"ד וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות ואל ההודאות כו' עד חי העולמים והטעם כתב הב"י ר"ס נ"ג בשם התוס' דפרק הרואה אהא דאמר גבי ברכת הגשמים הלכך נמרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות דמש"ה תקנו כן בישתבח לומר תרווייהו גדול בתשבחות אל ההודאות וכתב עוד הטור בשם רבינו ז"ל שאין לענות אמן אחר בא"י מלך מהולל בתשבחות שאין זה סיום הברכה אלא אחר חי העולמים שזה סיום הברכה:

הלכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאישתעויי כו'. וכ' הטור סי' נ"א דמיהו לא עדיף מק"ש וברכותיה הלכך בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע המזמור שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ועי' בפ"ב סי' ה' ובסעיף ל"ט בפ"ג וכתב הב"י שנראה מדברי הכלבו סי' ד' שאע"פ שלעניני מצוה יכול להפסיק בין ישתבח ליוצר כדלקמן בין ב"ש לישתבח לא יפסיק וכתב עוד הב"י בר"ס נ"ג שאין לברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח אלא בין ישתבח ליוצר ועיין בסעיף דלקמן גם עיין בדברי רבינו בפרק ב' סעיף י' ורמ"א כתב דש"ץ אם לא היה לו טלית תחלה יתעטף בציצית (ור"ל שיברך ג"כ וכ"כ רמ"י) קודם שיתחיל ישתבח כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק כתב הרד"א שהר"ם כשהיה צריך להפסיק בין ב"ש לישתבח היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם וגו' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וברוך ה' אלהי ישראל וברוך שם כבודו לעולם כו' וכשחזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר ג"כ אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה וכתב רמ"י דמטעם זה קבעו הפסוקים האלה אחר כל הנשמה תהלל יה שברוב פעמים כשמפסיקים מפסיקים שם ע"כ ואין אני רואה שום טעם בזה שהרי אינו רשאי להפסיק אפי' לעניני מצוה אלא כשיזדמן שמפני היראה או הכבוד צריך לשאול ולהשיב או לעטוף ציצית כשיזדמן לו עכשיו ולכל דבר המזדמן אין לו מקום ועת קבוע לכן נ"ל שהטעם שהוקבעו בזמירות כדי שיהיו רגילים וידועים בפי כל לאומרם לכשיצטרך ולא יוכלו לקבעם בין תהלה לכל הנשמה שלא להפסיק במזמורי תהלים וכבר קבעו שאר מזמורים קודם לתהלה והתחילו עתה לקבוע ויברך דויד וכו' מהטעם שנתבאר לעיל וראו להקדים בכאן אלו הפסוקים שמדברים כולם בלשון ברכה וכדי שיהיו שגורים ורגילים בפי כל לאומרם לכשיצטרך להם מפני ההפסקות וכתב עוד רמ"א בשם מהרי"ל שאם אין מנין בבהכ"נ ימתין הש"ץ עם ישתבח וישתוק עד שיבא מנין ויאמר ישתבח וקדיש ול' הטור ר"ס נ"ג עומד הש"ץ ומתחיל ישתבח וכתב ב"י בשם הכלבו שהטעם כדי לומר עליו קדיש ומשום כך אומרו מעומד לפני העמוד (והמנהג שגם היחיד עומד כשאומר ישתבח וכ"כ רמ"א בסי' נ"א) וכתב מהר"י חביב דבתנאי שכבר בירך הש"ץ ברוך שאמר ופסוקי דזמרה דהיאך יאמר ברכה בלא מה שניתקנה עליהם ועיין בסימן דלקמן דבקצת פסוקי דזמרה נמי סגי וכתב הב"י דאע"ג שבספ"ק דברכות איכא מ"ד שהיו אומרים ברכת אהבת עולם לבדה קודם שיקראו את שמע ושיברכו יוצר אור לא ילפינן מהתם דהיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר וכיון דלא אשכחינן ליה בשום פוסק אין לשנות מסדר שסדרום ותקנום עכ"ל ול"נ דודאי דלאו בחדא מחתא מחתינהו אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דאין ענין אלו הברכות שניתקנו על פסוקי דזמרה כמו הברכות של ק"ש שלא ניתקנו על ק"ש כמו שהסכימו הגאונים וכתבו הב"י בסי' רל"ה בשם הרשב"א ואני כתבתיו בפ"ק סעיף ה':

עד דמסיים ליה י"ח. ואפי' בין ישתבח ליוצר אור לא יפסיק כמ"ש במי"ט בשם הירושלמי ומיהו כתב הטור בסי' נ"ד בשם רב עמרם דה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל במידי דצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעי למפסק ליה שפיר דמי וכתב רמ"א בשם הכלבו שמזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבהכ"נ שיעשו לו דין בין ישתבח ליוצר אור דכל זה מקרי לצורך מצוה ולאח"כ כשחוזרין להתפלל יאמר הש"ץ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש וכתב עוד רמ"א בשם הא"ז דפרק תפלת השחר שמי שלא היו לו ציצית או תפילין והביאו לו בין ישתבח לקדיש יכול להניחם ולברך עליהם אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר ועיין בפ"ב סי' י' וכתב ב"י ס"ס נ"ז בשם ספר המנהיג שדבר פשוט הוא שאחר שאמר החזן קדיש וברכו כאלו התחיל ביוצר אור ואין לספר אף בצרכי רבים ולהוציא מאותם המקומות שצועקים על חבריהם בצבור בזה ואח"כ מתחיל החזן והוא רחום יכפר עון זה שהרי הם מפסיקים בין סדור השבח לתפלה בצרכי יחיד ולא יתכן ע"כ ואע"פ שלפי סוף לשונו נראה דלעולם אין לצעוק על חבריהם מכי מתחיל ברוך שאמר כו' מכל מקום יש לחלק מראש דבריו דשאני קודם קדיש וברכו וכדברי הכלבו וכתב הב"י בר"ס קל"א שדקדק הרשב"א אהא דהזהב כל יומא לא הוה שבקת ליה למיפל על אפיה וכי לא היתה כל היום זזה ממנו אלא שהיתה מפסקתו בין תפלה לתחנה שאז לא היתה תפלתו נשמעת כ"כ אלמא דאינו בדין להפסיק וכ"כ בא"ח שאין לדבר בין תפלה לתחנה דכולא כתפלה אריכתא היא:

ומזמור של תהלה לדוד עד מעתה ועד עולם הללויה. כ"כ בש"ע סי' נ"ב ועיין לעיל סעיף ט"ו ואם יש שהות קצת יותר יעשה כמ"ש הטור בשם רב נטרונאי שאומר ג"כ מזמור הללו אל בקדשו ורמ"י השמיט לזה ולא ידעתי למה ואם יש לו יותר שהות יעשה כמו שכתבו הגה' מיי' בשם ס"ה שאומר אשרי ומדלג ואומר הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו וטעמייהו כתב הב"י מהא דפירש"י על הא דבסי' דלעיל יהא חלקי כי אמרינן בפסוקי דזמרה שמפרש שני מזמורים של הלולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו ע"כ ואינו אומר המזמור שביניהם שירו לה' שיר חדש. ונראה דז"ש שאומר אשרי לאו דוקא אלא ר"ל תהלה לדוד דודאי שאותן שני פסוקים אשרי אינם עיקר וכמ"ש בסעיף ט"ו וכן בש"ע לא הזכיר אשרי והגהת מיי' פ"ז מה"ת כתבו דבתשו' מצאו שרש"י היה אומר כל פסוקי דזמרה עד והלל לה' וכו' עד והוא רחום הסמוך לו ואז הוא מדלג מוהוא רחום זה עד והוא רחום דתהלה לפי שאינו אלא לקוטי פסוקים מה שבינתיים וגומר מתהלה ואילך עד סוף תהלים ע"כ דדבריהם שרש"י נהג כמנהג שכתבתי בסעיף ט"ו בשם הטור שאמרו מזמור לתודה קודם הודו לה' קראו והיינו דכ' ההג"ה שבינתיים אינה אלא לקוטי פסוקים וצ"ל גם כן שלא היה אומר ב' פסוקים דרוממו וגם פסוק ה' הושיעה שאחר והוא רחום וגם ממה שכתב וגומר מתהלה לדוד נראה מזה שלא היה מדקדק לומר אשרי וכמ"ש בסמוך וממה שכתבתי אתה למד שיש לומר גם כן מזמור לתודה כשיש שהות דהא ודאי שרש"י נמי לא אמר כל אלו אלא כשהיה שהות ולכן רמ"א ורמ"י שלא בדקדוק כתבו שמתחיל הודו כו' ומדלג הכל שנראה מדבריהם לדלג גם מזמור לתודה ולשטה זו שמשם למדו מבואר לדעתי שרש"י היה אומר ג"כ מזמור לתודה ולכך היה להם לפרש זה ובכל אלו החלוקים מתחיל בב"ש ומסיים בישתבח:

ואח"כ יקרא פסוקי דזמרה עם הברכות שלפניהם ושלאחריהם. אבל רב נטרונאי גאון לא השיב כן כמ"ש הטור בשמו דלאחר התפלה לא יאמר אותם כל עיקר ובאין לו שהות אפילו לומר רק תהלה לדוד קא מיירי כמו שפירש הב"י וגם פירש הב"י דלא אמר רב נטרונאי שלא לומר אלא עם הברכות אבל בלא הברכות יכול לאמרם ולואי דלימרינהו כוליה יומא והביא ראיה לדבריו מתשו' הרשב"א וכתב עוד שכן ראוי לנהוג דכיון דספק במידי דברכות יש לחוש שלא יברך ברכה לבטלה וכתב מהרא"י דלדברי כולם הברכות שאנו מברכין בבוקר יכול לאמרם אחר תפלתו ולא יכול רשות קאמר אלא חובה למימרינהו שלא נפטר מהם בשלא היה יכול לאמרם קודם תפלה ולא עבר זמנה דהא בלאו הכי אינו אומרם בזמנם שנסדרו כדאיתא בגמרא בסוף פ' הרואה ומיהו בברכת התורה יש להסתפק אי סגי באהבה רבה הואיל וקרא קריאת שמע בסמוך לה וכמו שכתבתי כבר בפ"ק סימן י"ג אלא שלדברי רמ"י אין ספק בדבר דק"ש לא פטרתו:

וכמה הוא של פרקים משלשים ולהלן. ולפי זה ר"ח אין צריך כן כתב הטור סימן ק' דמשמע ליה שצריך שיעברו ל' יום שלמים שלא התפלל אותה תפלה אבל הרמב"ם כתב של פרקים כגון של ר"ח ומועדות וכתב הב"י שכן יש ג"כ לפרש דברי רבינו הרא"ש דר"ל כשחוזר להתפלל ביום תשלום ל' שהתפלל אותה תפלה וזהו מר"ח לר"ח ע"כ וכך סתם דבריו בש"ע אבל ר"ל שהטור נטה מפי' זה לא מלבד שאינו במשמע הלשון דא"כ לא ה"ל לומר לישנא דלהלן אלא שיאמר לל' יום אלא גם מטעם שכן בפרש"י פי' ושל פרקים מועדות ולא הזכיר דר"ח ובריש פרק הרואה אכתוב עוד מזה בס"ד וכתב הב"י שהר"ר מנוח נסתפק דהא דאמרן שצריך שיסדיר דלמא היינו דוקא כשקורא ע"פ אבל כשכתובה לפניו לא וליה פשיטא ליה דאפ"ה צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות ע"כ ורמ"א כתב שנוהגים שלא להסדיר כשכתובה לפניו:

שצריך שיכוין את לבו. עיין לעיל סי' ג':

שלא ישמיע קולו בתפלה. עיין בפ"ג סימן מ':

ששכור אסור להתפלל. עיין בסימן דלקמן:

שאסור לישב בד' אמות של תפלה ולעבור. עיין פרק דלעיל סימן ד' ואם ישב כבר כתב הטור בשם אביו רבינו ז"ל שהיה אומר שא"צ לקום שהרי זה בא בגבולו ול' הגמרא משמע כדבריו מדלא קאמר אסור להיות יושב ע"כ ומצאתי בגליון הקצור ב"י ג"כ זה הדקדוק ונתן טעם לדבר דמפני כבוד השכינה הוא דאסור שאין אדם אוסר על חבירו מקומו המותר לו ושכן מדקדק הר"ר יצחק מדמפי"ר במ"ק דאסור לישב בד"א של מנודה שאם בא אצלו אינו חייב לעמוד נמי מהאי טעמא שאין אדם אוסר על חבירו מקום המותר לו ע"כ ואע"פ שהקשה הטור מן הנדון ועלי יושב ואפ"ה עמד כבר תירץ הב"י דלדרשה דריב"ל אתא שהושיבו אותו בו ביום לכ"ג וא"נ לשון עכבה הוא כמו ותשבו בקדש ימים רבים ומהרי"א ז"ל כתב דגם רבינו הרא"ש לא אמר אלא שאינו חייב לקום אבל מ"מ מדת חסידות הוא שיקום אפי' בכה"ג אע"פ שזה עשה שלא כהוגן ומזה הצד עמד עלי ע"כ וכתב בא"ח שאם העומד בצד המתפלל חלוש ואינו יכול לעמוד כ"כ עד שיגמור האחר תפלתו מותר לו שישב ופי' הב"י טעמא דהרי חולשתו מוכחת עליו שמפני כך יושב ולא כאילו הוא אינו מקבל עליו עול מלכות שמים כחבירו:

בין מלפניו בין מן הצדדין. כבר כתבתי במי"ט שהתוס' כתבו בין מלאחריו וכתבתי גם כן שאפילו לרבינו לאו משום דלא ס"ל שיהא אסור מלאחריו אלא דקרא לאו בהכי מיירי משום דאחורי ארי ולא אחורי אשה אבל באיש אה"נ דמכל מקום אסור לאחריו ואפשר נמי דגרסי' בדברי רבינו גם כן כמו בדברי התוספות כמ"ש במי"ט וגם רמ"א הגיה בין מלאחריו ולכך אין לשמוע לרמ"י ז"ל שהשמיט מלאחריו ועיין עוד בסמוך כתב בס' אהל מועד דדוקא מן הצד לא אסרו אלא בד"א אבל כנגדו אפילו כמלא עיניו אסור ואפילו עוסק בק"ש ע"כ והשתא כי אתא קרא דבזה בגימטריא י"ב על כרחנו ללמד על לצדדין ולאחרים הוא דאתא ומיהו דרשה זו לא אתמר בגמ' ואולי דבעל אהל מועד לא דרש כלל הגימטריא ומפרש שאסור לישב בד"א על הצדדין בלבד ולא על אחורי שאין בו איסור ולפניו לא משום שאין בו היתר אפילו ברחוק מן ד' אמות אבל לפי זה גם שיעור ד"א צריך לומר שאין בו אלא סברא בעלמא שהוא גבולו של אדם לכמה דברים ומ"מ אין לנטות מדברי התוספות דאסרו אף לאחוריו כיון שגם רמ"א כתב לדבריהם ושאפשר שגם רבינו סובר כן:

וכיוצא בהן בשאר דברי שיר ושבח. כמ"ש בהגהת מיי' פ"ה וכ"כ בתרומת הדשן סי' ג' ואפשר שאף אם עוסק בפרק איזהו מקומן כעוסק בתפלה דמי כיון שמסודר לאומרו קודם תפלה והטור כתב דבד"ת לא דלא הוי כמו עוסק בתפלה שהטעה שאסור לישב בתוך ד"א של תפלה מפני שנראה כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל וכשהוא עוסק בק"ש ובברכותיה אזל ליה האי טעמא אבל אם עוסק בתורה איכא האי טעמא ע"כ אבל הסמ"ג כתב בשם תשובת הגאונים דה"ה לעוסק בתורה דמותר וכ"כ הסמ"ק וכתב ב"י דלפי זה לא הזכירו עוסק בק"ש כו' אלא משום דאורחא דמלתא הכי הוא אבל ה"ה לעוסק בתורה דכיון דמי שתורתו אומנתו אינו מפסיק מת"ת לתפלה (כדאיתא בפ"ק דשבת) כל שעוסק בתורה כמתפלל דמי ועדיף מיניה:

אל יתפלל. כתב רמ"א בסימן צ"ד בשם המרדכי דדין ק"ש כדין תפלה איברא דהמרדכי פרק הדר הביא להירושלמי שכתבו הב"י ג"כ דחד חסיד שאל לאליהו מהו שיקרא ק"ש א"ל ולא יראה בך ערות דיבור אלא דהב"י כתב דיש נוסחאות שכתב בהם ערום מהו כו' ומוכח נמי מהמרדכי דלענין שתוי אתמר דהרי הוא כתב בלשון התוס' ורבינו דבפ' הדר דמפרשים לירושלמי לענין שתוי ולא לענין שכור וא"כ ודאי דכל דין תפלה יש לק"ש שהרי בשתוי השיב אליהו ולא יראה וגו' אלא דאיכא להקשות מה שהקשה הב"י מהא דפ"ק דמכילתין א"ל ר"ג אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות ומשמע שמיד שגמרו המשתה באו כדקתני מעשה ובאו בניו בבית המשתה א"ל לא קרינו את שמע ומתוך זה פי' הוא הירושלמי דדוקא בשכור אתמר ולא בשתוי אי נמי כנ"א דבערום מיירי אבל להמרדכי אי אפשר לומר כן כמ"ש וצריך לומר דלא מיד באו לרבן גמליאל אלא קתני שבאו מבית המשתה להתנצלותם למה לא קראו אבל כשבאו לפניו כבר יינם סר מעליהם ולפיכך אמר להם שמחויבים לקרות אם לא עלה עמוד השחר אלא דאכתי תקשה מה שהקשה הב"י דלמה שלאחר שעלה עמוד השחר לא היו יכולים לקרות מאי שנא מדהתם הנהו זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דרבי יהושע בן לוי שא"ל לקרות לאחר שעלה עמוד השחר ואין לתרץ כדמשני הב"י דהנהו נרדמו וישנו ולא יכלו לקרות ואלו הקיצו ויכלו לקרות דמכיון דלהמרדכי בשעה ששתו לא היו רשאים לקרות ואחר כך לא קראו מכח ספק שלא ידעו אם היו רשאים לקרות אין לך טועה גדול מזה ולמה לא יקראו כמו שאר טועה ואנוס ואם נחלק כתירוץ הראשון שכתב הב"י דבני רבן גמליאל לא היו במשתה של מצוה יקשה על רמ"א שלא ה"ל לסתום אלא לפרש זה החילוק שבין סעודה באינו של מצוה לסעודה של מצוה וכמו שמפני זה שלא חילק כן הטור נטה לו הב"י לתירוץ האחר שכתבתי בשמו וגם הוא אינו עולה לדברי המרדכי ונמצא שמה שסתם רמ"א וכתב דדין קריאת שמע כדין תפלה תקשה עליו כמו שהקשיתי ועוד שהרי בברכת המזון פסק השו"ע בסימן קפ"ה דשכור מברך ואם כן פירוש הירושלמי בשכור דלא כמו שפירשו המרדכי בשתוי ולא הגיה רמ"א שם והרי אם כן יסתור דבריו דהכא מדהתם דהכא צריך לפרש הירושלמי בשתוי והתם צריך לפרש בשכור ורמ"י ז"ל כתב לדבריו של רמ"א וכתב גם כן דיש מקילין בקריאת שמע אבל מבואר בדבריו שאפילו בשכור מקילין לקרות דמדמי קריאת שמע לברכת המזון וזה אינו מוכרח שאף על פי שלנוסח הא' של הירושלמי דגרס ערום מהו כו' ולא אתמר כלל מדין קריאת שמע ואפשר לומר דדין קריאת שמע שוה לברכת המזון מכל מקום הרי יש נוסח הירושלמי דלא גרס ערום והיא היא של המרדכי ולמה נדחה אותה לגמרי אלא נקיימנה בשכור ולא בשתוי וכפי' הב"י וכאשר כבר גם כן הוכחתי במעדני יום טוב דירושלמי ודאי לאו בשתוי מיירי אלא בשכור ויהיה דין קריאת שמע שוה לתפלה ושוה לברכת המזון ששוה לתפלה שאם הוא שכור לא יקרא משום ולא יראה וגו' ושוה לברכת המזון כשאינו אלא שתוי ומתורצים הקושיות מהא דפ"ק וכמו שתירץ אותה הב"י בתירוץ השני שכתבתי בראשונה ולאו דוקא פי' הב"י שישנו ונרדמו אלא כשנשתכר שלא יוכל לדבר בפני המלך אסור כההוא דירושלמי והב"י לשון רש"י נקט ורש"י אורחא דמלתא קאמר דאין דרך להשתכר ולשתות עד לאחר שיעלה עמוד השחר אלא ודאי שישנו ונרדמו מ"מ מיד שנשתכרו בשכרות היו אסורים מטעם הירושלמי כך נ"ל להלכה ולמעשה:

ואם התפלל תפלתו תועבה. וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו כמו שכתב רבינו פרק הדר וכתב הטור שאפילו אם עבר זמן התפלה יש לה תשלומין בשוגג דבפרק דלעיל סימן ב' ופי' הב"י דנלמד מההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דריב"ל דפ"ק שכתבתי לעיל שאמר להם לקרות שמע לאחר שעלה עמוד השחר ובתפלה עדיפא דאלו בק"ש דוקא בשנשתכרו לגמרי כההיא עובדא אבל בשתויים ויכולים לדבר בפני המלך לא מקרו אנוסים כשלא קראו לפי שיכולים היו לרזרות דשתוי מותר בק"ש וכעובדא דבני ר"ג משא"כ בתפלה דשתוי אסור ולפיכך לענין תפלה אפילו שתוי נדון כאונס ויש לו תשלומין וכתב עוד הב"י דיש ג"כ לחלק בתפלה בין התחיל קודם שהגיע זמן התפלה להתחיל אחר שהגיע דכל שהתחיל במשתה אחר שהגיע זמן התפלה יש לדונו כמזיד מפני שהיה לו להתפלל תחלה ואפשר שמאחר שהיה סבור שיש שהות להתפלל אח"כ לא מקרי מזיד וכן מוכיחין דברי נ"י דפ' כיצד הרגל עכ"ל וכדברי הנ"י כתב בספרו הש"ע סי' ק"ח סעיף ח' ואע"פ שדברי נ"י אמורין לענין שאר עסקים ולא מיירי בענין שכרות מ"מ הוסיף הוא בש"ע וכתב וכן שכור כו' נראה מזה שסובר בודאי כסברא השניה שלו ומפני כן הוא שהוסיף וביאר וכן שכור כו' ואע"פ שכבר נתבאר בריש סימן נ"ט חזר ושנאו עליו מפני זה הדבר שנתחדש בו לדמות אותו לאלו הדברים שכתב הב"י דכל שסבור שיש שהות מקרי אנוס וא"כ אפילו התחיל אחר שהגיע הזמן ומפני כך אני תמה על רמ"י ז"ל שפסק בסימן צ"ט כסברא הראשונה של הב"י אפ"ה כתב כל ל' הש"ע בסימן ק"ח סעיף ח' ונמצאו דבריו סותרין זה את זה:

שתוי יין שיכול לדבר בפני המלך. ומששתה רביעית לא יתפלל לכתחלה כ"כ הטור והרמב"ם בפ"ד מה"ת וכתב הכ"מ דהכי משמע בפ' הדר דברביעית מקרי שתוי ע"כ טעמו דאמרינן שתוי רביעית יין אל יורה ומשמע ליה דה"ה דאל יתפלל והיה אפשר לומר דגרס אל יתפלל שכן גורס המרדכי דפרקין אלא שהרמב"ם כתבה לענין הוראה פ"ק מהל' ביאת המקדש וא"כ על כרחינו חדא מכלל חברתא נשמע והתוס' דחו לגירסא דאל יתפלל וגם בהל' ביאת המקדש האריך בו כמ"ש לקמן וכן נניח ג"כ להרמב"ם והטור גי' דאל יורה ודמינה ס"ל דה"ה לתפלה וכתב בתרומת הדשן סימן מ"ב שנראה מהסוגיא דגמרא (וכמו שאכתוב אותה בסמוך) דיש לחלק בין יינות שלנו ליינות שלהם שהיו חזקים והפוסקים לא כתבו וסתמו דבריהם לפי שלא ידעו השיעור וכתב רמ"א ז"ל דנ"ל דכ"ש אם מתפללין מתוך סידור שבידו שאין חוששין לשכרות מעט ע"כ ואמרינן תו התם בפ' הדר ומייתי לה רבינו התם אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא ששתה כדי רביעית אבל שתה יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו ושינה משכרתו ע"כ כתבו רבינו בפ' הדר אבל תו בגמרא דהתם דמקשינן ודרך מיל מפיגה היין והתניא מעשה בר"ג שהיה רוכב כו' אמר לזה שעמו כלום שתינו רביעית יין האטלקי א"ל הן א"כ יטייל אחרינו עד שיפיג ייננו וטייל אחריהן ג' מילין ומשני שאני יין האיטלקי דמשכר טפי והאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא ששתה רביעית אבל שתה יותר מרביעית כ"ש דרך טורדתו ושינה משכרתו רכוב שאני השתא דאתית להכי לרמי בר אבא נמי ל"ק רכוב שאני פרש"י לרמי בר אבא נמי דאמר דרך מיל והכא תני ג' מילין לא תקשי דרכוב שאני דאין לו טורח לפיכך אין מפיגו כל כך ע"כ שמעינן דלמסקנא דהשתא דאתית להכי לא מהני דרך מיל לרביעית אלא בהולך ברגליו אבל רכוב צריך ג' מילין וביותר מרביעית לא שמעינן ולא מידי דהא השתא לא צריכה לשנויא קמא דשאני יין האיטלקי אלא מדלא שתה אלא רביעית לא פלגינן בין יין ליין ור"ג ששאל על היין ששתה שהיה איטלקי כמה הוה לא דנ"מ מידי על מה שהיה איטלקי אלא מפני שכך היה המעשה ששתה איטלקי וכמו שג"כ לדעת המקשה לא ס"ד שיהיה חילוק בין יין ליין אבל נוכל לומר דהך דהשתא דאתית להכי אינו אלא דחייה בעלמא והאמת כדמסיק מעיקרא דשאני יין האיטלקי וכדדייק ר"ג למנקט בשאלתו יין האיטלקי ולפי זה שמעינן דכששתה יותר מרביעית בשאר יין דרכיבה מהני ומיהת בג' מילין וברביעית לא שמענו שום חילוק בין הליכה לרכיבה ובין כך ובין כך לקיים שתי האוקימתות ביחד א"א דהא לאוקמתא בתרא רכיבה גריעה מהילוך ואפילו בכדי רביעית דכל יין צריך ג' מילין א"כ היאך נוכל לקיים מה ששמענו לפי האוקמתא קמייתא דאפילו ביותר מרביעית מהני רכיבה בג' מילין דמידי הוא טעמא דצריך ג' מילין בכדי רביעית אלא משום דרכיבה גריעה מהילוך וא"כ ביותר מרביעית דאמרינן בסתמא דהילוך לא מהני ומשמע אפילו ג' מילין וא"כ יותר מכן היאך נוכל לומר דרכיבה מהני בג' מילין אלא ודאי דשתי האוקמתות פליגי ולאוקמתא קמייתא רכיבה עדיפא מהילוך ומהני בג' מילין ביותר מרביעית אע"ג דהילוך לא מהני ולאוקמתא בתרא רכיבה גריעא ובכדי רביעית צריך שיהא בג' מילין אבל ביותר מרביעית לא מהני כלל שהרי לא שמענו שום שיעור ולענין הלכה כאיזה אוקמתא אין בידינו להכריע אבל הטור כתב וז"ל שתה יותר כ"ש ששינה משכרתו ודרך טרדתו ופי' בה"ג ה"מ במהלך ברגליו אבל רכוב ודאי דרך מפיגה היין ע"כ וכתב הב"י שכ"כ ג"כ הסמ"ג ע"כ ואני תמיה דהא החילוק הזה שבין מהלך לרוכב גמ' ערוך הוא ולמה יתלו להו בבה"ג ובסמ"ג ועוד תימה דא"כ כאוקמתא קמייתא הכריעו כיון דמפרשים דרכיבה מהני ביותר מרביעית וא"כ היה להם לפרש דדוקא בג' מילין כעובדא דר"ג דהא דוקא קתני כדמקשי מיניה לרמי בר אבא והרמב"ם בפ"ד מה"ת לא כתב כלום מכל זה הסוגיא דרמי ודאתמר עליה אבל בפ"א מהלכות ביאת מקדש דמיירי התם לענין עבודה וה"ה לענין הוראה כתב להא דרמי ודרב נחמן אבל מרכיבה לא הזכיר כלום וכמו שגם רבינו בפרק הדר לא הזכיר מרכיבה כלום אע"פ ששם כתב לדרמי ודרב נחמן וכמ"ש לעיל בשמו ונראה שהוא משום דספוקי מספקא להו בהני אוקמתות אבל מ"מ קשה דכיון דאוקמתא בתרא לחומרא דרכיבה צריך ג' מילין אפילו בכדי רביעית ואוקמתא קמא לקולא דרכיבה מהני בג' מילין אפילו ביותר מרביעית א"כ ה"ל לפסוק כאוקמתא בתרא ולאשמעינן דמיל לא מהני אלא במהלך ברגליו אבל ברוכב צריך ג' מילין ואין נראה כלל לומר דמשום דבספ"ב דסנהדרין ופ"ב דתענית דף י"ז איתא נמי להא דרמי ודרב נחמן ולא מקשינן התם כלום מהא דר"ג ולומר דאותם שתי הסוגיות ס"ל דאין חילוק כלל בין הילוך לרכיבה אלא דר"ג שהיה רוכב ג' מילין אה"נ דבמיל הוי סגי אלא שהחמיר ולא משום יין האיטלקי דל"ש בין יין ליין ול"ש נמי בין הלוך ברגליו לרכיבה אלא דר"ג רכוב הוה שזהו דוחק לומר שנעמיד בנין והוראה על מה שלא אמרו באותן הסוגיות כלום מזה דעיקר מילתא דרמי הוא בפרק הדר ובאותן הסוגיות אגב הוא דאתמר ולכן צריך לי עיון על רבינו והרמב"ם שהשמיטו לכל הסוגיא המחלקת בין הילוך לרכיבה ועל הטור וב"י שכתבו להחילוק בשם בה"ג והסמ"ג ועל הבה"ג והסמ"ג עצמם שלא פירשו שצריך ג' מילין:

שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך. כתב ב"י בשם ספר אהל מועד בשם הגאונים שכל א' שהוא שתוי סגי ליה לפי מה שמרגיש בנפשו שיפיג יינו ע"כ ופשיטא מילתא דשתוי דנקט אף השכור בכלל וכן מצאתי בהדיא להרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות ביאת המקדש וז"ל אבל אם שתה יותר מרביעית כו' אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר בעולם:

שכור מהו לברך כו' ואפי' מדומדם. וכתב רבינו בפרק הדר דה"ה לכל הברכות:

ופר"ח ז"ל בתענית חלום. ויתבארו פרטי הדינים בזה בפ"ק דשבת סי' כ"ד:

ואני אומר דמסתבר כו'. וא"כ הירושלמי פוסק כמ"ד בעבודה ויכול להיות שגם יחיד אומר בעבודה ומיהו הטור ס"ס ר"כ כתב דכיון דאיכא פלוגתא טוב לכוללו באלהי נצור (פי' בלא חתימה) שלא להפסיק בתוך התפלה ע"כ וכתב רמ"א בסימן רפ"ח בשם א"ז הלכות תענית שיאמר אחר תפלתו רבון העולמים גלוי וכו' כמו בחול:

צריך שישהה שעה אחת קודם תפלתו. והטור סימן צ"ו כתב וז"ל ישהה מעט קודם שיקום להתפלל כו' וז"ש מעט במקום שעה כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפלה והטעם שא"א לנו לשהות שעה כחסידים הראשונים ששהו שעה ממש כמ"ש תר"י בריש פירקין ואני תמה על הש"ע שנטה לו מלשון הטור והרמב"ם וכתב שעה אחת ובסיפא דאחר התפלה אע"פ ששם לא שינה לשון הטור בלשון סמך לו על לשונו דבקודם התפלה וכאן בסיפא הוא שהעתיק הברייתא לכך לא שינה בלשון אבל הרמב"ם כתב גם כן שלאחר התפלה צריך לישב מעט ומ"ש הטור קודם שיקום להתפלל משמע דישב דקאמר דוקא בישיבה קפיד ולא בשהייה על ידי עמידה וטעמא איכא שהרי ודאי שעל ידי ישיבה מתיישב יותר בדעתו לכוון למה שירצהו ואם כן הרמב"ם שכתב אף בלאחר התפלה בלשון שישב נפרשהו ג"כ דדוקא קאמר שישב וטעמא איכא שיותר נראה כשיושב במקומו שאין התפלה עליו כמשוי ממה שאם יעמוד על עמדו קצת ואח"כ ילך לו:

הא דאפשר. פירש"י הא דאפשר בקצור כגון שסמוך לגמר תפלתו אבל תהר"י כתבו פירוש אם רואה שיוכל למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיע אליו יקצר ויאמר פתיחת הברכות וחתימתן וזה הפי' לבדו כתבו הטור בסי' ק"ד:

הרי זה מעביר כו'. אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו טור ועיין לעיל סי' ג' ועוד עיין בסעיף דלקמן אם הפסיק מה דינו:

לא יפסיק. דהיינו לדבר כגון לומר לאחר שיסירנה אבל יכול ללכת ממקומו לנענע ברגליו כדי שישליכנה מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום כך פי' תהר"י בריש פרקין ואין זה סותר למה שכתבתי בסעיף דלעיל דלא בא בכאן לומר אלא דלא מקרי מפסיק להצריך שיתחיל בתחלת הברכה ומ"מ הרי למדנו ג"כ מדבריו דין זה שאע"פ שאין לו לצאת ממקומו כדלעיל אם יצא כשחוזר לתפלתו חוזר למקום שפסק ומינה דכ"ש אם יצא בהיתר כההיא דירושלמי דלעיל:

ואם פוסק חוזר לתחלת הברכה כו'. כבר כתבתי הטעם בפ"ג סעיף ע"ו ועיין שם דין הפסק בשיחה וגם כתבתי שם בסעיף ע"ז דאפילו בשהה לגמור את כולה אינו חוזר לראש היכא דגברא לאו דחוי הוא והכא גברא חזי ואינו דחוי וכמ"ש גם כן הרשב"א הביאו ב"י סימן זה דהכא גברא חתזי הוא והקשיתי שם על רמ"א ז"ל שלא הגיה כן בסימן ק"ד:

ראה שוורים פוסק. וכתבו תהר"י שאפשר שזה היה בשוורים שלהם שהיו מזיקים אבל בשוורים שלנו המסורסים אין צריך לפסוק ע"כ. והש"ע סתם וכתב ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים אינו פוסק ע"כ לפי שאף השוורים שאינס מסורסים אנו רואים שאינם מזיקים אלא הכל לפי המקומות: