שהותר מכלל בישול ביום טוב. מתוך שהותר בישול לצורך הותר נמי שלא לצורך:
קריאה במקור
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 20
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
לוקה. דלא אמרינן מתוך וכו':
שהותר מכלל חרישה ביום טוב. אי מזדמני ליה צפור וחיה לשחוט ואם היה מבקש אחר עפר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם אין יכול לקפלו וליטלו מותר לחפור לכסות בו דמן ובברייתא תניא דחייב ובבבלי בפסחים (דף מ"ד) מביא הברייתא:
לא הותרה חרישה כדרכה. אף כשהתירו לו חרישה לכיסוי בי"ט לא התירו אלא ע"י שינוי ואינו אלא שבות בעלמא משא"כ בישול כדרכו מותר הלכך אמרינן מתוך:
דר' שמעון היא. הא דמתירין ב"ש בריש ביצה שיחפור בדקר ויכסה ובית הלל דמתירין אם היה דקר נעוץ מ"מ גומא קעביד וצריכין לומר דהיינו טעמא דסבירא ליה כר"ש:
דרבי שמעון אמר. מלאכה שא"צ לגופה כגון הכא שא"צ לחרישה ולא לגומא אלא לעפרה אינו חייב עליה ואף על גב דמדרבנן אוסר ר' שמעון מכל מקום משום שמחת י"ט התירו:
ה"ג קם ר"י עם ר' אלעזר. וכ"ה בביצה:
אתה אמרת דבר זה. דמתני' דביצה כר' שמעון:
וזה. השוחט חיה ועוף בי"ט ב"ש אומרים יתפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו וכו'. א' מהם נאמר כ"ג הן. דהא אי רבי מאיר כרבי יהודה ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע חייבין עליה ע"כ לומר דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה דלר"י הכל אסור לדבריך שאתה אומר דכחרישה ממש היא חפירת דקר ולא הותרה חרישה מעולם בי"ט:
אלא ר' מאיר ור"ש אמרו דבר אחד. ע"כ לומר דר' מאיר ור"ש תרווייהו סברי דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע פטור עליה ושפיר פליגי ב"ש וב"ה בשמחת י"ט:
ולא כן סברנן מימר. לא כן א"ר יוחנן לעיל בפ' במה מדליקין (דף י ע"א) גבי המכבה את הנר דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וא"ר יוחנן ר' יוסי ור"ש אמרו דבר אחד דטעמא דר' יוסי מפני שיש לו צורך בגוף הפתילה ולדבריך הול"ל דשלשתם אמרו דבר אחד:
ה"ג אלא מילי דצריכין לרבנן פשיטין לכון פשיטין לרבנן צריכין לכון. וה"פ מאי דמיבעיא לרבנן והיינו ר' יוחנן דמיבעיא ליה הך בעי' דבסמוך בקצירת העשבים פשיטא לכם דהא גם בחופר לכסות פסיק רישיה הוא ואפ"ה מתיר ר' שמי אליבא דר"ש ומאי דפשיטא לרבנן דטעמא דמתני' דביצה משום דחרישה כלאחר יד הוא מספקא לכון אם לא אמרינן מתוך אפי' בכה"ג:
קצר לצורך עשבים. כלו' פשיטא אם קצר לצורך עשבים שחייב משום קוצר ואינו חייב משום שהוא מייפה את הקרקע כיון דא"צ לגופה שאין כוונתו בקצירת עשבים לייפות הקרקע כי אם ליהנות מן העשבים:
לא צורכה. לא מיבעיא לן אלא בקוצר לייפת הקרקע אם הוא חייב משום קוצר דה"ל פסיק רישיה שא"א לייפות הקרקע אם לא בקצירה ומודה ר"ש דחייב:
ומשום מייפה את הקרקע. שהיא תולדה דחורש או לא מחייב אלא משום חורש ולא משום קוצר דאף בפסיק רישיה פליג ר"ש:
ואפי' תימר דר"ש. כלומר הא דקמיבעיא לן לר"ש ומיבעי לן מי מודי ר"ש בפסיק רישיה או לא אבל לרבנן דר"ש דסוברים מלאכה שא"צ לגופה חייבין עליה ודאי אפי' נתכוין לקצירת עשבים חייב אתרווייהו דהא מ"מ קצר וגם הוא מייפה את הקרקע:
מיליהון דרבנן. הא דר' חייא בשם ר' יוחנן:
ה"ג מסייעין לר' שמי. דלעיל דאמר דלר"ש אפי' בפסיק רישיה פטור:
לגופו. אם לאכול הדג סחטו ממשקה שצף עליו והנבלע בו מותר לכתחלה דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך:
אם להוציא ציר. שהוא צריך למימיו חייב חטאת:
ואפי' תימר דר"ש היא דמר. הא ודאי כר"ש אמר ר"י למילתיה דלרבנן אפי' לגופו חייב דאע"ג דא"צ למימיו מ"מ הרי סחט והוציא ציר:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 086e228610b40f74d94ec646453f267049327e33c9eeb0c7423e8e4cc90c9bda