דברי חמודות על ברכות · הטקסט

דאבילות יום ראשון הוי דאורייתא. אם הוא יום מיתה וקבורה הכי מפרש לה רבינו בפ' אלו מגלחין לתרץ הא דפ"ק דכתובות שהקשו ממנה התוס' להרי"ף כדלק' וכתב הטור י"ד סי' תצ"ח בשם הרמב"ן דלא אמרו אלא בז' מתים המפורשים בתורה שהכהן מטמא להם ולא במה שהוסיפו עליהם כדתניא בפ' אלו מגלחין סי' פ"ב:

אבל התוס' כתבו וכו'. ואע"פ שרבינו ז"ל בפ' ואלו מגלחין סי' (ע"ד) [סי' ו' וסי' כ"ז] כתב שאין לזוז מדברי האחרונים ז"ל בכאן לא הכריע:

ולא כל דאמר וכו' עד שיאמרו בקיאים. גם בזה נחלקו על ר"ח כמ"ש במי"ט אלא מכיון שהוא ידוע שהוא איסטניס ומתנהג בנקיות ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש:

והלכתא כותיה. ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב גם חתן יש לו לקרות דאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר אני מכוין בכל שעה. תוס': 0הדרן עלך היה קורא @00פרק ג

עושה מחיצה. איזו מחיצה שתהיה ואפי' סדין שכל שיש מחיצה הרי הוא כבית אחר כל שתוקע שולי הסדין בארץ או שיעשה בענין שלא יהא ניטל ברוח וא"צ מחיצות אבנים ולא אפי' מחיצת עצים וקנים דוילון מחיצה הוא לכל דבר שכיוצא בזה וסימן לדבר והבדילה הפרוכת לכם תשובת הרא"ש בב"י י"ד סי' שמ"א:

מכלל שאינו יכול לברך. ובי"ד סי' שמ"א כתב הש"ע לזו הדעה בשם י"א ולא כתב דעת החולקים כלל ובא"ח סי' ע"א כתב וז"ל מי שמת לו מת כו' אפי' אינו מוטל עליו לקוברו ואפי' אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו עכ"ל דבריו סותרין זה את זה שמכיון שפסק שאינו רשאי להחמיר עליו וקאי ארישא דאפי' אינו מוטל עליו לקוברו וא"כ היאך כ' אח"כ שאם יש מי שישתדל כו' שאין מוחין בידו מלהחמיר על עצמו ומבואר ג"כ בספרו הב"י שמי שאמר זה לא אמר זה דדעת האומר אינו רשאי הוא דברי רבינו וסיעתו שאין חוששין על דלא איפשטא הבעי' בירושלמי ודעת האומר אין מוחין בידו הוא על דעת רש"י וסיעתו ומסיק שהירושלמי מבעיא ליה ולא איפשטא ולכן הקרוב אלי שטעות סופר נפל בלשון הש"ע וצ"ל וי"א שאם יש לו כו' ורמ"י ז"ל תמה ג"כ על דברי הש"ע ומ"מ לא דק יפה שהוא הניח למאמר רז"ל מ"ש שאינו רשאי והקשה דא"כ אם ארז"ל על שאפי' אינו מוטל עליו לקוברו שאינו רשאי א"כ ק"ו מי שמוטל כו' ולא ה"ל להקשות כך לפי שאין מאמר האומר אינו רשאי יותר מונח קיים ממאמר האומר שאם יש לו כו' אבל הקושי' היא שאין שני המאמרים קיימים כאחד ולכך הנכון כמו שהגהתי ומעתה גם דבריו שבא"ח אינם סותרים כ"כ לדבריו שבי"ד כיון שבי"ד כתב לדעה הראשונה בלשון י"א ואע"פ שלא כתב לדעה שניה בפי' כמו שעשה בא"ח ואפשר ג"כ דבא"ח דמיירי בק"ש כתב דוקא לדעת האומר שאין מוחין בו כיון שק"ש דאורייתא וכן באותה הדעה לא נקט אלא לקרות אע"ג דברישא כתב ק"ש ותפלה ובסתירה זו שמן א"ח לי"ד לא הרגיש רמ"י כלל:

אינו אוכל כל צרכו. כתב ב"י בי"ד הפוסקים השמיטו זה משום דכיון דלא אידכר בברייתא דגמ' דידן משמע דלא קי"ל הכי:

דיכול להחשיך כו'. כבר כתבתי במי"ט דרבינו מסיק בפ' ואלו מגלחין דדוקא בשעה שהוא מחשיך ופי' הב"י משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך כו' ע"כ ומסיק נמי התם דבי"ט א' כשרוצה לקוברו ע"י נכרי חשוב כמוטל לפניו ואסור בכולן וי"ט שני כחול שוינהו רבנן לגבי מת:

נפטר לגמרי ותו לא מחייב. וכתב הב"י דהמרדכי והגהות מיימו' כתבו לדברי הר"מ וכן הלכה דלמחר אחר שנקבר המת מבדיל אבל לענין תפלה מסיק בש"ע כדכתב הטור שראה לאביו רבינו ז"ל שאחר שנקבר המת התפלל תפלת שחרית שעדיין לא עבר זמנה אבל תפלת הערב לא שכבר עבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל ע"כ כלומר שזה המתפלל שחרית שתים תשלומי החוב הוא ואם לא היה חייב א"כ אין עליו תשלומין והבדלה לא דמי לתפלה שהבדלה נמשך זמן חיובה למחר או ג' ימים או כל השבת כמו שזמן חיוב תפלת הערב נמשך כל הלילה וכמ"ש במעדני י"ט:

ובשבת מיסב ואוכל בשר כו'. עיין לעיל סעיף ד' וכתבו תלמידי הר"י ז"ל לא קאמר וחייב לאכול בשר ולשתות יין דכיון שהוא מתכוין למצוה אם ירצה יאכל ואם ירצה לא יאכל שאינו חובה על האדם שיאכל בשבת בשר וישתה יין שהרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הלכך בכל דבר שהוא מצוה חייב לעשותו בשבת אבל זה רשות הוא אם ירצה יאכל בשר וישתה יין ואם ירצה יניח ע"כ ואין להקשות מתשמיש המטה דאסר ת"ק י"ל לפי זה שגם תשמיש אינו חובה עליו בשבת אע"פ שנתחייב לאשתו בעונה אין לה זמן קבוע אלא שמפני עונג שבת קבעוה לת"ח בלילי שבת וכמו שכבר כתבתי בזה בס"ד בתוס' י"ט במסכת כתובות פרק אע"פ:

וחייב בק"ש ובתפלה. ויכול לילך לבהכ"נ בשבת ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם כך נראה מדברי הכל בו:

ומת בתוך התפיסה. וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חיה או שטפו נהר כדכתב רבינו בפ' ואלו מגלחין בעובדא דבמגענצא ויתר פרטי דינים יתבארו שם במקומם העיקרית:

דמשנמסר המת לרבים אוכל בשר כו'. וכתבו תלמידי הר"י ז"ל שכן כשנושאים המת מעיר לעיר אם המקום קרוב דיינינן ליה כמי שמתו מוטל לפניו (דכיון) שחייב בקבורתו אסור לאכול בשר ולשתות יין שטרודים הם בענין קבורתו והספדו אבל כשנושאין אותו לעיר אחרת רחוקה כגון מהלך שני ימים מותר עד שיביאו אותו לעיר קבורתו:

אלא כל המתאבל כו'. כתבו הגה' אשיר"י פ' ואלו מגלחין סי' ק"ו בשם א"ז דמשמע בירושלמי שהתלמידים מטמאין לרבם ונכון להם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אפי' לאחר קבורה מיהו לעיל פירש דלאחר הקבורה שרי לאכול בשר ולשתות יין ע"כ עי' מ"ש במי"ט סימן ב' וכתב רמ"א שזהו ברבו מובהק:

המשמר את המת. ואפילו באין בספינה לא יניחו בזוית זו ויתפלל בזוית אחרת דחיישינן לעכברים כת"ק דבן עזאי ובפ' היה קורא (ברכות דף י"ד) תניא החופר כוך למת פטור מק"ש וכו' ואע"פ שדרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מפשי פורתא ואע"ג דבעידנא דמפשי אפשר לקיים המצות פטור מטעמא דאמרן גבי משמר הר"ן בפ' הישן ועיין שם בדברי רבינו סי' מ"ו שאם יכול לקיים שתי המצות שלא יתבטל משום אחת כלל צריך לקיים שתיהם:

היו שנים זה משמר כו'. וגם בחופר כוך מסקינן בגמרא שאם היו שנים זה חופר וזה קורא וכתב טור י"ד סי' שס"ה בשם הרמב"ן דדוקא כוך (שהוא חופר בכותל הסלע שהחופר הוא בעצמו מוציא העפר ב"י א"ח סי' ע"א) אבל אם היה מקום ששנים מתעסקים בו כאחד פטורין וכתב הב"י א"ח שכל הצריכים לעשות ביחד פטורים ואפי' יותר משנים ואם יש נוספים נשמטים וקורין וחוזרים אלו ומתעסקין והאחרים נשמטים וקורין עד שנמצא שקראו כולם ולא נתבטל שום דבר מעסק הקבר כלל:

ויקרא בו. או יתפלל כ"כ הטור וגי' הרי"ף ויתפלל ועיין עוד בסימן דלקמן:

נראה דהוי כמו תפילין ואית ביה כו'. וכתב ב"י א"ח סי' כ"ג דה"נ כמו שלא אמרו אלא תפילין בראשו ולא קתני ותפילין בזרועו אלמא דתפילין בזרועו כיון דמיכסו לית בהו משום לועג לרש ה"נ בציצית לא אמרו אלא כשהציצית מגולים אבל אם הם מכוסים מותר וכתב עוד דיש נוהגים לקשור שני ציצית שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות ולא הועילו כלום בתקנתם שהרי אם קשר הקרן של הכנף אמרינן דלא עביד כלום לפטרה מציצית כ"ש כשאינו קושר אלא הציצית וכי היכי דלא בטל שם ד' כנפות ה"נ לא בטל שם ד' ציצית ולא דמי לתלאן ולא פסק ראשי חוטין דהוה תעשה ולא מן העשוי דהתם מעולם לא נפסקו ועוד דהתם אפי' יפסקו אחר כך מפסלי ואלו מכשירים אותו אח"כ ועוד לדבריהם מלובשים בטלית של ד' כנפות בלא ציצית ע"כ ורמ"י כשהעתיק דבריו השמיט הקושיא האחרונה דלדבריהם מלובשים כו' והשיב עליהם מסוכה שאע"פ שאם עשאה מתחלה תחת הגג פסולה ואינו מתכשרה בהסרת הגג משום תעשה כו' ואפ"ה אם נעשית מתחלה בהכשר שלא תחת הגג אע"פ שחזר ונתן הגג עליה לא נפסלת אלא בעוד הגג עליה וה"נ אין הציצית נפסלים אלא בעודן קשורין והניחו בצ"ע אבל מכיון שיש להב"י עוד טעם אחר משום דמלובשים בטלית כו' וזה גם כן בסוכה עצמו בעוד הגג עליה פסולה ואינו אוכל בה א"כ לא היה לו להניח דינו בצ"ע וה"ל לכתוב הטעם ההוא שבו מתקיים הדין וגם באותו הטעם עצמו שהעתיק אין כאן מקום עיון אלא מה שהוסיף הב"י לומר שאפי' אם יפסקו אח"כ וכו' אבל בלאו הכי כבר נתן טעם לשבח דלא דמי לתלאן כו' משום דהתם מעולם לא נפסקו כלום ואלו שכבר נפסקו לא נחזרו ונתבטלו ע"י קשירה כמו הקרנות שאינן בטלות ע"י קשירה ועל זה הטעם אין ענין להקשות עליו מסוכה הרי שלא דקדק יפה בדברי עצמו שהעתיק שהרי היה בדברים הללו בעצמם טעם מספיק שאין מקום עיון על הדין וכ"ש שלא דקדק יפה בדברי הב"י להעתיק גם סוף דבריו של אותן הדברים אפי' נדמה ציצית לסוכה ובעודם קשורים פסולים ואח"כ חוזרים להכשירן הרי הם עושין שלא כהוגן שמלובשים בטלית בת ד' כנפות בלא ציצית ובסוכה נמי דינא הכי שכל זמן שהגג עליה היא פסולה הרי שגם בזה נתקיים דינו של הר"י שלא לעשות כן ורמ"י ז"ל לא דק יפה עוד כת' הב"י שבזמן הזה שמסירים הציצית מטלית המת בבית נראה דאיכא למיחש בכתפים אם לובשים טלית שיש בה ציצית משום לועג לרש שהרי כתב הרא"ש בה' ציצית סי' ט' שי"מ ההיא שעתא כשמוליכים לקבר רמינן ליה משום דאיכא לועג לרש שהמכתפים אותו יש להם ציצית והוא אין לו:

מת תופס ד"א לק"ש. ואם קרא נראה מדברי הרמב"ם שלא יצא דכללינהו בהדי קורא בבית המרחץ ובית הכסא דתני' לקמן בפי' סי' כ"ב דהמתפלל ומצא צואה תפלתו תועבה ע"ש וכתב הרמב"ם גבייהו להא דאסור לקרות בצד המת ומסיים בהו וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא ע"כ והשיג עליו הראב"ד שאם אמר על מי שקרא בצד המת לא אמר כלום ע"כ והב"י סי' ע"א כתב דאנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם וכ"פ בש"ע ובכ"מ כתב דהרמ"ך כתב כהראב"ד ואפשר דאף הרמב"ם לא אמרה אלא אאינך ולא אמת א"נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת עכ"ל לפי שמן הדין אין הקריאה שבצד המת דומה לקריאה שבבית הכסא דשם אסרו שאין המקום ראוי לכך משא"כ בצד המת שלא אמרו אלא משום כבודו של מת ואם עבר על כבודו של מת מש"ה אין ראוי לומר שלא יצא ידי חובתו בקריאתו אלא שצ"ל שהוא קנסא והוא דוחק לומר דהרמב"ם פסק מדנפשיה לקונסו לכך נראה בעיני דהברכות לא יחזור כלל ואפשר דגם הרמב"ם יודה בזה אלא שא"כ ה"ל לפרש דהא בבה"כ ובית המרחץ ודאי דחוזר בכל מידי דהוי י"ח ברכות דתפלה:

אבל חוץ לד"א שרי. וכתב ב"י ס"ס שס"ז בשם הרשב"א דאפי' רואה את הקבר (ר"ל המת) שבתוך ד"א הוי כמקומו של מת ואיכא משום לועג לרש אבל חוץ לד"א אינו מקומו ומותר וכן בבית הקברות ואם יש שם מחיצה (עיין בר"פ) אפי' מיד אחורי המחיצה מותר שהמחיצה מפסקת ואפי' תוך ד"א דכבית אחר דמי ואפי' הקבר (ר"ל המת) בבית ועשו מחיצות בגדים בינו לשאר הבית:

וחוץ לד"א איירי. אבל בתוך ד"א ד"ה אפי' דבריו של מת וא"נ מילי דעלמא אסור כמ"ש במי"ט וכתב נימוקי יוסף בספ"ק דב"ק בשם הרמ"ה גבי וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו דכיון דלכבוד שכבא הוא דעבוד שרי ואפי' בתוך ד"א וכתב מהרי"א שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשה למתים עכ"ל ומסיים רמ"י שאין זה לועג לרש לכל המתים כיון שעושים לכבוד זה המת ניחא לכולהו:

משמע דקאי דוקא אסיפא. כבר הוכחתי בס"ד במי"ט שאין כן דעת הרי"ף ז"ל כדמשמע ליה לרבינו דלא בא הרי"ף למעט אלא לדיוקא דרישא דלא קאי עלה אלא אפי' בסיפא גופא ס"ל להרי"ף דאיכא בינייהו שאע"פ שהתירו בעצמות בסיפא שהוא מפני הסכנה אפי' לרכוב על העצמות. בס"ת אין הדין כן ולא התירו לו מפני הסכנה אלא להניחן על החמור ולרכוב על החמור וכשאין סכנה מניחו בחיקו כנגד לבו ורוכב על החמור וז"ל הרמב"ם בסוף הלכות ס"ת היה מהלך ממקום למקום וס"ת עמו לא יניח ס"ת בתוך השק ויניחנו ע"ג החמור וירכב עליו ואם היה מתפחד מפני הגניבה מותר ואם אין שם פחד מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה והולך ע"כ והטור כשהעתיק דבריו הכניס בלשונו אדכתב מותר והוסיף ואפי' לרכוב עליו אולי כך גירסתו בדברי הרמב"ם ואולי לתוספת ביאור כתב כן לומר דההיתר היתר גמור הוא ואפי' לרכוב עליו על הס"ת ממש ואפי' אין גירסתו כך ודאי שדעתו של הטור שכן דעת הרמב"ם שלא כתב שיש חולק אלא בהפשלת אחוריו שלא בשעת הסכנה ואף בלשון הרמב"ם עצמו יש להוכיח כן דלרכוב דקאמר קאי אכנוי דיניחנו דהיינו הס"ת מדבסוף לשונו כתב והוא רוכב על הבהמה אבל אין זה הכרח כלל וכלל דבסוף דבריו שלא הוזכר חמור כלל אילו כתב וירכב עליו ודאי דהוה קאי אכנוי דמניחו דהיינו הס"ת משא"כ ברישא שכתב ויניחנו ע"ג החמור וירכב עליו לא הוצרך לפרש שהרי הזכיר החמור וסמך על המבין שיבין דאדסמיך ליה קאי ועכשיו גם דברי הרמב"ם כדברי הרי"ף כפי סברת תלמידי הר"י ז"ל בדבריו וכמו שהוכחתי שכדבריהם כן הוא ועוד יכולני לפרש דאי נמי ירכוב עליו דקאמר הרמב"ם קאי אס"ת לאו למימרא דירכב עליו ממש על הס"ת אלא כל שמניחו לס"ת על החמור ואינו בחיקו הרי הוא כאלו רוכב עליו אבל לרכוב עליו ממש לא קאמר וכך יכולין לפרש דברי הרי"ף שיסבור כן גם בעצמות עצמן דירכב עליהם דקתני ברישא לאו עליהם ממש אלא כל שמונחי' על החמור ולא בחיקו כשרוכב על החמור נראה כרוכב עליהם שא"א שלא יסמוך עליהם ונראה הוא כאלו רוכב עליהם והשתא הברייתא דקתני כדרך שאמרו כו' יכולין לפרש דממש השוה דינם ואף ברישא דינם שוה דהשתא ליכא דיוקא כלל ברישא דלא אמרו שלא לרכוב עליהם כשאין סכנה אלא בדרך הפשלה לאחוריו ונוקמי לירושלמי שהתיר דוקא בשעת הסכנה אלא שלא נראה כן מהסוגיא דירושלמי ומסתייעי לי לזה הפי' שלא הזכיר הרי"ף הא דירושלמי גם הרמב"ם לא בהלכות ס"ת ולא בהלכות אבל פי"ד אלא דס"ל דהפשלה היינו רכיבה עליו דקאמר בין בס"ת בין בעצמות ובשעת הסכנה וגם ניחא לפי' זה דלא קתני סיפא לצדדין ואע"פ דלפי' שכתבתי במי"ט הבאתי ראיה ממה שהאריך הרי"ף לפרשו י"ל דאף לזה הפי' האריך משום כן להודיע שהרכיבה לעולם אינה אלא ע"ג החמור ולא על הס"ת ממש כלל ולפי' הזה אף בעצמות כן הדין כמו שכתבתי. הכלל העולה דלעולם להרי"ף והרמב"ם בס"ת לא הותר רכיבה עליה כלל אף בשעת הסכנה אבל בעצמות לפי' הראשון בשעת הסכנה אפי' לרכוב עליהם ממש הותר ולפי' השני אין חילוק בין ס"ת לעצמות כלל ובשניהם לא הותר אלא הפשלה לאחוריו ובלא רכיבה עליהם ממש ובש"ע סתם הדברים והעתיק ללשון הרמב"ם בלבד וגם בב"י שלו לא כתב אלא לדברי הרא"ש נראה מזה שכונתו שכן דברי הרמב"ם ג"כ להתיר אף לרכוב על הס"ת עצמה בשעת פחד הגנבים וכן רמ"י נמשך אחריו והעתיק ג"כ מה שהוסיף הטור וגם פי' הטעם דמוטב שתתבזה כו' משמע בהדיא דלא חש לבזיון וא"כ כל הבזיונות שוים ודלא כתלמידי הר"י ז"ל ול"נ כדבריהם וכפי' הראשון שכתבתי שלפי פי' האחרון צריך לעשות מחלוקת בין הפוסקים אפי' בעצמות:

כל הרואה את המת. וכן ארון העובר ממקום למקום ושלדו קיימת דבפ' אלו מגלחין סי' ק"ט וכבר כתבתי במי"ט דהכא בשלא בשעת הוצאת קבורה לדברי תלמידי הר"י ז"ל אבל הטור סי' שס"א מפרשו בשעת הוצאתו לקבורה ובר נדוי נמי הוא ורמ"י ז"ל מזכה שטרא אבי תרי שכתב הרואה את המת אפי' שלא בשעת הוצאתו לקבורה עובר כו' ובר נדוי הוא והא ליתא דאי שלא בשעת הוצאה לקבורה לא מצינו שיהא בר נדוי והטור שכתב שהוא בר נדוי ג"כ היינו טעמו שהוא מפרש להך דהכא דמיירי נמי בשעת הוצאה לקבורה וכן מפרש בב"י ולכך מבואר דלא דק יפה בזה:

ואינו מלוהו. עיין בפ"ב דכתובות סי' ה' לשון הטור ירושלמי א"ר יוסי אילין דקיימי מקמי מיתא לא קיימי אלא מקמי אילין דגמלין ליה חסד וכתב הרי"ץ גיאות ש"מ עומדין מלפני המת וכן ראינו חסידים ואנשי מעשה עושין ר"ל אפי' במקום שאין צריכין ללוותו צריכין לעמוד מפניו:

נופל בגיהנם. ובגמ' תו אמרי' דמנדין אותו וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות ת"ת מנדין אותו ב"ד והם מתירין אותו כשיחזור בתשובה והוסיף רמ"י לכתוב בתשובה גלויה ולא ידענא מאי קאמר דודאי שאין הב"ד מתירין לו אא"כ שיודעים שחזר בתשובה הראוי' לפי חטאו. וכתב הריב"ש בתשובה דמ"מ אין קונסין אותו ליטרא דדהבא משום דליטרא זהב הוא דמי בושתו ולא מצינו בושת למת דהא בביישו ישן ומת איבעי' לן בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ו) משום דמבייש את (הישן) חייב מכלל דמת אין לו בושת ע"כ ואע"ג דהאידנא אין דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא כמ"ש במקומו בפרק החובל מ"מ למדנו מזה דאפי' לפי המבייש והמתבייש שאין קונסין אותו ומשום דדין ת"ח בליטרא זהב לכך כתב הריב"ש לענין ליטרא דדהבא:

את שהמטה צורך בהן. לפי פירש"י היינו אותן שלפני המטה שהמטה תגיע אליהם וישאו אותה אבל הרמב"ם מפרש דגם אותם שלאחר המטה בכלל שהמטה צורך בהן הן ורמ"י ראה לפניו לשון הש"ע שכתב מאחר שלמטה צורך בהן ויחסו ללשון הרמב"ם והוציא מזה הלשון פי' דדוקא בסמוכים למטה קאמר דמאחר שודאי יש למטה צורך בהם שהרי הם סמוכים לה כו' ואין לזה הכרח כלל בל' הרמב"ם ולא הי' ליחס זה הלשון להרמב"ם כלל אחרי שאין הכרח בדברי הרמב"ם עצמו וכן אין נראה להכריח מדברי הש"ע ג"כ הואיל ואין בספרו ב"י כלום מזה ואילו אחר חבורו הב"י בא לו זה הדעת לפרש כן ה"ל לבאר יותר וגם א"צ לפירושו כלל דהענין הוא שהי' בזמנים ההם ואפשר עדיין במקצת מקומות ומדינות שיש חבורות מזומנים לכך וא"כ בין סמוכים בין אינם סמוכים:

ואלו ואלו פטורין מן התפלה. אע"פ שלפי' רש"י לא איירי מתני' אלא בנושאי המטה ובין שעדיין לא הגיע המטה אליהם וראוים עוד שישאו ובין אותם שכבר נשאו ויצאו ידי חובתן אבל במלוים את המת לא איירי מתני' והטור בסי' ק"ו דקדק לכתוב נושאי המטה שאין למטה צורך בהן אע"פ שחייבין בק"ש פטורין מהתפלה אין זה מוכרח שמכיון שאותם שכבר נשאו ויצאו י"ח במת פטורין מהתפלה א"כ אין לחלק בינם להמלוים כלל דמאי בינייהו שדוחק גדול לומר שמכיון שנתעסקו במת עצמו הם טרודים יותר בלבם ולא יוכלו לכוין בתפלה דמכיון שאינם מחויבים להתאבל אין עוד עליהם טרדה יותר משאר המלוים והרמב"ם מפרש למשנתנו דהא דקתני את שלמטה צורך בהם קאי אבין שלפני המטה ובין שלאחר המטה ודקתני שאין למטה צורך בהם היינו אותם שלא באו אלא ללוות בלבד והשתא קאי אלו ואלו פטורים מן התפלה בהדיא על המלוים והב"י סי' ק"ו בא לעזור להטור כנגד הרמב"ם ואמר דפשטא דמתני' מוכח כותיה דהטור דאלו ואלו לא קאי אלא אנושאי המטה שהוזכר בראש המשנה ולא אשאר מלוים שלא נזכרו ושהרמב"ם מסברא בעלמא ס"ל דאין לחלק בין שכבר נשאו ויצאו י"ח במת לשאר המלוים ואשתמיטתי' להב"י לדברי עצמו שבסי' ע"ב כתב שנ"ל מדברי הרמב"ם שהוא מפרש המשנה דמאי דקתני בסיפא ואת שאין למטה צורך בהן חייבין ה"ק ושאר המלוים את המת שאין למטה צורך בהן חייבים ע"כ ובודאי שכן דבריו בפי' המשנה:

אין מוציאין את המת סמוך לק"ש. וכתבו תלמידי הר"י ז"ל דלכאורה נראה דה"ה לק"ש של ערבית אין מוציאין את המת סמוך לה אבל אפשר שאין להחמיר בק"ש של ערבית כיון שזמנה כל הלילה:

בענין שלא יוכלו כו'. ויש להמתין מלקברו עד שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל בבהכ"נ או בביתם ואח"כ יוציאוהו כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

נשמטין אחד אחד וקורין. כתבו תלמידי הר"י ז"ל אית דאמרי דדוקא קורין משום דק"ש דאורייתא אבל תפלה שהיא מדרבנן א"צ ואמר מורי הרב נר"ו דה"ה לתפלה נמי נשמטין א' א' ומתפללין והביא ראיה מן התוספת' העם העסוקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו בין לק"ש בין לתפלה וכיון דחזינא לרבוותא דעבדו עובדא לתפלה שמעינן דהלכתא הכי דמעשה רב דמסתמא הגמ' שלנו כמו מעשה שעשו רבותינו סובר ואע"פ שלא הזכירו ברישא אלא קורין בלבד ובסיפא בשאין המת מוטל לפניהם אמרו קורין ומתפללין הכל דין אחד יש לו אלא דבסיפא בא להשמיענו הענין היאך הוא שהם יושבים וקורים והוא צריך להיות יושב ודומם ובשעה שמתפללין שצריך שיצדיק עליו את הדין כדמפרש ואזיל ע"כ וכתב הב"י שאע"פ שהרמב"ן כתב שאין מתפללין כיון דהר"ר יונה מביא ראיה מהתוספתא כותיה נקטינן וכן פסק בש"ע ולי נראה שהרמב"ן סומך על הירושלמי דמוקי להתוספתא ביום שני וכיון שרבינו הביא להירושלמי א"כ ודאי דביום ראשון אינו כן אלא כפשטא דברייתא דקורין ואין מתפללין וכרישא דתוספתא דסברי הכי אפי' ביום שני דאי לא תימא הכי אלא דברייתא דידן ודתוספתא שוין הם א"כ אין בין יום ראשון ליום שני דודאי דברייתא דידן ביום ראשון דבזמן שהמת אינו נקבר עדיין מיירי כך נ"ל פשוט לדעת רבינו דברישא דברייתא דידן קורין דוקא ואין מתפללין ושאין ראיה להר"י מהתוספתא כלל לפי הירושלמי ומ"מ בזה אין להכריע כנגד הב"י שפסק כדברי הר"י לפי שהב"י אינו סובר ג"כ להירושל' הזה שכ"כ בב"י שהרמב"ם לא הזכיר דברי הירושלמי כלל וגם בש"ע א"ח סי' ע"ב וי"ד סי' שד"ם בשניהם השמיט לכל לשון הטור שמן הירושלמי הזה וגם הקשה עליו הרבה קושיות בב"י א"ח אלא שכבר הראיתי לדעת במי"ט שהגיר' נשתבשה לפניו ואעפ"כ לפי רוב דרכו ושטתו של הב"י ודאי אפשר שאפי' נזדמנה לו הגי' דידן אפ"ה שמכיון שהרמב"ם לא כתב להירושלמי גם הוא לא היה כותבו וא"כ יש להר"ר יונה ראיה מהתוספת' ולכן לפי שטתו זה פסק לדבריו של הר"י אלא שאני רואה שאע"פ שלא כתב לדברי הטור שמן הירושלמי מ"מ כתב לדברי הרמב"ן בטור י"ד סימן שד"ם שלאחר הקבורה מפסיקים לההספד בין לקריאת שמע בין לתפלה ובעיני נראה שלא יצאו להרמב"ן אלו הדברים אלא מן הירושלמי הזה שסובר דהא דמשני מתני' ביום הראשון הא דתני תנא ביום שני כלו' דמתניתין מיירי כשהולכין מהקבר לשורה לנחם והתנא דברייתא מיירי בהספד שלאחר הקבורה ודקאמר ביום שני משום דסתמא דמלתא ביום הראשון אין הספד לאחר קבורה כך נ"ל שזהו פירוש הרמב"ן בהירושלמי ופשוט לי גם כן שלרבינו קורין ואין מתפללין ושוב בא לידי ספר תורת האדם וראיתי כדברי שכתב שם ת"ר העם העוסקים בהספד כו' ירושלמי תני ההספד וכל העוסקים כו' עד מאן דתני תנא ביום השני שמעינן השתא דקודם קבורה (כשההספד) בפני המת נשמטים כל א' וא' וקורין ק"ש בזמן שאין ההספד בפני המת קורין ומתפללין לאחר הקבורה אין מפסיקים השורה לא לק"ש ולא לתפלה אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה:

ואם לאו לא יתחילו. אלא ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות ל' הרמב"ם וכתב ב"י נראה מדבריו דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו את האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גונא יתחילו:

ירושלמי כל העוסקים בהספד כו'. כבר כתבתי לעיל סעיף כ"ו שהש"ע לא כתב להירושלמי הזה ולא חילק בין יום ראשון ליום שני אבל חילק בין קודם קבורה לאחר קבורה בענין ההספד מדברי הרמב"ן ושנראה לי שכן יש לפרש הירושלמי:

אפי' פרק א' או פסוק א' יתחילו. וכתב מהרי"א שנראה מפירש"י דה"ק יתחילו ויגמרו כולה ובאמת לישנא דיתחילו הכי משמע. ב"י:

המוצא כלאים בבגדו. עיקרן של הלכות כלאי בגדים כתב רבינו במסכת נדה פ' האשה ושם אפרש בס"ד:

אין מדקדקים במת כו' בבה"מ. כתבו ג"כ רביע בפ"ב דכתובות ושם אפרש בס"ד וכן עיין בהל' כלאי בגדים דבפי האשה שבמסכת נדה:

נשים ועבדים כו' פטורים מק"ש. וכתב ב"י סי' ע' בשם אהל מועד דנראה דעבד ואשה חייבים הם בקבלת הייחוד דהיינו פסוק ראשון והוסיף רמ"י עם בשכמל"ו וטעמו כמ"ש בפ"ק סעיף מ"ט ויראה לפ' דהא דכתב באהל מועד חייבים לאו מדאורייתא קאמר דא"כ לדידן דקי"ל שהק"ש דמדאורייתא אינו אלא פסוק ראשון מאי פטורות הנשים יותר מהאנשים מטעם שהיא מ"ע שהזמן גרמא הרי מה שאנשים חייבים גם הנשים חייבות אלא לחייבינהו מדרבנן בעלמא ולכך כ' הש"ע בזה הלשון ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהם עול מלכות שמים:

ומן התפילין. עיין בהל' תפילין סי' כ"ט:

וס"ל לר"ת דבלא הגיע לחנוך איירי. כתב בש"ע סי' ע' שראוי לנהוג כר"ת:

ונשים חייבות בקידוש היום ד"ת. וכתוב בכל בו שמוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם ע"כ ונ"ל ודאי דבכלל שאמרו חכמים תבא מארה כו' איתא נמי להא דקידוש:

בעל קרי מהרהר כו'. עי' בסי' כ"א ומה שאכתוב שם בס"ד:

ואם בירך יצא היינו במוציאו בשפתיו כו'. וכתב הכלבו שבעל הבית עם בניו ואשתו הוי כסופר מברך ובור יוצא ולפיכך צריך לברך בעה"ב בקול רם כדי שישמעו בניו ואשתו ויצאו בברכתו ומי שבירך בלחש טועה אם יש שם אשה ובנים ב"י סי' קפ"ה ופשוט הוא דלא מיירי אלא באשתו ובניו אינם בקיאים לברך בה"מ כדמייתי ראיה מבור יוצא דודאי אם הם בקיאים ומברכים לעצמן דשפיר דמי טפי ועי' בפ' שלשה שאכלו סי' ז' דצ"ע:

הלכתא כרב חסדא. כתב בא"ח לפי דעת הירושלמי נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא שנא' אמרו בלבבכם וגו' ע"כ ב"י סי' ס"ב וכתב הב"י בסי' פ"ה מדברי הר"ר יונה אהך ברייתא דלא יברך אדם בה"מ כו' בפ' היה קורא שמי שנתחייב בברכה ואיע יכול לאומרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי ומ"מ טינוף אין בהם דודאי שהי' אסור כדלקמן בפירקין אלא שאינם נקיות ואילו לא היה אנוס היה צריך לנקות ידיו והמקום כדי שיוכל להוציא בשפתיו והשתא שהוא אנוס וא"א לנקות' אינו רשאי להוציא בשפתיו ומ"מ יכול להרהר בהם כיון שאין שם טינוף גמור הלכך יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב ואע"פ שאינו יוצא י"ח אלא באמירה ה' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה ע"כ וכתב רמ"א לדברים הללו לענין ק"ש בס"ס ס"ב:

קורא פסוק ראשון עמהם. וגם בשכמל"ו כמ"ש בפ"ק סעיף מ"ט וכתב הרוקח בסי' ש"ב שיקרא כל ק"ש עם הצבור ויקבל שכר כקורא בתורה ופי' הב"י סי' ס"ה דנראה דהיינו דרך עצה טובה אבל לענין שלא יהא נראה כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו בפסוק ראשון סגי ובתרומות הדשן סי' ג' כתוב שאם הוא עומד בברכות של ק"ש כשהצבור קורין את שמע אין לו להפסיק כלל דמשמע דלא הוי קפידא אלא שלא יהא יושב ובטל ומי שעוסק בברכות ק"ש עצמה פשיטא דלאו בטל הוא אלא אפילו אם עוסק בשאר דברי שיר ושבח לא מקרי בטל וכדכתבו הגאונים אהא דאסור לישב בתוך ד"א של תפלה כמ"ש רבינו בשמם (פ' אין עומדין סי' ח') ולכך היה נראה דאפי' בין ברוך שאמר לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הצבור משום דכיון דאינו יושב ובטל אינו חייב לקרות וא"כ למה יפסיק דהא אסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח אמנם נראה דאין ראיה דכיון שאינו פוסק אלא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים עם הצבור שפיר דמי מ"מ ראיתי בני אדם מן המדקדקין כשהיו עומדים בק"ש ובברכותיה שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה א' או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם בניגון הצבור בפסוק ראשון כדי שיהא נראה כאלו קורא עמהם ע"כ ובש"ע פסק שכל שאומר דברי תחנונים או פסוקים במקום שרשאי לפסוק צריך שיפסוק אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק כגון מברוך שאמר ואילך לא יפסיק אלא יאמר התיבות וכו' ובעיני אין דבריו של תרומת הדשן מטין כך אלא שבמקום שרשאי להפסיק יכול להפסיק ולא שיהא צריך להפסיק ומברוך שאמר עד ישתבח אם ירצה רשאי להפסיק ולא עביד איסורא ובק"ש וברכותיה לא יפסיק אלא יאמר התיבות כו' ומ"מ ודאי דכ"ש מב"ש עד ישתבח ובדברי תחנונים או פסוקים אם לא ירצה לפסוק שיאמר התיבות כו':

דקי"ל ק"ש דאורייתא. וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש שכשהוא מסופק אם קרא אם לאו שהוא צריך לחזור ולקרות צריך לברך לפניה ולאחריה וכ"כ הר"ר יונה והביא ראיה לדבר מדאמר בשבת פ' במה מדליקין דאין מברכין על הדמאי בשעה שמפרישין ממנו המעשר ואמרי' התם טעמא מפני שהוא ספק של דבריהם דמשמע דדוקא מפני שהוא ספק של דבריהם אין מברכין עליו הא אם היה ספק של תורה צריך לברך וכתבו תהר"י אדאמר ספק אמר אמת ויציב שצריך לחזור שכן ג"כ צ"ל כתקנה ולחתום בברוך מהך טעמא ונ"ל דנ"מ נמי לדידן דאע"ג דקי"ל ק"ש דאורייתא היינו פסוק הראשון בלבד כדמוכח בפ"ב סי' ג' והלכך אם היה ספק אם קרא שאר הפרשיות א"נ שאין לו ספק אלא בפ' ציצית אם קראה אם לא דהשתא נמי הוה דינא שיאמר אמת ויציב וכדכתבתי במי"ט דהא דאמר שמואל ספק אמר אמת ויציב שהוא כשהספק ג"כ אם לא אמר פרשת ציצית וכשנדחו דברי שמואל לא נדחו אלא בדין ק"ש ולא בדין קריאת יציאת מצרים ובזה נתקיימו דברי הרשב"א שכתב ב"י בשמו שאם נסתפק לו אם אמר אמת ויציב אפי' יודע שקרא ק"ש חוזר וקורא אמת ויציב לפי שהוא מן התורה ע"כ והב"י כתב עליו שאין כן דעת הפוסקים ולפי מ"ש יכולני לפרש דברי הרשב"א דביודע שקרא ק"ש היינו מה שמחויב בה מן התורה ולא ידע אם אמר אמת ויציב ופ' ציצית שהוא בכלל הא דספק אמר אמת ויציב כמ"ש במי"ט בס"ד ובקצור כתב בהדיא ספק קרא ק"ש חוזר וקורא וכן באמת ויציב ונראה ודאי כמ"ש וא"ת אכתי למאי דפרישית ולמימרא דשמואל למה יאמר אמת ויציב ויצטרך לסיים בברוך יאמר פ' ציצית דהא יוצא בה לא קשיא כלל שהרי בק"ש עצמה אם נסתפק בה אמרנו שיאמר ג"כ הברכות וכן גם ביציאת מצרים למה לא יאמר הברכה שנתקן עליה:

היינו דוקא ע"י חידוש. וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' תפלה צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה ואם חידש אפי' בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה וכתב הטור שרבינו הרא"ש ז"ל כתב דלא ברירא שפיר פירושא דהאי מילתא כי מי הוא זה שאינו יכול לחדש דבר באחת מכל הברכות לרפואה או לפרנסה או לתלמודו ונ"ל אם יכול לחדש פי' אם נתחדש אצלו דבר שלא היה צריך לבקש עליו קודם ע"כ והב"י כתב דקושיתו לאו קושיא דיש כמה בני אדם שאינם יודעים לומר אלא התפלה השגורה בפי כל אדם ואני אומר במחילה מכבודו שמי שהוא יודע דיני התפלה ויודע שצריך לחדש לא יהיה חסר ידיעה זו לחדש בה אם לרפואה כו' כמ"ש רבינו ז"ל וכתב עוד הרמב"ם דג' ראשונות וג' אחרונות אין מוסיפים בהן ולא פוחתין מהן ולא משנין בהן דבר עיין בפ' אין עומדין סי' כ"א:

אבל בלא חידוש אסור. ל' הטור סי' ק"ז ולזה הסכים א"א ז"ל שכתב בתשובת שאלה וז"ל הלכך אני אומר שיש לאדם ליזהר שלא יתפלל נדבה בלא חידוש וגם צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אז קרינן ביה נדיב לב עולות אבל אם אין יכול לכוין יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם והלואי שיכול לכוין יפה בשלש תפלות הקבועים ליום ע"כ:

דכיון דחוזר ומתפלל על הספק אין לך חידוש גדול מזה. וכתב הרשב"א בתשובה ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל תהא לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו וכתב רמ"י שאם אח"כ נזכר בתוך התפלה שהתפלל גומר לשם נדבה ומחדש בה דבר משם והלאה והוי כולה נדבה ע"כ ואין זה מוכרח מדברי הפוסקים ולדבריו מי שלא נתחדש לו דבר יפסיק לדעת רבינו בפי' חידוש שכתבתי וא"כ לא ה"ל לרבינו לסתום דכיון שמתפלל על הספק אין לך חידוש גדול מזה אלא נראה מלשונו זה שהספק שהיה לו שע"י כך הוצרך להתפלל הוי ליה במקום חידוש שרשאי להתפלל בנדבה ואטו מי שנתחדשה לו להתפלל על רפואה ובתוך תפלתו נתרפא החולה כאשר יארע בחלאים הפתאומים או שהחולה מת שצריך שיפסיק תפלתו ודאי דלא וה"נ דכותיה דכיון שהתחיל להתפלל בתורת נדבה ולא בחובה מפני הספק שהיה לו אע"פ שנזכר בתוך תפלתו שכבר התפלל הרי הוא גומר תפלתו וא"צ לחדש בה דבר:

לפי תירוץ זה אפי' תפלת יוצר כו'. וגם הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה כתב דיש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וי"ט לפי שאין מקריבים בהם נדבה אלא חובת היום בלבד וכתב ב"י דהכי נקטינן דלמעט מלהתפלל נדבה במקום ספק עדיף טפי וגם כתב דנקטינן נמי שאין צבור מתפלל תפלת נדבה והיחיד אינו מתפלל תפלת המוספים נדבה:

ומצא צבור וכו' אם יכול לחדש כו'. אין לחדש בזה דבר כי כבר נכלל הכל במה שקדם:

דטעו ומתחילין בתפלת חול בשבת כו'. וכתב בתרומת הדשן סי' י"ד שאם התחיל לומר אתה חונן ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן אם סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול אפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד נראה דמקרי התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה אבל אם לא בכונה התחיל תיבת אתה דידע שהוא שבת ולישניה דאתקיל ליה לפי הרגלו כה"ג לא מקרי כונה לדבר טעות וא"כ אפילו בישמח משה שאינה פותחת באתה מ"מ חשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו דתיבת אתה נמי התחלת תפלת שבת היא ואע"ג דהרגל של חול גורם הטעות מ"מ לא מקרי בשביל כך התחלת תפלת חול כיון דידע דשבת הוא ע"כ ועיין לקמן ונראה דמ"מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד דבהי מנייהו יגמור אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה כלו' אתה הקב"ה ישמח משה במתנת חלקך וכו' וקצת לא משמע כן מדברי רמ"א ז"ל מ"מ נ"ל מה שכתבתי:

בתפלת חול בשבת. ואם טעה בתפלת שבת ערבית שחרית ומנחה והחליף של זו בזו כתוב בשבולי הלקט שא"צ לחזור ולהתפלל לפי שעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתנו אבל בתפלת מוסף אינו נראה לומר כן שאין דרך למוסף בשאר תפלות ולא לשאר תפלות במוסף ועיין סעיף דלעיל:

מהו שיגמרו. ואם לא נזכרו וסיימו כל התפלה יתבאר בפ' במה מדליקין סימן ט"ו:

אפילו אמר ונעשה לפניך כו'. וכתב הב"י דבשאר תפלות דשבת נמי אם הזכיר של שבת בתוך י"ח אע"פ שלא קבע ברכה בפני עצמה לשבת יצא ומיהו כתב רמ"י ז"ל דבמוסף לסברא דלעיל דס"ל דפוסק ואפילו באמצע הברכה דה"נ דס"ל דלא יצא:

ואם התחיל גומר. והב"י כתב שהרמב"ם בפ"י מהל' תפלה כתב דבמוסף פוסק באמצע ברכה וכסברא דלעיל וכן פסק סמ"ג סי' י"ט והכי נקטינן אבל בספרו הש"ע לא כתב לסברת הרמב"ם וסיעתו אלא בלשון י"א ולא להכריע כן להלכה:

שפיר דמי כיון שהוא משתחוה כו'. והוא שלא יאמר שום דבר אלא שישחה בלבד תהר"י:

אם לא שיצטרך כו' ולסמוך גאולה לתפלה. ועיין בפ"ב סעיף כ"ג וכתבו סמ"ג והגה' מיי' שכן אם שעה עוברת:

כשאומר נקדישך יאמר כו'. ולא מבעיא אם התפלות שוות אלא שאפילו תפלת היחיד יוצר ותפלת צבור מוסף ב"י מצא כתוב כן בשם הגאונים וכתוב בתשובת הרשב"א דקדושה דסדרא אינו אומר עמהם שלא אמרו שיאמר עם הש"ץ מלה במלה אלא כשעומד במקום אחד עם ש"ץ אבל כשזה עומד בתפלתו וש"ץ בסדרא דקדושה לא וכ"ש שאין סדר הקדושות אחת:

מיהו נוכל לומר דענייה חשיבא טפי. ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג תוס' וגם הר"ן בסוף פרק לולב הגזול כ' שדברי רש"י עיקר וכן הלכה לשון ב"י:

ואם לאו אל יתפלל. ואם התחיל כדלעיל שאומר נקדישך כו' עם הש"ץ כתב בתרומת הדשן סי' י"א שיכוין ג"כ לומר לדור ודור עם הש"ץ וכן בשומע תפלה ותו לא בעי לענות אמן כמו הש"ץ עצמו דהא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה והביא ראיה לדבר ורמ"י כתב שמכיון ששומע האמן מפי העונים הרי הוא כעונה ולי נראה שאינו מוכרח לכך ואם ירצה שלא לשתוק ולהתפלל כדרכו רשאי:

וחד אמר באמן של ש"ת. כבר כתבתי במי"ט בשם מהרי"א דטעמא משום דזו היא סיום האמצעיות ושבסוף התפלה כולה מסיים אחר ברכת עצמו ולפי זה לדידן דאין עונין אחר שום ברכת עצמו חוץ מברכת המזון אחר בונה ירושלים כמו שיתבאר בפ' שלשה שאכלו סי' י' א"כ בברכת שים שלום ליהוי דינא הכי כמו בשומע תפלה ורמ"י ז"ל בסי' ס"ו כתב דמ"מ הואיל ונאסרה שלא להפסיק לא נתירנו אנחנו וי"א לדידן אה"נ דמפסיקין ע"כ ואלו הי"א לא ידענא מאן נינהו אבל נ"ל שאע"פ שאין אנחנו עונין אמן אחר הברכה של שים שלום מ"מ אחר שחוזר לאחוריו ונותן שלום לימינו וכו' הוא מסיים באמן ולפיכך מסתיים ביה ולא נפסיק בתפלה ואע"פ שאומרים תחנונים בין שים שלום קודם שחוזר לאחוריו ואין להם דין תפלה כמ"ש בפרק קמא סעיף נ"א מ"מ לענין שנסמוך על האמן הזה כדי שלא להפסיק בתפלה בענייתו ש"ד כך נ"ל:

וריב"ל סבר אין היחיד אומר קדושה. פליג אדרב הונא ומצינא למימר דלא פליג עמו במודים ומש"ה אע"ג דודאי הלכה כריב"ל לגבי רב הונא שהרי הלכה כמותו לגבי ר' יוחנן שהלכה כמותו נגד רב רבו של רב הונא מ"מ גם במודים הלכה כר"ה דל"פ ריב"ל והיינו דרבינו מפרש לדרב הונא:

אבל קדוש של סדר קדושה יחיד אומרה כו' ומתרגמו. וכתב ב"י בסי' נ"ט בשם הזוהר דפ' תרומה דהתרגום יחיד אומרה ולא שנים וסי' שנים מקרא ואחד תרגום ומשום כך המנהג לומר התרגום בלחש והמקרא בקול רם וכן הוא בהגה' מיימו' בנוסח התפלות שכשעונים קדושה זאת אומרים אותה בקול רם והרשב"א כתב שיש ליחיד לומר המקרא בניגון ובטעמים וכ"כ בתרומת הדשן סי' ח' וכתב רמ"א המנהג נתפשט שהיחיד אומר אותה כולה בלא ניגון:

וכן יראה כי אינו אלא סיפור דברים כו'. עיין מה שכתבתי בסעיף דלעיל ה"נ דכותיה:

וכ"ע מיהא מיפסק לא פסיק. ואם קראוהו בתורה נמי לא יפסוק תשו' הרשב"א סי' קס"ה ועל זה אין חולק כמו בק"ש שכתבתי בפ"ב סעיף כ"ב ואחר שסיים י"ח ברכות כתבתי דינו בפ"ק סעיף נ"א:

כל העונה איש"ר מברך. כבר כתבתי שני פירושים במי"ט ואיכא בינייהו דלפי' קמא שמפרש שמיה רבא שם י"ה יגדל ויושלם כתבו הגה' אשר"י בשם הא"ז שלא יפסיק בין תיבת שמיה לתיבת רבא אבל בין רבא למברך לית לן בה דמברך כו' הוי תפלה אחרת כלומר ומבורך לעולם הבא ולפירוש השני שמפרש שמיה רבה שמו הגדול אין להפסיק בין רבא למברך ג"כ לפי שהכל תפלה אחת היא שאינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך ורמ"י ז"ל לא כתב אלא הפי' הראשון ולא פי' השני ולו השכיל בלשון רבו רמ"א ז"ל שכתב ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך היה כותב לפי' השני שדבריו הללו בנויין על הפי' השני דאין להפסיק בין אלו התיבות שהכל תפלה אחת אבל לפי' קמא אין להקפיד מלהפסיק בין רבא למברך ואדרבה י"ל לפי הפי' ההוא שנכון יותר שיפסיק להורות שזו תפלה אחרת היא וגם ממה שלא כתב רמ"י רק לפי' קמא לכך השמיט ג"כ כל דברי רמ"א בזה כי לא יתכנו לפי' קמא אבל מ"מ ה"ל לכתבה בסגנון אחר והיינו שלא להפסיק בין שמיה לרבא כדברי הא"ז וכתב הב"י ע"פ המדרש שאין להפסיק בין עלמיא ליתברך שגדל עונשו ועיין מה שכתבתי בפ"ב בסעיף כ"ב:

בכל כחו. פירש"י בכל כונתו והתוספות כתבו דיש בפסיקתא במעשה דר"י בן אלישע כשישראל נכנסים לבהכ"נ ואומרים אישר"מ בקול רם מבטלין גזרות קשות נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר פ' תרומה ותלמידי הר"י ז"ל כתבו בכל כחו כלומר בכל כונתו מפני שיש בני אדם שאין הכונה שלהם מתעוררת אלא ע"י הכח אומר בכל כחו אבל א"צ לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם ע"כ וגם לא יגביה קולו יותר מהמברך כדאיתא פ' שלשה שאכלו סי' ב' ופסקו הב"י ס"ס נ"ד אע"פ שהטור השמיטו. וישתדל לרוץ לשמוע הקדיש כדאשכחן בזוהר שם בא' דדלג מאגרא למשמע קדיש בהדי צבורא ויש לעמוד כשעונה לקדיש וכן לכל דבר שבקדושה כדאיתא בירושלמי ועיין בפ' שלשה שאכלו סי' י"ז:

מודים אנחנו לך. וצריך שישחה כמ"ש רבינו בריש סי' י"ח ועי' בסעיף דלקמן:

בירושלמי מסיים בה בא"י כו'. ובפ' כיצד מברכין סי' ח' בברכת בורא נפשות כתב ג"כ רבינו להירוש' דחותם בה בשם וכתבו שם תלמידי הר"י ז"ל שכיון שלא הוזכר בגמרא שלנו לא נחתום בשם מספק והנכון לומר חתימת הברכה בלא שם כו' וכתב ב"י סי' קכ"ז שיש ללמוד מדבריו דה"ה למודים הזה שאין חותמין בו בשם אלא אומר חתימת הברכה בלא שם ויחתום כן ברוך אל ההודאות וכן ראוי לעשות ע"כ ובענין השחייה בסוף כתב ב"י שיש לחוש לדברי הראב"ד ז"ל דפי' דהא דאמרינן בס"פ אין עומדין רבא כרע בהודאה תחלה וסוף לא בכריעות דש"ץ והיחיד היא דפשיטא דכרע תחלה וסוף אלא בכריעות דמודים דרבנן היא והביא ראיה מן הירושלמי וכתב עוד הב"י דראה כתוב על שם א' מגדולי המפרשים שצריך לשחות בעוד שאומר כל מודים דרבנן וכתב רמ"א שכן המנהג ובפסקי מהר"י ריי ק' כתב שאע"פ שיש בו הזכרת השם אין להקפיד על זוקף כפופים דלא הקפידו חכמים על זה אלא בסוף ברכה בפ' אין עומדין וע"ש כדמוכח מדברי רבינו לעיל סי' י"ח:

אלא רחיצה בט' קבין. ובחמין כדא"ל רב הונא לרבנן מפני מה אתם מזלזלים בטבילה זו אי משום צינה אפשר במרחצאות כלומר במים חמין ובעינן שיפלו עליו דוקא בנתינה ולא בטבילה כדאי' בגמרא ומשנים ושלשה כלים מצטרפים ומד' לא כדתנן בספ"ג דמקואות ולא דקדקו תלמידי הר"י ז"ל כשכתבו צריך להטילם בכלי שיוכל להריק ממנו בלא הפסק דמשמע דוקא מכלי א' וליתא אבל מה שאמרו שיטילם בלא הפסק הכי תנן התם בד"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון וכתבתי כל זה להורות למי שירצה לנהוג עצמו בטהרה וגם למה שנוהגים כל העולם לטהר עצמן בעי"כ כמו שאכתוב בסעיף דלקמן והואיל וכן אמינא תו דאמרינן בגמ' אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו ט' קבין אבל לחולה לאונסו פטור מכלום ותו בגמרא דה"מ לעצמו אבל לאחרים פירש"י ללמד לאחרים אף לחולה לאונסו ט' קבין ואיכא מ"ד דכל לאחרים עד דאיכא מ' סאה ור"י אומר מ' סאה מכל מקום ואיפלגו בגמרא אליביה איכא מ"ד מכל מקום לאתויי שאובין ואיכא מ"ד דאפי' בכלים ולכ"ע מים שאובין כשרין והכי תנן ברפ"ח דמקואות ומשמע דהלכה כר"י כיון דאיפלגו אמוראי אליביה ובפ"ב דגיטין דף ט"ז בעי בעל קרי חולה שנפלו עליו ט' קבין חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי פירש"י נכנס חציו למקוה ועל חציו נתן ט' קבין ע"כ וקאי בתיקו וכתב ב"י סי' פ"ח כיון דמידי דתקנתא דרבנן הוא נקטינן לקולא ע"כ וכן י"ל בהך דר' יודא:

נקוט מנהגא דכל ישראל כו' אין מתפללין כו'. והאידנא לא נהוג בטבילותא ולא ברחיצה לא לד"ת ולא לק"ש ולא לתפלה וכ"כ הראב"ד וכ"כ הטור סי' פ"ח ובס"ס רמ"א כתב דהמחמיר תע"ב ובס"ס תר"ו כתב שנהגו העולם לטהר עצמם מקרי ביוה"כ וסמכו על מדרש של פרקי ר' אליעזר שנקיים כמלאכי השרת ביוה"כ וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה אין חובה לטבילה זו ואין לברך כ"כ בשם אביו רבינו ז"ל ויש לדון שמי שרוצה לקבל עליו לחובה לטבול כל השנה לקריו מכח תקנת עזרא שמחויב לברך ככל הברכות שמברכים על תקנותיהם עי' בפ"ב סי' ה' ואולי מכיון שנתבטנה התקנה אף על פי שהיחיד ירצה להחמיר על עצמו לא שייך לברך וצונו שאין זה בכלל לא תסור כיון שהתקנה בטלה וספק ברכות דמדרבנן להקל כדלעיל סי' ט"ו. והמנהג בקצת מקומות שהנשים בימי נדותן קודם שלבשו לבנים אין נכנסין לבהכ"נ ולא מתפללין ולא מזכירין השם ואין נוגעות בספר וכל זה פרישות בעלמא דהא בסוף פירקא אמרינן בהדיא דכל הטמאים מותרין בכל ולא תיקן עזרא אלא לבעלי קריין שלא יהו ת"ח מצוין אצל נשותיהם כתרנגולים כדאמרי' בגמרא דהכא ולא דק יפה רמ"י במה שכתב ויפה הן עושין כי כבר אמרו רז"ל על זה וכל המחמיר מאריכין לו ימיו ושנותיו ע"כ דלא על זה אמרו אלא על טבילות בעלי קריין אמרו כך בגמ' דהכא וההגה' מיימו' לראיה כתבו שממנו נלמד על השאר ומ"מ תמה אני לשמוע לבטל התפלות במקום שלא מצינו לו עיקר בגמרא דהא כל הטמאים מותרים וכתב מהרא"י בפסקיו סי' קצ"ב דאפי' במקום שנהגו להחמיר מ"מ בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים לילך לבהכ"נ מותרים לילך לבהכ"נ כשאר נשים כי הוא להם לעצבון גדול שהכל מתאספים והם יעמדו בחוץ:

היה עומד בתפלה. או בק"ש טור ס"ס פ"א:

כדי שיזרקנה לאחריו ד"א. ונ"ל דבהך נמי שייכא פלוגתא דרב הונא ורב חסדא סי' מ"ו אע"פ שהפוסקים לא זכרו נ"ל משום דדבר פשוט הוא:

פי' שיש נהר לפניו. או דבר המעכבו טור שם:

המתפלל ומצא כו'. וכן הדין אם קרא ק"ש ומצא כו' טור ס"ס ע"ו:

ומצא צואה כו'. אבל מצא מי רגלים כתב ב"י שם בשם התו' דפ' הדר דפשיטא שא"צ לחזור דצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כמו צואה דלקמן אמרינן לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד כו' ורבנן הוא דגזרי בהו כו' עיין בריש סימן דלקמן:

כי באותו מקום לא היה ראוי להסתפק כו'. אבל להרשב"א שאני הך דלעיל דראה כנגדו שאין בו אלא משום ולא יראה בך ערות דבר דלא פשע שלא הטריחוהו לבדוק מלא עיניו וכשרואה הוא פוסק ולפיכך אפילו הוא מקום שראוי להסתפק אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק משא"כ במצא צואה במקומו דאית ביה משום והיה מחניך קדוש היה לו לבדוק וכתב ב"י סי' פ"א דנראה לענין הלכה דנקטינן כהרשב"א דבתרא הוא ומ"מ בספרו הש"ע כתב גם לסברת הר"ר יונה ז"ל ועיין בסעיף ע"ד:

בתפלה. מסיק רבינו בס"ס מ"ב דה"ה ק"ש ולא חמירא תפלה בזה ועיין בסמוך:

ממתין עד שיכלו המים וחוזר. ואינו צריך להרחיק ואפילו נפלו בארץ דהא לא קתני הכא ומרחיק עד שיזרוק לאחריו ד"א כדקתני לעיל בראה צואה כנגדו וטעמא כדמסיק רבינו דמי רגלים מדאורייתא אינו אסור כו' ועוד נראה שאפי' אם בא לפסוק ולהרחיק אסור כ"כ ב"י סי' ע"א בשם הרשב"א וכתב הב"י דדבר פשוט הוא דזה דוקא לתפלה אבל לק"ש ודאי שמרחיק (אם לא שנבלעו כי הא דלקמן סי' מ"ט) שהרי יכול לקרות כשהוא מהלך ע"כ ומיהו דוקא מאחר חיוב העמידה דאיתא בפ"ב סי' ג' וכתב עוד הב"י דהגה' מיי' פ"ד מהל' תפלה כתבו שכשחוזר להתפלל צריך להתרחק מן המי רגלים ד"א כו' ולענין הלכה נקטינן כדברי הרשב"א דרב מובהק הוא ובס"ס צ' כתב לדברי הרוקח דתינוק השתין בבהכ"נ ויצא רש"י מבהכ"נ (עיין לקמן סי' מ"ו) ולא רצה להמתין עד שיביאו מים להטיל עליו דשמא ישהה כדי לגמור כו' ויצטרך לחזור לראש ובש"ע שלו כתב לדברים הללו ויראה לי דרש"י והגה' מיי' בחדא שיטה והרשב"א חולק עליהם ושאע"פ שבסי' ע"ח כתב ב"י לגבי הג"מ דהרשב"א רב מובהק הוא וכותיה נקטינן אפשר שכשחיבר הש"ע חזר בו מפני שראה לדברי הרוקח ומעשה רב דרש"י והרי כיוצא בזה כתבתי ג"כ לעיל סעיף ע"ב דבש"ע חזר בו ממה שהכריע כהרשב"א בספרו הב"י אבל רמ"י ז"ל בסי' ע"ח הוסיף על דברי הש"ע שלא כתב אלא לדין ק"ש דמהלך והוסיף הוא דלתפלה אינו רשאי להלך וכדברי הרשב"א וגם כתב בס"ס צ' כדברי הרוקח ונשאל על זה שהרי הדברים סתורים והשיב דדבריו דברי רבינו יוסף קארו הם ושנראה בעיניו לחלק בין דהכא דמ"מ מי רגלים על ברכיו ובגדיו ולא תועיל לו הרחקתו משא"כ כשאחר השתין היינו דסי' צ' ע": ואף לדבריו בשל עצמו ג"כ דוקא כשברכיו או בגדיו מלוכלכים הוא דאינו הולך לו וכך צריך לפרש הלשון שבסי' ע"ח ואם נפלו מי רגליו בארץ דלענין תפלה דוקא כשגם בארץ נפלו ולא בארץ בלבד:

ונראה דאפי' יש בהן כו'. וצריך לכסות אותן בבגדים אשר לא נתזו המים עליהם הגה' מיימ':

דהלכתא כמ"ד שחוזר למקום שפסק. ודינו כמו שיתבאר בדברי רבינו בפרק אין עומדין סי' י"ג דחוזר לראש הברכה שפוסק בה ע"ש וכתב ב"י סי' ק"ד דלא דמי לפוסק בק"ש באמצע הברכה ומשיב מפני היראה וכו' דבהא ודאי תפלה חמירא וכתב עוד שם די"א שאם הפסיק בשיחה דחוזר לראש הי"ח ברכות ואין דעת הפוסקים כן וכ"כ בסימן ס"ה שהגה' מיימ' כתבו בשם הראבי"ה דאין לחלק בין הפסק שתיקה להפסק דבור ע"כ וגם רבינו בפ' כיסוי הדם סי' ו' כ' דשיחה אחר שהתחיל לקרות מגילה והלל כו' לא הוי הפסק לחזור ולברך:

ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. כבר כתבתי במי"ט דלרבינו דוקא בשהה מחמת אונס ולדבריו אין חילוק בין ק"ש לתפלה ובק"ש כתב רמ"א בסי' ס"ה וע"ח שכן עיקר והכי נהוג וה"ל להגיה גם כן בסי' ק"ד סעיף ה' על מ"ש שם בתפלה בסתם אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש שזה דוקא אם שהה ע"י אונס כיון שהוא פוסק כשיטה זו דבאונס תליא מילתא ואם כן אין לנו לחלק בין ק"ש לתפלה כלל ועוד צ"ע עליו בהלל ומגילה ואכתוב בזה בס"ד לקמן ס"ס מ"ב:

כדי לגמור את כולה. וכתב בב"י סי' ק"ד בשם הרשב"א דאתמר בירושלמי בקורא משערינן או בכל אדם משערינן ואסיקו דבקורא משערינן וכתבתי כבר במי"ט משמא דגמ' דידן דמשערין מרישא לסיפא ולא מהיכא דקאי לסיפא דא"כ נתת דבריך לשיעורין:

היה צריך לנקביו כו'. ופרש"י באידך ברייתא שישמור עצמו שלא יפיח וכתב הטור סי' פ' שמי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה כתב א"א ז"ל (בתשובה ריש כלל ד') מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי ואם עבר זמן תפלה אנוס הוא ודינו כשכח ולא התפלל שחרית שמתפלל מנחה שתים ובק"ש יש מחלוקת בשכח כמ"ש בפ"ק סעיף ס"א ועוד עיין אם יכול לעמוד על עצמו בק"ש שכתבתיו בפ"ב סעיף ל"ב:

לא יתפלל. ודוקא כשהיה צריך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל אבל אם לא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל ושמר נקביו קודם לכן ובאמצע תפלתו נתעורר לו תאוה לא יפסיק ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים ויכול להעמיד על עצמו קורא כדרכו ואם רצה להרחיק להטיל את המים אפשר לו לעשות כן כ"כ הרשב"א בתשובה הביאה ב"י סימן צ"ב ורמ"א דקדק מדברי בעל ת"ה סי' ט"ז דלא אמרן שלא להפסיק אלא כשאינו מתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו אבל בלא"ה יותר טוב להפסיק וכתבו הגה' מיימ' פ"ד מהל' תפלה שכתב רבינו שמחה שאסור להוציא אפילו שאר דברי תורה מפיו כל זמן שגופו משוקץ מחמת שהוי נקביו:

תפלתו תועבה. וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו הרמב"ם שם:

אינו מותר לכתחלה. עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויבדוק נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו ואח"כ יתפלל הרמב"ם שם:

המשהה נקביו קעבר כו'. עיין בסעיף קכ"ח דלא אמרו כשמשהה הפחה אלא דוקא כשמשהה גדולים או קטנים:

האי מאן דשתי בקרנא דאומנא כו'. וכתב הרמב"ם בסוף הל' מאכלות אסורות שהוא בכלל משקץ נפשו יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו ודברים הללו שכתב שירגיל עצמו כו' לקמן בסוף פ' הרואה אמר רב יהודה אמר רב לעולם ינהוג אדם את עצמו שחרית וערבית כדי שלא יהא צריך להתרחק ותניא כותיה ומפרשיו הראו מקומו וכתב עוד הרמב"ם אסרו חכמים מאכלים ומשקים שנתערב בהן קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהן וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננה מהם כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית של ספרים שגורעין בהן את הדם וכיוצא בהן וכן אסרו לאכול בידים מסואבות ומזוהמות וע"ג כלים מלוכלכים שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ע"כ ועל מ"ש דמכין אותו מכת מרדות פירש הב"י י"ד סי' קט"ז דס"ל דאסמכתא הוא דקרא על הכתובים בפרשה קאי ואע"פ שכתב עוד ליישב דאפילו הן מדאורייתא אין מלקות אין נ"ל כן מלשון הרמב"ם שהרי כתב אסרו חכמים משמע שהאיסור הוא מדברי חכמים ואי מדאורייתא אלא שהחכמים פירשו הדבר הל"ל אמרו חכמים שהאוכל כו' וז"ש מכת מרדות קאי גם אקרנא דאומנא ואשהיית נקבים כדמוכח בלשונו: גרסי' בפ' ר"ע רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קמעבר שושיבא אפומי' א"ל שקליה דלא לימרו מיכל קאכל ליה וקעבר משום בל תשקצו את נפשותיכם ופי' שושיבא מין חגב טהור והטעם שכיון שאין טעונים שחיטה אין בהם משום אמ"ה ולפיכך כתב הרמב"ם בפ"א מהל' שחיטה דדגים וחגבים אם מתו מאליהן בתוך המים מותרים ומותר לאוכלן מחיים כלומר ואין בהם משום אבר מן החי אבל משום בל תשקצו לא קמיירי וכ"ש למאי דפרישית דהא דבל תשקצו דאמרי' באלו הדברים שאינו אלא בדרך אסמכתא ועיין עוד בפרק אלו טריפות במי"ט סי' ס"ט גם עיין עוד בפרק השוחט בד"ח סעיף ל"ה: כ' המרדכי בפ' שמונה שרצים דמי רגלי אדם מותר לשתותן משום רפואה ואפילו אין בו סכנה וכן אם השתין תינוק בקדירה אינו אוסרו ועיין עוד מדין מי רגלים בפ"ק דבכורות סי' ז':

מהו שיכנס אדם בתפילין. כשהן בראשו כמו שפירש"י ועיין בסימן דלקמן ודבתרי' גם עיין בסעיף פ"ז דעת הרמב"ם בזה וכבר כתבתי במי"ט שרבינו כתב בהל' תפילין שהר"י מאורליינ"ש נסתפק אי דוקא בשל ראש היא ומשום שי"ן שבה או אף בשל יד:

לבה"כ קבוע. כתב רש"י שכל בתי כסאות שבגמרא על פני השדה הם בלא חפירה כלומר דאילו בתי כסאות שבבית פשיטא שלא יכניסם כלל וכלל כיון שיכול להניחן במקום המשתמר וכ"כ רבינו בהל' תפילין וכך מסיק הטור סי' מ"ג דכל הסוגי' הזו דבדיני תפילין לבה"כ ליתא אלא בשל שדות:

אבל בה"כ עראי פשיטא שמותר. דלא יאחז בידו וישתין תניא לקמן סי' כ"ח וטעמא דאיכא ניצוצות כדמפ' התם וזה הטעם לא שייך כשהן בראשו ומשום כך התיר הרשב"א בתשובה לרופאים ליקח העביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו דהא ודאי דקול טפי ממשתין עצמו ומ"מ כתב דבעל נפש לא יסמוך על זה אבל הרמב"ם סובר דהך בעי' נמי לא מיירי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו פשיטא דאסור ואפי' בבית הכסא עראי דכל שמשפשף הוי גנאי וכדי בזיון לקדושת התפילין שעליו ואפי' אינם ביד שמשפשף בה וכתב הב"י שנכון לחוש ולזהר כדבריו:

ולאו קושיא היא. ורמ"א כתב דטוב להחמיר כדברי רבינו האי:

חולץ תפליו ברחוק ד"א ונכנס וכשהוא יוצא וכו' דברי ב"ש. אין בין ב"ש לב"ה אלא בכניסה בלבד אבל כ"ע ס"ל להא דמרחיק ד"א בין בחליצה בין בהנחה וכן הוא בטור ובקיצור:

ובלילה כו'. רש"י פי' כשהוא חולצן בביתו כו' ורבינו האי פי' כשנכנס לבה"כ וא"צ עוד להניחם כו' כמו שכתבו תהר"י בשמו:

לא הוה יהיב לן. כתב המרדכי דמכאן למד בה"ג שאין לאדם ליתן תפילין לחבירו כשהולך לבה"כ וכו' וכ"כ סמ"ג וכתב בב"י דמשום כך ג"כ הטור אע"פ שאצל בה"כ עראי כתב שנותנן לחבירו לא כתב כן בבה"כ קבוע משום דס"ל דאסור ולפרש"י על ננטרן שפי' מהמזיקים ודאי ניחא (ונ"ל דלא מיבעי בעראי שפירש"י שעושהו עכשיו בה"כ פשיטא שא"צ לשימור מזיקים אלא אף בקבוע ומשתין מעומד וכדלקמן נמי לא התירו לו משום שמירה וחשו טפי לבזיון התפילין) ולהר"ר יונה שפי' אשמרם בעצמי נמי כ"כ דדוקא הוא ישמרם ולאית דגרסי שכתב רש"י לא נטרח כלומר לתלמידים יש ג"כ לתת טעם שלא יטריח חבירו כיון שיכול בעצמו לשמרם:

לא יאחז כו' וס"ת בזרועו ויתפלל. וכתב בתרומת הדשן וה"ה לכל כתבי הקודש ואפי' מחזורים ותפלות ואם אוחזם בידו כדי להתפלל בהם שרי דדמי ללולב דבפ' לולב הגזול (סי' ל"ב) דמתפלל ולולבו בידו משום דמתוך שחביב עליו אין משאם ושמירתם כבד עליו ולא טריד והני נמי הואיל ותופסם לשם תפלה עצמה כדי להתפלל בעיון ובדיוק יפה ולא לשמירתם אין שמירתם כבד עליו ולא טריד ועיין לקמן סימן ל"ט:

אבל כשהן בראשו מותר כו'. עיין מה שכתבתי לעיל סעיף פ"ז בשם הרמב"ם:

וגם מותר לישן כו'. כדאמר בסוכה הרוצה לישן ביום כו' וכל ביום הוי שינת עראי שאין דרכו לישן בקבע וכל בלילה כיון שדרכו לישן בקבע חולץ אפי' לשינת עראי כך פי' הב"י סי' מ"ד אבל הרמב"ם מפ' דעראי הוא שמניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן ור' יוחנן אמרה התם בסוכה ועוד התנה הרמב"ם שגם שינת עראי לא תהא ג"כ אשה עמו וטעמו כתב הכ"מ דסיפא דברייתא דסוכה ר' יוסי אומר הילדים לעולם חולצין ואינם מניחין מפני שרגילין בטומאה וס"ל להרמב"ם דלאו דוקא ילדים אלא אורחא דמלתא נקט דסתם בחורים נשותיהם עמהם והתנה עוד הרמב"ם שצריך שיניח סודר על התפילין וכתב עוד שאם היו התפילין כרוכים בידו מותר לישן בהם אפילו שינת קבע וכל זה תלוי בסוגי' דהתם שבסוכה דתלתי ברייתות מתניין במלתא. חדא תני ישן עראי ולא קבע וחדא תני ישן בין קבע בין עראי וחדא תני לא קבע ולא עראי ולא קשיין הא דנקט ליה בידיה והא דמנחי ברישיה והא דפריס סודרא עלויה והא קמן דמפרש להך דישן בין קבע בין עראי היינו דנקיט בידיה ופרש"י בכרוכים ביד ולאפוקי אחוזים בידו בלבד דבברייתא דפירקין שהיא אחיזה בעלמא בלא כריכה והיא ג"כ אסורה אפי' בעראי והך דעראי ולא קבע היינו דפריס סודרא עלוי' נשאר א"כ אותה ששנאה דבין קבע ובין עראי לא ישן שהיא היינו דמנחי ברישיה נמצא שלשיטת הרמב"ם כל זמן שהן בראשו (והש"ע כתב ג"כ או בזרועו) אסור אף בשינת עראי אא"כ שהניח סודר עליהן ולא היתה עמו אשה דאז יישן עראי והוא שמניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן ואם התפילין כרוכים בידו (או שהם בנרתקן ב"י בשם העיטור) מותר אפי' לישן שינת קבע ואם אוחזן בידו ואינם כרוכים בידו אסור אף בשינת עראי כך הם דברי הב"י וכן פסק בש"ע דלא כרבינו שלא חילק בהני חלוקים וגם דלא כותיה בפי' שינת עראי והרב רמ"י ז"ל שינה סדרי הש"ע בלשונו בזה ונפל בטעות גדול שהתיר לישן כשיושב וראשו בין ברכיו אפי' כשהם בראשו ובזרועו ומשמע ג"כ לדבריו שאין זה שינת עראי ולא פי' מה היא ובטעם שאין אשה עמו ג"כ לא הזכיר טעמא דבגמרא וכמו שהארכתי יותר בס"ד בס' מלבושי י"ט:

ולפיכך אסור אפי' לאוחזן בבגדו. כלו' ובידו דבגדו לחוד לאו רבותא היא דאדרבה זימנין דמשתלי כדלעיל סי' כ"ז ובהל' תפילין כתב גבי עראי כשהן בידו ומה שחסר בזה גילה בזה וכן מבואר בטור כמ"ש לשונו בסמוך והב"י כתב בשם ס"ה וז"ל כשהן בידו דוקא הוא דאסרו להשתין משום ניצוצות אבל בחיקו אם חגור חגורה או בבגדו בידו פשיטא דשרי בין להשתין בין לפנות דהא ליכא למיחש משום ניצוצות ע"כ והעתיק לדברים הללו בש"ע וכבר העתיק גם שם לעיל מיניה ללשון הטור שהם כדברי רבינו שאם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו אם הוא תופס אותם בבגדו מפני שצריך לשפשף כו' ורמ"י ז"ל הרגיש בזה ומפני כן בהעתקת לשון ס"ה מסיים בהו דמיירי בבה"כ קבוע וא"א לומר כן כמו שעינינו הרואות מל' הס"ה וגם אילו נתכוין הש"ע כהבנתו של רמ"י ודאי שהיה לו לפרש ולא לסתום אחרי שיש לטעות הרואה את גוף דבריו בספרו הב"י וגם אילו לא בא לומר הש"ע אלא בבה"כ קבוע לא חידש כלום במה שכתב שבבגדו בידו מותר דזה הוא מה שכבר כתב בראש הסימן ולא עוד אלא דשם לא הזכיר שיהא צריך לתפסם בבגדו ג"כ אלא כשאוחזן בידו מותר לכן יותר נראה בעיני דהש"ע לפום ריהטא לא דק שזש"כ בשם ס"ה שהוא חולק עם מ"ש כבר בשם הטור ושטעם הס"ה שסובר כפירש"י גבי אוחזן בידו דלעיל שכתב שלא בבגדו ודכותיה א"כ בשל עראי לא מיתסר אלא בידו לבד אמנם מה שדקדק רמ"י ז"ל לכתוב בידו בימינו ודאי שכן צריך לפרש דאל"כ ניחוש שיקנח דבשמאל מקנחין וכמ"ש במי"ט על ומצוה לשפשף דלקמן:

דבבה"כ קבוע כו'. כך דרכו של בה"כ קבוע ואם בבה"כ עראי היינו שמעולם לא היה בית הכסא והוא רוצה לעשות צרכיו ג"כ דינו כן וכן נמי אם אינו אלא משתין מעומד אף בבה"כ קבוע דינו כבשל עראי וכולה מילתא תליא במיושב ומעומד אלא שחכמים דברו בהווה ורגיל להיות כך כתב רמ"א ודברים ברורים הם בטעמם:

וכלים מי רגלים. ואם הוא עפר תיחוח כלים אפילו בעמידה וכן כשמשתין למקום מדרון אפילו כשהמקום קשה. הרמב"ם והוא בפרק כיצד מברכין בגמ' דף מ' וגם בר"פ כל היד ושם כתבה רבינו:

אבל דבר שדרכו כו' מותר. וכבר כתבתי במי"ט דרמ"א ז"ל כתב שעל דבר שדרכו כו' הוא דאמרי דבי רבי ינאי שאם הוא משאוי ד' קבין ותפילין רוצצות אסור וצריך להסיר התפילין עד שיסיר המשאוי:

הנכנס לסעודת קבע. משמע דלאכילת קבע דוקא צריך לחלצן אבל לא לאכילת עראי והכי איתא בהדיא בירושלמי פרק שני דברכות וכ"כ המרדכי וכ"כ הרמב"ם. ב"י ס"ס מ':

אזמניה ולא צר ביה כו'. כתב הר"ן בס"פ נגמר הדין דדוקא בהזמנה דמשמשין הוא דאמרינן דלא מהניא אבל הזמנה דגוף הדבר עצמו מהניא כגון עבוד עור הקציצה של תפילין ועבוד הקלף עצמו אי עבדינן לשמה אסור להשתמש בהן חול בהך הזמנה גרידתא ורמ"י ז"ל כתב שצ"ע אם התנה עליה' מתחלת עיבודן אי מהני ול"נ בעניי איני יודע מהיכי תיתי ליה דלא ליהני תנאה:

וכן הלכתא. וכתב המרדכי בפרק בני העיר דאזמניה פירוש לעולם ולא לפי שעה אז כי צר ביה חדא זימנא קדיש וכתב הב"י סימן מ"ב דמשמע דאי צר ביה חד זימנא אדעתא למיצר ביה לעולם היינו אזמניה וצר ביה וכן נראה מדברי הרמב"ן בתורת האדם לגבי קבר ע"כ ורמ"י נשתבש בכאן שהצריך הזמנה לעולם וצר ביה חד זימנא אדעתא דהכי וכמ"ש בס"ד בס' מלבושי י"ט כתב עוד הב"י בשם מהרי"א דאם התנה על הסודר בתחלה כשהזמין מהני:

תחת מרגלותיו כו'. ולהניחן במטה כנגד צדו נראה דאזלינן לחומרא ודיינינן ליה כתחת מרגלותיו מפני שפעמים מתהפך במטה וישכב עליהן תהר"י וכך כתבו בקיצור:

ואפי' אשתו עמו. ומשמש מטתו כדפירש"י לקמן גבי יום טבילה הואי ומיירי כשנתנן בכלי תוך כלי דבלאו הכי אסור לשמש כדלקמן סי' נ"ה אבל אם אינו רוצה לשמש מניחם בין כר לכסת ולא בעינן כלי בתוך כלי ואפילו אשתו עמו במטה דאם לא כן כי קתני לקמן אסור לשמש עד שיניחם בכלי תוך כלי ה"ל לאסור להיות אשתו עמו במטה עד שיניחם כו' אלא דוקא כשרוצה לשמש אסרו אבל כשאינו רוצה לא ולא חיישינן לשמא ימלך לשמש וישכח התפילין וכך דקדק הב"י סימן מ' וכתב דאף הרמב"ם ס"ל כך דבאין אשתו עמו אין צריך כלי תוך כלי אף על פי שתהר"י כתבו שאין נראה כן מדבריו:

מניחן בין כר לכסת. ובאשתו עמו בכלי בתוך כלי כדפרישית לעיל ולשון הקיצור מותר להניתן בתיק שלהן בין כר לכסת וכן כתבו תהר"י דהתיק כלי אחד והכר הוא כלי שני אבל הב"י כתב דמדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין נראה שצריך להניחם כלי בתוך כלי קודם שיניחם בין כר לכסת וכן הלכה ע"כ:

שלא כנגד ראשו. אבל כנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו בכלי תוך כלי ואפילו אין אשתו עמו כ"כ תהר"י ודקדקו כן מסוגית הגמרא:

שנים שהיו ישנים בטלית אחד. ובשר שניהם נוגעים זה בזה ש"ע סימן ע"ג:

אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם. עד שלא יגע בשר זה בבשר זה ממתניו ולמטה כ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות ק"ש ופירש הב"י לפי שממתניו ולמעלה אף על פי שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור:

ואם היו כו'. מותר בחזרת פנים בלא טלית טור וכדלקמן גבי אשה בפסק הרי"ף ז"ל:

ור"י ז"ל כתב כו' עבדינן לחומרא. ונכון לחוש לדבריו ש"ע:

אבל כשהגיע תינוק לי"ג כו'. כבר כתבתי במי"ט של' הרמב"ם ויום א' ואף על פי שאין כן לשון הטור וגם הש"ע נמשך כן אחריו ואף בב"י לא העיר בזה נ"ל דסמכו על המפורסם שבכל מקום שאמרו לענין גדלות י"ג או י"ב שצריך ג"כ שיהא עוד יום א' ותדע שכן שהרי אף בבת י"א ובן י"ב לא הזכירו הטור והש"ע יום אחד ורבינו הרי כתב יום א' ובפ' שלשה שאכלו סעיף נ"ה אוכיח דבעינן יום א' שלם:

והלכתא לבו רואה את הערוה אסור. כל ערוה במשמע ואפילו אינה שלו אלא שהיא ערוה כדלקמן סי' נ"ב ועיין סי' מ"ג וסי' נ' ומה שאכתוב שם בס"ד וכן דין כל מברך שום ברכה כדפסק בטור סי' ר"ו וכתב ב"י שם בשם רבינו ירוחם שאסור לברך בגלוי הראש ועיין בפ' שלשה שאכלו במי"ט סימן ל"ה דמדברי רבינו עצמו נראה כן:

במים צלולים. והיה נשמר להביט חוצה שלא יסתכל לתוך המים ולכן כל שלבו חוץ מן המים לא צריך לחציצה אחרת וכמו שכתבתי במי"ט:

היה מתכסה בבגד. וכתב בת"ה סימן י' בשם הא"ז דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כסוי והר"ר יונה כתב בשם רבני צרפת שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר ופירש הב"י סימן ע"ד דשאני הפסקה מכסוי דכסוי לא מהני ביד שאין הגוף מכסה את עצמו אבל לענין הפסק אפשר דמפסיק אע"ג דחד גופא אינון ע"כ וצריך טעם לדבר ולכן נ"ל דלכך מקרי הפסקה לפי שהוא עושה מעשה שלא כדרכו שאין דרך האדם לחבק עצמו כך משא"כ כסוי בעלמא בידו על לבו הוא דבר רגיל ושכיח תמיד ולפיכך אין כסויו כסוי וכתב עוד הב"י בשם א"ח שהנשים יכולות לברך ולהתפלל (עיין לקמן סימן מ"ג) כשהן לבושות החלוק אע"פ שאין מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע (או שיושבת על שאר דבר. רמ"א) אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן ע"כ פירש שכיון שהיא ערומה גנאי הדבר אף לגבי עצמה אם לא תהיה ערותה מכוסה והוא בכלל לא יראה בך וגו' אבל משום לבה לא שאין לבה רואה ערותה כלל דאל"כ מאי מהניא לבושות חלוק בלא הפסק למטה מהחזה כך נ"ל לפרש ורמ"א כתב דאז אין לבן רואות את ערוה שלהן ואין נ"ל דא"כ בחלוק נמי אלא דכל שהיא ערומה מקרי לא יראה בך ערות דבר אא"כ שהערוה מכוסה כך ר"ל ומכל מקום יש לי ליישב ג"כ דברי רמ"א דס"ל דמ"מ כיון דערותה למטה מאד מש"ה הויא חשיבא לבישת החלוק כהפסקה ועיין בפ' שלשה שאכלו סעי' ק':

ממטה ללבו. דהיינו חציצה כדכתבתי בעל לבו במי"ט ומ"מ אם מכסה את לבו בבגד עצמו נמי סגי אבל בטלית שעליו בלבד ואין לו בגד אחר א"א דתסגי בכסוי שהרי עדיין לבו וערוה כהדדי הן ואין דבר ביניהן ודמיא להא דאשה לבושה חלוק כו' דלעיל דבכה"ג באיש ודאי דאסור ולא דק יפה רמ"י בלשונו ריש סימן ע"ד כמ"ש בס"ד במלבושי י"ט:

והא באשתו ולק"ש. וכתב הג"מ פ"ב מהק"ש בשם בה"ג דלק"ש נמי דוקא באשתו אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה וכבר כתבתי במי"ט דלרבינו אינו כן מדכתב לקמן ודוקא באחרת אבל בעצמה כו' ש"מ דלכל אשה אמרו לענין ק"ש דלא הוי גילוי ערוה בפחות מטפח וכתבתי טעם לדבר ורמ"י שינה הלשון וכתב ודוקא לאיש אבל היא בעצמה כו' ואם נתכוין בזה להשמר ממאי דמשמע מל' רבינו דכל אשה שוה לאשתו לענין ק"ש לא נשמר מזה בריש הסימן שכתב טפח מגולה וכו' ואפי' היא אשתו וה"ל לבאר ולפרש דאלו באשה אחרת אפילו בכאצבע קטנה ועוד הארכתי בס' מלבושי י"ט בס"ד:

ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובל' הרשב"א שכתב הב"י לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה וצריך לפרש דשוקה אינה בכלל רגליה מדכתב על שוק דלקמן דצריכה לאשמעי' אע"פ שבאיש מגולה כמ"ש במי"ט וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי וכו' כיון דרגיל בהו וכדלקמן גבי קול ושער:

קול באשה כו' ולא לענין ק"ש. אבל המרדכי כתב בשם רבינו האי דכל הני לענין ק"ש וכ"כ באהל מועד דקול זמר אפילו באשתו ערוה וכתב הש"ע דיש ליזהר בק"ש ודוקא קול זמר אבל קול דבורה שאינו זמר שמדברת כדרכה מותר כמו שכתבו תהר"י וכתבו הגה' מיימון דה"ה לכל קול הרגיל בו לא חיישינן:

שער באשה. אפי' אשתו. רמ"א:

בנשים שדרכן לכסות שערן. ודוקא שער שלהן אבל פאה נכרית אפי' דרכה לכסות אינה ערוה אפילו בגלוי. הגהת אלפסי:

אבל בתולות שדרכן כו'. ווה"ה לשערות שמחוץ לצמתן שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד. ב"י בשם הרשב"א:

וממשמש בבגדו. פירש רש"י להעביר הכנה כו' כדי שלא. תתבטל כוונתו אבל לא יסירנה בידו טור סימן צ"ז וכתב רמ"א בשם הא"ז דוקא בשעת התפלה אבל שלא בשעת התפלה יכול ליטול כנה ולזורקה בבה"כ ועיין בפרק הרואה סימן כ"ג:

ורב אלפס גורס לא היה מניח ידו על סנטרו כו'. וכי נמי גרסינן הכי דינא דאליבא דגירסת רש"י נמי הלכה היא מהירושלמי דלקמן אני ראיתי את ר' כו' ולגי' הרי"ף נמי יש שני פירושים בפירש סנטרו האחד כפירוש רש"י סנטרו מנטון בלע"ז והוא הלחיים כלומר שלא יסמוך ידיו על לחיו וכן נראה דעת רבינו שהרי לא כתב פי' אחר מבואר שסמך על מה שמפרש רש"י לגירסתו אבל הערוך מפרש סנטרו כמו סוטרו והנו"ן יתירה כמו קינסא שהוא קיסא חינגא חג ור"ל על כסליו ול' הרמב"ם בפ"ה מהלכות תפלה ואל יניח ידו על חלציו ע"כ וכל שנראה שיש בו גסות הרוח יש להזהר ממנו בעמדו בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ומה שהחזנים בארצות האלו כשמגביהים קולם כשמנגנים בזמר מניחים ידיהם על הלחי אין בכך כלום כיון שאינם עושים ליוהרא ולגסות הרוח כ"א לבעבור נשאות ולהרים קול בשיר אבל שלא בשעת הזמר ודאי שיש למחות בידם וגם אם ינעמו ויבסמו קולם בענין שלא יריעו ייטיבו בשתים הא' שלא יצטרכו כלל להניח היד על הסנטר והשנית שלא יתגנו בפתיחת פיהם והנעת ראש וגנאי הוא זה כמו שמצינו לר' בפהקו לפירש"י ולהירושלמי וכבר שמענו שבארצות אחרות אינם מתנהגים החזנים בזמירתן כ"א בנעימת קול בלבד ולא בתרועה וצעקה:

לשמאלו מותר. ומשמע לכאורה דלאחוריו ולשמאלו שוים הם וכן נראה מדברי הקיצור והטור שכתב זרקו לאחריו או לשמאלו אבל תהר"י ז"ל כתבו דהיכא דא"א ליה לאחוריו אף לשמאלו מותר ודבריהם כתב רמ"א ז"ל:

המתפלל אל ירוק עד שילך כו'. עד שישהה קאמר כמ"ש במי"ט ולכאורה נראה לי דהכא כיון שכבר השלים תפלתו שאע"פ שהרוק בא לו לאונסו אל ירוק שא"צ בכאן שיהיה פיהו נקי כדלעיל בשעת התפלה אבל מה אעשה שתלמידי הר"י ז"ל כתבו דדוקא לרצונו אבל אם נזדמן לו רוק מותר כ"כ לעיל גבי דמרחיק ד"א ומשתין:

המשמיע קולו בתפלתו כו'. פי' שמשמיע לאחרים אבל לא שיתפלל בלבו אלא מחתך הדברים ומשמיע לאזניו בלחש הרמב"ם וכ"כ הרשב"א מהירושלמי שאכתוב בסמוך ומסתמא נמי כל היכא דאפשר להשוות י"ח ברכות לשאר ברכות משוינן ותניא בפ"ב ד' ט"ו ורבינו הביאו לעיל בפירקין סימן י"ד לא יברך אדם בה"מ בלבו וכי היכי דהתם קתני ואם בירך יצא ה"נ איתא בירושלמי פרק היה קורא תני התפלל ולא השמיע לאזניו יצא וכתב בא"ח בשם פסיקתא אם אין אתה יכול התפלל על מטתך אם אין אתה יכול ואתה אנוס מחמת חולי או מדבר אחר אמור בלבך שנאמר אמרו בלבבכם:

פי' כל כך היה מתפלל בקול להעיר רוח הכוונה עד כו'. כלומר שהוא היה מתפלל בקול כדי לכוין והיה כל כך מגביה קולו עד שנמשך מזה שבני ביתו כו' אבל הוא לא לכך נתכוין אלא דממילא הוה והטור כתב שרשאי לעשות כן כדי שילמדו ממנו בני ביתו ולדבריו צריכין לדחוק לפרש בירושלמי עד דילפון כדי דילפון וגי' המרדכי דמס' יומא כי היכי דילפון כו':

דילמא אתי למטרד צבורא. מיהו בר"ה וי"כ אומרים בקול רם כדי שילמדו זה את זה (וגם מתכוונים יותר ע"י שמשמיעים קול ב"י) ולהטעות לא חיישינן כיון שמצוים בידם מחזורים ותפלות ואע"ג דאמרינן בפרק אלו נאמרין שמתודה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה אנו בזמן הזה כולנו ויידוי א' מתודים ואין כאן בושת מרדכי דמס' יומא וכתב רמ"א בשם דרשות מהרי"ו דמ"מ יזהרו שלא יגביהו קולם יותר מדאי:

בקש להתעטש. ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו ל' הרמב"ם פ"ד מה"ת וא' מהגדולים אמר שכשהוצרך לכך היה מאנס את עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפלה ואפשר שהטעם משום דלא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים אבל להפחה בעלמא לא. תרומת הדשן:

מהלך לאחריו. ולפי הטעם שכתבתי במי"ט בשם הר"ר יונה שהוא מפני שאם היה מהלך לפניו דומה כמי שפוסק כו' ה"נ אלו היה מהלך לצדדין ולפיכך אינו מהלך אלא לאחריו בלבד ובתה"ד כתב דכל זה מיירי כשמתפלל בביתו אבל כשמתפלל בצבור דה"ל ביוש גדול א"צ להרחיק כלל לאחריו וגם לא יאמר הרבון רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח ואף על פי שפקפק בדבר גדול המנהג שכן היו נוהגין:

אומר רבון כו' ומתפלל. והרמב"ם כתב שאחר שאמר רבון כו' חוזר למקומו ואח"כ מתפלל וטעמו פירש הב"י דאפילו למ"ד שא"צ אלא קביעות בהכ"נ כמ"ש בפ"ק סימן ז' אפ"ה הכא שכבר התחיל להתפלל וכבר קבעה השכינה מקום שם צריך לחזור למקום שקבע לשכינה ולסיים שם תפלתו:

חוץ מבית המרחץ כו'. ואפי' הלכותיה אסור ללמוד בהם דלא שרי אלא לאפרושי מאסורא כדאיתא בפרק כירה כ"כ ב"י בשם הרמב"ן ועיין בפ"ק דשבת סימן כ"א ובפרק כירה סימן י"ב וכתב בת"ה סימן מ"ה דמ"מ מותר ליכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה ולא חיישינן שמא יהרהר דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה:

ויקרא ק"ש. ולא ק"ש בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בד"ת אסור. הרמב"ם פ"ג מהק"ש:

ולמעלה כתבתי אף בתפלה נמי כו'. בסי' כ"ג והיינו כדעת הר"ש מקוצי ושם נתבארו שתי הסברות יפות ושאר דינים השייכים בהו גם כתבתי שם דהעיקר כסברת רבינו ושלדבריו אין חילוק בין ק"ש לתפלה אלא כל ששהה בלא אונס אפי' שהה לגמור כולה אינו חוזר לראש ושהה ע"י אונס אם היתה כדי לגמור כולה חוזר לראש והא דמשוה הרי"ף תקיעות והלל ומגילה לק"ש לרבינו לא צריכה דהכל שוה גם תפלה ואלא מיהת בהלל דר"ח כתב ב"י ס"ס תכ"ב דלד"ה אפי' לרבינו כיון דאין קורין אותו אלא בדילוג אפי' שהה מחמת אונס כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ע"כ ולא פירש מאי דינא דהלל חוה"מ דפסח ויראה דתליא במאי דכתבתי לענין הברכה בפ"ב סעיף כ"א ובהלל שגומרין אותו וכן במגילה תמה הב"י בס"ס תכ"ב על הטור שסתם כהרי"ף וכן יש לתמוה על רמ"א ורמ"י שפסקו כהרא"ש גבי ק"ש שיש חילוק בין אונס ללא אונס ולאותה שיטה ה"ל לחלק ג"כ גבי הלל ומגילה ועוד תימה עליהם דגבי תפלה ג"כ לא חילקו וה"ל לחלק כפי שיטת הרא"ש:

עד שיגמור עמוד הראשון. ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס טור ס"ס מ"ג:

צואה על בשרו. וה"ה בש"ז שעל בשרו כ"כ מהרי"ל הלכות י"כ:

וכן מסתבר וי"א דהא דשרי כו'. והרמב"ם אחר שכתב לפסוק כהרי"ף חזר וכתב וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות וכן בש"ע אחר שכתב לכל הדעות השלשה כתב ונכון לעשות כדברי המחמירים ולא ידעתי למה השמיטו רמ"י:

ולא כנגד אשפה שריחה רע. ל' רמ"י ז"ל זה הכלל כל ריח רע הבא מדבר המסריח וכיוצא באלו שנתפרשו שיש לו עיקר מרחיקים ממנה כדין צואת אדם:

ור"מ ז"ל כתב כיון שהריח מגיע אליו כו'. ובקצור לא כתב אלא סברא זו וכן בטור אבל בש"ע כתב ב' הסברות ורמ"י כתב שיש להחמיר ועיין לקמן סעי' קס"ח וקס"ט:

אמר לון מכיון דאילו הוה יומא כו'. ולמדו מכאן הר"ר יונה והרשב"א דה"ה לסומא שאף על פי שאינו רואה אם הוא במקום שאלו לא היה סומא היה רואה אותה אסור ב"י סימן ע"ט וכתב רמ"א בשם הגה' מרדכי פ' תפלת השחר דש"ץ המתפלל וצואה בבהכ"נ או בבית שמתפללים שם אפילו היא לאחריו בכל הבית צריך לשתוק עד שיוציאוה מאחר שמוציא רבים י"ח וא"א שלא יהא א' מן הקהל בתוך ד"א של הצואה:

אפי' רואה אותה. אבל להרשב"א דוקא בשאינו רואה אותה דאלו ברואה אותה לעולם אסור דבעי כיסוי וצ"ע מהראיה שכתבתי במי"ט לרבינו בפ' כל גגות:

אע"פ שאין מריח בעינן ד"א לאחריו. ממקום שיכלה הריח למי שמריח ש"ע וכן הוא בקיצור וכך צריך לפ' לשון הטור וכמו שפירשו הב"י גבי צואת כלב וחזיר דלקמן וכ' הרמב"ם דמצדו דינו כמלאחריו וכ"כ סמ"ג:

בזמן שיש בהם עורות. ואם אין בהם עורות הוי כצואת שאר בהמה חיה ועוף שמותר לקרות אצלם מיד בין אם היא לפניו או לאחריו אם אין בה ריח ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח וכתב הב"י נראה שהוא נלמד מדין נבלה המסרחת שיתב' בסמוך ולפי זה עד מקום שיכלה לאו דוקא הוא דהא צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ע"כ ומלשון הקיצור דלעיל ראיה לכאן שכן יתפרש לשון הטור ומה ששאר בהמות אין צואה שלהם אוסרת כתב הר"ר יונה שאע"פ שיש להם ריח רע מיד אחר היציאה אין הריח רע כל כך:

אבל הגדלים בבית כו' אין לאסור. ומיהו כתב הר"ר יונה דהא דשרי כשאינן בלול שלהן דוקא כשאין ריח רע מגיע אליו ומשמע הא אם היה ריח רע מגיע אליו אסור וכן בדין דהא לא גרע מאשפה שריחה רע ומנבלה שמסרחת. ב"י:

אלא בחמור כשבא מן הדרך. וברכה. טור וכתבו תהר"י שלמדנו מזה שהאדם יכול להתפלל כשהולך בדרך ואע"פ שרואה צואה בשעת התפלה לא ניחוש כיון שלא אסרו אלא של חמור הבא מן הדרך בלבד ואינו מצוי ולמיעוטא לא חיישינן מיהו כשהוא סמוך לכפר שרוב הבהמות הם חמורים ומצוים שם יש לחוש מלהתפלל באותה שעה ע"כ וכתב ב"י שהראב"ד כתב דבירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך ע"כ ואני לא ראיתי זה בירושלמי שלפנינו:

אבל בק"ש לא עד שיכלה הריח. בקיצור ובטור ס"ס ע"ט ולקמן נמי העתיק עד שיכלה הריח:

רבא אמר אסור. כאלו עומדת במקומה וצריך הרחקה כמפורש בסימן מ"ו הכי מסיק הב"י בסי' ע"ו מלשון הטור דסתמא כתב אסור כנגדה ודלא כהרמב"ם שמשמע מלשונו דבהעברת ד"א מלפניו סגי שלא מצינו לזה גילוי בגמרא: