דברי חמודות על ברכות · הטקסט

והבדלה בחונן הדעת. פירש"י במו"ש אתה חוננתנו וכתוב באורחות חיים אין מתחילין באתה חוננתנו לפי שהמשנה מטבע שטבעו חכמים בברכה אינו אלא טועה אלא מתחיל אתה חונן עד וחננו מאתך ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול וכ"כ הרמב"ם וכ"כ בסדר רב עמרם עכ"ל אורחות חיים וכתב הב"י והעולם נוהגים לומר אתה חוננתנו שאין נקרא שינוי מטבע שהכל ענין אחד הוא ע"כ אבל לומר גם שניהם אתה חונן וגם אתה חוננתנו בזה לא אמר הב"י שנוהגים אלא שבכל מדינות הללו נוהגין כן לומר גם שניהם ורמ"י ז"ל כתב ג"כ שכן קיבל לומר שניהם ושכן לשון מהר"א טירנ"א במנהגים שלו שכתב אומרים אתה חוננתנו בחונן הדעת ודלא כמ"ש בהגהות המנהגים בשם מהר"ר מנחם שטעות לומר אתה חוננתנו ואתה חונן רק אתה חוננתנו שהרי מהר"א כתב אתה תוננתנו בחונן הדעת ולא קאמר אתה חוננתנו במקום אתה חונן הדעת משמע שאומרים כל ברכת אתה חונן כו' כמו שהיא אלא שמוסיפין בה לומר אתה חוננתנו עכ"ל רמ"י ואין נ"ל שום דקדוק מלשון מהר"א דהא דכתב בחונן הדעת לא רצה בו תחלת הברכה אלא שם הברכה עצמה שנקראת על שם חתימתה כדאמרינן בין גואל לרופא שהוא לשון חתימתן וכן אמרינן בשומע תפלה ה"נ דכוותה ונקט לשון המשנה הבדלה בחונן הדעת וכדתנן בברכת הגשמים בברכת השנים והם שמות הברכות וה"נ בחונן הדעת ר"ל בברכה של אתה חונן וא"כ אין דקדוק כלל מלשונו של מהר"א ולדבריו של רמ"י ה"ל לדקדק מל' רש"י דקאי אדתנן בחונן הדעת ומפרש שאומר אתה חוננתנו ולא פי' שאמרו במקום אתה חונן אבל באמת שאין זה דקדוק כלל דאפי' כי ס"ל דאינו אומר אלא אתה חוננתנו ולא אתה חונן ג"כ לא הוצרכו לפרש כיון דאתה חונן לא נקטי בלישנייהו כלל אבל מ"מ כן מנהגינו לומר שניהם וכתב רמ"י שכן הוא בכלבו בהדיא ועל כפל הלשונות נתן טעם יפה ואמר שברכת אתה חונן לאדם בינה כו' הוא נאמר על חנינת כל אדם בין ישראל ובין א"ה שחננם הש"י בבינה דעה והשכל לדעת חכמה בשבע החכמות שיד כל העולם שוין בהם ואתה חוננתנו למדע תורתך ניתקן על החיבה והחנינה יתירה שנתן הקב"ה לנו ע"י תורתו להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וזה פי' יפה אלא שמפני זה אומר שכופלין וחננו מאתך דעה בינה והשכל דהיינו לפני אתה חוננתנו וכן חוזר ואומר שאחרי שאין שתי החנינות שוות שזו בהויות העולם וזו בדברי תורה שיש הבדל רב ביניהם כיתרון האור מן החושך ולא שייכי להדדי זה קודש וזה חול וחלילה לכוללם בסוג אחד בתפלה ובקשה אחת עכ"ד זה אינו נ"ל שאם היה כדבריו הקצר קצרה יד אנשי כנסת הגדולה מלדבר צחות במלות שונות אילו יצאו לחלק ביניהם כי דבר ידוע הוא שהוא לשון בלתי נאה למי שידבר בלשון א' על שני ענינים חלוקים ואם שהם מובנים ונלמדים מענינים שנדברים בם אלא ודאי אתה חוננתנו ניתקן לאומרו קודם וחננו כו' ומוסב אח"כ על שתי החנינות ביחד וזה יתכן יותר מאם שנאמר בברכה אחת שתי לשונות שוות על ב' ענינים מחולקים וכלום היו חסרים אנשי כנסת הגדולה מלתקן במלות שונות ומה שטען והפליג מלחברם בסוג א' בתפלה ובקשה א' אין זו שום טענה כלל וכלל ולמה לא והרי הם מחוברים מחומר ומנושא א' וכ"ש שלפי טבע היצירה זו שבהוויות העולם קודמת לזו שבחכמות התורה בזמן וגם דבר ידוע ומוחש שצריכה לה כי איך יעלה למדרגת חכמת התורה ולא ידע בין ימין ושמאל בשום מושכל ראשון ושני ואם שחכמת התורה עולה על כולנה הלא השבע חכמות כולם כלולים בה ואם לבינה תקרא כי חצבה עמודיה שבעה לכן אין לכפול הדברים אלא די בשיאמר וחננו וכו' אחר אתה חוננתנו בלבד:

טעה בזו ובזו. כגון שאכל קודם שהבדיל בכוס וגם לא הבדיל בתפלה ויתר דיני טעות בענין ההבדלה עיין בפ' דלעיל סי' ט"ו:

חוזר לראש. פירש"י לתפלה ולכוס והטור שכתב צריך לחזור ולהתפלל נמי כונתו שיתפלל ויבדיל בתפלה וכ"ש על הכוס דהא ודאי שצריך שיבדיל על הכוס כדקי"ל טעם מבדיל והמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס הלכך מאי דכתב צריך לחזור ולהתפלל לאו למעוטי כוס קאתי דכוס פשיט' שצריך דטעם מבדיל וז"ל בקיצור ומתפלל שנית ומבדיל גם על הכוס וכן מבואר ג"כ בתהר"י שמפ' האבעיא מי אמרינן שכיון שטעה בשניהם שלא יועיל לו באמירת הבדלה בלבד וצריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלה או אמרינן שכמו שאם היה זכור קודם שיאכל היה מבדיל על הכוס ולא היה צריך לחזור ולהתפלל ה"נ עכשיו א"צ לחזור ולהתפלל אלא מבדיל על הכוס ומסקנא דחוזר ומתפלל דקנסינן ליה מפני שטעה בשתים ע"כ הוצרכתי לפרש כל זה לפי שבב"י לא פירש כלום וגם בש"ע שלו העתיק לשון הטור שחוזר ומתפלל ויש מקום לטועים שיטעו ויאמרו דבתפלה לחוד תסגי ליה כיון שלא הזכיר כוס:

אבל בינו לבין עצמו לית לן בה. כבר כתבתי במי"ט מה שנ"ל בטעם הדבר והזכרתי גם כן לדעת הרמב"ם שסובר דאף בינו לבין עצמו לא ירבה כלל ביותר מאלו שתקנו ז"ל וכתב עוד הב"י וז"ל ההוא דנחית כו' י"מ דדוקא בשמות התואר כגון אלו אין לו להאריך אבל בדברים של שבח אם משבח למקום שעשה עמנו נסים ונפלאות ומספר אותם אינו אסור ונראה שאפי' בזה הענין אין לו להאריך על מה שתקנו חז"ל יותר מדאי דהא אמרי' כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם ואפשר לומר שלא אמרו זה אלא כשחותם בו בברכה שכל הברכות הם תואר כגון מחיה מתים רופא חולים גואל ישראל אבל כשאינו חותם על השבח בברכה אין בכך כלום והנכון כדי לצאת מספק זה שמי שירצה להאריך בשבחי המקום ב"ה שיאמר אותו בפסוקים וכיון שאומר פסוקים אם הוא משבח למקום דרך קריאת הפסוקים אין בכך כלום עכ"ל ואומר אני שזה שכתב שאפשר דדוקא כשחותם בברכות כו' אשלי רברבי פירשו כך שכן בפ' הקורא למפרע (מגילה דף י"ח) קודם לזה המאמר כל המספר בשבחו כו' תניא ומכאן ואילך כלומר אחר תפלת י"ח אסור לספר בשבחו של מקום ומפרש רש"י ז"ל אסור לספר בקביעת ברכה ע"כ וכן מצאתי עוד בתו' פ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) בד"ה מפני שיכול כו' וז"ל מכאן ואילך אסור כו' כלומר להוסיף ברכות על אלו ע"כ ואי איתא דמאמר המספר בשבחו כו' מיירי בלא ברכה מי הכניסם להטיל תנאי בדבר בברייתא זו ולא הניחוה ג"כ כמשמעה שמכאן ואילך אסור לספר כו' בין בברכה בין שלא בברכה אלא נ"ל ודאי שהם סוברים שגם אותו המאמר מיירי דוקא בברכה אבל שלא בברכה לא אסרו כלל וטעמם ונימוקם אפשר לפי שכן ראו כי לא נמנעו חכמי כל דור ודור מלחבר תחנות ובקשות ומרבים בהם שבחי הש"י אלא ודאי החכמים לא אסרו אלא כעין תקנתם דהיינו מה שתקנו בנוסח ברכה בו אסרו להרבות בשבחים ותוארים וגם לאחריהם אסרו לומר עוד שבחים כשהם ג"כ בכעין תקנתם היינו כשאומר בברכה אבל שלא בברכותיהם או שלא בברכה כלל בזה לא אסרו ואע"ג דקרא דמייתי לראיה על כל המספר כו' היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע לא נזכר בו שום ברכה לא קשיא שאין זה אלא אסמכתא בעלמא דפשטא דקרא לאו למימרא שיש לו עונש ונעקר מן העולם אלא שאומר שא"א לו לספר כל שבחיו ית' כי הוא יבולע וימות ועדיין לא יגיע למעט מן המעט שבשבחיו אבל חז"ל ראו לאסור להרבות השבחות והברכות דוקא כמו שפירשו רש"י והתוס' וסמכו דבריהם למקרא הזה ופירשוהו לפי דרכם על עונש שיקרה לו שנעקר מן העולם ורשאים הם לומר כן דפשיטא דמלתא שהעובר על דבריהם כי ענוש יענש ככל אשר ישיתו עליו בפליליהם ובמשפטיהם אשר ברוח הקודש שהופיע בבית מדרשיהם וסומכים דבריהם על המקרא ככל משפטיהם וחוקותיהם שבכל הגמ' ולעולם לענין הדין לא אסרו בברכות אלא כפירש"י והתוס' ועיין עוד מה שאכתוב בס"ד בר"פ הקורא למפרע:

וכן האומר שמע שמע. כתב בס' אהל מועד דאומר אמן אמן דמי כאומר שמע שמע וכ' הב"י סי' ס"א שאינו יודע מנין לו ועוד דקרא כתיב אמן ואמן ואין נראה לחלק באומרו עם וי"ו ע"כ ואעפ"כ רמ"א כתב לדברי האהל מועד וכתב רמ"י דאם אומר אמן ואמן בוי"ו כדכתיב בקרא ודאי דאין קפידא:

שאומרים ביה"כ. וכ"כ התוס' והטור כתב שאומרים באשמורת והא דביוה"כ כבר נתבטל אבל באשמורת ישנם עדיין ב"א שבכל פעם שאומר החזן ויעבור הם אומרים שמע ישראל וגו' ונמצא שמכפלים הפסוק פעמים רבות ואע"פ שאין כופלים אותו מיד זה אחר זה מ"מ נ"ל דהוי בכלל דמשתקי' אותו ולפחות מגונה הוא וראוי לבטלו ועיין בפ"ק סעיף ט"ו:

אבל מה שאומרים ה' הוא האלהים כמה פעמים. ל' התו' ז' פעמים ופירשו הטעם כנגד ז' רקיעים שמשבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' ע"כ והמנהג עוד לומר קודם לכן שמע פעם א' וג"פ בשכמל"ו וכמ"ש רמ"א ס"ס תרכ"ג ופשיטא שאין בזה שום פקפוק שאינו אלא מברך וכתב רמ"י שהוא על שם ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך היה הוה ויהיה ע"כ:

אבל אם אמר פסוקא כו'. וכתב בקיצור ובטור שצריך לחוש לשני הפירושים:

לא ישא את כפיו. וכתבו הגה' מיימ' בשם הר"ם שיעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם והש"ץ עומד ושותק עד התחלת שים שלום ע"כ ופי' רמ"י הטעם שלא יאמרו שהוא פגום ועיין פ' הקורא עומד בענין זה שצריך שיהא ישראל וכתבו הגה' מרדכי בפ' הקורא עומד דיש ליזהר שלא יאמר אדם לש"ץ עלה וגם את הנותן מים יזהירו שלא יאמר לו טול ידך לעלות ואם א"ל צריך לעלות דהא עובר בג' עשין אם אינו עולה:

ואם הבטחתו כו'. והטעם כדי שלא תתבטל נשיאות כפים אבל אם יש כהן אחר שישא את כפיו לא ישא ש"ץ את כפיו ואפי' אם הבטחתו שחוזר לתפלתו אחר שישא את כפיו הג"ה בשם הר"ם ועי"ל בסמוך ובתוי"ט דקדקתי דדוקא שלא תתבטל נשיאת כפים התירו באם הבטחתו אבל לענות אמן לא ועכשיו הראיתי במדרש רבות ריש פ' כי תבא שכתב שם בהדיא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו והאריך שם במעלות עניית האמן וכדי שלא להקשות מהמשנה נ"ל שיש לתרץ דמשנתינו לרבותא נקטה ואם הבטחתו כו' אפי' לענין הפסק גדול דנשיאת כפים:

רשאי. ויעקור רגליו מעט בעבודה (דאמרי' בפ' ואלו נאמרין כל כהן שלא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה ויליף לה התם מקראי) ויאמר מודים עד ולך נאה להודות ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר כ"כ הטור בשם הר"ם וכתבו הג"מ בשם הר"ם שצריך ליזהר שלא יעמוד אחר תחתיו להקרות ולומר שים שלוה אלא מי שכוון לבו לכל התפלה עם הש"ץ ולא סח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל ע"כ וטעמא פי' הב"י דאם לא כוון בכל התפלה הוי כאומר ברכת שים שלום לבדה ולא יתכן אבל כשכוון בכל התפלה ולא סח ה"ל כאומר כל התפלה דשומע כעונה וצ"ל דכשאינו מובטח לחזור לתפלתו מיירי דאל"כ יחזור הוא עצמו ויגמור תפלתו ויש לתמוה דממתני' משמע דליכא תקנתא לעובר לפני התיבה לישא את כפיו אא"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו ואם כדברי ההגהות אע"פ שאינו מובטח יכול לישא את כפיו אם המקרא כוון בכל התפלה ויגמור שים שלום ואפשר דמתני' לא נחתא למימר תקנתא ע"י שיסיים אחר התפלה אלא במסיים הוא עצמו אבל אה"נ שאם המקרא כוון מתחלת התפלה מסיים שים שלום ושפיר דמי עכ"ל הב"י ונ"ל דהשתא דאמרן דמתניתי' לא נחתא לתקנתא א"כ אף אנו נאמר שעכשיו בזמנינו שהש"ץ אינו מתפלל אלא מתוך סידור תפלה תקנה מעלייתא היא ומובטח שעי"ז יחזור לתפלתו בכוון דעת אלא דמתני' לא קתני תקנתא וראיתי לכהנים שהם ש"ץ וסומכים על זה אפי' כשיש כהנים אחרים ולא ישרו בעיני לפי שצריכים עקירת רגלים ומי התיר להם זה כשיש כהנים אחרים אבל ודאי כשאין כהנים אחרים שהותר להם עקירת רגלים אם מובטח כו' דיש להם לסמוך על שמתפללים מתוך הסידור כך נ"ל ועוד אני אומר שאפי' לדברי האגור שכתב הב"י דטפי עדיף אם המקרא מכוון לתפלת הש"ץ מתחלה ועד סוף ומסיים שים שלום דלדידן לא עדיף אלא הש"ץ יחזור שים שלום ע"י הסידור שלפניו וכתב רמ"י דמיהו גם להקרות טוב הוא שיכוין לבו לתפלת י"ח מתחלה ועד סוף ומל' הטור דקדק זה:

דאין ש"ץ יכול להפסיק ולקרות כהנים כו'. אבל הרמב"ם פי"ד מהל' תפלה כתב שש"ץ קורא אותם ואומר להם כהנים וכן נהגו העולם וגם התו' בפרקין כתבו דאפי' לפי' ר"ת דמה שפי' דהוי הפסקה היינו דוקא בימיהם דמיד כשסיימו ברכת הודאה לא היה אומר או"א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו כו' וכ' הטור שאומר בלחש עד כהנים ואומר כהנים בקו"ר כדי לקרות אותם ואומר עם קדושך בלחש ע"כ ואע"פ שהגהת מיי' כתבו שהקשו להר"ם שהוא עצמו פירש שלא ניתקן אלהינו כו' אלא בשעה שראוי לנשיאת כפים ואין שם נשיאות כפים ואמר שחזר בו מאותו מנהג מ"מ מנהג מדינות אלו כמו שנהג הר"מ בתחלה וכתב רמ"י ז"ל שכל הצבור אומרים עם הש"ץ אלהינו כו' ולא ידעתי זו מנין לו ואולי לפי שראה בלשון רבו רמ"א ז"ל שכתב וי"א שאומרים אותו כו' אבל נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל שאומר אותו שהרי שוב כתב הכל בלשון יחיד:

מתחיל בברכה שטעה זה. עיין בסעיף כ' וא"ת כי היכי דכתבתי בסעיף נ"ג בשם הר"ם שכשהש"ץ הוא כהן ועומד אחר תחתיו ומקרא שלא יסיים שים שלום אא"כ שכוון לבו לתפלת י"ח דהש"ץ מתחלה ועד סוף ה"נ לא יעמוד האחר ויתחיל בברכה אא"כ שכוון כו' כת' ב"י סי' קכ"ז די"ל דהתם שאני דאפשר לתקן להכין אחד שיכוין וגם אם לא נמצא הרי יכול הש"ץ בעצמו לסיים אבל היכא דאיתרמי שהש"ץ טעה מפני טורח צבור יתחיל בברכה שטעה בו ואפי' לא כוון ומש"ה לא אשתמיט שום פוסק לפרש דמיירי הכא כשכוון כו':

יתחיל ממקום שפהק. וז"ל תהר"י אם טעה באופנים או מאופנים עד סוף הברכה א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה הוי ע"כ ולפי' טעה באופנים היינו אחר שאמר כל האופנים עד ברוך כבוד ה' ממקומו וכדאמר בירושלמי מכיון דעניתון קדושה כו' ורמ"י ז"ל במחילת כבודו טעה באופנים במה שפי' שמתחיל באופנים שהרי כל שלא ענה הקדושה לא הוי גמר ברכה וצריך להתחיל בראש אלא לא איירי אלא שטעה מיד אחר שאמרו אופנים או מכאן ואילך עד סוף הברכה:

העובר לפני התיבה. ואינו ש"ץ קבוע כ"כ הטור סי' ר"ג ופי' הב"י דאילו ש"ץ קבוע אין לו להמתין שיאמרו לו כלום אלא הוא מעצמו יעלה ואדרבה אין ראוי לו להמתין שיאמרו לו שיעבור לפני התיבה שנראה שאיע סומך על דיבור הצבור שמינוהו לכך:

צריך לסרב. ומיהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל ב"י בשם הרא"ה:

ופי' רשב"ם ז"ל אין להם סדר שאם טעה כו' ויאמר מכאן ואילך כו' וכולהו רבוואת' סברי כפרשב"ם ופשיטא דהכי נקטינן ב"י סי' קי"ד:

אם שכחה ולא אמרה במקומה. ואפי' אם עדיין לא גמר רק רפאנו כן לשון הש"ע והדין עמו דאל"כ כי חזר נמי אין כאן ברכה לבטלה שהרי לא בירך עדיין:

אינו אומרה. אלא יאמר עננו בשומע תפלה כיחיד רמ"א:

לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות הא באמצעיות שרי ואיתא בפ"ק דע"א דף ח' ומייתי לה הרי"ף לעיל בפרקין גבי אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומר והכי גר' התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ופרש"י אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן א"ר חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים אריב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומר ומתוך כך פירשו תהר"י בשמו שהענין הזה מתחלק לארבעה דינים חלוקים הא' שבברכת ש"ת יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין שירצה שברכת ש"ת כוללת כל הצרכים ולכך נתקנה והדין השני שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה אומר ואפי' שלא יהיה לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותו בלשון רבים מיהו בלשון יחיד אסור לאומרו כיון שאינו אומר אותו אלא בעבור כל ישראל הוי הפסקה ודוקא שיכול לאומרו בלשון רבים בסוף כל ברכה וברכה שכיון שהשלים כבר מה שתקנו חכמים לחיוב גמור אין לחוש במה שמוסיף אח"כ אבל באמצע הברכה לא דכיון ששואל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין הג' הוא שאם שואל צרכיו ממש כגון ששואל על חולה שיש לו בביתו שיתרפא וכיוצא בו יכול לאומרו בלשון יחיד ואפילו באמצע הברכה והיינו דאמרינן אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ולא הזכיר בכאן בסוף הברכה אלא ברכת החולים סתם קאמר דמשמע דאפי' באמצע הברכה יכול לשאול צרכיו כיון שצריך לו לפי שעה והוא שיאמר אותו בלשון יחיד שלא ידמה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין הד' שבסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחר יהיו לרצון יכול להאריך ולומר כרצונו בין בלשון יחיד בין בלשון רבים בין צרכיו ממש בין צרכי צבור עד כאן לשונו ועיין בפרק קמא סעיף נ"ד ובמעט עיון יתבארו דבריו מתוך אלו המימרות מלבד מה שכתב שכשאומר בסוף הברכה אסור לומר בלשון יחיד הוא סברת עצמו וא"ת ובסלח לנו שאנו נוהגים להוסיף בסליחות ואינו בסוף הברכה תירצו התוס' צבור שאני וכדמסיק רבינו הכא זו היא שיטת תהר"י בשמו ז"ל אבל הרמב"ם בפ"ז מהל' תפלה סתם וכתב אם בא לומר אחר תפלתו כסדר יוה"כ אומר וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה מוסיף כיצד היה לו חולה כו' ואם רצה לשאול כל צרכיו בש"ת שואל ע"כ וכ"כ הטור סימן קי"ט. ולפי זה הני תרי מימרות דמשמיה דרב בחדא מחתא נינהו ובסוף דנקט בתד מימרא לאו למעוטי באמצע אלא שלא יתחיל בה וז"ל הטור סי' תקס"ו ונוהגים להרבות סליחות בברכת סלח לנו ופר"י שסומכין על הא דאמרינן אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה הברכה אומר רק שיתחיל מעין הברכה ואת"כ יכול להאריך בדברי רצוי ותחנונים כפי רצונו בין יחיד בין רבים והא דאריב"ל שיכול לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יה"כ לא בא למעט בסוף כל ברכה וברכה אם התחיל מעין הברכה אלא שאחר התפלה יכול להתחיל ולומר היאך שירצה משא"כ בתוך התפלה ע"כ וכתב ב"י דרב חייא בר אשי דלא הזכיר בסוף הברכה צ"ל משום דמשמע ליה דמלתא דפשיטא היא שצריך שיתחיל כנוסח הברכה ואח"כ יוסיף מה שירצה ולא יתחיל בשאלתו דא"כ הוה הברכה טפלה לשאלתו ע"כ ואני אומר דהני תרי מימרות דרב סמוכים כל א' על חבירו ומה שחסר בזה גילה בזה שזה פי' בסוף ולא בתחלה וזה פי' בלשון מבואר אם יש לו חולה כו' ונ"ל דאתא למימר שכשרוצה להוסיף צריך שיהיה לו כן ולא שיוסיף בעלמא מבלי שיצטרך הוא לכך או אחר שמתפלל בעדו כן נ"ל ועיין בסעיף דלקמן וכתב הב"י דנקטינן כשיטת הרמב"ם והטור וגם רבינו הרא"ש ס"ל הכי כיון דלא כתב לחלוקי דינים שכתבו בשם הר"ר יונה ומ"מ טוב לחוש לדבריו וכתב המרדכי בפרקין אהא דאם בא לומר אחר תפלתו יכול להאריך אבל באמצע הברכות אינו יכול להאריך אפילו מעין הברכות אלא לקצר כיון שיחיד הוא ואף על פי שמנהגנו להרבוא בסליחות בסלח לנו היינו משום דצרכי רבים נינהו אבל לצורך יחיד אין יכול להאריך כ"א לאחר תפלתו ועיין בפ"ק סי' י':

ומטעם זה נהגו לומר קרוב"ץ בג' ראשונות. אבל קשה על מה שנוהגים להתחיל בפיוט בקדושה קודם שמתחיל אתה קדוש או לדור ודור בתחלת אותה הברכה דהא לכ"ע לא הותר לעיל אלא לאחר שהתחיל באותה הברכה ודוחק לחלק בין אמצעיות לראשונות בענין זה ואדרבה לעולם ראשונות עדיפי וראיתי בהגהת מיימ' פ"ו מה"ת הביאה ב"י ס"ס קי"ב שכתבו ג"כ בטעם המנהג שאומר פיוטים בג' ראשונות וכמ"ש רבינו וסיימו בדבריהם וז"ל אבל לא ידענו על מה אנו סומכים שאנו מפסיקים בין גבורות לקדושת השם ע"כ:

ת"ר אלו הברכות שאדם שוחה כו'. עיין לעיל בפרקין סימן ג' ועוד עיין בספ"ק:

תניא הכורע בהודאה של הלל כו'. לשון תהר"י בשמו ומכאן נראה שהמנהג שנוהגים קצת בני אדם לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים שאינו נכון שהרי לראה בכאן ששאר כריעות אין לו לכרוע אלא אותם שתקנו חכמים ומה שהזכיר אלו בלבד ולא הזכיר הודאה של נשמת כל חי מפני שאין אמירת נשמת כל חי מבורר כמו הלל ובה"מ אלא מנהג הגאונים לפיכך לא הזכיר אלא אלו אבל ה"ה לכל שאר הודאות שאין כורעין בהן אלא בהודאה של תפלה בלבד ע"כ ויראה לי ודאי דמכ"ש שאין לו לכרוע בשום ברכה משאר ברכות בתחלה או בסוף ואפילו שאינו מהי"ח ולכך אני אומר שטועים כל השוחים בברכות התורה בתחלה וסוף והא דתהר"י נקטי בנשמת היינו שכן היה המנהג בדורו ותדע שהרי רבינו ירוחם כתב דנראה לו דהכורע כשאומר וכל קומה לפניך תשתחוה הוא מגונה כמ"ש הב"י סי' קי"ג בשמו נראה מזה דכל חד וחד נקט לפי מנהג אנשי דורו ועירו אבל ודאי דבכל מקום קאמרי תר"י שאין לשחות ונראה ודאי דכלל זה ג"כ ועתה ה' אלהינו אנחנו מודים לך דבויברך דויד שראיתי ג"כ מקצת בני אדם שכורעין כשאומרים אותו שטעות הוא בידם:

המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות. כו' וגם הש"ץ צריך לפסוע ג' פסיעות כשמתפלל בלחש וכשחוזר התפלה בקול רם א"צ נחזור לפסוע ג' פסיעות כ"כ בתרומת הדשן סי' י"ג ונתן טעם לדבר שצריך להמתין עד סוף הקדיש שלם שתקנוהו חכמים ז"ל לש"ץ אחר כל תפלה אלא שמפסיקין בקריאת ס"ת וסדר קדושה והלל וא"מ וכה"ג כולהו לסדר התפלה באין וקדיש שלאחריהם חוזר עיקר על התפלה די"ח ע"כ ולפי זה אפילו כשלא התפלל בלחש רק בקול רם בלבד אינו פוסע אבל הרד"א כתב שאם לא התפלל בלחש פוסע ג' פסיעות לאחר תפלתו שבקול רם וכך פסק רמ"א ז"ל ונ"ל דלהרד"א טעם אחר שלא הצריכוהו לפסוע על תפלתו שבקול רם כשכבר פסע על בלחש מפני טורח הצבור כך נראה בעיני ודלא כטעמו של רמ"י ז"ל:

צריך שיפסיע. וכתבו בהגה' מיימו' בפ"ה מה"ת שרגל שמאל יפסיע תחלה דאמרינן בשוחר טוב כל עצמותי תאמרנה אמר דוד כו' עד רגל שמאל ג' פסיעות שאחר תפלה ע"כ וכתב רמ"י דכל טעמא משום שכשיגיע לפסיעה שלישית שצריך לעמוד שם יהיה רגלו השמאלי אחורי רגל ימינו וכן הדעת נותן שכן יעמוד אדם לפני אדונו כי כן היא עמידת ההכנעה בדרך העולם ובטבע ועוד שזהו חשיבות לימין שהוא עומד ונכנע לפניו ית' ע"כ ולדבריו אין הפסיעות השלש אלא ברגל א' דהיינו תחלה פוסע ברגל שמאלי והוי פסיעה אחת ופוסע ברגל ימיני והיא פסיעה השניה וחוזר ופוסע ברגל שמאלי והיא הפסיעה הג' ועומד כך ונמצא שרגל השמאלי אחורי הימיני כמו שאמר אבל לא ראיתי נוהגין כן אלא שאע"פ שפוסעים בשמאל תחלה מ"מ עושין ג' פסיעות בשתי רגלים דהיינו שפוסע ג"כ הימיני אל השמאלי וחוזר ומתחיל בשמאלי וכו' וכן כתב בב"י בשם הר"ר מנוח שאעתיק לשונו בסעיף דלקמן שכן מנהג חכמי צרפת לכן נ"ל דטעמא הוי שמפני חשיבות הימין עוקר תחלה השמאלי ומניח עדיין הימיני במקום השכינה והוי כי הא דפ' במה אשה בחליצות המנעל שחולץ של שמאל תחלה ורמ"י ז"ל עצמו בסי' ב' סעיף ה' נתן טעם לדבר שזהו כבוד לימין שלא יעמוד יחף כשחולץ השמאלי וה"נ דכותיה ודאי הוי חשיבות לימין שיעמוד במעמד השכינה כל עוד שיכול ולא יעקור קודם השמאלי כך נ"ל:

שלש פסיעות. הרבה טעמים נאמרו בהם הלא הם כתובים בב"י ואני אעתיק מה שיש בהם נפקותא לענין דינא והוא מ"ש בשם הר"ר מנוח דהני ג' פסיעות ילפינן להו מדכתיב ורגליהם רגל ישרה רגליהם תרי רגל חד וי"א ו' דהא כתיב בתריה וכף רגליהם ככף רגל עגל ואע"ג דג' פסיעות אשכחן ששה לא אשכחן ס"ל דפסיעה אינה אלא כשמניע שתי רגליו וכן מנהג חכמי צרפת וי"א תלת הוו בשובו למקומו שיש לו לחזור בג' פסיעות כאשר בתחלה ע"כ וכבר כתבתי דלרמ"י הג' פסיעות אינם רק נענוע רגל א' בכל פסיעה אבל נ"ל כמנהג חכמי צרפת וכמ"ש שם ואע"פ שבסמוך אכתוב שנראה כדבריו מלשון ארחות חיים מ"מ נראה כמנהג חכמי צרפת ואפילו לפי י"א בתרא דבלאו מנינא דו' פסיעות נראה דפסיעה היינו נענוע דשתי הרגלים ומסברת י"א בתרא יצא לי טוב טעם מה שתמהתי מימי שראיתי בני אדם מקפידים שלא ילך אדם לפניהם כשעומדים במקום שכלו הג' פסיעות עד שישובו למקומם והייתי תמה על זה דכיון שהוא עומד במקום שכלו פסיעותיו שוב אין לו ענין עוד למקום שהתפלל שם דהא דאמרינן דאיבעי ליה למיקם התם כו' היינו לאפוקי שלא ישוב מיד אבל לא אמרו שיהיה צריך לשוב ואם רצונו לעמוד במקומו ושלא לשוב עוד הרשות בידו וכן מצאתי בהדיא שכתב הכ"מ בפ"ט מה"ת על לשון הרי"ף הזה וז"ל והענין הוא שעד אותה שעה אין לו לחזור למקום שהתפלל לפי שכבר נפטר וכשמגיע ש"ץ לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו עכ"ל אבל לסברת הי"א יש טעם בדבר שעדיין לא נגמרו הג' פסיעות שלמדום מן הכתוב וכ"ש שהרד"א כתב ג"כ כסברא זו של הי"א וא"כ זהו עיקר למנהג העולם ולכך מקפידין אבל מ"מ ע"י קפידתם טועים שכשרואים למי שרוצה ללכת לפניהם ימהרו לשוב למקומם בטרם שממתינים השיעור המפורש וזה אין נ"ל אלא יהיו מוחים שלא ילך ואם ילך הוא ניהו ההולך קדמתו הוא שעשה שלא כהוגן ולא הוא ולא הוי הפסק לגביה שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת כו' כך נ"ל ובשם רבינו האי שטעם ג' פסיעות משום דתפלות כנגד תמידין תקנום וכשכהן עולה למזבח עם אברי התמיד היה עולה דרך הימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש למזבח היו ג' רובדין של אבן ויורד בהם ג' פסיעות על עקב ואנו עושים כמו שהם היו עושים ע"כ ואנכי לא ידעתי אלו ג' רובדין שבין כבש למזבח היכן היו ואין כאן מקום להאריך בזה ולפי שעושין כדרך שהיו הכהנים עושים לכך כתב רמ"א שלכתחלה לא יפסיע פסיעות גסות יותר מכשהיו הם עושים שהיו פוסעים עקב בצד גודל וכ"כ בארחות חיים שאלו הפסיעות צריך שיהא עקב בצד גודל וגודל בצד עקב ככהנים ע"כ מלשון זה נראה כדעת רמ"י ז"ל שהפסיעות רק נענוע רגל א' דאל"כ למה ליה לאהדורי לגודל בצד עקב וכתב בשבולי הלקט בשם הגאון מי שמוסיף על ג' פסיעות יוהרא הוא:

נותן שלום לימינו כו'. וז"ל הטור בשם אבי העזרי כשאומר עושה שלום במרומיו הופך פנים לצד שמאל וכשאומר הוא יעשה שלום הופך פנים לצד ימינו ע"כ וכתב המרדכי שהורגלו להשתתוות לפניהם כעבד הנפטר מרבו ופי' רמ"י כשאומר על כל ישראל כו' וכתב רמ"א נהגו לומר אח"כ יהי רצון שיבנה בה"מ כו' כי התפלה במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש ע"כ:

בכריעה אחת. ובעודו כורע קודם שיזקוף יטה בראשו לצד שמאלו כו' טור:

אלא מיבעיא ליה למיקם התם. וכתב בשבולי הלקט בשם הגאונים בני אדם המסיימים תפלתם קודם הצבור אין להם רשות להחזיר פניהם לצבור עד שיסיים ש"ץ תפלתו:

עד דפתח ש"ץ. והש"ץ עצמו כתב הרשב"א סי' תל"ו בתשובה שמותר לו לחזור למקומו מיד להוציא את רבים ונראה שצריך לעשות כן ושמעתי מפי גדולי האשכנזים שש"ץ שלהם עושים כן אלא שממתינים שם מעט כדי הילוך ד' פסיעות והפרש יש בין יחיד לש"ץ לפי שהיחיד שהתפלל וחוזר מיד למקומו ונראה שהוא רוצה להתודות שנית על עבירות שהתודה עליהן כו' וכמ"ש הטעם בשמו במי"ט אבל אפילו לטעמא שכתבתי שם בשם מהרי"א יש הפרש בין יחיד לש"ץ כיון שמה שהש"ץ חוזר לצורך תפלת קול רם הוא שחוזר ומ"ש ד' פסיעות העתיק רמ"א ד' אמות ונראה שמדמה להא דאמרינן בפרק דלעיל סי' כ"ב בשיעור שהייה שבין תפלה לתפלה ואי משום הא אין לנו לפרש דברי הרשב"א שלא ככתבו שהרי ודאי הפרש יש בין שתי תפלות חלוקות לשתי התפלות של הש"ץ שאינם חלוקות אלא האחת חזרה לאחרת ומיהו כתב רבינו ירותם דהמתפלל יחידי ממתין ד"א כההיא דס"פ דלעיל ע"כ אבל אין ראיה להש"ץ שיש לו למהר לתפלתו כתחלת דבריו של הרשב"א:

ואיכא מ"ד עד דמטי ש"ץ לקדושה. ונראה לי לקיים דברי שניהם שכשאומרים פיוטים כיון דפתח ש"ץ ילך למקומו ובשאר כל הימים עד דמטי ש"ץ לקדושה:

אמר רב ספרא כו' באבות. ואם לא כוון חוזר והאידנא לא כמו שכתבתי בפ' ת"ה סעי' ע"א וכתב הטור סי' ק"א בשם הרב ר' אלעזר (בעל הרוקח) שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן קי"ג תיבות כמו שיש בתפלת חנה וקי"ג פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כונת הלב:

אלא בבית שיש בו חלונות. שהחלונות גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע כך פירש"י וכתב ב"י דלפי זה צריך שיהיו פתוחים לאותו רוח שיתפלל וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה"ת וצריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן ע"כ וכן בקרא כתיב נגד ירושלים אבל הוצרך הב"י להוכחה לפי פי' א' מתלמידי הר"י ע"י ראיית האור תתיישב דעתו אין צריך דוקא שיהי' כנגד ירושלים ומ"מ לפי' הב' שכתבו הוי ג"כ לקבל ירושלים בדוקא וכתבתי במי"ט פי' לפירושו של רש"י בשם מהרי"א שאינו ר"ל שיהיו עיניו תלויות למעלה כל זמן תפלה אלא ע"ד העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבבו ע"כ ואע"פ שמסוף דבריו משמע דאינו צריך לשום תליית עינים למעלה כלל שאין הענין אלא הזכרה בעלמא שע"י החלונות הוא נזכר שאם יסתכל כו' שהרי כתב דע"ד העברה כו' אבל מראש דבריו מדכתב אינו ר"ל שיהיו כו' כל זמן תפלה משמע דמיהת תליית עינים בעינן כדי שיזכור ויתן אל לבו ורמ"י ז"ל תפס לו תחלת דבריו לעיקר שכך כתב בסי' צ"ה סעי' ב' בתחלה כשמתחיל להתפלל יסתכל למעלה לשמים ויכניע לבו ואח"כ יתן עיניו למטה כו' ועיין בפרקין סעיף ח':

שיש בו חלונות. כתב ב"י סימן צ' שבספר הזוהר פרשת פקודי מצריך שיהיו בו י"ב חלונות אבל נראה ודאי שאלו אין צריך שיהיו כולם לקבל ירושלים וגם לפי הטעם מבואר שלכל הצדדין יהיו פתותים אלא שאין לנו עסק בנסתרות עיין שם בסוף היכלא תליתאה. גרסינן בגמרא אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא כמו שהעתקתי במעדני יום טוב וזה לשון הטור לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה דאמר רב חציף עלי כו' ועיין עוד בפרק קמא סימן ג': 0הדרן עלך אין עומדין @00פרק ו

שעל היין אומר בפה"ג. ואפי' בעודו תוסס שהרי אמרו סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ואין מקדשין אלא על היין ב"י סי' ר"ב בשם הרשב"א וכתב עוד בשם הרשב"ץ ויין שנתערב בו שכר תאנים לא יצא מכלל יין לשום דבר עד שיהיה הרוב שכר דאז בטל מיעוט היין ברוב השכר ומברכין עליו שהכל נהיה בדברו דכל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ודין יין מזוג במים ודין יין מבושל ויתר פרטים יתבארו בפרק המוכר פירות בס"ד:

ודוקא היכא דחושש בגרונו כו'. דה"ל שמן עיקר משום דהוי לרפואה הא לאו הכי הוי האניגרון עיקר ולא מברך עליה אלא שהכל כ"כ תהר"י וכ"כ הרמב"ם והרשב"א:

ראוי לברך עליו שהכל. ואחריו בנ"ר טור סימן ר"ח וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ב:

דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי. וכתב הטור סימן ר"ד שכן חזיז והוא שחת מברכין עליהם שהכל ולא כתב הב"י זו מנין לו ואני מצאתי בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ח) דרב זירא כי הוה חליש מגרסי' כו' מאי אגמרך רבך בכשות מאי אגמרך רבך בחזיז א"ל כשות בפה"א חזיז שהכל כו' מ"ט כשות גמר פרי חזיז לא גמר פרי מאי אמרת מאוירא קא רבי ולא היא מארעא קא רבי דהא קא חזינן דקטליה להיזמת' ומיית כשותא וכבר כתבתי במע"מ דצנון מברך עליו בפה"א ואע"פ שסופו להקשות:

לענין ברכה חשיבי כו'. וכן הלכה:

אבל בארץ לא. אלא הלכה כר"א דאמר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין כדלעיל והא דכתב הטור בי"ד סי' רצ"ד דבא"י חייבים האביונות והתמרות לאו למעוטי קפריסין אלא לרבותא נקט תמרות וכ"ש קפריסין דהא לענין ברכה תניא לעיל דאתמרות מברכין בפה"א כמו על העלין ובסיפא תניא לעיל דעל קפריסין מברך בפה"ע כמו על האביונות כך ר"ל לפרש דברי הטור ודלא כמו שהבינו רמ"י ז"ל דתמרות דוקא קאמר ונדחק לומר דתמרות חשובות מד"ס בא"י וקפריסין פטור לגמרי בא"י וליתא דהא מוכח ודאי דקפריסין חשיבי מהתמרות כמ"ש ואע"ג דהב"י כ' דלהרמב"ם משמע דקפריסין פטור אף בא"י והוא בפ' עשירי מהלכות מעשר שני לדידיה כ"ש תמרות דפטירי אבל למאן דמחייב תמרות נראה לי ודאי דכ"ש קפריסין ושכן צריך לפרש דברי הטור ודלא כמו שהבינו רמ"י ז"ל ועוד נדחק שם בענין קפריסין ואמר שם דמשום שהוא שומר דשומר מש"ה אינו בכלל מה שאחז"ל את לרבות הטפל לפריו וכמ"ש רבינו בסימן דלקמן וכל זה שלא עיין בגמרא דבגמרא בפרקין מקשינן למאן דס"ל דקפריסין לית בהו ערלה מאת לרבות כו' ומסיק רבא דהכא שאני דכי שקלת לשומר לא מיית פרי:

ולא נהירא כו'. כבר כתבתי יישוב לזה במי"ט וגם הב"י כ' דהרשב"א והרמב"ם ס"ל כהרי"ף דמברך בפה"א וגם הטור כתב כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב לברך עליהן בפה"א לצאת ידי ספק דתנן בירך על פרי העץ בפה"א יצא:

ובלבד שלא יהו מרים. שאם הם מרים לא מברך עלייהו כלום כן כתב הב"י בשם הרשב"א וכתב עוד בשמו דאי ממתק להו על ידי האור מברך עלייהו שהכל:

משיוציאו מיד חשוב הוא לברך בפה"ע. ובלבד שלא יהא מר או עפיץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק דאז אין מברכין עליו כלל כ"כ הש"ע סימן ר"ב ונ"ל דאם מתקן ע"י האור או דבר אחר דמברך עלייהו שהכל כגרעינין שבסעיף דלעיל:

ואם מסופק בבוסר כו'. וז"ל הש"ע ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן לעולם מברך בפה"א עד שיהיה גדול ביותר:

פטור אבל אסור דטובא הנאות נאסרו ביוה"כ כ"כ ב"י סימן תקס"ז בשם המרדכי ובהג' מיימוני אע"פ שבטור כתב בשם האבי העזרי דפטור ומותר:

הא ברטיבתא. כגון ליטוואר"ו בלע"ז כ"כ התוספות ובגמרא אדאמר רבא כס זנגבילא ביומא דכפורא פטור א"ל רבנן לאמימר והאמר רבא האי הומלתא דאתיא מבי הינדואה שרי ומברכין עליה בפה"א ופירש"י הומלתא ליטואר"ו בלע"ז משמע מזה דרטיבתא דקאמרינן הוא המרוקח והיינו דמשני בגמרא דהומלתא ברטיבתא כלומר הומלתא רטיבתא הוא וזנגבילא דרבא ביבשתא אבל לעולם רטיבתא היינו המרוקח דוקא אלא שיש לדקדק דא"כ כשהוא רטוב ואינו מרוקח מה מברך דהא יבשתא לא הוי דלא יברך עליו כלל ומרוקח נמי אינו שיברך עליו בפה"ע או בפה"א למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל הב"י ס"ס ר"ב כ' על הומלתא וז"ל משמע בגמרא שהוא זנגביל מרוקח וכבר נתבאר שעל זנגבילא רטיבתא מברך בפה"א וקמ"ל משום שנתרקח לא נשתנית ברכתו לברך שהכל ע"כ נראה מזה דרטיבתא היינו שאינו מרוקח והומלתא רבותא קמ"ל אע"פ שמרוקח ולא פי' יפה בדבר ואם המרוקח הוא דוקא ג"כ רטיבתא כמו שנראה מסוף לשונו או שכל זנגביל המרוקח יש לו דין הומלתא ואם נאמר דכל זנגבילא המרוקח אע"פ שיבש היה קודם לכן הואיל ומרוקח ונרטב על ידי זה דין רטיבתא והומלתא יש לו א"כ כי משני על הומלתא הא ברטיבתא אין פירושו דדוקא ברטוב נעשה ההומלתא אלא כלומר שההומלתא הוא רטיבתא כלומר שיש לו דין רטיבתא וז"ל בש"ע על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב בפה"א ונראה דה"ה אם מרקחים אותו יבש כנון שע"י כך הוא ראוי לאכילה הזנגביל עיקר ומברך עליו בפה"א ע"כ וכתב הטור בשם מהר"ם מרוטנבורג דר"ל שעל בשמים שחוקים ומעורבים יחד בסוקר"א מברכין עליו בפה"א ומיירי בבשמים שברכתך בפה"א ועיין עוד סעיף מ"ו:

ושאינו פרי. וכתב הטור ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי אם לאו בפה"א:

ועל הסוקר. כתב בה"ג בפה"ע והוא יערת הדבש והרמב"ם בפ"ח מה"ב השיג על זה וכתב י"א בפה"ע וכן אומרין המוצץ אותו קנים מברך בפה"א ואני אומר שאין זה נקרא פרי ומברכין עליהם שהכל לא יהא דבש של אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים דלא נשתנה ע"י האור ומברכין עליו שהכל פי' ב"י דבריו שעל דין המוצץ כתב שאין זה נקרא פרי ועל דין הסוקר כתב לא יהא דבש כו' וכתב הטור שאפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הן פרי ונטע להו אדעתא לאוכלם הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראוין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליו בפה"ע ע"כ וכתב הב"י דדברי הטור הם דברים של טעם ואעפ"כ כיון דפלוגתא היא לברך שהכל עדיף דעל כולם אם אמר שהכל יצא:

והמריח בקנה. ודאי דקאי אקנה דביה קיימינן דהיינו שקורין קניל"א והוא בל"א צמרינ"ד וכן בש"ע סי' רט"ז סעיף ב' כתב על קניל"א מברך שנתן ריח טוב בפירות וקשה לי דבסעיף דבתריה כתב על הורד ועל הקנמון שהוא עור הנדי כו' בורא עצי בשמים וטור שהעתיק ללשון הרמב"ם שהדברים הללו מועתקים ממנו לא כתב לקנמון וכמו שהעתיקו גם כן רבינו לקמן סימן ל"ז וכן שם בהרמב"ם ליתא אבל כטור כתב לתרוייהו קנה וקנמון שמברך ריח טוב בפירות וכ"כ רמ"י ואם נאמר דקנמון שהוא עור הנדי שכתב הש"ע אינו קנמון סתמא ושסובר דקנה וקנמון ענין א' הם ולכך לא כתב אלא קניל"א בלבד הוי ניחא ומסכים כל זה לדברי החכם הרופא שהזכרתי במי"ט כי קנה וקנמון אחד הם ואינו כשבוש חכמי אומות הקדמונים ושהאמת שהקנה הוא צימרינד ויש בו חלוף בטובו וברעתו ולכך נתחלפו שמותיו ואמנם קנמון שבדברי חז"ל בפטום הקטורת אינו הקנה שהקנה הוא הקלופה וכמו שפירשתיו והקנמון הוא כמו תבן או קש מבושם ואינו בנמצא לדברי החכם הנזכר ואולם לדבריו אינו עור כי אם עשב או נטיעה:

ולא נהירא מדפריך מערלה כו'. וכבר יישבתי זה בשם הרשב"א במי"ט ולכך הלכה כהרי"ף שמברכין בפה"א:

אבל בזנגבילא רטיבתא. הכי איתא בגמרא וכתבתי לעיל בסעיף י"ב ע"ש:

וכן דייסא כו'. וכל מעשה קדירה כדתניא בגמרא וז"ל הרמב"ם בפ"ג מה"ב וכן הדגן שחלקו או שכתשו ובשלו בקדירה כגון הריפות וגרש כרמל וכיוצא בזה ועיין סעיף כ"א:

הלכך כל שעיקרו מה' המינין כו'. וכתב הר"ד אבודרהם בשם הר"ר יונה דדוקא כשיש בו מאחד מה' המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מה' המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס ולבסוף מעין שלש וה"ה כשבשלוהו בקדירה שמברך תחלה במ"מ אבל לבסוף מברך בנ"ר ע"כ ואע"פ שדבריו אמורים שם על העירוב עם קמח אחר של דוחן וכיוצא בו אין נ"ל דדוקא בעירוב עם קמח קאמר אלא דיבר ברגיל והווה וה"ה בכל דבר שעירב הה' מינין והם עיקר ועיין בסי' ל':

אבל תבשיל שנותנים שם קמח להקפות כו'. וכן מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיק' אינו מברך עליו במ"מ מפני שהדבש הוא העיקר כ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ב וכתבו התוספות שכן ג"כ כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך במ"מ ואם לדבק בעלמא א"צ לברך במ"מ וטוב להחמיר ולגומעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך ע"כ:

הכוסס את החטה חי א"נ שלוק ואיתניהו בעינייהו שהגרעינים שלמים דמדמה להו רבינו אהדדי לקמן סי' ט' כך פירש הב"י וכ"כ בהדיא בקיצור וז"ל הרמב"ם בפ"ג מה"ב אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בפה"א כו' וכתב הכ"מ אע"פ שהוא שלוק כיון שהם שלמים שלא הוסרו קליפתן ולא חלקו אותן וז"ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מקרי מבושל כיון שלא הוסרו קליפתן ולא חולקו ואמר כמות שהוא כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן וכ"כ הר"ר יונה דמדאמרינן וכן דייסא דכעין חביץ קדירה שמעינן שלא יברך על הדייסא במ"מ אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא דחביץ קדירה אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים אינו מברך עליהם אלא בפה"א כמו אם היה כוסס את החטה ובש"ע הוסיף ג"כ כשאכל קליות ופשוט הוא דלא עדיף מנתבשל שלם וכתב הכלבו בשם ר"י דזה דוקא באוכל חטים וכיוצא בהן דראוין לאכול כך אבל האוכל שעורים שלמים אפילו קלוין באש אינן ראוין לאכול רק ע"י הדחק ואין מברך לפניהם רק שהכל: (כב) או שבשלו ועשאו כעין דייסא. היינו דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי כמו דייסא הא לאו הכי אע"פ ששלקו אינו מברך אלא בפה"א דבכלל כוסס הוא וכמ"ש גבי חטה בסעיף דלעיל ב"י:

הלכך מברכין לפניו במ"מ כו'. אבל הרמב"ם כתב כהרי"ף וכך סתם השלחן ערוך והרב רמ"י לא הזכיר דין פת דוחן וכתב במקומו אוכל דוחן בעין וצריך עיון למה ומנין לו:

או תבשיל ממיני קטניות. כבר כתבתי במי"ט שהב"י מפרש דמיירי שהקטניות נתמעכו לגמרי שאין זה דרך אכילתן הלכך אין מברכין עליהם אלא שהכל וכתב רמ"א שכן אם אינם טובים מבושלים כמו חיים אע"פ שהם שלמים מברך עליהם שהכל:

ובירושלמי מסיים בא"י חי העולמים. ותלמידי הר"י כתבו בשמו דנ"ל שזו מטבע קצר הוא וכיון שלא הוזכר בש"ס שלנו לא נחתום בשם מספק והנכון לומר חתימת הברכה בלא שם ונימא ברוך חי העולמים וכתב ב"י סי' ר"ז שכן ראוי לנהוג:

אבל ע"י תערובת לא. אלא מברך עליו כברכת אותו תבשיל טור ועיין לעיל סעיף י"ט:

היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית. אע"פ שאין בו תואר לחם דהיכא שנחבשל לא משמע דשני לן בין אית ביה תוריתא דנהמא ללית ביה ב"י סימן ר"ח וראיתי לרמ"י שמפרש אם יש בהם כזית קודם שנתבשלו ואין נ"ל כדבריו דמאי אכפת לן בקודם שנתבשלו מאי הוה אם עכשיו בשעה שאוכל אין בהם כזית וגם הוא דבר תמוה בעצמו שהאוכל יצטרך לדעת כמה היה שיעורו קודם שנתבשל ובר מן דין הרי לשון רש"י אם הפרוסות קיימות ולא נימוחו בבישולן:

אלא במ"מ. וברכה אחת מעין שלש כ"כ בקיצור ואפשר לומר דזה לשטת רבינו שסובר דהוי דאורייתא כדלקמן סימן י"ו אבל למ"ד דלא הוי דאורייתא א"כ יש להסתפק בה כמו בבורא נפשות דהתם וע"ש דלאותו מ"ד לבנ"ר נמי בעי שיעור ועוד ע"ש במי"ט דאף לרבינו בבנ"ר אין ספק:

אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא. וג' ברכות כדלעיל:

אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא. וג' ברכות כ"כ בקיצור ובשיש בין כולם כזית כדלקמן סעיף ל"ג:

מברך עליו במ"מ. וברכה אחת מעין שלש כך כתוב בקיצור וכמו שפירשתי בסעיף כ"ח:

והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק כו'. ומיהו כתבו התוס' כשנותנים הפירורים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזל ליה תוריתא דנהמא ואין מברך עליהן אלא במ"מ וברכה אחת מעין שלש וכן כתב המרדכי וכתב עוד המרדכי שכן השורה פתו ביין אין מברך המוציא שיצא מתורת לחם הואיל וסימוק (דביין אדום מיירי) ודומה לפת הבאה בכיסנין ומברך עליו במ"מ דמיזן זיין ופירש הב"י דהיינו בפירורים או בפרוסה שאין בה כזית אבל בפרוסה שיש בה כזית לא:

וג' ברכות. וכתב הב"י סי' ר"ח בשם הרשב"א שאם לא אכל בין כולם כזית וא"נ בפרוסה אחת שאין בה כזית ואכלה בלבד שאין מברך לאחריה אפילו בנ"ר דכל שהוא טעון ברכה דאורייתא ופטרת ליה משום דבצר ליה שיעורא לא תרמי עליה ברכה אחריתי ושכן נראה דעת הרי"ף וכתב עוד הב"י שכן נראה מדברי רבינו סי' י"ו ושכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ב והכי נקטינן:

לחם העשוי לכותח. פי' רש"י שאין אופים אותו בתנור אלא בחמה וכתוב בש"ע י"ד סי' שכ"ט וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואוכלים אותו בלא אפיה פטור וקלי שלשו כדי לאפותו חיים והוא מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' בכורים ושם כתב הכ"מ שהוא ירושלמי דפ"ק דחלה קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה ר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר והוא שאפאן משמע בהדיא שאם לא אפאן פטור ע"כ וגם לשון הרמב"ם שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם ואפ"ה כתב הש"ע שלשו כדי לאפותו חייב משמע שאפי' אח"כ לא אפאו אזלי' בתר שעת הגלגול לפי שכן יתבאר בהל' תלה דהכל הולך אחר דעתו של אדם בשעת הגלגול:

ואם עשאן כעבין חייב. ובטור ס"ס קע"ח מסיים ויברך עליה כלומר המוציא וכתב ב"י שכ"כ ג"כ רבינו ירוחם שעשאה כעבין שמברך עליה המוציא וג' ברכות ותמהני שהשמיט זה בש"ע שהרי אין עליו שום חולק:

במ"מ. וברכה אחת מעין שלש. הש"ע:

ואי קבע כו'. אבל טריתא אפי' אי קבע לא ועיין מ"ש בזה בקיצור:

ולא עדיף מיין תפוחים. דתניא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות ושאר מי פירות של תרומה ר"א מחייב קרן וחומש (לשותה ממנו בשוגג) ור' יהושע פוטר ופרש"י דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד וכר' יהושע קים לן לגבי ר"א וגם קי"ל דלא כבה"ג אלא אפילו לא נתן מים בדבש תמרים מברך שהכל וכתב הטור סי' ר"ד שעל דבש תמרים מברך ג"כ שהכל. וחומץ סתווניות פירש"י ז"ל וחומץ ספוניות סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושין מהן חומץ ע"כ וכתב הטור סי' ר"ב בשם מהר"ם מרוטנבורג שעל הסופי ענבים עצמן מברך ג"כ שהכל ואע"פ שהטור חולק פוסק הש"ע כמהר"ם:

כדאיתא בפרק המוכר פירות סי' ט' ושם יתבארו יותר דינים השייכים ודומה להם:

ותמרי דעבדינהו טרימ'. פירש"י שכתשו קצת ואינו מרוסק וכתב הב"י סי' ר"ב שמשמע מדבריו שאם הוא מרוסק לגמרי אין מברכין עליו בפה"ע וכן נראה מדברי הטור וכ"כ בת"ה סי' כ"ט אבל הרמב"ם כתב תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינן שלהם ועשאום כמו עיסה מברך עליהם תחלה בפה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין שלש עכ"ל הב"י וכתב רמ"א דלפי זה בלטוור"ק הנקרא פאוודלא מברכין עליה בפה"ע ולפי פירש"י מברך עליה שהכל וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא כי כן נראה עכ"ל רמ"א ורמ"י ז"ל לא דק יפה בזה כמ"ש בס' מלבושי י"ט ועיין סי' נ"א:

שתיתא. פירש"י מאכל העשוי מקמח קליות כו' כ"כ בטור סימן ר"ח אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה"ב וז"ל קמח של אחד מה' המינים ששלקו וערבו במים או בשאר משקים אם הי' עבה כדי שיהא ראוי לאכילה וללועסו מברך עליו במ"מ ולבסוף על המחיה ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתות מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בנ"ר:

דלרפואה עבידא. כתב ב"י סי' ר"ד שמצא כתוב בשם הר"א שכל המרקחות שאינם מאכל בריאים אלא לרפואה מברך שהכל ואע"ג דהוא מפירות האילן כשתיתא דהיא מה' המינין ואפ"ה מברך שהכל ושמן ע"י אניגרון (דסי' ב') שאני שאף הבריאים רגילים בכך ומרקחת זנגביל דהיינו הומלתא שכתבתי בסעיף י"ב נמי מאכל בריאים היא ע"כ ועיין בסוף פירקין:

לפי שהוא לשון המקרא כו'. ועל כן יש לבצוע בשתי ידיו בעשר אצבעות כנגד י' תיבות שבמקרא זה כ"כ התו' וכך הוא ברוקח סי' שכ"ט אוחז הלחם בשתי ידיו בי' אצבעות וכו' בירושלמי פ"א דחלה ושם ראיתי בסוף הפרק ר' יצחק כדו אתי מיסב לידוי הוא פשט עשרתיה אצבעתיה ואמר הרי קיימתי עשר מצות דקתני התם לעיל מיני' י' מצות שאדם עושה עד שלא יאכל פרוסה לא תחרוש לא תזרע וכו' ואפשר שע"פ זה הלשון כתב הטור סי' קס"ז ויתן שתי ידיו על הפת אבל יותר נ"ל לפרש גם דברי הטור דה"ק שיתן שתי ידיו על הפת לאוחזו בשתי ידיו והירושלמי נמי ה"ק שפשט י' אצבעות ולקח בכולן את הפת ואחזו ואמר הרי כו':

אלא שלא לערב ראשי האותיות. ומש"ה נמי יתן ריוח בין לחם ובין מן כ"כ הטור:

ופרי. כגון תפוחים ואגסים וכיוצא בהן והר"ם מרוטנבורג כתב ערמונים וחבושים אין דרך לאכלן חיים אלא מבושלים וערמונים וחבושים שלנו אינם כן אלא ראוים חיים ומבושלים טור סימן ר"ב:

מ"מ האגוז עיקר. כבר כתבתי במי"ט בשם הב"י דמיירי באגוז גמור אבל אגוז רך שמבשלים בדבש וקורין לו נאו"ס מושקאד"ה מברך עליו שהכל וכתב רמ"א בשם רבינו ירוחם שכן אותם אגוזים שמבשלים בדבש בעודם ירוקים מברכים שהכל ע"כ וכבר כתבתי לעיל סעיף י"ב דין זנגביל המרוקח ודין בשמים המעורבים עם סוקר ע"ש ומסיק הטור ס"ס ר"ד דחבושים או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל ואפי' הם כתושים ביותר לפי שהדבש אינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו ודמי לפירות ששלקן במים כמ"ש לעיל בשם הב"י הלכך מברך על חבושים בפה"ע ועל של עשבים בפה"א ועל של ורדין בפה"א ע"כ ונדחק הב"י בטעם הדבר שמברך על הורדים בפה"א שלא ה"ל לברך בשם פרי כלל כדמשמע מדברי רבינו סי' ל"ז:

אפי' כל דהו מברך דאסור ליהנות כו'. ומיהו הטועם את התבשיל נתבאר דינו בפ"ב סי' ו':

אע"ג שהשליך הגרעינים כיון שהובא לפניו שלם. אבל הרשב"א כתב שלא הסיר גרעיניתו ומש"ה חשיב ליה ברי' והר"ר יונה כתב דדין הירושלמי יש להעמידו בדבר שדרך לאכלו עם הגרעין כגון גרעין של רמון או של ענבה או של גודגדניות וכיוצא בהם ודין הגמרא שלנו בדבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו ורמ"א ז"ל פסק כדברי הרשב"א:

דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ועל כל ז' מינים קאי כמ"ש במי"ט וכ"כ הסמ"ג שכן נראה מתוך ה"ג ושאין נראה לו דא"כ יברכו עליהם ג' ברכות ממש אלא ודאי וברכת לא קאי אלא אלחם ע"כ וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב מה"ב שאין שום ברכה מן התורה כ"א ברכת המזון דשלש ברכות ועיין בפ"ג סי' ט"ו:

או דלמא לא נתקנה. כבר כתבתי במי"ט שלמ"ש רבינו לקמן דלא נהירא ליה דברי ר"י כו' דס"ל דאין מברך בנ"ר בפחות משיעור וכן מפשיט פשיט ליה להרמב"ם בפ"ג מה"ב וכתב ב"י שכן נראה גם כן מדברי הרי"ף:

גרסינן בגמ' א"ר זירא כי הוינן בי רב הונא אמר לן הני גרגלידי דליפתא (ראשי לפתות) פרמינהו (מנשיי"ר בלע"ז ל' קניבת ירק) פרימא רבה בפה"א פרימא זוטא (גריעותא הוא וכשאכלו חי קאי) שנ"ב וכי אתא לגבי רב יהודה אמר לן אידי אידי בפה"א והאי דפרמינהו טפי כי היכי דנמתיק טעמייהו ופסק כן הטור ס"ס ר"ה וכתב עוד בשם רבינו האי גרגלידי דלפתא מבושלים או כבושים בחומץ או בחרדל בפה"א חיין שהכל ופי' הטור הטעם שהלפת טוב יותר מבושל מחי וכתב רמ"י שנ"ל שהלפת הוא מה שקורין בל"א רי"ב:

דק"ל מיא דכולהי שלקי כשלקי ומברכין עלייהו בפה"א. וכתב הטור סי' ר"ה שהיה אומר א"א הרא"ש ז"ל דדוקא כשבשלם בלא בשר אבל בשלם עם הבשר טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר ומברך עליו שהכל ע"כ ובכך אני מיישב להש"ע שבר"ס ר"ד שסתם וכתב שעל המרק מברך שהכל והוא פי' הערוך על זמית ואף על פי שבסימן ר"ב סעיף י' כתב במחלוקת מרק של פירות אלא דמרק דבר"ס ר"ד הוא מרק סתמא שהוא של בשר וכתב עוד הטור וז"ל כתב אחי הר"ר יחיאל ז"ל כ"ש אם סחטן שמברכין על מימיהם כדרך שמברכין עליהם ואינו נראה כן דודאי כשסוחטין אותם משתני לגריעותא וראי' לדבר משקים היוצאים מן הפרי שמברכין עליו שהכל ואם בשלם מברך על המרק כברכת הפרי עצמו כמ"ש א"א הרא"ש (לקמן בסמוך) ע"כ וכתב הב"י בשם רבינו הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה כלל ד' סי' ט"ו דטעמא דמיא דשלקי כשלקי משום דעיקר בישולם בשביל הירקות הלכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם ואפילו אם בשלו הירקות לצורך מימיהם לרפואה כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה לא נשתנית ברכת המים זה בשביל זה שמבשלים עתה לרפואה ואין החולה צריך לאכילת הירקות עכ"ל וכיוצא בזה עיין בשם תהר"י במי"ט סי' י"ג:

ואפשר שאם בשל הפרי כו' מברך עליו בפה"ע. אבל הרשב"א כתב שמברך עליו שהכל ולא דמי למיא דשלקא ומיא דשבתא כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקא מי שליקתן כמותן הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה בהנהו לא אמרינן שיהו מימיהן כהן כ"כ ב"י בשמו בסי' ר"ב ונשתבש רמ"י ז"ל בסימן ר"ה סעיף ב' לתת טעם אחר וכמ"ש במלבושי י"ט בס"ד וכתב עוד הב"י דנ"ל דלהרא"ש ה"ה כששראם במים ולא בשלם אם נתנו טעם במים מברך עליהם בפה"ע ומכאן דלדעת הרא"ש מי שריית צמוקים ותאנים או בישולם מספקא לן אם יש להם דין הפרי עצמו לענין ברכה ואע"ג דלענין ברכה ראשונה לא נפקא לן מידי דהא תנן על כולם אם אמר שהכל יצא (ואפילו לכתחלה כמ"ש לעיל ס"ס ט') נ"מ לענין ברכה אחרונה שאם יש להם דין הפרי עצמו מברך ברכה אחת מעין ג' ואם אין להם דין הפרי עצמו מברך עליו בנ"ר ולכן ירא שמים הרוצה לשתות מהם אל ישתה אלא בתוך הסעודה דברכת המזון פוטרת ברכה שלאחריה בין שתהיה מעין ג' בין שתהיה בנ"ר או יאכל פרי מז' המינים וישתה מים ג"כ כדי שיצטרך לברך אח"כ ברכה א' מעין ג' ובנ"ר וממ"נ יוצא י"ח מן הצמוקים או התאנים אבל אין תקנה על ידי שישתה יין ויברך אחריו ברכה אחת מעין ג' ויוסיף בה על העץ ועל פרי העץ שאע"פ שבתוספת זה אינו מזכיר שם ומלכות אין לעשות כן וכמ"ש בתרומת הדשן סי' ל' והא דמי צמוקים שוים למי תאנים דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין ומברך עליו בפה"ג והוסיף לבאר בש"ע שהוא כשהצמוקים יהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהם דבשן אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש לא:

אלא חותך כו'. וכתבו התו' והמרדכי דבשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו לחם משנה ועיין בסעיף דלקמן:

ויראה לי שצריך לחתוך מעט כו'. ושיעור הפרוסה כתב הרמב"ם ז"ל לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן וברוקח ירושלמי שיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית ע"כ ושנינו במס' דרך ארץ זוטא לא יאחז אדם פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן הרי זה רעבתן ע"כ וה"מ בחול אבל בשבת הא אמרי' בגמ' לקמן ובפ' כל כתבי דר' זירא הוה בצע אכולא שירייתא ומסקינן דטעמיה דכיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד הכי לא מתחזי כרעבתנותא וכתב רמ"א דהה"נ אם אוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל א' כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ע"כ ומ"ש כזית אפשר דלתת לאחרים מחייב כמ"ד בירושלמי כזית כדי שלא יהא נראה כצר עין אבל קצת יש לי לדקדק על זה שכשחותך פרוסה גדולה בתחלה ואח"כ פורס מאותה חתיכה לו ולהמסובין למה לא יחשב הפסק כי היכא דחשבינן הפסק אם לא יחתוך הפרוסה מתחלה כלל ואע"פ שהוא אוכל פרוסתו קודם שיחתוך פרוסות המסובין מ"מ הפסק גדול הוא לחתוך פרוסה גדולה ואח"כ קטנה שלו מהפרוסה הגדולה ויש לתרן כיון שא"א לעשות בענין אחר לא חשיב הפסק וכמ"ש לעיל לענין שבת וה"נ א"א לעשות בענין אחר שאם יחתוך פרוסות שלהם אח"כ בפני עצמן לא יהיה בזה חבור מצוה כלל ועיין בפ' דלקמן סימן י"ו וכתב הרוקח שאין לברך המוציא קודם שיתפוס הלחם כמו במנחות (פ' הקומץ) גבי תפילין משעת הנחתן ועיין בסימן דלקמן ופרק דלקמן סימן ט"ו:

ונפל מיניה. וכ' הר"ר מנוח דלאו דוקא נפל מידו ונאבד אלא ה"ה אם נפל ונמאס לאכילה ופשוט הוא ב"י סי' ר"ו:

והוא לא אתא לידיה. כתב הב"י שמכאן למד הרמב"ם שאין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאהו לפניו דה"ק הירושלמי דנסיב פוגלא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו ע"כ ולפי פי' הזה לא קשיא קושית תהר"י בירושל' דלעיל שכתבתי בשמו במי"ט אדלא קתני ולא אתא לידיה דהתם בבירך ואח"כ נפל ממנו וממילא משמע שנאבד ואינו ענין ללא אתא לידיה דהכא וכתב הב"י וא"ת ומ"ש מאמת המים ואפשר דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו אבל המים סופן לבא וכתב הטור אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך וכתב ב"י שכן דקדק הרשב"א מפי' רש"י בדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה דלקמן סי' כ"ו שאכתוב בסעיף פ"ג דלפי פרש"י רב פפא אתא לאשמעינן שאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל ע"כ וכתב עוד הב"י דנראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון ע"כ וכתב רמ"י שאפילו אכל הראשונים קודם שיביאו האחרונים יצא ע"כ והשתא ודאי דוק מיניה דבעל הבית האוכל נפטר בברכה על מה שמביאין לו גם אחר שכבר אכל כל מה שהיה לפניו ולפי זה אין מקום למה שהגיה רמ"א בכאן לדברי הב"י טוי"ד סי' י"ט שכתב לענין שחיטה דלכתחלה טוב ליזהר ולהיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לפניו דדוקא בשחיטה דדומה לשמש שנמלך על כל פרוסה משא"כ במברך על אכילה ושתיה דמסתמא דעתו כך ולא ה"ל לרמ"י ז"ל לכתוב הגהתו של רמ"א אחרי שאיננה לפי סברתו ועיין עוד לקמן סי' כ"ו ובפ' כיסוי הדם סעיף י"ט:

והלכתא כרבא. עיין סעיף י"ט:

והלכתא כר' יוחנן וכו'. ועיין לקמן סעיף ס"ב וכתב המרדכי בשם הר"ם דה"ה אם שתי שלימות ממין א' אחת גדולה ואחת קטנה דמברך על הגדולה וכתב הרוקח שאם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין שלם ואפי' בשבת יכול לחברם כדמשמע בפ' חלון ע"כ וכתב בכתבי מהרר"י איסרלן סי' ק"ו דשתי גלוסקאות הדבוקים שנאפו כך בתנור ונחתך מן האחת והשניה נשארה שלימה כה"ג ודאי יותר טוב להפריד החתיכה מן השלימה כדי שתהא נראה שלימה ממה שיניחנה דבוק בה כדי שתהא נראה גדולה דקי"ל שלימה קטנה עדיפא לענין ברכה מפתיתים גדולים ע"כ וכתב רמ"י בסי' קס"ח בשם מהרי"ל דלא יבצע ממנה במקום שהיתה דבוקה בחברתה ששם נראית כפרוסה רק יבצע ממקום השלם שבה ע"כ:

מברך על השלימה של גלוסקי. וכתב הב"י רמשמע לו דאפי' שתיהן נקיות אלא שזה לבן מזה מברך על היותר לבן דהא ודאי חשוב טפי ונראה שאם יאמר הבוצע דאותו שאינו לבן כ"כ חביב ליה לא צייתינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ:

וכן הדין בפת של נכרים ופת של ישראל אם נזהר מפת של נכרי כ"כ המרדכי וכתב הב"י דנראה מדבריו שאם הוא נזהר מפת של נכרי לא יבצע אלא בפת ישראל אע"פ שהוא קיבר וכתבו התוס' שרבינו שמשון צוה לסלק הפת לבן של כותים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא וכתב בתרומת הדשן שכן נהגו והמרדכי פ' אין מעמידין כתב דמדברי הראבי"ה נראה שאם היה מיסב על השלחן ישראל האוכל פת של כותים והבעה"ב נזהר מפת של כותים כיון דמצוה מוטלת עליו לבצוע יבצע מן היפה וראיה מן הירושלמי פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהם שירצה יברך וכיון דהותר לבצוע הותר לכל הסעודה הזאת זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ע"כ ופי' בת"ה טעם הדבר דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות וכיון שזה שבעה"ב נזהר מפת של כותים אינו זה בשביל שאינו חביב לו אלא מניח משום פרישות ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב בו מצוה שרו ליה רבנן וכההיא דירושל' בפרוש מחולין טמאים דמברך על הטמא אם חביבה לו ע"כ ומ"מ כשאוכל לבדו הנזהר מפת של כותים ואין אחר עמו שאינו נזהר שבקינן למנהגה דנהיגי כרבינו שמשון שמסלקין פת של כותים ואין כאן מקום עיון על הב"י כמ"ש רמ"א ז"ל דהרי בעל ת"ה בעצמו כתב שכן נהגו כמ"ש לעיל בשמו וכתב עוד בת"ה שאפ בעה"ב אינו נזהר מפת של כותים ואינו דעתו לאכול כל הסעודה רק פת של כותים כי היא נקיה אבל ב"ב אוכלים מפת שאינה נקיה שהוא כשר ושתי הלחם מונחים על השלחן אע"פ שנהגו רבותינו כמו שצוה השר מקוצי מ"מ כה"ג צריך לבצוע על פת נקיה של כותים הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת ולא מן הכשר וכמ"ש בסעיף הסמוך לקמן:

מניח פרוסה בתוך השלימה. וכתב ת"ה סי' ל"ב דכל הדינים האמורים להקדים הא' על חבירו לא נאמרו אלא כשרוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא האחד יבצע עליו ואין לחוש לשני אע"פ שהוא מוקדם בפסוק או חשוב או חביב עליו:

הלכך מילי דסעודה הוא. ואפילו אינו מצרכי פרוסת הבציעה וז"ל הרמב"ם בפ"א מה"ב אם הפסיק בדברים מענין דברים שמברכים עליו א"צ לברך שניה כיצד כו' הביאו מלח וכו' תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכו':

ולא חשיב הפסק. וכתב הכלבו דה"מ בדיעבד כלומר אבל לכתחלה לא יפסיק אפילו בדברים אלו ע"כ וכן הדין לכל ברכת הנהנין שלא יפסיק בין ברכה לאכילה טור סי' ר"ו וכתוב בא"ח אם ראובן כשהוא נוטל ידיו לאכילה יעקב בירך המוציא ואח"כ נגב ראובן ידיו ובירך ענ"י לא הוי הפסק כמו טול ברוך וא"צ ראובן לחזור ולברך המוציא ע"כ וכתב הרוקח שאחר שאכל הבוצע מעט הסיחו האחרים הא נפקי כולהו כדמשמע בשלהי בכל מערבין דאי יהבי לינוקא נפקי ע"כ והב"י נחלק עליו דהתם בירך על דעת שישתה התינוק בלבד אבל הכא כל אחד וא' חייב לברך על אכילתו אלא שא' מברך לכולם והוי כאלו כל אחד בירך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נ"ל ברור עכ"ל וגם רמ"י כתב כדבריו אלא דכתב שבדיעבד יש להקל ול"נ שא"א לומר כדברי הב"י שהרי מעשים בכל יום כשמביאין יין בתוך הסעודה א' מברך לכולם ויוצאים בברכתו ואינם שותים לאלתר אלא כשיביאו ג"כ לפניהם ומביאין ראיה ממעשים בכל יום כמ"ש במי"ט סי' ל"ה ושוב מצאתי שכדברי הרוקח כתבו התוס' ר"פ ערבי פסחים (פסחים דף ק' ע"ב) וז"ל ידי קידוש יצאו אע"פ שלא שתו רק שיטעום המברך או אפילו א' מהם כדמוכח בסוף בכל מערבין ולכתחלה צריך שיטעמו כולם ע"כ ומיהו מ"ש הב"י דהוי הפסק בין עניית אמן לטעימה ל"ד שצריך שיענה אמן ובלא"ה לא סגי אלא כשטעם בלא עניית אמן נמי נפיק דקי"ל דשומע כעונה כדאיתא לעיל פ"ג סי' י"א וכתב רמ"א סי' קס"ז סעי' ב' בשם הא"ז שאם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע הברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים עכ"ל ותחלת דבריו פשוטים בטעמם אבל מה שהצריך שהמברך יכוין לאמן שאומרים נ"ל דטעמא מהא דאמרינן בפ' דלקמן סי' ט"ז אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים:

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח כו'. וכתבו התו' שכשהפת נקיה א"צ וכתב הטור שאם הפת מתובלת בתבלין או מלח כעין שלנו א"צ והרמב"ם כתב שאם נתכוין לאכול פת חריבה א"צ ומיהו כתבו התוס' שהר"ר מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבים על השלחן וממתינים זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוה השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם ע"כ ובשבולי הלקט כתב בשם הגאונים שנהגו לבצוע על המלח לפי שהשלחן נקרא מזבח וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

בירך על פירות האילן בפה"א יצא. וכתב רש"י לקמן גבי הא דאמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות כו' אבל אין ברכותיהן שוות ד"ה אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע"ג דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליה בפה"א אבל צנון וזית ובירך על הצנון לח נפטר זית ומיהו הר"ר יונה כתב שם דהיינו דוקא כשבשעה שבירך בפה"א לא נתכוין לפטור פרי העץ אבל אם נתכוין לפטור את פה"ע א"צ לחזור ולברך ב"י סי' ר"ז ועיין לק' סעיף קל"ו ובהל' ציצית סעיף ס"ז:

ועל פירות הארץ בפה"ע לא יצא. הלכך אם אדם מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה מברך בפה"א טור:

כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכו'. הלכך היה אומר הר"ר יונה תותין הגדלים בסנה וכיוצא בהן מברכין עלייהו בפה"ע שמין אילן הם והר"ר יוסף כתב שיש לברך עליהם בפה"א לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גוזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפה"א טור סי' ר"ג וכן נוהגין וכתב בשבולי הלקט האוכל ממה שמוציאין אילני סרק אין מברכין עליהם אלא שהכל דלא חשיבי לברוכי בפה"ע וכ"כ בתשובת הגאונים הלכך בני אסא אף על גב דבשלן והויין כפירות לא מברכי עלייהו אלא שהכל דתניא ד' מינים שבלולב שנים עושים פירות ושנים אינם עושים פירות וכיון דאמרינן הדס וערבה אינם עושים פירות ש"מ דפירות בני אסא לאו פירות נינהו:

דקאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. וכתב ב"י בסי' קפ"ז בשם הרשב"א הואיל והמשנה ממטבע לא יצא וכדתנן בפ"ק מקום שאמרו להאריך כו' מש"ה מסתבר לי דבהא אפי' ידי ברכה ראשונה לא יצא אא"כ פותח וחותם בה דברכה ראשונה של בה"מ ארוכה היא והלכך צריך שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן כולא וכיוצא בזה כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך:

ור"י היה מסופק אם הלכה כרב כו'. ורי"ף ורמב"ם פ"א מהל' ברכות פסקו כרבינו האי דהלכה כר' יוחנן והכי נקטינן וכתבו התוס' דלר' יוחנן אפילו לא דילג אלא תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינו מלכות וע' בפ' הרואה סעיף י"ז:

ועל תבשיל שעיברה צורתו. לשון הטור ונתקלקל וכתב עליו הב"י דהיינו דוקא שנתקלקל קצת דאלו שנתקלקל לגמרי כיון דלא חזי לאכילה אין מברכין עליו כלל:

היו לפניו הרבה מינין ורוצה לאכול מכולם אבל אם אינו רוצה לאכול מאידך לא מחויב לאכול ממין ז' או מהחביב כדי להקדימו אע"פ שהוא לפניו ת"ה סימן ל"ב ועיין לעיל סעיף ס"ו:

הלכך נראה דברי רב האי כו'. והאחרונים לא הכריעו:

דודאי ברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבפה"ע. וכתבו הג"מ בפ"ח מה"ב וז"ל היה לפניו תבשיל שיש בה קמח כוסמין ושבולת שועל וגפן או תאנה ורמון נראה לי כיון דמברך על התבשיל במ"מ דברכתו קודמת ואע"ג דהני ממין ז' וכוסמין ושבולת שועל לאו ממין ז' (כלשון הירושלמי שכתב רבינו בסי' כ"א) מ"מ כיון דחשיבי דעבדי מינייהו פת ומברך עליהם המוציא ובה"מ דברכתן קודמת אע"ג דלא עבדינהו פת ע"כ ודקדק מזה רמ"א ז"ל דברכת המוציא קודמת לברכת במ"מ וכ"ש לשאר ברכות:

קי"ל כר"י דאמר מין ז' עדיף. ולהרמב"ם קי"ל כרבנן דחביב קודם ולא מין ז' ובין ברכותיהן שוות ובין אינן שוות ומפרש לדעולא דאמר אבל אין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה כו' לומר שאין הא' פוטר את חבירו כמ"ש רבינו לדעת בה"ג ומפ' לחביב מה שהוא חביב עליו אז באותה שעה וס"ל נמי דאם רוצה בזה יותר מבזה דאף רבנן ס"ל שאם יש ביניהם ממין ז' עליו מברך תחלה:

אין עדיפות בחביב. אבל לפירוש הר"ר שמעיה דלעיל גם בזה צריך להקדים החביב ולא הכריעו האחרונים אע"פ שהתוספות והר"ר יונה והרשב"א וסמ"ק סבירא להו כפי' הרר"ש:

כל המוקדם כו'. ובתנאי שרוצה לאכול משניהם וכמו שכתבתי לעיל סעיף ע"א:

א"ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ. הלכך זית קודם לשעורה שהוא ראשון לארץ בתרא ושעורה שר לארץ קמא וכן דבש קודם לגפן שהוא שני לארץ בתרא וגפן שלישי לארץ קמא וכתב הר"ר פרץ דוקא אם אוכל ענבים שברכתן בורא פרי העץ אבל אם עשה מהן יין שברכתו בפה"ג כיון שמפרט בה הגפן חשובה וקודם לדבש ואפילו לזית שהוא ראשון לארץ שני כיון שברכת היין חשובה קודמת בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה כשכולל ברכת היין עם ברכת הפירות ומיהו מעשה קדרה דחטין ושעורין קודמין ליין לפי שברכתם בורא מיני מזונות שהיא גם כן חשובה שמבוררת וגם קודמין לו בפסוק כל זה לשון הטור סימן רי"א ומ"ש דזית קודם לשעורה שהוא ראשון לארץ בתרא על כרחך בכוסס שעורה היא דאי בתבשיל הא אמרן דברכת במ"מ קודם לברכת בפה"ע ואזיל הטור לשיטתיה דמסיק בסוף הסימן דלאביו הרא"ש ז"ל דס"ל דברכות בפה"ע ובפה"א שוות ואין לברכת בפה"ע קדימה על ברכת בפה"א אפשר דאיירי קרא אף בכוסס מש"ה צריך לטעמא שהוא ראשון לארץ בתרא ולכך בעלי הש"ע השמיטו לזה הלשון ולא העתיקו משום דפסקי בסעיף ה' דקרא לא מיירי בכוסס ורמ"י ז"ל שכתב ללשון הטור בזה אע"פ שפסק ג"כ דקרא לא מיירי בכוסס הוצרך להתחכם כשהשיב לשואלו דר"ל בזית שעדיין לא הנץ שמברכין עליו ג"כ בפה"א ומ"ש הטור דבש קודם לגפן בפלוגתא שכתב רבינו בסימן י"ב אי דבש זיעה בעלמא או כיון שהכתוב נקט לתמרים בלשון דבש מברך עליו ב"פ העץ ובקיצור כתב תמרים קודמין לגפן ומיהו בתר הכי נמי לא דק וכתב שעורה קודם לדבש והב"י כתב כן על מ"ש הטור בסוף הסימן שעורה קודמת לדבש והוה ליה להקדים ולכתוב כן אדהך:

אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. וכתב הב"י סוף סימן קע"ז דמיהו היכא שאחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם דלא היה דעתו עליו אפילו דורן מדברים שדרכן לבא ללפת בהן את הפת נראה שצריך לברך לפניהם דהיינו ממש נמלך שקובע ברכה לפניו וכן מצאתי בספר הפרדס אבל לאחריו א"צ דבה"מ פוטרת ע"כ וכתב רמ"א וז"ל ולא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דטעמא דסתם דעת האדם על כל מה שמביאין לו בסעודה ע"כ ועי' לעיל סעיף נ"ז ולקמן (סעיף פ"ד):

וכן משקים כו'. עי' סעיף פ"ו:

כי היו רגילים כו'. עיין סעיף פ"ג:

משום דהוי כדברים. עיין בפרק ע"פ סימן ד' בדין יין שלפני המזון:

לפי שאין אנו רגילים כו'. עיין סוף סימן ל"ב והטור כתב דאנן נמי רגילין כן בסעודות גדולות שלאחר שמושכין ידיהן מן הפת מסירין אותו ועורכין השלחן בפירות ובמיני מגדים וקובעים עצמן לשתות וכתב דבריו רמ"י ז"ל והוסיף עליו וז"ל ומפני שאין העולם נזהרין מזה נראה לו שמפני זה נתפשט המנהג שבסעודות גדולות אחר שערכו השלחן בפירות ובמיני מגדים נוהגין לחזור ולהניח על השלחן קצת מן הפרוסות הנשארות בתוך הסעודה כדי שיהא נראה שעדיין לא משכו ידיהן מן הפת ולא יהיו נראין כמועלין בברכות ואע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזו ומנהג אבותיהם בידיהם שהנהיגם כך לפיכך יראה לי כל איש הירא והמדקדק יזהר בזה בסעודות גדולות לברך על הפירות (פירוש לפניהם ולאחריהם) כי ודאי משכו ידיהם מן הפת ואין דעתם לאכול עוד מן הפרוסות שהניחו כלום נ"ל עכ"ל:

אפי' אוכל מהן בלא פת. בתחלה כמ"ש במעדני י"ט בשם הטור אבל מדברי הר"ר יונה אינו נראה כן אלא שאע"פ שקובע עיקר סעודתו על הפירות צריך שיאכל מהם תחלה עם הפת הא לאו הכי צריך לברך לפניהם ומיהו בהא מהני ליה מה שקובע עיקר סעודתו על הפירות שכיון שמתחלה אכל עמהם פת אע"פ שאח"כ יאכל מהם בלא פת כלל ואפילו לבסוף אינם טעונים ברכה כלל ועיין בסמוך וכתב הרשב"א בשם הר"ז דלפי' רש"י רב פפא אשמעינן אע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל:

ואכל מקצתן בלא פת כו' שלא יהא כו'. אלא צריך שיברך לפניהם אבל אם בתחלת אכילתו אכל הפירות עם פת אין צריך לברך עליהם לדעת הטור דסבירא ליה דכל שמתחיל לאכול פת עם הפירות מוכח שבאו ללפת בהם הפת אבל הר"ר יונה מצריך שתהיה כונתו עדיין לאכול מהם עם הפת אחר כך הא לאו הכי צריך לברך לפניהם והיינו דאיכא בין כשקביעות סעודתו על הפירות בין לכשקביעות סעודתו על דברים אחרים דכשקביעות סעודתו על הפירות ומתחיל ללפת בהם את הפת ואח"כ אוכל מהם בלא פת אף על פי שלבסוף אינו אוכל מהם עם הפת כלל אינו מברך עליהם כלל וכשקביעות סעודתו על דברים אחרים צריך שילפת בהם את הפת תחלה וסוף ע"כ ובקיצור כתב דעת המרדכי דלהוציא עצמו מן הספק יאכל מהם קודם נטילה בלא פת ויברך עליהם:

ומטעם זה פוטר כל מיני משקה. וכתב הר"ר יונה דאפי' היה צמא מתחלה לא נאמר כיון שמתחלה היה צמא ולא באו בסבת הפת מברך עליו עכשיו אלא כיון שלא רצה לשתות מתחלה כדי שלא יזיקו לו המים נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא ואין צריך לברך עליהם דפת פוטרתן ע"כ. וכתב רמ"י ז"ל בסימן קע"ז סעיף ב' דנ"ל שאותן השותין יין שרוף אחר ברכת המוציא קודם שאכלו צריך לברך לפניו ואין ברכת המוציא פוטרו שאין יין שרוף בכלל משקין שאין שותין אותו לשרות המאכל ואף אם שותהו כדי לעורר תאות המאכל לא עדיף מפירות שכבר נתבאר שצריך לברך לפניהם וכ"ש השותין אותו באמצע הסעודה או אחר הסעודה קודם בה"מ שצריכין לברך לפניו שאינו בא לשרות אלא לחמם האצטומכא שיוכל לעכל ואין זה נקרא מחמת הסעודה כי מלתא אחריתא הוא נ"ל עכ"ל ומיהת ודאי אם בירך על יין קודם ששתה יין שרוף א"צ לברך עליו שהיין פוטר כל מיני משקין:

והרוצה להסתלק מן הספק כו'. ורמ"י ז"ל כתב שהמנהג כסברת רבינו דלעיל שאין מברכין על המים שבתוך הסעודה כלל:

והוא פת הבאה בכיסנין. פירש"י לעיל גבי הביאו לפניו תאנים כו' בסי' כ"ח שהוא פת שנילושה עם תבלין כעין אוביליא"ש שלנו וכו' וכן לשון הרמב"ם פ"ג מה"ב שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה ופי' הב"י סי' קס"ח דמדקאמר או שעירב בה מיני תבלין דדבר מועט הוא ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא הלכך הא דקאמר שנילושה בדבש כו' נמי אינו ר"ל שרובו נילוש בדבש כו' ויש בו רק מעט מים אלא אפי' יש בו הרבה מים כל שתערובות הדברים ניכר בעיסה מוציאו מתורת לחם כמו התבלין שאע"פ שהן מועטים אלא שתערובתן ניכר מוציאתו מתורת לחם ה"נ לישה של דבש וכו' ה"נ משכחת לה עיסה שנילושה במי פירות דחייבת בחלה ואפ"ה אינו מברך עליו המוציא דברכת המוציא לא תליא במידי דמקרי לחם אלא במידי דקבעי אינשי עלייהו ע"כ. אבל רמ"א ז"ל פי' בהפך דכיון שכתבו דנילושה משמע דעיקר הלישה היה בדבש וכו' ואין בו אלא מים מעט אבל כשיש בו מים הרבה זה נקרא פת גמור ואין מוציאתו מתורת לחם אא"כ יש בה הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר וכן נוהגים ע"כ והר"ר יונה והערוך פי' בשם ר"ח וכ"כ הטור דפת הבאה בכיסנין הוא פת שעשו כמין כיסים שממלאים אותו דבש או סוק"ר ואגוזים ושקדים ותבלין והם הנקראים רושקיא"ש די אל חשו והערוך פי' עוד בשם רבינו האי שהוא פת בין מתובלת בין שאינה מתובלת שעושים אותה כעבים יבשים (ופי' כעבים תמצא לעיל סי' י"א) וכוססים אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא וראיה לדברי הגאון וכל לחם צידם יבש היה נקודים תרגומו וכל לחם זוודהן הוה כיסנין ע"כ וכבר כתבתי דלא אזלינן בתר שמא דלחם וכתב הב"י שהם נקראים בירקוגי"ש וכתב עוד דלענין הלכה נקטינן כדברי כולם להקל שלכל אלו הדברים נותנים להם דינין שאמרנו בפת הבאה בכיסנין ואינו מברך עליהם המוציא וג' ברכות אא"כ קבע סעודתו עליו או אכל שיעור שדרך ב"א לקבוע עליו ע"כ ולפום ריהטיה לא דק דהא פסק לעיל מיניה וכן בש"ע שלו דלא תלי מידי בקביעות עצמו אלא הכל תלוי בקביעות אחרים וכדמסיק נמי רבינו וכמו שפירשתי דבריו במעדני י"ט ועיין עוד מדוני מיני לחמים שאין מברכין עליהם המוציא בפ' כל שעה סי' ט"ז ובהלכות חלה סימן ב' וג':

ונראה לפרש לחמניות היינו נבלי"ש שהן דקות כו'. וכתב הב"י סי' רי"ב בשם הכלבו דהרקיקין דקים שנותנים מרקחת עליהם אותם רקיקים הוו טפלה למרקחת שהדבר ידוע שאין באין שם לאכול לחם ואותם רקיקים אינם באים אלא לדבק המרקחת עליהם כדי שלא יטנפו הידים בדבש הלכך ה"ל הרקיק טפלה וברכת המרקחת פוטרה:

אין לסלק המפות והלחם כו'. וגרסינן בפרק חלק (סנהדרין דף צ"ב א)"ר אלעזר כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סי' ברכה לעולם שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו והא"ר אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כאלו עובד עכו"ם שנא' העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך ל"ק הא דאיכא שלימה בהדייהו [שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין דמחזי דלשם עכו"ם עביד הכי] והא דליכא שלימה בהדייהו [דמזומנים לעני] וכתב הרוקח סי' של"ב מכסין סכין בשעת בה"מ על שם לא תניף עליהם ברזל במכילתא אינו דין שיניף המקצר על המאריך ושלחן כמזבח בשלהי חגיגה ע"כ ובשבולי הלקט כתב עוד טעם אחר בשם הר"ר שמחה שפעם אחת היה אחד מברך בה"מ וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו ועל כן נהגו לסלקו בשעת הברכה עכ"ל וכתב הב"י דבשבתות וי"ט נהגו שלא לכסות הסכין ולפי טעם ר' שמחה אין לחלק בין שבת לחול ומנהגן של ישראל תורה היא ע"כ ופירש רמ"י ז"ל דלטעם הראשון דמשום לא תניף היינו כי היכא שבאם יבנה בה"מ נזכה לקיים לא תניף וזה אינו שייך בשבת וי"ט שאין בנין בה"מ דוחה אותן דומה למנהג דאין אומרים מזמור לתודה בשבת וי"ט שכתבתי בפ"ה סעיף ט"ו וכתב עוד רמ"י ז"ל שאפשר דגם לפי זה הטעם אין לחלק בין שבת וי"ט לחול דטעמא דלא תניף להזכיר לפני הש"י שלא יניף מקצר על השלחן שהוא כנגד המזבח המאריך כלומר שלא יקצר ימינו ח"ו:

ואי אמר הב לן ונבריך כו'. וכתבו התוס' דהיינו דוקא כי אמר בעה"ב אבל לא אורח וכי אסורים כולם היינו כי אמר בעה"ב אבל בשביל אורח אינם נאסרים ומדברי רבינו ירוחם נראה שאם לא אמר הב לן ונבריך משנטל הכוס לברך הוי היסח הדעת ועיין בסמוך לקמן:

עד דמברכיתו בה"מ. כבר כתבתי במי"ט דרבינו עצמו בפ' כיסוי הדם דוחה לזה הפי' אלא כדפירש"י התם עד דמברכיתו בפה"ג דהיסח הדעת אינו מזקיקו לברכה אחרונה אלא לברכה ראשונה וכתב הכל בו בשם הר"ם שכשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים וכל אחד מושיט לו כוסו מברך על כל חד וחד בפה"ג כי בכל פעם הוא נמלך וכתב עוד בשם הרי"ף אבל הקרואים בבית בעה"ב לאכול מיני פירות ומביאים להם בזה אחר זה א"צ לברך אלא על הראשון דכיון דתלה בדעת בעה"ב אינו עושה היסח הדעת כדאמרינן אתכא דר"ג סמכינן:

ולא מסתבר כבר פירשתי במי"ט דבין אכילה ושתיה קאמר דלא מסתבר לחלק אבל בין נט"י להב לן ונבריך מחלק איהו גופיה בפרק כיסוי הדם ושכן עיקר דבנט"י הוא דמצינו לברכה אחרונה אבל לא בהב לן ונבריך שאינו מזקיקו אלא לברכה ראשונה ואחרונים לא הכריעו לפסוק כרבינו בהא דכתב הכא דלא מסתבר:

בירך על היין שלפני המזון. עיין לקמן סעיף צ"ז:

בירך על הפת פטר את הפרפרת. ודוקא פרפרת שאוכלים בתוך הסעודה אבל פרפרת שלאחר הסעודה קודם בה"מ אינו פוטר דהוי כדברים הבאים לאחר הסעודה טור סי' קע"ו ועיין לעיל ס"ס כ"ז:

בש"א אף לא מעשה קדרה. ובגמרא איבעיא להו ב"ש ארישא פליגי דקאמר ת"ק בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה ואתו ב"ש למימר ל"מ פרפרת דלא פטרה להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה או דילמא אסיפא פליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטרה אבל מ"ק פטר ואתו ב"ש למימר ואפי' מעשה קדרה נמי לא פטר תיקו וכיון דלא אפשיטא נקטינן בסיפא לקולא דפרפרת פוטר מ"ק דדילמא ב"ש אסיפא פליגי והוי דיוקא דמתני' הכי דפרפרת פוטר מ"ק וכך פסק הרמב"ם פ"ד מה"ב כפי הנוסחא שבדבריו שקיימה רבינו יהושע מבני בניו של הרמב"ם ז"ל כמ"ש שם הכ"מ ופסק ג"כ דמ"ק פוטר את הפרפרת משום דאי ארישא פליגי אמרינן דמ"ק עדיפי מפרפרת ולפיכך בדין שיפטרה עדיף את הגרוע ממנו ומשום דספק ברכות להקל פסק בתרוייהו לפטור זה את זה ומיהא איכא למידק לרבינו דמפרש דפרפרת הוא דבר שמברכין עליו במ"מ ושהוא מין מ"ק אמאי לא יפטרו זה את זה שהרי מ"ק פירש שהוא דייסא ופסק לעיל סי' ז' שמברכין עליו במ"מ וכבר סתם הכ"מ את הדבר דבברכותיהן שוות שיפטרו זה את זה ולי נראה דהכא שאני שאלו הדברים הואיל ושניהם חשובים דזייני ולכך מברכין עליהם במ"מ כל אחד קובע ברכה לעצמו והיינו אי לא סלקא בתיקו אבל השתא דסלקא בתיקו ספק ברכות להקל וכל א' פוטר את חבירו ומ"מ אין עיקר הטעם משום דברכותיהן שוות שהרי לפי האבעיא לא היו פוטרים זה את זה ואע"פ שהיינו יכולים לפרש דאף לדברי האבעיא היה פוטר לת"ק זה את זה מ"מ לב"ש מי ניחא דקאמרו בהדיא דפרפרת אינו פוטר למעשה קדרה אלא ודאי שצריך לחלק בהן אע"פ שברכותיהן שוות ורמ"י ז"ל לא דק בזה:

פת הצנומא בקערה כו'. כבר כתבתי במי"ט דצריך לפרש פירורי הפת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש:

אם דעתו נמי לשתות יין אחר המזון. ובירך תחלה אדעתא דהכי כ"כ בקיצור ובטור השמיט כל זה ולא ידעתי למה:

אלא אפי' אם הבדיל כו'. ואפילו הבדיל קודם שנטל ידיו כ"כ רבינו בפ' ע"פ סי' ד' וכ"כ התוס' דהכא אלא שנראה מדבריהם דיין דהבדלה לא פטר אלא כשהבדיל אחר שנטל ידיו ומסיק הב"י סימן קע"ד דלענין הלכה נראה שאם מבדיל עד שלא נטל ידיו יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה לאפוקי נפשיה מספק ובדיעבד שלא כוון כך פוטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל ולענין ברכה אחרונה עיין בפרק ע"פ סי' ד':

אפילו בשנים. וא"נ יותר משנים דל"ש לן בברכה ראשונה בין שהם שנים או הרבה כמו שיש חילוק בבה"מ בין שהם שנים או ג' או ששה כו'. כדאיתא בפרק דלקמן והטעם מבואר התם סימן ו':

ואפילו אמר אמן לא יצא. וכתב הרוקח סי' שכ"ט שאם כוון המברך להוציאם והם כוונו לצאת יצאו ע"כ ואיכא למידק שהרי כי קבעו נמי לא יצאו אלא ע"י שיכוונו גם שניהם כדלקמן דבעי' דעת שומע ומשמיע ויצא לי הפירוש מדברי הרשב"א שכתב הב"י ס"ס רי"ג וז"ל בכל הברכות שהן של אכילה ושתיה כל שבירך האחד ושמעו האחרים בין ברכה שבתחלה בין ברכה שבסוף יצא דשומע כעונה ולכתחלה אין עושין כך לפי שאין זימון לפירות ע"כ וכן ה"נ דכותיה דבברכה ראשונה בלא קביעות לכתחלה הוא דאין עושין כן ובב"י ר"ס קס"ז שהראה מקום על תשובת הרשב"א שיכתוב בסימן קע"ד הוא ט"ס וצ"ל בסימן רי"ג ועיין עוד בדיניו אלו שאחד מוציא לחבירו בס"פ ראוהו ב"ד ומ"ש שם בס"ד:

ישיבה שלנו. בשלחן א' או בלא שלחן במפה אחת ב"י סימן קס"ז בשם הרא"ה וכתב עוד הב"י דהאידנא נמי נראה דישיבה מיהא בעי ולא תימא ישיבה לדידן כהסיבה לדידהו וכי היכי דלדידהו כשקבעו מקום לאכילתם אע"פ שלא הסבו הוי קבע לדידן אפי' לא ישבו נמי הוי קבע דכל היכא דליכא ישיבה ליכא קבע וכן בעה"ב עם בני ביתו דלקמן לדידן נמי לא הוי קבע אא"כ ישבו:

ונראה דהה"נ אם אמרו נאכל כו'. וכן אם היו רוכבים ואמרו נאכל אע"פ שכל אחד וא' אוכל מככרו שלא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד אבל אם היו אוכלים והולכים לא ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקום ואוכלין מפוזרין אין מצטרפים. תהר"י ז"ל:

והלכה כלישנא קמא. דכל שאר הדברים כולהו לא בעי הסבה ומסיק הב"י בסימן רי"ג דמיהו צריך הוכחה שהאחרים מכוונים לצאת והוכחה זו היא ע"י ישיבה שישבו יחד וכתב עוד ולפי זה לדידן אין חילוק בפת ויין לשאר דברים דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו והראב"ד בהשגותיו פ"א מה"ב פסק לחומרא כלישנא בתרא דבכל שאר הדברים כולהו לא מהני להו הסבה וכתב רמ"א ז"ל וה"ה ישיבה לדידן ולכך נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו ונשתבש בכאן רמ"י ז"ל כמ"ש במלבושי יום טוב בס"ד:

יש שאומר שאם אומר המברך סברי כו'. והמרדכי כתב שכך נוהגים ורמ"א ז"ל שדקדק לכתוב ויענו אמן היינו לכתחלה אבל ודאי דשומע כעונה ויצא אף בלא עניית אמן וכתב ב"י סימן קס"ז בשם שבולי הלקט שמצא בשם רבינו האי זה הכלל אין מסבירין אלא על היין ואין מרשין אלא על הפת מ"ט לחם שהוא רשות שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם דעתם אבל בה"מ וקידוש והבדלה שהם חובה א"צ לומר רשות אלא סברי מורי כלומר תנו דעתכם לברכה כדי לצאת ידי חובתכם והם עונים לחיים וכן יין שבתוך הסעודה א"צ ליטול רשות שהרי מכיון שיש להם לאכול א"א בלא שתיה ולפיכך צ"ל סברי מורי שהיין גורם שכרות מפני הפחד הוא אומר כך והם עונים לחיים ע"כ ורמ"י ז"ל שהשיג בדברים אלו לרבו ז"ל הוא מפני שלא ידע מאין יצאו לו הדברים שהרי אילו ידע לא היה תולה הדברים ברבו ולכך אחרי שהם בשם רבינו האי אין לנטות מהם ולשמוע לסברתו ז"ל כל שכן לחדש מנהג חדש ויהיה מן המתמיהין אע"פ שיש להשיג עליו דפת נמי חובה הוא בשבת וי"ט כדאיתא בפ' שלשה שאכלו דלא סגי דלא אכל ופירש רבינו פת וכ"ש בליל פסח דודאי חובה שיאכל כזית מצה וצ"ל דבה"מ בכל יום חובה ואגבן שאר יין של חובה משא"כ פת שאינו חובה בכל יום ומיהו מה שכתבחי בשם רבינו האי שהם עונים לחיים לא ראיתי מנהג זה אלא במשתה כשאחר שותה כוס ומראהו לחברו וא"ל שכן ישתה גם הוא כמוהו אז עונהו לחיים וסמך לזה בסוף פרק במה אשה מעשה בר"ע שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידהון עיין בפרק כל הבשר סעיף צ"ב שם כתבתי מנהגי הסעודה:

על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים. אם הוא עץ ואם הוא עשב בורא עשבי בשמים טור ס"ס רט"ז:

ומשחא כבישא ומשחא טחינה. פירש"י שמן שבו טמון הקושט כו' והרמב"ם ז"ל כתב שמן זית שכתשו או שטחנו אותו עד שיחזור ריחו נודף ומברכינן עליו בורא עצי בשמים:

כשרתא עיקרו שמן כו'. ומברכינן עליו בורא עצי בשמים ואם נתערבו בו עשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים. הש"ע:

אין מברכין עליו אלא בורא מיני בשמים. ולכ"ע בעינן שיהא עיקרן קיים קצת הלכך אם סיננו ואין בו כלום מהבשמים י"א שאין מברכין על ריחו אלא בורא שמן ערב כמו על האפרסמון וי"א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממנו אלא שקלט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן כ"כ הטור וסיים עליו הש"ע דכיון שספק הוא נכון הוא ליזהר מלהריח בו והוסיף עליו רמ"י ז"ל אלא יריח במין בושם אחר עמו ויברך עליו ויפטור גם זה ע"כ ולא הועיל לנו אא"כ שיקח אפרסמון ויברך עליו שהרי דעת האומרים לברך על השמן הזה הם אומרים לברך בורא שמן ערב ואם לזה נתכוין לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועיין סעיף קט"ז וכתב עוד רמ"י דמאי שנא ממוגמר שמברכים עליו אע"פ שהבשמים נשרפים כמו שפירש"י לעיל ותירץ דשאני התם שאף על פי שנשרף על ידי הגימור אין שריפתו נקרא מכלה אותו אדרבה הוא גורם שתמרתו עולה וריחו נודף ע"כ:

ואם היו מעורבים בתוכו עצי בשמים ועשבי בשמים כו'. ואם היו לפניו בלתי מעורבים אלא כל אחד לבדו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד ברכה הראויה לו כך מסיק הטור בשם רב עמרם ומיהו אם בירך על כולם במ"ב יצא כדלעיל וכתב הרוקח שאם באו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים מברך על עצי בשמים ואח"כ על עשבי בשמים וכתב ב"י דטעמו כבה"ג שכתב רבינו לעיל סימן כ"ה ועיין שם:

שברכת מיני בשמים כוללת הכל. ואם על כולם אמר בורא מיני בשמים יצא הלכך כל דבר שהוא מסופק בו מהו מברך במ"ב טור ודקדק הב"י מלשונו ומלשון הרמב"ם דאפילו המריח בפירות אם אמר במ"ב יצא:

וסימלק פירש"י יסמין כו' והוא מין עשב כו' ותהר"י כתבו העץ שלו הוא רך ביותר ונקרא רוסמרי"ן ע"כ והש"ע עשה שני פירושים מפירש"י ואינו אלא אחד:

ונרקוס פירש"י חבצלת וכ"כ תהר"י בשם הערוך וכתב עוד די"א אותו שקורין לירי"ו בלע"ז ויש בכל אחד ששה עלים לבנים:

האי מאן דמרח באתרוגא כו'. מיירי כגון שלקחו להריח בו כו' כמו שכתב רבינו בפרק אלו דברים סימן ג':

באתרוגא. ובאתרוג של מצוה עיין בפרק לולב הגזול סימן כ"ה וכתב א"ח בשם הר"י מפרי"ש המברך על הפת בורא מיני בשמים טועה דפת אינו נקרא בושם וכן שמעתי מרבותי וי"א שמברך בו נותן ריח טוב שהרי יש לו ריח טוב וערב ועוד בהיותו חם ע"כ וכתב עליו הב"י שאפילו על החם לבו נוקפו מלברך עליו כלל דא"כ לא לישתמט תנא או אמורא להזכירו בכלל הדברים שיש להם ריח טוב ע"כ וכתב רמא"י ז"ל דלכך אין להריח בו:

או בחבושא. וכתב הטור בשם הר"ם מרוטנבורג שכן על אגוז מושקאטא כיון דפרי עץ הוא ע"כ והמריח בקנה כתב רבינו לעיל סימן ו' דמברך עליו ג"כ אשר נתן ריח טוב כו' ועיין מ"ש שם סעיף ט"ו וכתב הש"ע שכל הבשמים שהם לאכילה מברך שנתן כו':

ברוך שנתן כו'. וכן לעיל כתב כן רבינו בסימן ז' אשר נתן וכן הגירסא בגמ' וברי"ף ואף הרמב"ם העתיק כן ובש"ע כתב הנותן אלא דבסוף כתב גם כן שנתן כמו שהעתקתיו לעיל ורמ"י דקדק לכתוב בכל מקום הנותן ועיין בפרק דלקמן סעיף ע"ב גבי הטועה בבה"מ ועיין לעיל סעיף ק"י: