דברי חמודות על ברכות · הטקסט

שצריך לברך כו' עיין לקמן בסעיף י"ג:

וי"ל דלענין תפלה הקלו עי' בסוף הסימן ובפ' תפלת השחר סי' ג' ומ"ש שם בס"ד:

וסמכו על הני תנאי כו' ומ"מ אין למהר לקרותה קודם צאת הכוכבים כי דבר מועט הוא בין תנאי דמתניתין ובין תנאי דברייתא טור סימן רל"ה וע"ל:

בצאת הכוכבים דוקא ג' כוכבים בינונים וכדאמרי' בס"פ במה מדליקין וכיון שאין הכל בקיאין בין בינונים לגדולים צריך ליזהר עד שיראו הקטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

עדיף ממסמך גאולה וכתבו תלמידי הר"י שיקרא ק"ש עם הברכות בצבור ולא יתכוין בק"ש אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ויוצא ידי חובת הברכות וכתב הרשב"א טעם הדבר לפי שאין הברכות של ק"ש כברכות התורה וברכות המצות שא"כ ה"ל לברך לקרות את שמע אלא ברכות הן שנתקנו בפני עצמן אלא שתקנו לאמרן לפני ק"ש ולאחריה וכן הסכימו הגאונים (ולי הכרח מהמשנה כמו שכתבתי במעדני מלך ס"ס י') ואחר יציאת הכוכבים קורא אותה בלא ברכות ויתכוון לצאת י"ח ואם לא ירצה לקרות אלא השתי פרשיות סגי ליה בהכי דכיון שהזכיר יציאת מצרים כשקרא אותה בבהכ"נ לא מצרכינן ליה להזכיר פעם אחרת ע"כ ויראה לי שיתחיל לומר אל מלך נאמן שמע וגו' כדלקמן סעיף ע"ג:

שפיר דמי ואין לעשות כן אא"כ הורגל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מיחזי כיוהרא כ"כ המרדכי ריש ברכות ואע"פ שגם לענין ק"ש כתב כן יש לחלק בין ק"ש דמדאורייתא וכמה גדולי הפוסקים סברי דלא יצא י"ח בקריאה שבבהכ"נ לפיכך לא מחזי כיוהרא כך נ"ל לחלק ורמ"י כתב משום דנראה כקורא בתורה לא מחזי כיוהרא ע"כ ועוד נ"ל לתרץ דקי"ל דתפלה של ערבית אינה חובה אלא דמנהגא לשויא חובה וכיוצא בזה כתבתי בפ"ד סעיף ל"א ול"ב בשם ב"י:

עם הצבור ולפיכך הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקראו ק"ש ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח"כ יקרא ק"ש עם ברכותיה דכיון דתפלת ערבית רשות עדיף להתפלל עם הצבור ממסמך גאולה לתפלה ב"י סי' רל"ו ובס"ס קי"א בשם הרשב"א ועיין לקמן סעיף מ"ט:

שלא יתפלל כו' עיין מ"ש בס"ד בפ' תפלת השחר סוף סימן ג':

ולשפוך תחנונים וכו' אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה וגרסי' בפרק הרואה (ברכות דף ס"א) אמר רב הונא אמר רב משום ר"מ לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה שנא' אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים ורבינו כתבו שם סי' כ"ה. וכתב הטור סי' א' וטוב לומר פ' העקידה ופ' המן ועשרת הדברות וכתב ב"י פ' העקידה כדי לזכור זכות אבות לפני הקב"ה וגם להכניע יצרו לעבודת הש"י כמו שמסר יצחק נפשו ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה ועשרת הדברות כדתנן במס' תמיד שקראו עשרת הדברות ואע"ג דאמרינן בספ"ק דברכות שבטלום מפני תרעומת המינין פרש"י שלא יאמרו לע"ה אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני איכא למימר דהיינו דוקא בצבור אבל ביחיד דליכא משום תרעומת המינין טוב לאמרם שע"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה ע"כ וראיתי בבהכ"נ א' שכתבו לי' הדברות על לוח שבו כתוב הברוך שאמר שמתוכו מזמרים אותו בצבור ואמרתי למחות בידם מהאי טעמא דבסוף פ"ק דברכות בטלוהו ועכ"פ אסורין בצבור:

כנגד י"ח ברכות ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה רמ"י ז"ל סימן רל"ו:

מ"מ אין להפסיק ומיהו מה שמפסיק ש"ץ להכריז ר"ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה הוי כמו טול ברוך כ"כ ב"י סימן רל"ו בשם הרשב"א ובשלטי הגבורים כתב בשם הרשב"א דה"ה ושמרו שאומרים בשבת ופסוקים אלה מועדי ה' בי"ט ושכן יכול לומר ברכו מי ששמע להוציא את מי שלא שמע כיון דתפלת ערבית רשות כ"כ ב"י בפי' ס"ט בשם המנהיג:

וגם מסיימין כו' עיין בדברי רבינו פ' אין עומדין פי' ו' ומ"ש שם בס"ד:

על מטתו ועי' בדברי רבינו פ' דלקמן סי' ד' ומ"ש שם בס"ד וכתבו התוס' פ' כל הבשר שאין לברך על ק"ש שעל מטתו ע"כ וברכת המפיל אומרים כדאיתא פרק הרואה סי' כ"ג:

יושב בסתר הר"ם היה נוהג כששכב לישן ביום לקרוא ויהי נועם ונ"ל דודאי עיקר דמלתא יושב בסתר אלא שנהגו במ"ש להתחיל בויהי נועם משום להזכיר שיכונן ידינו בימי המלאכה ואגב אומרים אותו בשאר ימים ג"כ:

להני קראי ור"ע כתב שאומרים ברוך ה' ביום ברוך ה' בלילה ברוך ה' בשכבנו ברוך ה' בקומנו ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן וגו' ה' שומרך וגו' עד מו"ע בידך אפקיד וגו' יברכך ה' עד וישם לך שלום וא"א ז"ל היה אומר השכיבנו עד סמוך לחתימה טור סי' רל"ט:

וגני ונהגו כל ישראל שאין אוכלים ושותים ואין מדברים אחר ק"ש שאומרים על מטתן וסמכו אהאי קרא אמרו בלבבכם על משכבכם זו ק"ש ודומו סלה ב"י בשם כלבו ורוקח וכתב בשם הג"מ פ"ז דבירושלמי רבי זעירא הוה קרי ק"ש והדר קרי כמה פעמים עד שהיה משתקע בשינה מכאן משמע שק"ש צריך שתהיה סוף קריאתה סמוך לשינה וכן הוכיח ר"ן גאון ע"כ ובסי' ס"א כ' בשם הסמ"ק דלא הוי כקורא שמע שמע דמשתקין אותו דהכפל כל הפרשה לא אמרו אבל מהר"י אבוהב ז"ל כתב שצריך לחוש אפי' בהכפל כל הפרשה שמי יאמר לנו שמה שהיה כופל כל הפרשה ר"ל אפי' פסוק ראשון שמא מה שהיה חוזר וקורא הוא מפסוק ראשון ואילך ע"כ וראוי לחוש לדבריו עכ"ל הב"י וקשה לי על מהרמא"י (ורמ"י שנמשך אחריו) שבהגהו' לסי' רל"ט סתם וכתב שחוזר וקורא וה"ל לפרש די"א חוץ מפסוק ראשון שהרי בסי' ס"א לא הגיה עליו שאין כן הלכה:

דלמא מטרד בגרסתיה וכתב הר"ר יונה דאפילו לדברי רש"י מי שמלמד לאחרים ודאי מותר כיון שהשע' עוברת דזכות רבים דבר גדול הוא ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח"כ שכן מצינו ברבינו הקדוש שהי' מלמד לתלמידיו וכשהי' זמן קריאת שמע הי' מעביר ידיו על גבי עיניו וקורא ק"ש וחוזר ללמודו ואח"כ היה מתפלל ולא היה חושש אע"פ שהגיע התחלת זמן התפלה ולא חיישינן שמא ישכח ויעבור השעה דכיון שהתפלה דרך הוא להתפלל אותה בכל יום יתן לבו לדבר ויזכור ויתפלל ועיין בדברי רבינו פ"ק דשבת סי' י"ח ולקמן פ"ב סוף סי' ג' ועיין מה שכתבתי בפ' הזרוע:

כל הנותן מטתו כו'. ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב והוי הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש וכן משמע ומוכחי קראי כ"כ התוס' ולפי מה שכתבתי במי"ט נראה שתהא ראש המטה לצפון וכתב הב"י סי' ג' שנכון ליזהר אף כשאין אשתו עמו כמו שנראה מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה כי הוא עמוד ההוראה:

שנים שנכנסו לבית הכנסת כו'. ה"ה אם הרבה נכנסו אע"פ שלא נכנסו ביחד אותם הנשארים אחרונים יש לאחד להמתין לחבירו. הר"ר יונה:

ולא המתין לחבירו. פי' הטור סי' צ' דהיינו בלילה ור"י הי' ממתין אף בשלנו ביום וכתב הר"ר יונה דכי אמרינן שחבירו חייב להמתינו דוקא כשאינו מאריך בדבר אחר אלא בתפלתו אבל אם הוא מאריך בדברים אחרים ובבקשות אין חבירו חייב להמתינו בשום ענין וכתב עוד שאם נכנס בשעה שלא יוכל לסיים תפלתו אין חבירו חייב להמתינו דכיון שרואה שאינו יכול לסיים עמהם ונכנס אגלאי מלתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם ישאר יחידי והמרדכי כ' דר"י היה מחמיר אף בזה:

אלא בבהכ"נ. עיין לקמן סעי' כ"ה:

כל הקובע מקום לתפלתו. כו'. ל' הטור ולא ישנהו אלא לצורך גדול:

כל המתפלל אחורי בהכ"נ פירש"י הצד שהפתח פתוח בו וכו' ור"י מפרש בהיפך דאחורי בהכ"נ הוא הכותל שאין בו פתח ויש בו ההיכל וכי מהדר אפיה לית לן בה ואע"פ שמתפלל בהפך הצד שהצבור מתפללין אבל מ"מ שניהם מתכונים אל קיר אחת והוי כי הא דתניא בפ' תפלת השחר היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאלו עומד לפני הכפורת כלומר יחזיר פניו לקיר מערבי ששם הכפורת ויראה בלבו כאלו היה עומד בפנים עם ישראל ועומד לפני הכפורת עצמו וכתבו הג"מ שיש להחמיר כדברי שניהם ואם כן העומדים חוץ לבהכ"נ למזרח או למערב אל יהפוך פניו למזרח או למערב דא"כ הוי כדו בר לא' מן הפירושים אלא או יהפוך פניו לצפון או לדרום ע"כ ודבריהן תמוהין בעיני דאם עומד למזרח והופך פניו למערב אין כאן איסור לא לרש"י דהא היינו דמהדר אפיה דאמרן דלית לן בה ולר"י לא הוי צד מזרחי בכלל המימרא דמתפלל אחורי בהכ"נ וא"כ כי מהדר אפיה נמי פשיטא דלר"י משרא שרי והב"י כתב שהארחות חיים כתב בשם רבינו האי בהדיא שבעזרות שבמזרח הוא אסור להתפלל אלא לצד צפון או לצד דרום דממ"נ או אחוריו לבהכ"נ או אחוריו לא"י ע"כ משמע דבעזרות שבמערב ופניו למזרח יכול להתפלל לכ"ע כדפרי' משא"כ בעזרות שבמזרח דלרש"י אחוריו לא"י אסור ולר"י אחוריו לבהכ"נ הוי ותמיהני שהב"י לא הקשה על הגהות המיימוני וראיתי לרמ"י שכתב דבמערב והופך פניו למזרח מותר להתפלל בשעת הדחק שלעולם הוא טוב שיכנס לבהכ"נ ע"כ דבריו נכונים וכדלקמן סעיף כ"ז אבל דברי הג"מ אין ליישבם בכך שהרי כתבו שהוי כדו בר וכתב הר"ר יונה דלדברי הכל אם עומד בחוץ לצד צפון או לצד דרום נקרא ג"כ רשע מפני שכולם בפנים והוא בחוץ ומחזיר אחוריו לבהכ"נ מיהו אם פניו לבהכ"נ לד"ה לא איקרי רשע כיון שאין אחוריו לבהכ"נ וגם אינו מתפלל בהיפך הצד שמתפללין הקהל ע"כ וכתב רמ"י דנ"ל שה"ה אם הופך פניו למזרח כיון שעומד בצדדי הבהכ"נ דשרי ובכותל מזרח ומערב בכה"ג נסתפק בו ומסיק דיש להחמיר ולא ידעתי למה לא יסמוך על דברי רבינו האי דלעיל שהתיר בהדיא וכל זה שאסרו לא אמרו אלא בבית הכנסת העומד ברחבה פנוי מכל סביבו מה שאין כן בבית הכנסת שבחצר או בית העומד אצל בהכ"נ מותר להתפלל כשפניו כנגד א"י אע"פ שאחוריו לכותל ההיכל כך השיב הרמב"ם והביא ראיה מהך עובדא דההוא טייעא דודאי דבדרך שברחוב היה:

אסור לאדם שיעבור אחורי בהכ"נ. אף לדברי ר"י דלעיל הכא מיירי בצד שיש בו פתחים כדאמר אביי ודליכא שני פתחים דמשמע שהאיסור הוא שיחשדוהו לפורק עול כיון שעובר לפני הפתח ואינו נכנס לשם:

אבל איכא כו'. ובפרק הרואה בקצת נוסחאות בגמרא גריס כי רכיב חמרא לית לן בה ורמ"א ורמ"י כתבוהו להלכה:

אלא בבהכ"נ. פי' הטור עם הצבור וטעמו כתבתי במי"ט וכתב הר"י בשם הגאונים שאפילו כשאין הצבור מחפללין יש לו לאדם להתפלל בבהכ"נ מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפלת צבור:

בשעה שהצבור מתפללין שאם הוא אנוס שאינו יכול לילך לבהכ"נ יכוין השעה ההיא כ"כ הטור וברור הוא דודאי בלא אנוס יתחייב שיכנס לבהכ"נ ולא תסגי ליה בכונת אותה השעה והסמ"ג כתב דאף הדרים ביישוב כלומר במקום שאין צבור כלל יתכוונו ג"כ שיתפללו באותה שעה שהצבור מתפללין במקום שיש צבור:

צריך ליכנס לפנים משני דלתות. שהם ח' טפחים דשיעור פתח אחד ד' טפחים ב"י בשם ארחות חיים ופרש"י דטעמא דלא יהא נראה עליו כמשוי עיכוב בהכ"נ ויהיה מזומן סמוך לפתח לצאת וכתב הר"י דזה דוקא בימיהם שלא היה להם מקום מיוחד לכל אחד ואחד אבל עכשיו שכל אחד מכיר את מקומו אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום שדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות ולפי דרך זה נראה שמי שאין לו מקום ידוע אצל הפתח שאין לו לשבת שם ע"כ והר"מ מרוטנבורק פי' הטעם מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין ומש"ה כ' דזה דוקא כשבהכ"נ פתוח לרה"ר מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין וכ' הב"י שיש לחוש לכל הפירושים ובכללם נמי הך י"מ שכתב רבינו שפירשו שישהה שיעור כו':

לא מצלינא אלא היכא דגריסנא וכתב הרמב"ם שם בפ"ח מה"ת והוא שיתפלל שם תפלת הצבור כלומר בעשרה ופי' הר"ר יונה דרבותא הוי שאע"פ שבבהכ"נ יש רוב עם וברוב עם הדרת מלך אבל רבני צרפת פירשו דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו וכתב הטור בשם רבינו שכתב בתשובת שאלה וז"ל וטוב להתפלל עם הצבור בעשרה כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כל כך אומנתנו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלין נבטל תורתנו בשעת תפלה ונשלם אותה בשעות אחרות ונצא ידי חובותינו בתורה ובתפלה וגם אם אין ת"ח מתפלל עם הצבור ילמדו אחרים ק"ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בהכ"נ בטילות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו ע"כ וכתבו הגהות אלפסי החדשות שכ"ש שלא יעסוק בתורה בבהכ"נ בזמן שהצבור אומרים סליחות ותחנונים ע"כ שאע"פ שיראוהו עוסק בתורה לא ידונו אותו דתורה עדיפא אלא יאמרו שאין לחוש על התפלה ועיין לקמן סעיף ל"ז ומלשון רמ"א נר' מבואר דאף מי שתורתו אומנותו ואינו מתבטל בלאו הכי אפילו הכי לא ירגיל עצמו להתפלל בביתו יחידי כו' ולדבריו יבוארו דברי התשו' הנ"ל דמ"ש וגם אם אין ת"ח כו' מלתא באפי נפשיה לומר ואפי' אי הוה תורתו אומנותו ואין נראה שבא לחלק בין זמנם לזמנינו אלא בזה שאין אנו תורתנו אומנתנו וכמו דגם אין כו' אינו ענין בפני עצמו דודאי הא דכתב זמן תורה כו' לחודיה אינו מספיק כלל לחלק על זמנם והלכך כל התשובה אמורה על שאין אנו תורתנו אומנתנו והקדים כי זמן כו' ומסיים עוד בטעמא דאם אין כו' לעשות סניף לשלא נבטל אבל מטעם זה בעצמו ודאי דליתא דבזמנם נמי הוי להו למיחש להא:

תיקו. כתבו תלמידי הר"י ז"ל דה"ל תיקו דאורייתא ולתומרא ע"כ וגם הטור בסימן קמ"ו כתב שאסור לצאת בין פסוק לפסוק ותמיה לי טובא דהא קריאת התורה אינה מצוה מן הכתוב כלל אלא מתקנות של משה ועזרא היא וכדאיתא בפרק מרובה ובפרק הקורא עומד מלבד פ' זכור שכתב רבינו לקמן פ' שלשה שאכלו סימן כ' והתוספות ר"פ דלקמן כתבו ג"כ פ' פרה אבל לא פירשו מנא להו ונראה לומר דתקנות נביאים יש להחמיר בספקן כמו בספק דאורייתא ועוד נראה לי דודאי האידנא אסור שאין אנו מתרגמין ולא קמבעיא ליה לרב פפא אלא במקום שמתרגמין:

כיון שנפתח ס"ת. כ' ב"י סי' קמ"ו נראה דלא מתסר לדבר מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ע"כ ולא ידעתי מה ראה רמ"י לחלוק על הב"י כיון שכן ל' הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות תפלה כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת אסור לספר כו' ואע"פ שדקדק מדכתיב ובפתחו משמע מיד שנפתח יש לתרץ שלא היה הפסק בין פתיחה לקריאה אבל אם יש הפסק למה נחלוק על סברת הרמב"ם ואולי שסובר רמ"י דדברי הר"י דלקמן סעיף ל"ד דאסרי בין גברא לגברא ה"ה מעת שנפתח ומהטעם שדקדק הוא מהכתוב ודלא כהרמב"ם ועיין לקמן שם שאפרש דאף הר"י אינו חולק:

ס"ת. וכתב רבינו ירוחם דכמו כן המפטיר בנביא שאין המצוה תלויה בקורין לבד אלא בכל המצויין שם כ"כ הר"מ בתשובה:

אסור לדבר. כתב הרשב"א בתשובה שאפילו השלים הפ' שנים מקרא וא' תרגום וכתב הר"י דאפילו בין גברא לגברא אסור ואע"פ שסוגרים הספר בנתיים שלא אמרו כל זמן שיהיה פתוח אלא כיון שנפתח דמשמע שמשעה שנפתח הפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שיסיים כל הפרשה ע"כ וכתב ב"י דטעמ' משום דאיכא למיחש שמא ימשך הדבור אף בשעה שקורין ע"כ וזה דוקא בין גברא לגברא שאם בין כל גברא לגברא יהא רשאי לדבר יהיה להרגל שלטון להמשיך הדבור אף בשעה שקורין משא"כ קודם שהתחיל לקרוא הראשון מכיון שיודע שכשיתחיל לקרוא שאסור לדבר עוד אין שלטון להמשיך הדבור וישתוק מיד ועיין לעיל סעיף ל"ב:

ואפילו בדבר הלכה. וכתב הא"ז דלקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה שרי ושכן ראה שעשה הר"י החסיד ע"כ ולמאי דמסקינן לקמן שהפירוש כמו התרגום א"כ ה"ה להפירוש ועיין לקמן סעיף ל"ז:

שנאמר ובפתחו עמדו כל העם. ואין עמידה אלא שתיקה שנ' והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד ומפני כן חולק הטור והמרדכי בהלכות קטנות על המחייבין לעמוד בשעת הקריאה אבל המרדכי בפ' ר"א דמילה כתב שמהר"ם היה עומד בשעת הקריאה וכן נוהגים קצת אשכנזים וצרפתים ע"כ וא"א לחשוב על מהר"ם שיהא טועה בדבר משנה זו דבפי' אמרו בגמרא אין עמידה אלא שתיקה כו' לפיכך נ"ל דטעמו מדאמרינן עלה התם בסוטה ר' זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל הס"ת ש"מ דלדידיה ליכא למילף מועמדו וא"כ פי' ועמדו עמידה ממש כמו בכל מקום ויותר נכון וקרוב לשמוע הוא דלא נצטרך להוציאו ממשמעותו שבכל מקום דאף למ"ד אין עמידה אלא שתיקה ה"ק אין עמידה דהכא והא דכתב המרדכי בהלכות קטנות דמירושלמי דאמרי' ההוא גברא דהוה קרי וסמיך א"ל עמוד מה נתינה בעמידה ובאימה כו' משמע דוקא לחזן יש לו לעמוד ע"כ גם מזה אין להביא ראיה דלא עדיף ההוא ירושל' ממ"ד בגמ' דידן דאין עמידה אלא שתיקה ודחינן לה מקמיה דר' זירא מהטעם שכתבתי:

אבל בלחש ש"ד. ובעל ה"ג כתב דבדאיכא עשרה דצייתי שרי וכתבו רבינו בפ' הקורא עומד וכתב ב"י בשם מהרי"א דלא התיר אלא בד"ת אבל במילי דעלמא לא אפי' איכא י' דצייתי ועיין עוד בסמוך לקמן:

אבל להורות כו'. כבר פרשתי במי"ט דכלומר כולי עלמא שאין תורתו אומנתו אסור ואפי' להורות כו' וכ"ש ללמוד לעצמו כו' מיהו כתב הר"ר יונה שאם קודם שנפתח ס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע מס"ת אלא לקרוא ומתחיל לקרות מותר לקרות ואפי' לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה וראו אותו שקבע לקרוא אינו פוסק בעבור ס"ת ע"כ והרואים נמי שעוסק בתורה לא מפני זה יבטלו גם כן משמוע התורה דלא דמי לדסעיף ל' לעוסקים בסליחות ותחנונים והוא עוסק בתורה שהוא ענין אחר דתורה לחוד ותפלה לחוד וכתב הב"י דכל מיני התירים הללו אינם ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם מדאורייתא ועיין מה שאכתוב פ' שלשה שאכלו בסי' כ' סעיף נ"ב ובש"ע שלו כתב שהנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא ע"כ ואולי שזה היה טעם מהר"ם שכתבו הג"מ בשמו שכשחזר הפרשה בעת ההיא היה שותק בזמן שש"צ קורא עד בין גברא לגברא ע"כ ומ"מ מי שירצה לדקדק ולכוין דעתו להקורא אף בזה יתבלבל שא"א שיכוין להשלים הפסוק בכל פעם שיתחיל הקורא וגם שמיעת הקריאה יבלבלהו שלא ידע בכל פעם באיזה מקום שסיים:

לעולם ישלים אדם פרשיותיו כו'. ואע"פ ששומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותו שבת שנים מקרא וא' תרגום ל' הרמב"ם בפי"ג מה' תפלה ורמ"י כתב שנ"ל שאם אדם קורא א' מקרא ואחד תרגום לבדו ואח"כ כשקורין הפרשה בבה"כ קורא עם החזן הפרשה מלה במלה שפיר דמי אך מדברי ר"י קארו משמע שאעפ"י ששומעה מן הש"צ חייב להשלים אותה שנים מקרא וא' תרגום יתר על שמיעתו מהש"צ והם דברי הרמב"ם ואיני יודע מהיכא נפקא עכ"ל ואעפ"י שהרמב"ם לא כתב אלא שמיעה מ"מ הא קי"ל דשומע כעונה ואיהו נמי המ"ל ושומע מלה במלה אלא שר"ל לפי מנהג העולם שנוהגין לקרות עם הש"ץ ולא סמכי אשמיעה פן לא יכוונו לבם לכל מלה ומלה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ד' סי' י"ט וכתבה קצתה טור סי' נ"ט וטעמא דקורא יוצא אעפ"י שלא יוכל לכוין כדאמרינן לקמן פ"ב ע"כ מצות כונה מכאן ואילך קריאה בלא כונה ובירושל' מחזיקנא טיבותא לרישאי דכי מטי למודים כרע נפשיה וגם בלאו הכי עניה חשיב' טפי כדמסיק רבינו סי' י"ח ול"נ דאף הרמב"ם ור"י קארו לא אמרו אלא שחייב לכתחלה לקרות ולא יספיק לו מה ששמע כי אולי לא כוון דעתו יפה והרי לא כתב ר"י קארו לדברי הרמב"ם אלא לדחות דברי הראב"ן שסובר דשנים מקרא וא' תרגום לא נתחייב אלא למי שאינו שומע כלל בצבור דניתקן כנגד שנים הקוראים וא' המתרגם ועוד תדע דהקורא מלה במלה פשיטא דס"ל לר"י קארו דיצא דהא פסק דרשאי לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה ועיין עוד לקמן סעיף מ"א ועיין לעיל סעיף ל"ו:

פרשיותיו. וכתב בת"ה סי' כ"ג דדוקא בפרשת השבת מיירי ולא פ' י"ט וכן לשון המדרש דלקמן אל תאכלו בשבת והמרדכי בהלכות קטנות כתב שא"צ לקרות הפטרות ע"כ ומ"מ נהגו לקרות ההפטרה ובשבת של חתונה יקרא ההפטרה של שבת ולא שוש אשיש פסקי מהרא"י סי' ק"א:

שנים מקרא וא' תרגום. בספר אבן העזר להראב"ן כתב שהוא כנגד שנים הקוראים ואחד המתרגם ופירשתי במי"ט שנראה לי כוונתו הקורא והש"צ והג' שהוא המתורגמן ומכאן נ"ל שכוונת חכמינו במה שאמרו שיקרא שנים מקרא שרוצים בזה שיקרא ב"פ פסוק אחד לבד כמו שהיו עושין הצבור כשמתרגמין כדתנן במגילה התם דלא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד וכמו שהטעם התם שאין הצבור מבינים ביותר כן גם ליחיד שייך זה הטעם וא"ש דקאמר שנים בלשון זכר דאי קאי אפרשה לאמרה ב"פ הל"ל שתים ואחת ושמעתי בשם מוהר"ר שלמה לוריא זצ"ל שמפרש לקרות כל הפרשה ופרשה ב"פ ואח"כ התרגום על כל הפרשה ודלא קאמר שתים ואחת דלא תימא שתים מן הפרשיות יקרא מקרא ואח"כ השלישית יקרא תרגום מש"ה קאמר שנים מקרא כלומר שיקרא כל המקרא שבפרשה ב"פ והתרגום שעליו פעם אחד ול"נ דאי משום הא לא אריא דאף אי קאמר שתים כו' הוא דבר רחוק שיטעה שום טועה לומר דשתי פרשיות יקרא מקרא ואח"כ שלישית תרגום דמה טעם יהיה בקריאה כזו ואדרבה לפי דבריו השתא דקתני שנים הא יש מקום לטעות לפרש ב"פ מקרא היינו הפסוק ולא הפרשה אלא דאה"נ שהפי' כך הוא ועוד מהא דכתבתי שכן בצבור לא קראו אלא פסוק א' מקרא וכן ראוי לעשות ג"כ היחיד וכ"ש למה שפי' הראב"ן דטעם דשנים מקרא כנגד שבצבור הוא לכן נ"ל כמו שכתבתי: @44ואחד

ונראה שהקורא בפי' התורה יוצא כו'. והסמ"ג כתב שהפי' מועיל יותר מהתרגום ורבים חולקים שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני וכתב הב"י שירא שמים יצא את כולם ויקרא התרגום ופירש"י:

נראה דכל השבוע מיקרי עם הצבור. ולכך מלמדי תינוקות אין צריכים לחזור ולקרות הפרשה בשבת שהרי השלימו בשעה שראויה להשלמה הגה"ה בשם א"ז דמסתמא למדו בפירוש המקרא ומיירי שלמדו ג"כ התרגום:

משלים לאחר אכילה. קודם המנחה אבל משם ואילך כיון שמתחילין פ' אחרת עבר זמנה של זאת כ"כ הטור ס"ס רפ"ה והג"מ פי"ג מהל' תפלה כתבו בשם הר"ח דבדיעבד יכול להשלים עד רביעי בשבת כדאמרי' בהבדלה וכתבו עוד בשם רבינו שמחה דעד שמיני עצרת דהיינו בשמחת תורה שאז משלימין הצבור את התורה אלא שבא"י משלימין בש"ע שאין עושין שני י"ט וא"נ משום דרגילים להתחיל בש"ע שלא יוכל להשלים ביום א' בש"ת כ"ש שצריך ודאי שישלים קודם שיתחילו הצבור בסדר בראשית וכתבו עוד שהעושין כן צריכין לחזור שנים מקרא ואחד תרגום לאפוקי ממנהג העולם שקורין בש"ע רק פ"א מקרא בלבד:

וא"צ להחמיר ולהרחיק עד חצות כו'. אבל הרמב"ם והסמ"ג כתבו דמצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצות וכתב הב"י שהם מפרשים הא דאפסיק הלכה כר"ג היינו לאפוקי מר"א דאמר עד אשמורה ראשונה אבל במאי דאמרי חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה הלכתא כותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן משמע בגמרא דמפרשינן דר"ג השיב לבניו רבנן כוותי ס"ל וחייבים אתם והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו' משמע בהדיא דר"ג גופיה לא אמר דחייבים נינהו אלא משום דחכמים לא פליגי עליה הלכך אית לן למימר דכי פסק גמרא הלכה כר"ג דוקא לגבי ר"א ולא לגבי חכמים והר"ר יונה כתב בריש מכילתין דאף ר"ג מודה דלכתחלה צריך לקרותה מיד בצאת הכוכבים תדע דהא אמרינן לקמן כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב וכו' ור"ל שאפי' כשיבא מן השדה קודם זמנה (שכן האדם בא מן השדה קודם צאת הכוכבים) אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין זמן ק"ש אוכל ואשתה תחלה וכו' וכיון שכן שמעינן דלד"ה צריך לכתחלה לקרותה מיד ביציאת הכוכבים ע"כ וכן מסקי האחרונים ז"ל ונ"ל דאם מלמד לאחרים באותה שעה דיכול לסמוך על דברי רבינו וסייעתו שא"צ להחמיר אפילו לכתחלה ולקרות אפילו פסוק ראשון כמו בק"ש דשחרית דלקמן סעיף מ"ח ולעיל סעיף י"ז אלא יקרא הכל לאחר שפוסק תלמודו:

מ"מ אין לו לאכול. כהא דתניא לעיל אדם בא מן השדה בערב וכ' הב"י דמכלל דברי הר"ר יונה שכתבתי לעיל אתה למד דקודם זמנה נמי אסור להתחיל לאכול מיהו משמע דהיינו דוקא כחצי שעה קודם כמו שאמרו בתפלת המנחה וכ"כ הרשב"א דסמוך לו קצת לא יסב עד שיקרא וכתב עוד דה"ה לכל השנוים במשנה דפ"ק דשבת למרחץ וישיבה לפני הספר כו' ועיין שם בדין אם התחילו היאך מפסיקין:

למי שצריך להחזיק בדרך. ודקדק מהר"י אבוהב ז"ל דלישנא דלהחזיק משמע שהוא נחפז ללכת במרוצה בענין שאין לו מקום לקרות ק"ש כתקנה כלומר שהוא בדרך שהוא בענין שלא יוכל לכוין דעתו ע"כ ובכלל זה היוצא במקום גדודי חיה ולסטים ובהכי מתרץ הרשב"א הא דתניא בס"פ תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע כו' וכשיגיע זמן ק"ש קורא ומדתוקע ודאי דלאחר שעלה ע"ה הוא אלא התם ביוצא למקום שאין גדודי חיה ולסטים א"נ ביוצא בשיירא שלא אמרו דקורא משעלה ע"ה אלא דוקא כשהוא בענין שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו פרשה ראשונה ואפי' עד על לבבך ע"כ ומיהו כתב רב אלפס דבדיעבד אפילו שלא בשעת הדחק יצא וכתב הרשב"א דמצי שפיר לברך יוצר אור דאנשי משמר כך היו עושים לכתחלה וכבר כתבתי לעיל סעיף ב' דברכות ק"ש ניתקנו בפני עצמן ולפיכך אם קרא כך בלא הברכות אומר אח"כ הברכות ויקרא ק"ש ג"כ שלא לשנות הסדר ב"י סי' מ"ו ונ"ח ועיין עוד לקמן סעיף מ"ח:

ובניו של ר"ג לא היו אנוסים כו'. עיין בארוכה בזה פ' אין עומדין סימן ט':

ובלבד שלא יאמר השכיבנו. אבל מעריב ערבים יאמר עם כל הברכות שהרי מזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום מרדכי. והגה"ה מיי':

צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות. וכן בהלל שבלילי פסחים החמירו בתוספות שלא לקרותו אחר חצות והר"ן בפ' ע"פ:

אפ"ה מצוה למקרי קודם הנץ כו' וכתב הר"ר יונה שאם לא קרא קודם הנץ יש לו להקדים במהרה כל מה שיוכל והכי משמע הא דפ' א"ל הממונה (שכתב רבינו לעיל) דלשאר עמא דבירושלים היה זה לסימן שלא היה קמין כל כך בהשכמה והיו קורין אחר הנץ אלא שהיו מקדימים לקרותה מיד ע"כ ומשום כך נהגו עכשיו העולם לומר פסוק ראשון של ק"ש כר' יהודה הנשיא בר"פ דלקמן וגם אומרים אחר כך בשכמל"ו כרבינו יהודה החסיד שכתב הטור סימן מ"ו בשמו שהיה מתכוין לצאת בו י"ח ק"ש משום כשפעמים אומרים קרוב"ץ מתעכבין מק"ש עד אחר זמנה וכתב הב"י שאם לא היה אומר בשכמל"ו היה נראה שאינו אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמיחדים אבל כשאומר בשכמל"ו נראה שהוא מכוין עכשיו ליחד ומש"ה אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד דאל"כ למה לו לומר בשכמל"ו ע"כ וזה דוחק גדול בעיני דאם הוא מכוין לצאת למה יהיה נראה שאינו אלא סיפור אלא נ"ל דכיון דיעקב אמרו על דברי בניו שאמרו שמע ישראל וגו' ומש"ה אנן אומרים אותו בלחש הוי ענין לפסוק של שמע משא"כ ואהבת ודבתריה ועמ"ש בשם רמ"י ז"ל בפ"ב סעיף ה' ובשם ב"י שם סעיף י"ט ואולי שאף ר"י הנשיא היה אומר ג"כ בשכמל"ו ולא הוצרכו לפר' וא"נ לא אמרו שאני איהו דמדוחק גירסתו לא היה אומר אלא פסוק שמע בלבד משא"כ אנו שאין עושין מפני הדוחק הזה אלא כדי שאם יעבור הזמן של הנץ שיהא יוצא בקריאה זו לפיכך יש לנו ג"כ לומר בשכמל"ו מהטעם שכתבתי ועוד בסמוך אכתוב טעם אחר ונראה שיהא כונתו על הספק שאם יאחר הזמן שיהא יוצא בזו ושאם לא יאחר שתהא קריאה זו כקורא פסוק בתורה בלבד ואפשר נמי דאולי טעמו של ר"י החסיד שאמר בשכמל"ו ג"כ מפני זה הטעם בעצמו שהיה מתכוין שאם יקרא אח"כ עם הברכות בזמנה שיהא זה רק כקורא בתורה והוסיף עוד לומר גם כן בשכמל"ו כההוא ירושלמי שכתבו רבינו בפ' כיצד מברכין סי' כ' שאם בירך ברכה בטעות שיאמר אח"כ בשכמל"ו וה"נ מפני כן אמר בשכמל"ו באם שיצא אח"כ בקריאה בזמנה נמצא שלא היה צריך לקריאה זו ואע"פ דבכונה שיהא כקורא בתורה סגי מדת חסידותו הכריעתו לומר ג"כ בשכמל"ו וא"ת אם יאחר אח"כ לקרא שלא בזמנה היאך אומר הברכות לא קשיא שהרי כתבתי בסעיף ה' דברכות הללו בפני עצמן נתקנו ולא על ק"ש ורמ"י ז"ל כתב דאין בו משום ברכה לבטלה הואיל וקורא עם הצבור ע"כ ובין שאמר זה על הברכות ובין שאמר על הפרשיות לא כוון יפה בזה כלל:

כל הסומך גאולה לתפלה כו'. פי' כעין ותיקין והיינו לענין שאינו נזוק כמ"ש במי"ט אבל לעולם יראה לסמוך דהא בערבית אמרי' בסי' ה' דהוא בן עוה"ב וגם פירש"י דכ"ש דשחרית ואיכא בינייהו דשחרית וערבית לענין מצא צבור שכבר קראו שמע ועומדין להתפלל וכמ"ש סעיף ז' וכתב הרוקח סי' שכ"א מי שהוא אנוס ודחוק ואין לו פנאי להתפלל מיד אחר ק"ש יקרא ק"ש עד אמת וימתין לומר שאר הברכות עד שיתפלל שאז יאמר אמת ויציב ונכון וכו' ויתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה ובירושלמי כתבו הטור סי' קי"א תכף לגאולה תפלה שנא' יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי היינו גאולה וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה היינו תפלה. וכתבו הגהות בשם א"ז דמש"ה בשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה דשבת לא יום צרה היא ע"כ ומשמע די"ט אינה דומה לשבת לענין זה ועיין מה שאכתוב בס"ד בפ' כל כתבי סי' ה' וכ' רמ"א שטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך ע"כ ונ"ל דהיינו בכגון הא דמצא צבור שקראו ק"ש ועמדו להתפלל:

בתחלה אומר ה' שפתי תפתח. וכיון דתקינו ליה רבנן כתפלה אריכתא דמיא ולא הוי הפסק בין גאולה לתפלה כדאיתא לעיל סי' ה' וכתב הטור דפסוקים אחרים אין לומר כלל אבל במוסף ומנחה אם ירצה לומר פסוקים יאמר וכתב ב"י דבערבית נמי לא דגם בערבית מצוה לסמוך כדלעיל שם. וכתב מהררא"י בכתביו סי' ק"י דהחזן כשמתחיל בקול רם יש לו לחזור ולומר ה' שפתי אבל מה שרגיל לומר פסוקים אחרים קודם מנחה ומוסף אין לו לחזור ולומר הואיל וכבר אמרם קודם תפלתו וה"ה שחרית וערבית שלא אמרם תחלה קודם תפלת עצמו אפילו הכי לא יאמרם דלא מפלגין ע"כ. ולהפסיק בעניית אמן אחר גאל ישראל יש מחלוקת ונהגו כהטור דעונין אבל בין אדני שפתי לברוך אתה לא שמענו שיפסיק כלל ולא דמי ליהיו לרצון דלקמן כמו שבברכות עצמן רשאי לומר בסוף כל ברכה כו' אבל לא בתחלתה ומטעם זה נ"ל ג"כ שאפי' במנחה ומוסף לא יהא רשאי לומר הפסוקים כי אם קודם ה' שפתי שהרי אמרו דה' שפתי כתפלה אריכתא דמיא:

ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי. כמו שאמרו דוד אחר י"ח מזמורים ולפיכך צריך לאומרו מיד אחר י"ח ברכות בלי הפסק תחנונים כן כתב הרשב"א בשם הראב"ד וכ"כ הר"ר יונה בפ' תפלת השחר וכתב עוד שאם ירצה לאמרו פעם אחרת הרשות בידו ונראה שאפי' אם יאמר אדם יהיו לרצון אחר התחנונים אין בזה איסור ואין חוששין לזה שהרי אנו רואין שאפי' בברכות עצמן אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ובודאי לא עדיף יהיו לרצון מהברכות עצמן וכיון דבאמצע הברכות אומר תחנונים כ"ש שיכול לאומרם קודם יהיו לרצון ע"כ וכך אכתוב בשם הטור בפ' אין עומדין סי' כ"א סעיף ס' וכן מנהג ארצות הללו לומר אלהי נצור קודם יהיו לרצון וכתב רמ"א דמש"ה רשאין ג"כ לענות קדיש וקדושה וברכו קודם יהיו לרצון כיון שנוהגים להפסיק ולומר תחנונים ע"כ ואני חוכך בדבר דלפי הטעם שכתב הר"ר יונה שאני תחנונים מעניית קדיש וקדושה שהרי תחנונים מעין כל ברכה וברכה אומר בסוף כל ברכה וברכה ולא מצינו שמפני כן יהא רשאי להפסיק בשום ברכה מהי"ח ברכות בעניית קדיש וקדושה אפי' אם יאמר בה תחנונים וכיון שאין לנו ראיה על שיכול להפסיק בעניית קדיש וקדושה בברכות עצמן כשאומר בה תחנונים כמו כן אין לנו לומר כך בתחנונים שלפני יהיו לרצון והואיל וכן נ"ל שטוב יותר לומר יהיו לרצון מיד אחר התפלה שעכשיו יכול אח"כ לענות קדיש וקדושה לכ"ע ואפילו בתוך התחנונים כיון שכבר אמר יהיו לרצון כתב הרשב"א שיכול להפסיק בהן כדרך שמפסיק בברכות של ק"ש אפילו באמצע ויותר טוב לו לקצר כדי לענות שאין חובה לומר בכל פעם וכתב הטור סימן קכ"ב ע"ש אגדה אמר שמואל כל הזריז לומר ד' דברים הללו זוכה ומקבל פני שכינה עשה למען שמך ע"ל ימינך ע"ל תורתך ע"ל קדושתך וכתב הב"י ס"ס קכ"ג דלדברי מהרא"י שכתבתי לעיל בשמו שהש"ץ כשחוזר התפלה בקול רם צריך שיתחיל ה' שפתי ה"נ אפשר לומר שישלים יהיו לרצון אחר התפלה ודלא כדברי אהל מועד שכתב שאינו מתחיל בה' שפתי וכן אינו מסיים ביהיו לרצון עכ"ד הב"י אבל רמ"א ז"ל הגיה בס"ס קכ"ג שלא יאמר יהיו לרצון אע"פ שבסימן קי"א לא הגיה:

המתפלל לא יעמוד ע"ג כסא כו'. ובתוספתא ספ"ג אם היה זקן או חולה מותר וכתב ב"י בשם כמה רבוותא שכן אם כונתו להשמיע לצבור נמי שרי:

לא יעמוד ע"ג כו' ולא ע"ג מקום גבוה. כתב ב"י בשם מהררי"א מדלא כללם בחדא מחת' בשיאמר לא ע"ג מקום גבוה יראה שבא להודיענו שע"ג מטה או ע"ג ספסל או ע"ג כלי אפילו שלא יהיה גבוה ג' טפחים לא יתפלל עליהם לפי שיש לחוש לטרדא שהוא טרוד שמא יפול ולא יתכוין בתפלתו ואח"כ אמר ולא ע"ג מקום גבוה ואפילו שלא יהיה כלי אלא קרקע עולם ע"כ ולדבריו הא דמסיק בברייתא טעמא לפי שאין גבהות כו' לא קאי אלא לדסמיך ליה ע"ג מקום גבוה ונ"ל דה"פ לא מיבעיא דלא יעמוד ע"ג כסא דהא איכא חששא שירא שמא יפול כו' ואפילו אין לו שיעור גבהות דהיינו ג"ט כדלקמן אלא אפילו לעמוד במקום שאין ירא שמא יפול כשהוא מקום גבוה דהיינו ג"ט נמי לא יעמוד לפי שאין גבהות כו':

ולא ע"ג מקום גבוה. לשון הרמב"ם שיעור מקום גבוה ג' טפחים היה גבוה ג' ויש בו ד' אמות על ד' אמות הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו וכן אם היה מוקף מחיצות אף על פי שאין גובהו ניכר כיון שחלק רשות לעצמו ועיין בפרק דלקמן סי' י"ג:

המתפלל צריך שיכוין כו'. וקודם כשעומד להתפלל ילך לפניו ג' פסיעות דרך קירוב והגשה שצריך לעשות שכתוב ג' הגשות לתפלה ויגש אברהם ויגש יהודה ויגש אליהו ועוד כתיב ורגליהם ב' רגל א' ואחר כך ישרה מישר רגליו יחדו ישר"ה שיר"ה תפל"ה (כלומר חושבנא דדין כחושבנא דדין) כ"כ הרוקח סימן שכ"ב:

צריך שיכוין את רגליו כו' שנא' ורגליהם וכו'. ולפיכך ישוה אותם יחד כדמות המלאכים ודלא כמ"ד בירושלמי ככהנים עקב בצד גודל ולפיכך כתב בתרומת הדשן דשפיר דמי ליחיד לכוין את רגליו בשעה שאומר קדושה עם הש"ץ דכיון דאמרינן נקדש את שמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום ובשמים מקדשים ברגל ישרה יש לנו להתדמות להם בכל היכולת ואין בזה משום יוהרא והדיוטות אלא מדה ישרה ועיין בפ"ק דשבת סימן י"ט:

כיון שעלה ע"ה פוסק. והרשב"א כתב שאינו צריך להפסיק ושכן כתבו בתוספות:

דמותר לשתות מים בבקר בין בחול בין בשבת ויום טוב שאין הקידוש אוסר כיון שעדיין לא הגיע זמנו והעיד הטור שכן עשה אביו רבינו ז"ל:

דלא שייך במים גאוה. וכתב מהרי"ח שכן מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי להו ליכא משום גאוה וכתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות תפלה הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואה לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה ע"כ ורמ"י ז"ל הוסיף בלשונו הצמא והרעב הרבה וללא צורך הוא שכבר נכלל באם יש יכולת כו' ועיין בפרק קמא דשבת לענין איסור מלאכות:

לא הפסיד הברכות כו'. ואפילו איחר במזיד או בפשיעה ב"י סימן נ"ח:

אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות וקוראה בלא ברכותיה כל היום וכ"כ הש"ע וכתב הכלבו טעה בק"ש של שחרית י"א שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית ורבינו חיים כתב דקריאת שמע שוה לתפלה עכ"ל כתב רמ"י ז"ל סימן נ"ח סעיף ב' דטועים המאחרים קריאת שמע מפני ציצית ותפילין שאין להם שאינן מעכבות זו את זו אע"פ שאמרו כל הקורא ק"ש בלא תפילין הרי הוא כאילו מעיד עדות שקר בעצמו אסמכתא הוא ושלא יעשה כן במזיד אלא יקרא ק"ש בזמנה בברכותיה וכשיהיו לו ציצית ותפילין יניחם ויחזור ויקרא בהן ק"ש בלא ברכות או יקרא בהן פרשה אחרת או מזמור א' מתהלים ויצא י"ח בהנחתם ע"כ ולא ידעתי מה הכריחו להצריך לקרות בהן פרשה או מזמור ועל מה שהצריך לקרות בהן ק"ש החרשתי הואיל וכתוב בהן מצות תפילין וציצית אע"פ שגם זה אינו מוכרח שכבר קיים מצות ציצית ותפילין בהנחתן בלבד:

יושבין וקורין וכתב ר"ע מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרות מעומד לא יאות עביד ונקרא עבריינא וצריך לגעור בו שמצותה מיושב כלומר שהרי מצותה היא מיושב כמו מעומד ומאן דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא כדאמרינן בפ' כירה ב"י וכ"כ רבינו פ' דלקמן סי' ג' בשם ירושלמי וע"ש ופי' מטין וקורין עיין בפ' דלקמן סעיף י"ג:

עוסקים במלאכתן וקורין. הרמב"ם כתב רוכב ע"ג בהמה במקום עוסקים במלאכת':

אבל בפרשה ראשונה אין עוסק במלאכה וכתב הטור ר"ס ס"א שיקרא ק"ש ביראה ובכונה וכתב ב"י שכן דרשו חז"ל על אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כלומר ולא כמו שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו ע"כ ולכתחלה יזהר בכל הפרשיות כשיכול לעשות כן:

בשחר מברך כו' ואם הש"ץ מוציאו והיאך יעשה כשקורא בצבור כתבתי בפ"ב סעיף ל"ב ובפרק בתרא דר"ה והברכות עצמן מפורשות לקמן:

ובערב מברך שתים כו' הראשונה אשר בדברו וכו' וחותם תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד אנו מתפללים שיקוים הפסוק והיה לעת ערב יהיה אור ויאיר לנו ויחשיך לשונאינו והוי קצת מעין חתימה סמוך לחתימה כ"כ הטור סי' תל"ו בשם אביו רבינו ז"ל שניה אהבת עולם כדלקמן ואינה פותחת בברוך דהוי סמוכה לחברתה:

ושתים לאחריה. ראשונה אמת ואמונה כדלקמן סימן ט"ו ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחברתה דק"ש לא הוי הפסק וחותם בא"י גאל ישראל ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה. שניה השכיבנו וחותם שומר עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין טור סי' ט"ו:

מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר כו'. כבר כתבתי במ"מ שיש לפרש דלא בא למענו שאין להאריך יותר בברכות ארוכות כי אם בברכות הקצרות לגמרי כמו ברכות הפירות והמצות ולפיכך נהגו לומר בהן קרובץ וכמו שכתב רבינו בפ' אין עומדין סי' כ"א לענין תפלה וכתב רמ"א שאין לאדם לפרוש עצמו מן הצבור במקום שנהגו לאמרם ויאמר אותם עמהם ע"כ ולמדנו מזה שהיחיד שלא בצבור לא יאמרם בתוך הברכות כלל כי רבו החולקים:

יוצר אור וכו'. ותחלתה בא"י אמ"ה שכל ברכה שאין בה שם ומלכות וכו' כדלקמן פ' כיצד מברכין ואומר יוצר משרתים ואשר משרתיו משום הא דאיתא פ' אין דורשין כל יומא איברו מלאכי השרת מנהר דינור שנאמר חדשים לבקרים וה"פ יוצר משרתים אותם המתחדשים בכל יום ואשר משרתיו מעולם כגון מיכאל וגבריאל כולם עומדים לפניו טור סי' ר"ט ובפ' מי שמתו סי' י"ח דין הקדושה שביוצר אם יחיד אומרה וחותם אור חדש על ציון תאיר כו' ופי' רבינו בתשובה כלל ד' דשפיר הוי מעין החתימה ופתיחה דיוצר אור היינו אור שברא הקב"ה בו' ימי בראשית ולא היה העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לע"ל ועל אור זה נאמר והלכו גוים לאורך והיינו נמי אור חדש שחידש בו' ימי בראשית שעתיד הקב"ה לחדשו לנו:

אהבה רבה. ואינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכת יוצר אור וחותם בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה טור סי' ס' שלישית אמת ויציב כדלקמן סימן ט"ו וכתב טור סי' ס"ו דאיתא בירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות וצור ישראל וגואלו ויש בהם ט"ו ווי"ן והיחיד שאינו שומע מש"צ שחוזר ה' אלהיכם אמת להשלים רמ"ח תיבות כמו שאכתוב בפ' דלקמן פעיף ל"ב יכוין בט"ו ווי"ן הללו ועם כל דא הוא בכלל וחסרון לא יוכל להמנות כדאיתא במדרש הנעלם ומנהג קדמונים היה לומר בין ברכת אהבה לשמע אל מלך נאמן להשלים הג' תיבות ובתיקונים תיקון י"א אמרו רבנין דלא עבדון הפסקה תיקנו לאחזרא שלוחא דצבורא ה' אלהיכם אמת ומהר"י קולן בשורש נ"א כתב שהוא היה נוהג לומר אל מלך נאמן וכ"כ האגור בשם רש"י ור"י החסיד וכתב רמ"א לנהוג כן ביחיד ולא בצבור ואכתוב בזה בס"ד בפ"ב סעיף ל"ב ומשמע דאף בערבית לא והרמ"ה כתב הטור בשמו דתלת עביד מפסיק ומפיק שם שמים לבטלה ומוסיף מאי דלא אמר יעקב ובניו ולא משה והכונה שבט"ו ווי"ן כתב הב"י מפי השמועה שט"ו פעמים וי"ו עולה צ' ושם הוי"ה עם ד' אותיות עולה שלשים וג"פ ל' הוא צ' נמצא שמכוין בזה לג' שמות ורמ"א כתב שיוכל ג"כ לכוין דט"ו ווי"ן עולין צ' והקריאה נחשבת א' הרי צ"א כמנין אמן והוא כמנין השם בקריאתו וכתיבתו והוי כאלו אמר ה' אדני אמת:

והוא ששונה על אתר. וכתב רמ"י דצ"ל שאף אם התפלל וסיים התפלה אינו נקרא הפסק אם לומד מיד אחר התפלה ע"כ ובמ"מ כתבתי בשם הב"י שני תירוצים לתרץ דהא קורא את שמע על אתר ולתירוץ הא' אה"נ דמיירי דוקא שלא קרא שמע על אתר וכ' עוד הב"י בשם הראב"ד דיש גירסאות דגרסי' והוא שקרא על אתר ולאותה גירס' כל שקורא שמע סמוך לאהבה רבה יצא ידי ברכה כל היום ולכך מסיק הש"ע שיש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבה וע"ל סעיף ע"ד:

וכן המברך על התורה ולמד בין על אתר בין שלא על אתר כמ"ש במ"מ בשם הב"י וכתבתי עוד דמדברי הרמב"ם נראה דבברכת התורה נמי צריך ללמוד מיד כעין שאר מצות שאינו מפסיק בין ברכתן לעשייתן וכמנהג הצרפתים שכתבו התוס' וכן נוהגים לומר בסמוך פ' ברכת כהנים ומסיק בש"ע שכן נכון לנהוג ונראה לי שאפילו כשלומד קודם שיאור היום דהא דאומר ברכת כהנים לאו משום שיהא במקום נשיאת כפים והוא לא היה אלא ביום כשאר העבודות דאם כן בלאו הכי אפילו כשמברך ביום אין מקומו אלא אחר התמיד ולמה סמכוהו לברכת התורה אלא טעם דסמכו אלו פסוקים לפי שרצו לסדר ג' פסוקים כדרך הקורא בתורה דתנן במגילה שלא יפחות מג' פסוקים ולכך התקינו אלו שיש בהם ברכה ומהר"ש לוריא ז"ל בתשובה סי' ס"ד כתב שנהג בפסוקים אחרים ולי נראה שיש למנהג זה הטעם הזה ושהוא נכון:

ואפי' כשיוצאים לעסקיהם כו'. לא חשיב הפסק כתבו הגהת מיי' פ"ז מהל' תפלה בשם הר"פ שלא היה רגיל לחזור ולברך אפילו בהפסק מרחץ ובית הכסא לפי שאינו מסיח דעתו מללמוד והאגור כתב טעם אחר לפי שאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדינים כמו בגילוי טפח וכיצד יקנח וכה"ג בדיני מרחץ כמו שאלת שלום והנחת תפילין:

לכך מי שרגיל לישן ביום שינת קבע כו' אבל אם רגיל להתנמנם מיושב על אצילי ידיו שינת עראי היא ולא הוי הפסק ואפי' שכב על מטתו ולא ישן לא הוי הפסק דבעודו נעור דעתו על לימודו טור בשם אביו רבינו ז"ל כתב ב"י שהאגור כתב בשם אביו ז"ל שהנהיג שלא לברך ביום אחר שינת קבע וכן ראוי לעשות כי המיקל בברכות במקום שיש מחלוקת לא הפסיד כי הברכות אינן מעכבות ונדחק הב"י למצוא מחלוקת ולא מצא כלל אלא ר"ת שסובר דאף שינת לילה לא הוי הפסק ואע"פ שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים עליו היינו בשינת לילה אבל בשינת יום מיהו יש לחוש לדבריו וכן נוהגים העולם שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע ע"כ ולי נראה שהמברך תע"ב וכן נהג מורי מוהר"ר יעקב גינצבורג זלה"ה:

למקרא צריך לברך. כתב האגור בשם מהר"ם דדוקא כשלומד אבל אם מתפלל תחנונים א"צ לברך והראב"ד כתב צריך לברך ומסיק הש"ע דנכון לחוש שלא לומר קודם שיברך ורמ"א כתב דהמנהג שלא לחוש כדחזינן בימי הסליחות וכתב הטור שהוא נהג מיד אחר ברכת אלהי נשמה לברך ברכת התורה וכתב רמ"א שאין לשנות. והכותב בדברי תורה כתב הר"ר אבודרהם שצריך לברך. וכתב האגור דמהרהר בד"ת א"צ לברך דהרהור לאו כדבור דמי לקמן בפ"ג סימן י"ד וכתב הר"ן בפ' כל הצלמים דיכול לפסוק דין כל שאינו אומר עיקר טעם של דבר דלא הוי אלא כהרהור כדמוכח במרחץ של אפרודיטי וכתב האגור בשם מהר"י מולין דנשים נמי מברכות ברכת התורה ואף ע"פ שאינן חייבות שלא אמרו המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אלא על התורה שבע"פ ואע"פ שלשון ברכת לעסוק בד"ת משמע תורה שבע"פ מ"מ אין לשנות מטבע הברכות ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות דתפלה כנגד קרבנות תקנום והן חייבות בתפלה וא"כ חייבים ג"כ בקריאת העולה והקרבנות וכ"ש לדברי סמ"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכים להם ע"כ:

צריך לברך. ומאד צריך ליזהר בה כדאיתא בפרק אלו נדרים מפני מה ת"ח אין מצוין לצאת מבניהם ת"ח רבינא אמר מפני שלא ברכו בתורה תחלה וכו' ונ"ל לדקדק מדקאמר לשון תחלה ולא סגי במאי דקאמר שאין מברכין בתורה דש"מ שהיו מברכין אלא שלא הקפידו שלא ללמוד כלל קודם שיברך אבל כשבא לימוד לידם למדו ואח"כ כשזכרו היו מברכים על הלימוד שאח"כ ואפ"ה קפיד קרא וקאמר שעל זה אבדה הארץ:

ומשי ידיה. ומיהו אם לא היה לו מים יכול ללמוד ולברך בלא נטילה כדלק' בברכות השחר דפ' הרואה ס"ס כ"ג וכתב הטור ס"ס מ"ז בשם אביו רבינו ז"ל וז"ל המשכים ללמוד קודם עלות השחר יברך ענ"י ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות וברכת התורה ופרשת התמיד לא יקרא עד שיאור היום שהיא במקום הקרבת התמיד שאין זמנו אלא ביום וכן ברכת הנותן לשכוי בינה לא יברך אלא ביום ע"כ ובסי' ו' סעיף ב' הגיה רמ"א בשם מהרי"ל דיש נוהגים אפי' בכה"ג לסדר כל הברכות בבהכ"נ אבל בסימן מ"ז סעיף י"ג לא הגיה:

וי"א לעסוק בדברי תורה וכתב הטור שכן היא נוסחא האשכנזית ותמהני על רמ"א שלא הגיה בש"ע לברך לעסוק בדברי תורה:

ולומדי תורתך כן הגירסא בגמרא אבל ברי"ף גרס ולומדי תורתך לשמה וכן נ"ל עיקר דלשאול על ד"ת ישאל כל תאותו כדאיתא בגמרא בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ') אדאמרי' האומר מטובו הרי זה בור א"ל אביי והכתיב ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם בשאלה שאני בשאלה נמי הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה כתיב ופי' לשמה כתב האבודרהם לאפוקי לקרותו רב או דיין כו' אלא עשה דברים לשמן וסוף הכבוד לבא. ספרי:

והיה אומר והערב נא רש"י מסיים בה והערב נא אבל הרמב"ם כתב בלא וי"ו וכן דעת בעל המאור וכתב הב"י דלענין מעשה נראה לומר והערב עם וי"ו שהרי לדברי האומרים שהיא ברכה אחת אם חיסר הוי"ו הוי מפסיק באמצע הברכה ולדברי האומרים שהיא ברכה מפני עצמה אע"פ שאמרו עם וי"ו אין בכך כלום ע"כ וא"כ לענות אמן אחר לעסוק בדברי תורה נמי ספיקא הוא:

הלכך נראה כגי' רב אלפס ז"ל אבל הרמב"ם והרשב"א מפרשים כפירש"י והלכך לא מהדרינן ליה אי עביד בכה"ג דפירש"י וכתב עוד הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה ע"מ שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה ע"מ לומר בפה"א וטעה ואמר בפה"ע אין מחזירין אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח ע"מ לומר במ"מ וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין הואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אף ע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו:

אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וסבר דחמרא הוא וכתב בתשובת מהרי"ל סי' צ"ב שאם היו אחרים שותים ג"כ ויין לפניהם ודעתו גם כן על אותו יין והיה סבור שבכוסו גם כן יין ובירך בפה"ג ונמצא אח"כ שבכוסו מים או שכר כשחוזר ושותה אח"כ יין אין צריך לחזור ולברך ויוצא בברכה שבירך על כוסו ואע"פ שהיתה בטעות דהא דעתו היה לשתות ג"כ שאר יין גם הוציא האחרים ששותין שם ולכך ברכתו ברכה:

אזלינן לקולא ולא מהדרינן ליה עיין פרק מי שמתו סי' ט"ז ומה שכתבתי שם בס"ד:

כשהוא כורע שיש ברכות שאדם שוחה בהן וכו' כדתניא בס"פ אין עומדין ושם יתבארו דיני כריעה יותר ובהג"ה בשם א"ז מי שמתפלל ובא עכו"ם כנגדו ובידו דמות ע"א אל ישתחוה במודים אף על פי שלבו לשמים ע"כ ופשיטא מלתא דלאו דוקא נקט מודים דמידי הוא טעמא אלא שלא יהא נראה כמשתחוה לע"ז וכהנהו גווני דפ"ק דעבודת כוכבים ישב לו קוץ כו' נתפזרו לו מעותיו כו' ובש"ע סי' קי"ג כתב והגיע למקום ששוחין בו:

וכשכורע לא יכרע מאמצע מתניו כו' ורש"י פירש כחיזרא כשבט וכו' כך יכרע במהירות וכו' הלכך נעביד כתרווייהו.

ששחה יותר מדאי ובב"י סימן קי"ג כתב בשם הגה' אשר"י בפ' תפלת השחר דאין לשוח כל כך עד שיהא פיו כנגד חגור של מכנסיים:

חוץ מי' ימים כו' שהוא מתפלל המלך הקדוש וכתב הב"י בשם הר"ר מנוח דבשבת בנתיים ערבית י"ל בברכה אחת מעין ז' המלך הקדוש ע"כ וה"ה אם חל ר"ה ויוה"כ בשבת מהרי"ל:

והלכתא כרבה וכו' ואם לא אמר מחזירין אותו דכי נמי אמר מלך אוהב כו' שהזכיר שם מלכות מחזירין אותו לפי שמלך אוהב משמע שאוהב שיעשו בריותיו משפט וצדקה בארץ וכמו שכתבתי במעדני י"ט וע"ש אבל תלמידי הר"י ז"ל כתבו דנראין הדברים שאם אמר מלך אוהב כו' א"צ לחזור הואיל ומזכיר מלכות אבל אם אינו מזכיר לשון מלכות צריך לחזור משא"כ בשאר ימות השנה ע"כ והיינו שגירסתם היא כגירסת הרי"ף שכתבתי במי"ט דגרס כל ימות השנה כו' האל אוהב כו' ולפי מ"ש בטור בסי' קי"ח הסכים רבינו הרא"ש לסברא זו שאם אמר מלך אוהב כו' אינו חוזר וכן פסק רמ"א שם אבל רמ"י פסק שם ובסי' תקפ"ב דאפילו אומר מלך אוהב כו' שצריך לחזור וראיתי בב"י סי' תקפ"ב שכ' בשם הראב"ד שאפילו אמר מלך המשפט חוזר ונ"ל דטעמו שמפרש המלך המשפט שהוא תואר כפי' השני של הר"ר מנוח שכתבתי במעי"ט:

ואם לא אמר מחזירין אותו אבל אם תוך כדי דבור נזכר ואמר המלך הקדוש המלך המשפנו אינו צריך לחזור כי הא דלעיל נקט כסא דשכרא בידיה כו' לפי פירוש הרי"ף וכ"כ הרשב"א: 0הדרן עלך מאימתי @00פרק שני

אם כוון לבו. יצא פי' בפסוק ראשוך כדלקמן סי' ג' ואם לא כוון לבו בפסוק ראשון לא יצא וחוזר וקורא ועיין מה שכתבתי במעדני י"ט בשם הרשב"א וכתב הרמב"ם בריש פ"ב מה' ק"ש דהשאר אם לא כוון לבו אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת ק"ש יצא והוא שכיון לבו בפשוק ראשון ע"כ וכתב הכ"מ דאין להקשות הא אפילו למאי דס"ד למ"ד א"צ כונה כלל קורא להגיה לא יצא כ"ש לדידן דמצרכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה:

ואע"פ שלא קרא בברכותיה ואפי' בצבור ודלא כרב האי דלקמן והכי קי"ל וכתב הרשב"א שאעפ"כ חייב לקרות הברכות אחר כך לבדן דלאו ברכות דק"ש הן וכמו שכתבתי כבר בשמו בפ"ק סעיף ה' וכתב הש"ע דנ"ל שטוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות וכבר כתבתי כיוצא בזה בשמו בפ"ק סעיף מ"ה ומ"ח וטעמו כדי שלא לשנות הסדר:

ורב האי כתב דסדרן אינו מעכב והכי קי"ל אע"ג דבמאי דכתב דאם לא קראו כלל מעכבות לא קי"ל כותיה כמ"ש לעיל בסמוך:

וקיימא לן כרבנן וכתב הרמב"ם ז"ל הקורא בכל לשון צריך ליזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק באותו לשון כמו בלשון הקודש:

לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש. ועיין פ' שלשה שאכלו סי' ו':

דדוקא בלשון זה קאמר כו'. ומ"מ אפשר לומר שכשהוא בצבור לא קאמר רב יהודה דהן אל כביר לא ימאס בתפלתן ואפי' אין מלאכי השרת נזקקים ומשום כך הבקשה דיקום פורקן בלשון ארמי אומר אותו בצבור וניתקן בלשון שהיו אז מבינים אותו כל העם וכמ"ש התוס' בטעם יתגדל כו' שהוא בלשון ארמי בפ"ק דף ג' [ד"ה ועונין] וכן נמצא בספר הזוהר פ' ויקהל נוסחא בקשה לאמרה כשמוציאין ס"ת מן ההיכל לקרות בה בצבור והוא בלשון ארמי שמכיון שבצבור אומרים אותו אל כביר לא ימאס וכ"ש כשמוציאים הס"ת שכתב שם ששערי הרחמים נפתחים והתפלה נשמעת כך נ"ל והזוהר עצמו כתב טעם אחר בתיקון יתגדל בלשון ארמי כדי לשבר כחות החיצונים ולכך אומרים אותו בלישנא דסיטרא אחרא בגין דיתבר חילא ולהתעלות כבודו יתברך על הכל כ"כ בפ' תרומה והביאו הב"י סימן נ"ו וזה הטעם שייך ג"כ בענין הנוסח דבשעת הוצאת הס"ת ודו"ק ועוד יש לי לתרץ הא דהזוהר דבשעת הוצאת התורה דמש"ה יכול לאומרה בלשון ארמי משום הטעם הראשון שכתבתי שנפתחו שערי הרחמים והנני יוסיף מהא דאמרינן בפ"ק דשבת גבי חולה [יב:] דה' יסעדנו על ערש דוי ומש"ה רשאי להתפלל עליו בלשון ארמי:

עד כאן צריכה כונת הלב. כתב רמ"י סימן ס"ג דצ"ל דבשכמל"ו יש לו ג"כ דין פסוק שמע ע"כ וכיוצא בזה אכתוב בשם הב"י לקמן סעיף י"ז ועיין מה שכתבתי בפ"ק סעיף (מ"ח) [נ"א] וז"ל הטור סימן ס"א נוהגים בספרד לקרות פסוק הראשון בקול רם ומנהג טוב הוא לעורר הכונה בפסוק הראשון שהוא עיקר מקום כונת הקריאה אבל בשכמל"ו לא יאמר אלא בחשאי כדלקמן סי' י"ב וכ' ב"י בשם הרשב"א [סי' סא] דיש מקומות שנוהגים לקרות כל הק"ש בקול רם שלא הקפידו בגמ' אלא על בשכמל"ו לאמרו בלחש מפני שמשה לא אמרו ויש מקומות שקורין בלחש ע"כ ומנהג מקומות אלו לקרות בלחש אבל פסוק ראשון אומרים בקול רם וכתב הב"י ס"ס ס"ב בשם הכלבו שיש במדרש שצריך הש"ץ להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד ואם אמרו יחיד כבר. צריך לחזור ולאמרו עם ש"ץ וכן אם לא אמרו עדיין ע"כ ועי' פ"ג סי' (ד') [יח]:

ובדלי"ת. כ' הטור [שם] ירושלמי אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש ונמצא מחרף וכתב הב"י נראה שע"פ הירושל' נוהגים העולם להדגיש בדלי"ת יותר מדאי ואין צריך אלא כל שמדגיש בה קצת סגי דתו לא דמיא לרי"ש ע"כ ורמ"י ז"ל הוסיף ואמר שאם ידגיש יותר מדאי שלא תהא נשמעת כטי"ת והוי אחט כמו אחטא ע"כ ועוד משתבשין הרבה שע"י שמדגישין בה יותר מדאי מוסיפין בה תנועת השוא ובלי ספק שאין זה נכון כלל שמשבש הקריאה שלא כלשונה:

א"ל כדי שתמליכהו כו'. וכ' הטור [שם] די"מ מדקאמר ובלבד שלא יחטוף בחי"ת אלמא שצריך להאריך כשיעור שיחשוב בלבו שהוא יחיד בשמים ובארץ ובדלי"ת יחשוב שהוא יחיד בד' הרוחות וראייתם ממנחות [כט:] דקאמר התם חטריה לגגיה דחי"ת להודיע שהוא חי וברומו של עולם ובדלי"ת להמליכו בד' הרוחות כנגד הדלי"ת ע"כ ולשון הסמ"ק צריך לכוין באל"ף שהוא אחד ובחי"ת שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ הרי ח' ובהדלי"ת רמז לד' רוחות ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד ע"כ:

כדי שיוכל לכוין. וכן נוהגים ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין וגם יש שעושים רמיזות וכבר פירש' במע"מ שזהו ע"י הטיית הראש בפתיחת העינים לכל צד שממליכים:

אם היה מהלך עומד. עיין מ"ש פ"א סעיף (ס"א) [סה] וכתב מהר"י בפרק תפלת השחר ממתני' דהיה רוכב כו' דכ"ש אם היה יושב שהוא יותר טוב וכן נראה בהדיא בס"פ שלשה שאכלו:

ונאנס בשינה כ' הכ"מ בפ"ב מהל' ק"ש [ה"ג] שכ' הר"ר מנוח דאיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה דה"ה לאונס אחר:

אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק. בקיצור השמיטו וגם בטור לא כתבו וכתב הב"י סימן ע' דאפשר דס"ל להטור דע"כ לא קאמר שאינו מפסיק אלא שאם הוא בענין שע"י שיקרא את שמע יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח"כ וכמ"ש הר"ר יונה בפ"ק (וכתבתיו שם סעיף י"ז) ועכשיו אינו מצוי שיתבטלו מללמוד בסבת הפסק ק"ש לא חשש לכתבו:

פרקדן. הרמב"ם [ופ"ב ה"ב] מפ' בין שפניו למעלה בין שפניו למטה וטוחות בקרקע וכשפניו למעלה טעם האיסור כפרש"י וכשפניו טוחות בקרקע נ"ל שני טעמים לאיסור שהוא מתגנה שנראה שוכב כדרך משמש מטתו ועוד שמא יבוא לידי חמום ויוציא זרע לבטלה:

אע"ג דמצלי נמי אסור. כבר כתבתי במ"מ דברי הר"ר יונה די"א דמוטה מעט דוקא אסור וכי מוטה על צדו לגמרי מותר ושיותר נכון דלא שרי כלל אלא בשוכב על מטתו ופשט בגדיו דאיכא טירחא לחזור וללבוש וכ' ב"י [סי' סג] דמדברי הרמב"ם נראה שסובר כי"א ושכך נראה דברי רש"י והטור ובש"ע [סג] העתיק לשון הרמב"ם אבל קורא והוא שוכב על צדו וסתמו כפירושו בב"י דר"ל שמוטה על צדו לגמרי וכסברת הי"א אבל רמ"א הגיה עליו מאחר שכבר שוכב ואיכא טירחא לעמוד ע"כ ופשט לשונו נראה כהסכמת דברי הר"ר יונה ואם כן ר"ל ששוכב בפשיטות בגדיו ובאמת שאם זהו כונת הרמב"ם דבריו סתומין ביותר דפשיטות בגדים מאן דכר שמיה שכך לשונו ואסור לקרות ק"ש והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע או מושלך ע"ג ופניו למעלה אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו ע"כ וגם דברי רמ"א סתומין קצת שאעפ"י שכתב ואיכא טירחא איכא למימר דר"ל דלהפך מצדו ה"ל טירחא ואין לומר שכך דעתו כיון שלא מצאנו זה בשום מפורש וגם בדרכי משה שלו כתב זה ע"ש הר"ר יונה שהזכרתי והרי מבואר דהרר"י תרתי קאמר או ששוכב על צדו לגמרי מותר והוי טעמא משום דאינו דרך גנאי אלא כששוכב ואינו מוטה על צדו אלא מעט או דכל מוטה על צדו נמי אסור ואפילו מוטל לגמרי וכששוכב בפשיטות בגדים הוא דשרי והוי טעמא משום טירחא וא"כ רמ"א שכתב טעמא דאיכא טירחא ודאי דר"ל ששוכב בפשיטות בגדים וסמך על המבין אעפ"י שה"ל לפרש בהדיא ולכתוב מאחר ששוכב בפשיטות בגדים. ומשום כך אני אומר דלא כוון יפה מהר"מ יפה ז"ל שכתב אבל אם הוא שוכב על צדו אינו נקרא דרך גאוה כו' שכיון שהוא שוכב כבר ואיכא טירחא כו' הנה שהרכיב שני הטעמים ואין הרכבתו עולה כלל דטעמא דאינו דרך גאוה קאי אשריותא דמוטה על צדו לגמרי וטעמא דאיכא טירחא קאי אשריותא דע"י פשיטות בגדים ובודאי דלשון הסתום שבדברי רמ"א הביאו לכך דכיון דלא פירש דמיירי בפשיטות בגדים סבור הוא דלא מיירי בהכי אלא דרוצה להתיר במוטה על צדו לגמרי בלא פשיטות בגדים וידע וראה הטעם דבכה"ג לא מקרי דרך גאוה וכתבו לטעם זה ולא היה יכול להשמיט טעם שכתב דמ"א ג"כ משום דאיכא טירחא וכבר ביארתי שאין זה כונת רמ"א ז"ל שדבריו לקוחין מדברי הר"ר יונה ז"ל ושצריכין אנו לפרש על כרחנו דמיירי בשוכב בפשיטות בגדים וא"צ לטעמא דאינו דרך גאוה:

שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה. ואינו יכול להתהפך על צדו וכן החולה נוטה מעט על צדו וקורא. הרמב"ם:

רבי יונה משתעי באמצע הפסוק וכתב הב"י דמצא כתוב דבאמצע פסוק שמע ישראל אין להפסיק כלל שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים ע"כ ונ"ל דה"ה לבשכמל"ו שגם הוא בכלל היחוד ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק שמע ישראל לבשכמל"ו עכ"ל הב"י ובש"ע מסיים אם לא מפני שירא שיהרגנו ופשוט הוא כמ"ש רבינו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ורמ"י כתב בטעם הדבר דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ולא כוון יפה בזה דל' זה רבי ישמעאל אמרו וס"ל דאפילו בג' החמורים ע"ז ג"ע וש"ד דינא הכי ואנן לא קי"ל כותיה כמ"ש רבינו בפרק אין מעמידין ומשום כך נקט רבינו בלישני' שאין לך דבר שעומד כו' שאותה הלכה סיימו בו חוץ מאלו הג' והכי קי"ל ובמסכת עדיות תנן שחייב אדם לומר בלשון רבו ולכך ה"ל לרמ"י ג"כ לומר כל' הרא"ש שממנו נלקחים אלו הדברים ולא היה פקפוק בדבריו:

ונראה דאביו ואמו ורבו כו'. וכן פי' הרשב"א וכתב עוד דמי שגדול ממנו בחכמה אף על פי שאינו רבו הוי בכלל מפני היראה:

ימים שהיחיד גומר כו'. דיני הלל הלא הם כתובים בפ' לולב הגזול ובפ' ערבי פסחים:

הא לאו הכי אין לו לפסוק וא"כ אף במגילה כן דהא ג"כ נהגו לברך עליה תחלה וסוף דמה"ט מסיק רבינו בשם ר"ת דמשום כך הוא דאין מפסיקין בהלל וכ"כ השלטי גבורים בשם הא"ז שכדין הלל בימים שיחיד גומרה כך דין המגילה וכ' עליו הש"ג שצ"ע מה נקרא בין פרק לפרק גבי מגילה מאחר שצריך לקרות כולה ביחד כאגרת ע"כ ואין אני רואה מקום עיון כלל דאף דקריאתה ביחד איכא סתומות בין הפרשיות שיש בה ואע"פ שהן פרשיות סתומות פרקים נקראו שפיר אבל בטור סימן תרצ"ב הביא דעת ב"ה שסובר דכיון שברכה אחרונה במנהג תליא מלתא אין לגעור במי ששח בקריאתה דלאו הפסקה היא אבל הוא השיב עליו שאינה נראה דכיון שהוא מברך צריך שלא להפסיק דמאי נ"מ דתליא במנהגא סוף סוף הוא מברך עכ"ל ואין לחלק ולומר דברכה אחרונה דמגילה אפילו בצבור תליא במנהג דאף ברכה אחרונה דהלל שבצבור גם כן במנהגא תליא כדתנן בפרק לולב הגזול מקום שנהגו לברך אחריו יברך ולכך מ"ש הב"י לדחות דברי הטור משום דכיון שאינו מחויב לברך לבסוף נמצא שברכה זו לא שייכא אמגילה אלא הרי הוא כמשבח ומודה על הנס וכמ"ש הר"ן הלכך אינו ענין למגילה לומר שלא יפסיק בקריאת' ע"כ ודאי דליתא שהרי אף ברכה אחרונה דהלל במנהגא תליא מלתא ואפ"ה מפני שמברך אחריו אמרו שלא להפסיק ולא נחלק הב"י בהלל וגם הר"ן שכ' שלא נתקנה על המגילה לא מטעם שאינו אלא מנהג כתב כן אלא מטעם שמתחלת בברוך ואי איתא דנתקנה למגילה הא הוי ברכה הסמוכה לחברתה דמגילה לא מפסיק בינה לברכה הראשונה כמו שמצינו בברכות ק"ש דק"ש אינו מפסיק ונמ"מ אפשר לדחות דברי הטור מזה הטעם דהואיל ועל כרחנו צריכין לומר שלא נתקנה על המגילה א"כ שתי הברכות הללו ראשונה ואחרונה אינם ענין זה לזה ולפיכך לא שייך ביניהם הפסקה דמיד שהתחיל לקרות אחר שבירך שוב אין איסור בהפסקה כמו בכל המצות ומ"מ השומע לא ישוח שכשישוח לא יוכל לשמוע וכמ"ש שם הב"י ומעכשיו הא דאמרי' לעיל בהלל ובמגילה פוסק ואין בכך כלום לא שדין שניהם שוין אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דבמגילה פוסק בכל דבר ואין בכך כלום אבל בהלל אינו פוסק אלא מפני הכבוד וכדמסיק רבינו ומעתה יתורץ מה שהקשו תלמידי הר"י ז"ל על לשון ואין בכך כלום שהרי אינו פוסק לכל דבר ותירץ דאדאמרת משום פרסומי ניסא אין בכך כלום ולדידי משום מגילה הוא שאמר כך:

ומה שנהגו לשנות כו' וכתב המרדכי דאם כשה"ל לברך לקרות בירך לגמור א"צ לחזור ורמ"א ז"ל בהל' פסח ריש סי' תפ"ח גבי הלל דיום א' של פסח דגומרין אותו כתב דמברכין לקרות וזה מטעם מהר"ם מרוטנבור"ג שסובר דלעולם אין לברך אלא לקרות וכתבתי דבריו במ"מ פ"ק סי' י' וע"ש ורמ"י כתב דלשנות בברכה ולברך לגמור דוקא כשגומרין וכשאין גומרין מברך לקרות בהא איכא למיחש שאם ידלג אות או תיבה דהוי ברכה לבטלה כיון שמדקדק בלשון ואומר לגמור דוקא כשגומר משמע שמברך לפי שגומרה עד גמירא וא"כ אם יחסור הוי ברכה לבטלה אבל אם לעולם רוצה לברך בלגמור אפי' כשקורא בדילוג אין כאן חששא דלגמור נמי פירושו לקרות והרי מברך כן כשקורא בדילוג:

וכבר נהגו לברך עליו וכתב הכלבו בשם הר"פ שטוב לאמרו עם הצבור אף קודם תפלה והמרדכי כתב בפרק במה מדליקין דכשהיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים ע"כ ונהגו כן בהודו ולא באנא אבל נהגו לעשות כן בכל הלל ואפילו בימים שגומרין אותו וזה ודאי מנהג של טעות אם לא שנאמר שנהגו כן כדי שיהיו רגילים בכך ולא יבואו לעשות כן אף בימים שאין גומרים אבל מדינא אינו מחויב אלא כשמדלגין והיינו בר"ח וחוה"מ דפסח אלא שהמגיד בסוף הל' חנוכה כתב בשם הרמב"ן דבחוה"מ דפסח דמועד הוא אע"פ שמדלגים תקנת חכמים מתחלה כך היה שהרי ימי מועד הן וחייבים בהלל ואין הקריאה בדילוג משום דאינו אלא מנהג אלא שכך תיקנו מתחלה וכ"כ הר"ן בשמו בפ' ב"מ ומש"ה חייבין לברך עליו ולפי זה אף בחוה"מ דפסח א"צ לשנים אלא שא"כ להראב"ד שכתב בסוף הלכות ברכות דבחה"מ אין חייבים לברך אבל בר"ח תיקנו לברך לפרסומי דר"ח הוא א"כ לדבריו בר"ח לא היה צריך לשנים לכך הנכון בעיני להצריך שנים בין בר"ח בין בחה"מ דפסח כדי לצאת ידי שניהם ועוד שהרמב"ם סובר דבר"ח וחוה"מ אין מברכין הואיל וקורים בדילוג ודין ברכות הלל בלילי פסחים יתבאר בפ' ע"פ בס"ד:

הלכך לקדיש וכו' מפסיק. וכתבו תלמידי הר"י דלמודים נמי מפסיק ודי בשישאה בלבד שאם אמר יוצרנו יוצר בראשית וכו' ה"ל הפסקה גדולה ומסיק הב"י דלא שישחה ולא יאמר אפילו תיבת מודים דא"כ מאי מפסיק דקאמר הא שחיה לחוד לא מקרי הפסק ואע"פ שסיים הב"י וכ"כ בש"ע שלא יאמר אלא תיבת מודים בלבד כתב רמ"י דנ"ל שר"ל שיאמר מודים אנחנו לך אלא שלא יאמר כל מודים דרבנן ע"כ וכן נראה דתיבת מודים בלבד הוא כתפל בלא מלח וגם תלמידי הר"י מיעטו מיוצר בראשית ואילך ומ"מ ה' אלהינו וכו' ג"כ לא יאמר ותלמידי הר"י חדא נקטו מהני לישני דתקנו בהו רבנן כדמייתי ליה רבינו פ' דלעיל סימן כ' אבל יותר מן ג' תיבות ודאי לא יאמר לדבריהם ובברכו נמי אע"פ שכתב הב"י שלא יאמר אלא ברוך לא אתא אלא למעוטי יתברך וישתבח כו' שלא יאמר אבל בתיבת ברוך בלחוד לא סגי אלא יאמר ברוך ה' המבורך לעולם ועד וללשון תלמידי הר"י ז"ל שכתבתי במ"מ לא יאמר רק ברוך ה' המבורך לא יותר אף ע"פ שמלשון האבודרהם שכתב רמ"א נראה דלא מיעט אלא שלא יאמר יתברך וישתבח כו' ובקדיש בפ' מי שמתו לא נקטי' אלא יהא שמו הגדול מבורך ולא נקטינן גם לעלם עלמי עלמיא מ"מ הרי הוא יותר מג' תיבות הלכך אפשר דרישא דמילתא נקיט וה"ה לכל הנוסח דהיינו ג"כ לעלם עלמי עלמיא אבל יתברך נ"ל שלא לענות כיון שיש מחלוקת אם חייבים לומר כלל וכמ"ש מהרי"א בב"י סימן נ"ו אע"פ שבש"ע לא חילק וישתוק דשומע כעונה ואמן שאחר יתברך יענה ג"כ לפי שיש שעונים איש"ר וכל נוסח יתברך וכ"כ ב"י בשם מהרי"א שיענה זה האמן ונ"ל שלא להפסיק על אמן דתתקבל ויהא ועושה שמן תתקבל ואילך אינו אלא מנהג כמ"ש הרמב"ם בסוף ס' אהבה ועיין פרק דלקמן סי' י"ח אבל נ"ל דבקדושה מה שמוסיפין בשבתות וי"ט אז בקול כו' כבודו מלא כו' פשיטא שאין לאמרה דמידי הוא טעמא במודים דרבנן ויתברך וישתבח כו' אלא כדכתבו תלמידי הר"י דהוי הפסקה גדולה ה"נ אלו הדברים וכ"ש דבלאו הכי בחול א"א אותן ודעתי נוטה עוד שאין להפסיק יותר אלא לקדוש קדוש וגו' ולברוך כבוד ה' ממקומו שאלו שני הפסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעום מפי המלאכים ושייכים לענין הקדושה וכ' הסמ"ק לאמן של האל הקדוש ושל שומע תפלה מפסיקים גם כן וכההיא דירוש' דמייתי רבינו בפ' דלקמן סי"ח וע"ש סעיף נ"ו וכ' הרשב"א דלכל (ה"מ) [הני] פוסקים מכ"ש באומר תחנונים ועמ"ש בפ"ק סעיף נ"א ובהפסקת הפיוטים שבברכות ק"ש ע' בפ' אין עומדין סעיף ס"א וכהן שקראוהו לקרות בתורה כ' הרשב"א שאינו מפסיק שכיון שקורא ק"ש ואינו יכול להפסיק אין זה קולא בכבוד כהונתו והטור סי' ס"ו כ' בשם המנהיג דכל מי שקוראו החזן לעמוד בתורה צריך לעמוד לכבוד התורה מק"ו מכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם ע"כ וכ' רמ"י ז"ל שכן נוהגים ונ"ל דכיון דהרשב"א חולק וגם הב"י הסכים ופסק את דבריו להלכה ורמ"א גם הוא לא הגיה עליו אע"פ שאין לשנות המנהג מפני המחלוקת מ"מ נראה בעיני שלא יקרא עם החזן כלל ויסמוך על פשט דברי הזוהר שאכתוב בס"ד בפ' הקורא עומד ונ"ל מילתא דפשיטא דלענות מפסיקין דלא סגי שלא יענה כמו שהוא עונה על שאר דבר שבקדושה שהרי גם אלו הברכות בעשרה דוקא ואעפ"י שכתבתי במי"ט פ"א סי' י"ג דברכות שבקריאת התורה בצבור מדרבנן הן הרי גם לשמוע קדושה וברכו כתב רבינו בפ' שלשה שאכלו סי' כ' שלא מצינו להם עיקר מן התורה ואפ"ה מקרי דבר שבקדושה ולענין הפסק בהנחת תפילין וציצית יתבאר לקמן סימן ח':

אפילו באמצע הפרק. והש"ע כתב באמצע הפסוק והדין עמו מהירושל' דלעיל סימן ד' ועיין סעיף י"ז לענין פסוק שמע ומיהו בין גאולה לתפלה פסקו האחרונים שאין לענות קדיש וקדושה ויעשה כדברי ר"ת שהמתין בשירה חדשה כדי לענות אבל בעניית אמן אחר שסיים הש"ץ גאל ישראל כתב רמ"א שנהגו כי"א דלא הוי הפסק:

א"ל טועם ואין בכך כלום. ובפרק קמא דתענית סימן ט"ו כתב רבינו בשם הר"י ברצלוני דבלבד מיו"כ וט' באב והב"י כתב דמלשון תרומת הדשן נראה דבכל תענית צבור לא יטעום כלל שלא אמרו אלא בתענית יחיד ונ"ל דדייק לשון קביל עליה ואע"ג דצבור נמי בעי קבלה מכל מקום מדלא אמר קבילו עלייהו דהוה משמע אף דתענית צבור ש"מ דלא איבעיא ליה אלא תענית שקיבל עליו היחיד בלבד אבל בתענית צבור לא איבעיא ליה ואסור וכתב רמ"א שכן נוהגים:

כגון שחוזר ופולטו. כתב הג"ה מיימו' וכן הרוקח דלא יטעום רביעית בחיך בפעם א' אלא מעט מעט ורוקקו והרשב"א כ' דאפילו בפ"א לטעום עד כדי רביעית שרי אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום ורמ"י סתם וכ' דברי הרשב"א בלבד:

וגם א"צ ברכה. כיון שפלט אבל אם בלע אפי' כ"ש צריך לברך כך פי' הטור סי' ר"י אבל הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות סתם וכ' מטעמת אינה צריכה ברכה ואלו בפ"א מהל' תענית כתב והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ש"מ דלענין ברכה אינו מצריך שיפלוט ובכ"מ כ' דאפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת שיהא לו כוונת האכילה משמע ורביעית אע"פ שהיא מטעמת כוונת אכילה (אין) לה וכן פירש הר"ר מנוח ואע"ג דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מ"מ יש לסמוך למקרא זה ברכה ראשונה ע"כ אבל מ"ש הב"י שיש לדקדק מדברי הרי"ף שמ"ש בפ"ק דתענית דלזדהר שלא לבלוע לא קאי אלא לשרוי בתענית דוקא לא ראיתי לו הכרע כלל ואי משום שלא כתב לבעיא זו ודאתמר עלה הכא במקומה שהיה קבוע בגמ' ולפרש עלה דלזדהר כו' ונשמע מינה שכן הדין לענין ברכה כמו לענין תענית אי משום הא לא אריא דעיקר דמלתא היא האיבעיא ודקבעי ליה לענין תענית קבעי לה אלא דבברייתא דמייתי קתני נמי דין הברכה והואיל ועיקר דמלתא לענין תענית אתמר קבעה הרי"ף במס' תענית וה"נ בעל הגמ' לא קבעה בכאן אלא להסמיך מאי דבעי תנא דר' אמי לדלעיל דבעי תנא דבי ר' חייא והלכך ליכא למשמע מהרי"ף כלום ומ"מ יש לעשות כדברי האחרונים ז"ל שכתבו שלא לברך אפילו כי בלע ככל ספק ברכות דלהקל:

אבל טפי מרביעית חשיב הנאה וכו'. ואע"ג דפולט הואיל ומתכוין לטעום מתהני מיניה אבל מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית יכול לרחוץ פיו במים אפילו ביותר מרביעית דלא חשיבי מתהני כיון דפלט דלא דמי לטעימת תבשיל ושאר משקים ומיהו דוקא בתענית יחיד אבל בתענית צבור לא כשר למעבד הכי כ"כ בתרומת הדשן וכ' הטור בשם הראבי"ה שיכול ללעוס עצי קנמון עיין בהגהת מיימוני פ"ח מהל' תענית ורמ"א הוסיף ושאר בשמים ועץ המתוק ללחלח גרונו ולפלוט ומיהו אע"פ דמסיק בשמו דאפי' ביוה"כ מותר מל' המרדכי שהביא הב"י שכ' לל' הראבי"ה והוא כמסתפק ביה"כ דהוי דאורייתא וטובא הנאות נאסרות בו אי שרי ובסי' תרי"ב הביא ב"י לשון הרמב"ם שנראה מדבריו שאסור ולכך כתבו האחרונים ז"ל דביוה"כ אסור:

כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל וכו' ודוקא במשכים לפתחו כו'. וכתבו תלמידי הר"י ז"ל בשם רבני פרובינציא דדוקא לומר שלום משום דשמו של הקב"ה שלום אבל מותר לומר צפרא דמרי טב כיון שאינו מזכיר לשון שלום ונראה למורי הרב נר"ו שאפי' זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות עסק מעסקיו או לשום ענין אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם התפלה אפי' זה הלשון אסור ע"כ ורמ"י ז"ל נתחכם לכתוב בזה הלשון כשהוצרך בלא"ה לעבור דרך שם ולא רצה למנקט ללכת לעסק כו' משום הא דלקמן דאסור לאדם כו' ובאינשי דעבדי איסורא לא רצה לפרט ורבינו ירוחם כתב דפי' נותן שלום כלו' שכורע אליו וראיתי בש"ע שכתב וז"ל וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו וי"א דכריעה זו אסורה אפילו בלא משכים לפתחו עכ"ל ולפום ריהטא לא מצאתי סברא האחרונה הזאת בב"י עד שדקדקתי ועלה בידי שבב"י יש חסרון וצריך הג"ה שכ' בשם ארחות חיים בזה הלשון ובתשובות קמאי לא חשו חכמים אלא בענין כריעה אבל בלא כריעה לא חשו ונותן שלום בכל לשון שירצה בין בדרך בין בב"ה ואין בכך כלום והכריעה איסור גמור אפי' בלא נתינת שלום קודם שיתפלל עכ"ל והנה לפי הנראה מזה הלשון לא אמר שתהא הכריעה אסורה אפי' באינו משכים לפתחו דאדרבה כיון דאמר דבלא כריעה לא חשו ונותן שלום כו' א"כ על כרחינו גמ' דאמרה דדוקא כשמשכים לפתחו וחשו לכך מיירי בכריעה דוקא ובאינו משכים לפתחו הא אמרי' בגמרא דשרי אבל כי דייקי' בלישני' אשכחנ' דהא דקאמר דלא חשו בלא כריעה כו' מסיים בה הכין ונותן שלום כו' בין בדרך בין בב"ה וכלו' כשימצא אותו בבהכ"נ כלישנא דרבינו ירוחם שם בב"י הא קמן דלא אמר שלא חשו בלא כריעה ושיהא רשאי להשכים לפתחו דהא ליתא אלא דנתינת שלום בלא כריעה היינו המימרא דבגמרא דאמרי' בה דאסור במשכים לפתחו ומהשתא הא דקאמר בתר הכין והכריעה וכו' צריך תיקון וכצ"ל והכריעה איסור גמור אפי' אינו משכים לפתחו ואפי' בלא נתינת שלום קודם שיתפלל כן נ"ל ומעתה מבואר מהיכן יצאו אלו הדברים שכ' הש"ע די"א דכריעה אסורה אפילו בלא משכים לפתחו וכ' עוד ואם התחיל לברך הברכות (אח"כ) אין לחוש כל כך וגם זה מל' הארחות חיים דלעיל אבל נ"ל שלא כתב כן אלא בענין הכריעה דבאינו משכים לפתחו אבל במשכים לפתחו בהא לא קאמר כלל דמהני להו הברכות דכמו שבלהתעסק בצרכיו דלקמן אמרו דעל תפלת י"ח אמרו דוקא וכן פסק הש"ע בהדיא ה"נ דכותיה דמ"ש לישנא דקודם שיתפלל דהכא מלישנא דקודם שיתפלל דלקמן אלא תרוייהו בתפלת י"ח מיירי ומה שאסרו בין בעסקיו בין בהשכמת פתח לא הותר קודם לכן ולא התירו תשוב' קמאי אחר הברכות אלא מה שאסרו מסברת עצמם דהיינו הכריעה בלא השכמת פתח אבל לא מה שנאסר בגמ' דהיינו בהשכמת פתח ומעתה לא כוון יפה מהר"ם יפה ז"ל שכתב ואם התחיל לברך כו' ואין לחוש אח"כ ללכת לפתח חבירו ולתת לו שלום אם הוא במקום שיכול להפסיק ע"כ שלא הותר אחר הברכות אלא לכרוע ובלא השכמת פתח והרי הוא פסק לקמן גבי עסקיו דלא הותר עד אחר תפלת י"ח והשמיט היש מקילין אחר הברכות שכתב רמ"א והלכך גם בכאן אין לפרש להתיר להשכים לפתחו ולתת שלום אלא הכריעה בלא השכמת פתח בלחוד היא שאין לחוש עליה אחר הברכות כל כך ומה שהתנה עוד אם הוא במקום שיכול להפסיק דברים פשוטים הם אבל אלו הברכות דאמרן בברכות השחר שקודם ברוך שאמר הן דלא שייך בהו שלא להפסיק ביניהם וכ"ש למאי דכתבתי שאין כאן היתר אלא כריעה בלבד שאין צורך להזכיר זה:

אבל שאינו משכים לפתחו שרי. ומכל מקום מכיון שאסור לעשות חפציו ג"כ קודם שיתפלל כדלקמן נהגו שלא לומר אלא צפרא דמרי טב כדי שיתן לבו שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל ומפני שהוא משנה בלשון יזכור. הראב"ד:

לצאת לדרך. כבר כתבתי במעדני י"ט דהגי' בגמרא לעשות חפציו וכתב עלה הרשב"א דאפי' במוצא חבירו בשוק כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל ועיין לקמן פרק תפלת השחר סי' כ':

קודם שיתפלל. בתפלת י"ח איירינן כדמשמע פשטא דגמרא ולכך בעל תרומת הדשן קרא תגר על הנכנסים בבהכ"נ ואומרים שירות ותשבחות ואח"כ הולכים לעשות חפציהם קודם שיתפללו תפלת י"ח:

בין שניה לשמע. אבל באמן אחר שסיים ש"צ יענה וכמ"ש בפ"ק סעיף נ' לענין אמן אחר שסיים הש"ץ גאל ישראל והרא"ש כתב בתשובה הביאה הטור בסימן נ"ט שנהג לומר הברכות של קריאת שמע עם הש"ץ בנחת וכשהגיע לסוף הברכה מיהר לסיים קודם לש"ץ לענות אמן ועיין בפ"ז סעיף קי"ב וביש מקומות מפסיקים באל מלך נאמן וכתב רמ"א שיש לעשות כן כשקורא ביחיד ומהטעם שאכתוב בסעיף דלקמן וכתב עוד הטור סי' פ' והיא תשובת רבינו הרא"ש למי שברי לו שלא יוכל להעמיד עצמו בלא הפחה עד שיקרא ק"ש ויתפלל [וכו'] אבל נ"ל שאם יוכל להעמיד עצמו בשעת ק"ש יניח תפילין בין אהבה לק"ש ויברך עליהם כיון דאנוס הוא יכול להפסיק ולהניח:

והלכתא כרבא שאינו חוזר. דוקא לומר אמת אמת בזה אחר זה בלא הפסק בנתיים דהא אמרו בתיקונים תיקון י"א ובמדרש הנעלם שיש בק"ש רמ"ה תיבות עם בשכמל"ו ובאדם יש רמ"ח אברים ונאמר רפאות תהי לשרך לומר שכשקורא ק"ש כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ולהשלים מנין הרמ"ח תקנו שיהא ש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת וכתוב בארחות חיים שאין היחיד חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת אלא שומע מהש"ץ ושומע כעונה וכתב רמ"י דטעם הדבר דאם היחיד כופל ואומר ה' אלהיכם אמת הוי ככופל שמע שכתבו בפ"ק סעיף ט"ו דבכפל הפסוק נמי אסור אבל הש"ץ דרכו בכמה ענינים לקרות בחשאי להוציא את עצמו ולחזור להשמיע לעם אבל רמ"א כתב שאם היחיד רוצה ג"כ לאומרם עם הש"צ אין איסור בדבר ע"כ ואלא מיהת דוקא עם הש"ץ אבל אם אינו קורא אלא ביחיד לא יחזור ויקרא כמו שכבר כתבתי בפ"ק סעיף ע' ושם כתבתי שהיחיד משלים אותו בט"ו ווי"ן והטור סי' ס"א כתב שי"א שמוסיפים אל מלך נאמן בין שניה לשמע להשלים הג' תיבות ומנהג קדמון היה אלא שאח"כ בטלוהו דלא למעבד הפסקה ותיקנו לש"ץ לחזור ה' אלהיכם אמת כדאיתא בתיקונים דלעיל והיה נראה בעיניהם יותר נכון להפסיק אחר אמת מלהפסיק בין ברכת אהבה לק"ש ואי לא מסתפינא אנא אמינא דבהא פליגי הקדמונים וספרי הזוהר דהקדמונים סברי דברכות דק"ש אינן כשאר ברכות המתוקנים על המצות וכמ"ש בשם הגאונים בפ"ק סעיף ה' ולכך ראוי יותר להשלים הג' תיבות באמ"נ בין שניה לשמע ממה שיפסיק אח"כ באמצע הברכה דאמת ויציב וספרי הזוהר סברי דאין בין ברכות הללו לברכות שאר המצות ומשום כך אין להפסיק בין שניה לשמע ומעתה הואיל ואנו לענין כמה דבריה סבירא לן שאין אלו הברכות כמו ברכות דשאר המצות כמו שנתבאר בפ"ק בכמה דוכתי לא היה לנו לחוש כלל לדברי הזוהר והיה לנו להשלים הרמ"ח תיבות באמ"נ ולא בחזרת הש"ץ הא"א שהוא הפסק בין אמצע הפרק ולפיכך נראה לי ודאי שבמקום שנוהגין לומר אמ"נ ושלא יחזור הש"ץ הא"א שאין לבטל אותו המנהג כלל לפי שיש לו על מה שיסמוך ואע"פ שהרמ"ה כתב הטור בשמו שאמר לבטלו בשביל ג' דברים דמפסיק בין ברכה לקריאה ועוד דמפיק ש"ש לבטלה וכו' ועוד דה"ל תוספת בק"ש דלא אמרו יעקב ולא בניו ולא משה כו' איהו לא קאמר לתקנו כלל בחזרת דהא"א ובודאי שכל ג' טענותיו שייכים ג"כ באותה חזרה ואדרבה לדידן דס"ל דברכות ק"ש אינן כשאר ברכות של המצות אם כן טענתו הראשונה בטלה לגבי דידן וקיימת לגבי החוזרים הא"א דמפסיק באמצע הפרק ומ"מ באלו הארצות שנוהגים על פי הזוהר לחזור הש"ץ הא"א גם כן אין לבטלו הואיל ויש לו על מי שיסמוך ואף על פי שגם נוהגין באלו הארצות ע"פ הסברא דברכות אלו אינן כמו ברכות (דק"ש) [דשאר מצות] אפ"ה לא הוה כתרין דסתרין אהדדי דאע"פ שסבירא לן דאין הברכות הללו כברכות דשאר המצות משום כך אין זו סתירה שלא להפסיק באמצע הפרק להשלים הרמ"ח אברים ולכך יש להניח כל מקום ומקום על פי מנהגו שכל אחד מנהג ותיקין הוא ובאלו הארצות גם כן היחיד שאינו שומע חזרת הש"צ יאמר אמ"נ וכתב רמ"א שכך נוהגין:

ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל ואע"פ שלא אמרו להתעטף ג"כ בציצית כתב הטור סימן כ"ד שצריך ליזהר בו בשעת תפלה ע"כ ומלתא דפשיטא הוא שר"ל בשעה שעוסק בעניני התפלה וק"ש הוא בכלל ועיין בפ' הרואה סעיף ע"ו שם תמצא סדר עטיפת ציצית והנחת תפילין:

והפסיק והניח תפילין מסיק הב"י שלא יברך אלא יניחם ואחר שהתפלל ימשמש ויברך עליהם ורמ"א מסיק דקודם גאל ישראל יברך עליהם וכתב דהכי נהוג:

ואין להפסיק כו'. בשביל עטיפת ציצית אם יברך עליהם אלא יעטוף בלא ברכה אם הוא קודם גאל ישראל ולאחר גאל ישראל עטיפה חשיבא הפסק כך מסיק הב"י ול"נ שאפשר דלדעת הסוברים לומר אמן אחר גאל ישראל כמ"ש בפ"ק סעיף נ"ג ה"נ עטיפה לא הוי הפסק:

כל מידי דמנקי עיין בפרק הרואה סי' כ"ג וכן מי שעומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף די לו בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל ואינו צריך לברך וכל שנגע שלא במקום הטנופת א"צ כלום ואיזהו מקום הטנופת לדבר זה מסתברא שלא במקום הטנופת ממש קאמר אלא אפי' שוק וירך ומקומות המכוסים באדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראש אבל מקומות מגולים בפניו (וכתב הכל בו ובצוארו עד החזה) ומקומות מגולים שבזרועותיו (עד הפרק העליון הנקרא קובדו עלבוגין בל"א כ"כ הכל בו) אין זה מקום הטנופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה. תשובה להרמב"ן סימן קצ"ה. ומהרי"ל קחשיב נמי צואת האוזן והאף והואיל ונוגע במקומות אלו המטונפים שזכרנו צריך לנקות לכך אסור לנגוע בהם בשעה שעומדים בתפלה כ"כ הכל בו וכ' עוד שכן דין העוסק בתורה. ובצואת האוזן והאף אסור לנגוע כ"א ע"י בגד:

ה"ה לענין תפלה ומסקנת האחרונים כגיר' הרי"ף הילכך צריך לחזור אחר המים עד ד' מילין ואיתא תו בגמרא וכתבו הרי"ף וה"מ לקמיה אבל לאחוריה אפי' מיל אינו חוזר וש"מ מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ובש"ע סי' צ"ב כתוב עד מיל חוזר יותר ממיל אינו חוזר וטעמו כדכתב בב"י שכך נראית גיר' הרמב"ם ותמהני עליו דשבק גיר' גמ' שלנו וגי' הרי"ף גם גי' הרשב"א בשם רבינו האי שכתב הוא ונקט מה שנראה לו מן הרמב"ם בלבד וגם אינו מוכרח ממש בהרמב"ם אלא שנראה כן כמו שדקדק בעצמו לומר שנראה שהיה גורס כן ובכסף משנה פ"ד מהלכות תפלה כתב בפי' שגיר' הרמב"ם מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר וז"ש אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל כלומר עד ולא עד בכלל אבל אם עבר מן המים יותר כלומר יותר מפחות ממיל אינו חייב לחזור עכ"ל ואם מעכב שלא יוכל לבוא למחוז חפצו או שהמתלוים עמו לא ילכו גם המה ויצטרך לילך יחידי אכתוב בסעיף דלקמן בס"ד ואם מתיירא שיעבור זמן התפלה מסיק הש"ע דינקה במידי דמנקה וליכא בינייהו דהרי"ף ורבינו אלא לענין חזרת ד' מילין לפניו ומיל לאחריו דכל כך לא הצריכו לרבינו ואף ע"פ שלא יעבור הזמן ומיהו ודאי שטוב לחזור אחר המים כשיוכל בלא עיכוב כולי האי וכן מבואר מלשון הטור ואם אין שהות ויעבור הזמן אף להרי"ף וסיעתו לא יעבור זמן התפלה מפני המים דהרי יכול לנקות עצמו במידי דמנקי ואי לאו דכך מסיק הש"ע הייתי יכול לומר דאף כשיעבור הזמן ס"ל להרי"ף וסיעתו שצריך שיחזור אחר המים וכן מבואר מלשון רבינו שכך הוא דעת הרי"ף ויראה לי שדעתם שאם יעבור הזמן שיתפלל מנחה שתים וכמ"ש במי"ט מתוך לשון רש"י לכך נ"ל שגם דעת הש"ע כן בפי' דברי הרי"ף וסיעתו אלא שלא רצה לפסוק כדבריהם באם אין שהות ועוד פסק שאם רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו צריכים נטילה לתפלה אם יש לו מים אע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך ולא יברך ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך לחזור וליטול ע"כ וגם מזה נראה בעיני שהוא שלא על דעת הרי"ף וסיעתו שהרי כתב בב"י שהרמב"ם (שהוא על דעת הרי"ף) סובר דידים של היסח הדעת צריכים נטילה לתפלה ומבואר מדברי הרמב"ם שהביאם לראיה לזה שבתוך אותם הדברים כתב להצריך לו חזרת ד' מילין וכו' אלא נראה ודאי דכעין פשרה הוא עושה והיינו שבאם אין שהות או שכבר רחץ שחרית אלא שהסיח הדעת לא ראה להתחיר בחזרה כהרי"ף והרמב"ם ומשום כך בס"ס רל"ג לענין תפלת מנחה לא כתב אלא יש לו מים וכו' כהלשון שכתבתי בסמוך משום דפשיטא דנטל כבר ביומו ולכך לא החמיר כהרי"ף והרמב"ם ואלא מיהת דבריו סתומים ביש עליהם לכלוך ואע"פ שכבר נטל אי מצריך להם מים ושיחזור אחריו באם יש שהות ונראה דכיון דלאבי העזרי שכתב הטור היסח הדעת חמירא מלכלוך ואע"פ שללשון הש"ע לכלוך חמירא וכסברת הי"א שבטור מ"מ הרי השוה אותם הטור בשם אביו רבינו ז"ל וגם לענין הברכה שוים הם שאין מברך ענ"י אפילו נוטלן במים לתפלה כשהיו מלוכלכים כמ"ש בס"פ הרואה ולפיכך נשווה אותם להקל בלכלוך כמו בהיסח הדעת ושאם אין לו מים מזומנים די לו בכל מידי דמנקה וכך נראה שיש לפרש דעת הש"ע בעצמו דמאי דדייק למימר דינו כהיסח הדעת לרבותא הוא דאם אין לו לכלוך רק שהסיח דעתו א"צ לכלום ואפילו למידי דמנקה דמאי נקיות שייך כיון שאינו רואה שום לכלוך אלא שהטור כתב בהדי' בשם רבינו ז"ל דצריכים ג"כ נקיות במידי דמנקה והטעם מבואר דמשום היסח הדעת חיישי' שנגע במקום מטונף דידים עסקניות הן וכתב רמ"א בשם המנהגים דאפי' עומד מלמודו יטול ידיו לתפלה ע"כ ואע"פ שכתבתי בסעיף דלעיל בשם הכלבו דאף בלמוד אסור ליגע במקומות המטונפות מ"מ לא יסמוך על זה לתפלה שהתפלה היא כעומד ממש לפני הקב"ה:

אלא כדי להתפלל בעשרה. ונקטינן נמי כפירושו וכתב הב"י סי' צ' שמצא כתוב בשם ס' האגודה דכ"ש שלא ישכים אדם לילך מן העיר שמתפללין שם בעשרה אם יכול לבוא למתוז תפצו בעוד היום ושלא יהיה צריך לילך יחידי אחר התפלה ע"כ ויראה לי שכן גם ההולך בדרך לא החמירו בחזרתו אלא אם אין מעכבו בכה"ג דכיון דלא ישכים אתיא ליה במכ"ש ואפ"ה דוקא אם יכול וכו' א"כ ה"ה דנלמוד במכ"ש למי שהוא בדרך דלא אמרו החזרות אלא באם יכול וכו' והקרוב אלי דלספר האגודה גם לפי' הרי"ף דמפרש אנטילה נמי דוקא באם יכול כו' דמאי אמרת נטילה חמורה מלהתפלל בי' דנטילה דבר שבגופו יש להשיב והרי רש"י וסיעתו אדרבה יותר נראה להם לפרש אתפלה בי' מלפרש אנטילה:

ולא דקדק באותיותי'. פירש"י לפרשן יפה בשפתים וז"ל הרמב"ם שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח ופי' הב"י כגון ב' שניה של על לבבך שמשפטה להיות נחטפת אין לשנות מקריאתה ממה שקבלנו ומה שהשיג עליו הראב"ד דאדרבה שיניד הב' השניה כדי להטעימה שלא תראה וי"ו זה יכול לעשות גם כשחוטפה ולכך אין לשנות קריאת שום אות מכמות שהוא נקוד:

הלכה כדברי שניהם להקל עיין בפרק דלקמן סימן י"ד:

ולמדתם שיהא למודך תמה. ולא בק"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה כ"כ הר"י בספר היראה והרד"ק כתב שבכל עת שיקרא אדם בתורה נביאים וכתובים צריך ליזהר כק"ש אבל הזהירו בקריאת שמע והוא הדין לכל קריאה אלא שבק"ש יש בה יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים ועוד מפני עם הארץ שמחוייבים פעמיים בכל יום ואינם בקיאים בקריאה:

כמו על לבבך כו'. וכתב הטור שצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר המ"ם להפסיק כגון ולמדתם אותם שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם ושמתם את וראיתם אותם וקשרתם אותם:

צריך להתיז זיי"ן כו'. והראב"ד הוסיף זיי"ן דוזכרתם דלא לשתמע כסמ"ך כ"כ הטור ויראה לי דאי הוה משתמע כסמ"ך יהיה משמעו שיסגירו ויחתימו המצות לבלתי ישמעו ולא יהיו נעשין כלשון ויסכרו מעינות תהום יסכר פי דוברי שקר ואי שמיע ליה לרמ"י ז"ל זה הפי' לא היה נוטה מלשון הטור ולכתו' פי' אחר שכ' דלא לשתמע כשי"ן ל' שכירות ושכרתם ע"כ. עוד כ' הטור בשם הראב"ד שידגיש יו"ד דשמע ישראל שלא תבלע ושלא תראה אל"ף וכן היו"ד דוהיו דלא לשתמע והאו:

ופירש"י לא היו מפסיקין בין אחד כו'. כבר כתבתי במי"ט שהר"ר יונה פי' שלא קראו אותה בטעמים שצריך לקרותה עם הטעמים שלה ומפ' הטור לדבריו שר"ל הטעמים שבתורה היינו בנגון הטעמים וכתב רמ"א שכן נוהגים המדקדקים וכתב הטור בשם רב עמרם שמפרש בשם ירושל' שלא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה וכתב ב"י בשם מהרי"א דבגמ' שלנו לא אמרו אלא שיתן ריוח בין הדבקים כמו על לבבך כו' אלא שי"ל שהוא יותר הפסק ממה שאומר בכאן שמפסיק בין תיבה לתיבה ע"כ ושותיה דמהרי"א לא ידענא דהא ר"י לא אמר בכל ק"ש דעלה תניא שיתן ריוח כו' אלא בפסוק ראשון בלבד קאמר שעליו אמרו בגמ' דידן כורכים כו' ואין הירושלמי אלא פי' למה שנאמר ג"כ בגמ' שלנו וא"ת ולמה יפסיק בין תיבה לתיבה בפסוק ראשון נ"ל שזהו ג"כ מ"ש רמ"א בהגהותיו שיפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה' ובין אלהינו לה' מפני שיהא נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד ובין תיבה לתיבה לאו דוקא:

דצריך להאריך באחד ולהפסיק כו' כ' הטור שצריך להפסיק מעט בין עולם ועד לואהבת והיינו לדידן שאומרים בשכמל"ו דבשכמל"ו ג"כ מכלל קבלת עול מלכות שמים הוא והרוקח כתב שצריך להפסיק בין ה' אחד לבשכמל"ו וכ' ב"י שסובר דבשכמל"ו אינו כל כך קבלת עול מלכות שמים כמו פסוק ראשון ופי' רמ"י שהוא כתוב בפי' בפרש' ע"כ ול"נ דלשון הפסוק משמעו לשון קיבול המלכות אבל בשכמל"ו אינו לשון קיבול אלא לשון ברכה ועיין עוד בסעיף דלעיל:

דמשמע היום על לבבך כו'. ומה"ט נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה טור. כלומר דלא לשתמע היום לאהבה ולא למחר לאהבה ב"י וכתב עוד הטור בשם ירושלמי שצריך להפסיק בין נשבע לה' כדי להטעים יפה העי"ן שלא יהא נראה כה"א כלומר דלא לשתמע בלשון שביה ח"ו:

התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. עיין לעיל סעיף ז':

יחזור לראש הפרק. כתב רמ"י ובפרשה ראשונה חוזר לואהבת דפסוק ראשון מוקמינן לי' אחזקתי' דודאי קראו בכוונה כהלכתו ע"כ ולא ידעתי זו מנין לו ואילו מסברת עצמו היא היה כותב עלה נ"ל כדרכו בשאר מקומות וגם עליו להביא ראיה לדבריו שאומרים העמידנו על חזקתו והקרוב אלי דנתכוין בדברים הללו לדברי הרמב"ם שכתב נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע איזה פרשה השלים ואיזו צריך להתחיל חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת ע"כ ואגב ריהטיה לא דק שהרמב"ם לא אמר אלא במסופק בין פרשה לפרשה וסובר שבספק הזה יפול ג"כ שמא לא קרא אלא עד הפסק הראשון שהוא קודם ואהבת ששם צריך להפסיק מעט כדלעיל סעיף מ"ו אבל בטעה בפ' עצמה דהיינו הך רישא דברייתא שם סתם וכתב שחוזר לראש הפרק ומעתה אע"פ שלדברי הרמב"ם קורא לואהבת הפסק ראשון מ"מ טעמו לא הוה משום חזקה כלל אלא שזהו הפסק ופרק ראשון ור"מ שאם לא נסכים לדברי הרמב"ם בפירושו שבין פרק לפרק ושא"צ להתחיל אלא בוהיה אם שמוע וכדברי שאר המפרשים וכמו שפסק רמ"י ז"ל בעצמו א"כ אין לנו על מי להשען ולומר שאם טעה בפרשה ראשונה שלא יתחיל אלא מן ואהבת ולבדות מלבנו לאוקמי' אחזקה שקרא הפסוק הראשון כהלכתו:

א"צ להתחיל אלא מאותו פסוק. וכן ל' התוספות ומשמע שאפי' אם לא דילג אלא תיבה א' שמתחיל מתחלת הפסוק ההוא אבל רמ"י כתב שחוזר לאותה תיבה ומשמע קצת כדבריו בכ"מ פ"ב מהל' ק"ש שכתב בשם הר"ר מנוח וז"ל אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתי' ואצ"ל אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל"כ ה"ל קורא למפרע ע"כ ועוד להלן כתב הכ"נו דילג פסוק אחד או תיבה אחת א"צ להתחיל אלא מהמקום שטעה או שדילג בלבד:

האומנין קורין כו'. פסק הטור סי' ס"ג שכן בעה"ב וטעמו פי' הב"י מדמפליג בין בעה"ב לאומני' בתפלה ולא הפליג בק"ש ש"מ דלק"ש דינם שוה ע"כ והיינו כברייתא דלקמן ומתני' י"ל דנקט אומני' משום רבותא דאפי' האומני' אין רשאין לעשות כן בתפלה להתפלל בכל אילנות וכתב עוד הטור בשם ירושלמי הכתף אע"פ שמשאו על כתפו קורא את שמע אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק מפני שאין לבו מיושב:

ומתפללין בכל יום ג"פ י"ח. אבל אין יורדים לפני התיבה ואין נושאין כפיהם ואפילו עושין בסעודה בלבד הכי תניא בגמרא וכבר כתבתי במי"ט דלגי' דידן והרמב"ם כשעושין בשכרן דבהכי איירינן כדמסיק בד"א וכו' הא דאמרן דמתפללים לאו כל י"ח כדכתב רבינו אלא מעין י"ח בלבד שהוא הביננו וכתב הגהות מיימוני בפ"א מהלכות ברכות דהאידנא אדעתא דהכי שוכרין פועלים שיהו קורין ומתפללין כשאר כל אדם ויראה לי דאף לילך לבהכ"נ להתפלל בעשרה שכן לשונם להתפלל כשאר כל אדם:

ומברכין לפניה. כבר כתבתי במי"ט דליתא לגי' דידן:

ומברכין לאחריה שתי ברכות. אפילו אם ירצו לעסוק במלאכה ולברך גם הב' ברכות האחרונות אסורים לברך כמ"ש בשם הירושלמי במי"ט:

וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ. שאומר שהנחלת לאבותינו כו' כמ"ש במי"ט וכתב הרי"ף שחותם בברכת הארץ וכתב הטור דברכת הטוב והמטיב אינו אומר כלל והטעם שאינה אלא מדרבנן כדלקמן פ' שלשה שאכלו סי' כ"ב:

או שהיה בעה"ב מיסב כו'. והגה' מיימו' כתבו דהאידנא לעולם מברכין כל הד' ברכות שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ד' ברכות כתקנן:

חתן פטור מק"ש. עיין פסק ההלכה דהאידנא בסוף פירקין:

פרט לעוסק במצוה. והעוסק בתורה ולומד לרבים עיין בדברי רבינו סוף סי' ג' ובירושלמי ר"פ אין עומדין העוסק בצרכי צבור כאלו עוסק בד"ת וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות ע"כ וכתב רמ"י דעכ"פ יעשה מה שיכול ויקרא לפחות פסוק ראשון עד בשכמל"ו בזמנה כי זה דבר קצר הוא ואפשר לו לקרות אפי' בשעה שעוסק בצרכי צבור ע"כ ונראה לי ראיה לדבריו מהא דסוף סי' ג' דלעיל דרבי שלמד לרבים קרא פסוק הראשון ומ"ש עד בשכמל"ו נ"ל דעד בכלל וכמו שכתבתי בפ"ק סעיף מ"ח ומ"מ אם הוא מתעסק בצרכי צבור שעומד לפני המושל וא"א לו אפילו לקרות פסוק ראשון פטור ולא יקרא והוי בכלל הפטור מן המצוה ועושהו נקרא הדיוט וכן כשפטור מפני צרכי צבור מלקרות כולה וכ"ש שפטור מהתפלה וכמו שיתבאר ג"כ בפ"ה סעיף ו' בירושלמי שכתב רבינו בפ' דלקמן סי' ב' לא יקרא ולא יתפלל ואינו אלא ענין הדיוטות המחמירים עליהם וראוי להודיע דבר זה לרבים הטועים שלא יתבטלו מצרכי צבור כשצריכים להתעסק בהם בשעת זמן ק"ש ותפלה: