מעדני יום טוב על ברכות · הטקסט

מיכל וברוכי בהדי הדדי א"א. כדאמרי' בע"פ דף ק"ט:

אלא סעודה אחרת. והל"ל אחד גומר לשנים:

אלמא שא"צ ליטול ידיהם כו'. ומה שהקשה איך יתכן כו' מתורץ כדמסיק דחוזר לברכת הזן:

ואפשר דאע"ג כו' צריכים לברך ברכת הזן כו'. ובה"ג שלפנינו כתב בלשון הזה וגומרין סעודתן ומברכים תרווייהו סדר ברכה כהלכה נראה שר"ל באריכות הלשון הזה שצריכים לברך כל סדר הברכות כהלכתן דהיינו כל הג' ברכות:

וכדאי לסמוך על רב אלפס וה"ג וכו'. כלומר דלא כרש"י דלפירושו בלהיכן הוא חוזר דקאי איחיד מפסיק לשנים שגומר סעודתו ואח"כ חוזר לברכתו דודאי דלפירושו הלכה כרבנן דאמרי שחוזר למקום שפסק שהוא לברכת הארץ ועיין עוד לקמן:

מ"מ ג' ברכות צריך לברך על מה שאכל אחריהן. כתב הב"י סימן ר' דמשמע מדבריו שאם לא אכל אחר שהפסיק היינו דאיבעיא לן להיכן הוא חוזר ואסיקנא דאינו חוזר אלא למקום שפסק דהיינו לברכת הארץ ע"כ ובודאי דלא הצריך רבינו לברך הג' ברכות אלא לצאת ידי חובתו על מה שאכל אחריהן ואם לא אכל אין צריך לג' ברכות אבל לאו מטעמיה דהב"י דהיינו דאיבעיא לן כו' חדא דרבינו מסיק כהרי"ף וה"ג ולדידהו לא איבעי לן בהך מילתא כלל ולרש"י דמפרש לאבעיא בכה"ג הרי פירשה אפילו באכל אח"כ אלא רבינו מסברא בעלמא מסיק כך ועיין עוד בד"ח שאפרש שם פירוש אחר בדברי רבינו:

מהו אומר בבית האבל הטוב והמטיב. כתבו תהר"י וז"ל פירוש ת"ק סבר שצריך לתת שבח לבורא על הצרה הבאה עליו וכשיזכיר הטוב והמטיב שאומרים בכל יום היה אומר ת"ק א"כ מה חידוש בא להשמיענו שזה פשוט הוא שצריך לאומרו שכן אומר בהגדה שצ"ל שלש הטבות ושלש גמולות והוא הטוב והמטיב והוא ייטיב עמנו הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו ור' עקיבא היאך יכול לומר שלא יאמר אותו כלל אלא ודאי בא להשמיענו ת"ק שאפילו בלא זה שאומר כל היום שצריך שיאמר פעם אחרת הטוב והמטיב ודיין האמת ורבי עקיבא סבירא ליה דכיון שאומר הטוב פעם אחת אין צריך לחזור ולאומרו פעם שנית ודי כשיאמר דיין האמת עכ"ל ופשיטא לי מילתא שכשכתבו כך לא היה לפניהם אלא ספר הרי"ף ואישתמיטתינהו הגמ' דהא בגמרא מייתי ראיה מברייתא זו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרים אותה בבית האבל ופי' רש"י אליבא דר"ע:

ואין נראה שאין למחקו בכך. וגם תהר"י תמהו בדבר שמאחר שאומר אותו בגמרא היאך לא נאמר אותו שאע"פ שיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט והוא יודע למה עושה ע"כ ועיין כיוצא בזה בפרק הרואה סימן י"א ודעת לנבון נקל ממה שמצינו בחנוך כי לקח אותו אלהים קודם זמנו בלא חטא ואז"ל מפני שהיה קל בדעתו לשוב להרשיע:

והא דאמרינן לעיל. בגמרא ויש לתמוה שלא העתיקה רבינו והרי"ף:

הא אמרינן בערבי פסחים גרס והוא בדף ק"ו:

הלכך אין צריך לטעום כלום. ול' תהר"י ולפיכך יכול לשתות קודם שישתה המברך:

ירושלמי. בפ' דלעיל:

לא. לא גרס בירושלמי ומיהו יש לקיים הגירסא ולפרש כלו' לא פליגי:

מה דמר גרס ופירוש מה דאמר:

צריך לשפוך כו'. קודם שישתה המברך שלאחר ששתה הרי כוסו פגום ומאי מהני השפיכה ממנו:

שנים ממתינים זה לזה בקערה. כלומר בשעה ששותה האחד או חותך הלחם או ממתין שיתנו לו מן הפרוסה של המוציא שיש לו להמתינו לחבירו מפני דרך ארץ אבל כשהם ג' והאחד שותה או ממתין הפרוסה של המוציא או חותך הלחם אין לשנים להמתינו ובכאן לא באו להשמיענו אלא מפני שהוא דרך ארץ אבל לענין להניח חלקו כשמפסיק בדברים אחרים ששוהה הרבה לא דברו בכאן תהר"י:

שלשה אין ממתינין כו'. כתב ב"י סימן ק"ע שהוא כי הא דאמרינן (לעיל סימן ז') אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקים לאחד ע"כ:

פושט ידיו תחלה לקערה לאכול. כ"כ הטור סי' קס"ז והוא כדעת י"מ דבתוס' וכ"נ דלא כהשר מקוצי ותהר"י שפירשו אבציעת הברכה שהרי שנים ממתינים זה לזה בקערה קתני ועלה קאי:

רבה בר רב הונא כו' בי רב דניאל כו'. וכך הגי' ברי"ף ובגמרא רבה בר בר חנה כו' בי רב שמואל כו':

שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. וטעמא לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך יותר מדאי תוס' בד"ה כל המאריך:

כאלו האל"ף נקודה בחטף. עיין מ"ש בפ"ב סי' ג':

ה"ג בירושלמי א"ר הונא דין דיתיב למיברכה והוא עונה ולא ידע למה הוא עונה:

התם היו יודעים כו'. עיין בפרק דלקמן סימן ה':

ולא אמן קצרה. וכן הוא ברי"ף וכתבו תהר"י ויש שגורסים קצרה ויהיה ההפרש שבין קצרה לקטופה שהקטופה ר"ל שאינו מזכיר הנו"ן וקצרה שאינו מזכיר האל"ף ואפשר שקצרה ר"ל שאינו מאריך באל"ף כלל:

יתקטפו שנותיו. וכן הוא ברי"ף:

מאריכין לו ימיו ושנותיו. עיין בפרק קמא סימן ח':

למיכל. וכן הלשון ברי"ף והיא גירסא נכונה אבל בגמרא ואכיל כמו שהעתיק רש"י ומפרש ממהר לאכול וכיוצא בזה פירש רבינו לעיל סימן ט"ו דקגחין ושתי מסרהב ומכין עצמו לשתות:

אפילו כו'. אבל כהן ת"ח מצוה לאקדומיה. ואפי' הישראל גם כן ת"ח ואע"ג דבפ"ח דנדרים דף ס"ב דרשינן ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח נוטל חלק בראש וכהן מנלן דכתיב וקדשתו וכו' ומייתי לה הרי"ף בפ"ק דב"ב היינו ת"ח ישראל לגבי ע"ה בין כהן בין ישראל אבל ת"ח כהן ודאי יש לו קדימה על ת"ח ישראל שזהו דבר תורה וזהו דבר קבלה ועיין עוד בד"ח:

וליטול מנה יפה ראשון. במעשר או בצדקה כשהוא עני או בחברים המסובים בסעודה אבל לא בשותפות כמ"ש רבינו בפ' הניזקין סי' כ' ועיין עוד בד"ח:

וה"מ באותו הזמן כו'. לשון הרי"ף והוא מהגמרא דפרק קמא דחולין דף ו':

בפ' בתרא דחגיגה דף כ"ב. ושם כתבו התוס' בשם הר"י דלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק עצמו כת"ח שלא לזמן על ע"ה בידו ליטול ואין אנו מחזיקים עצמנו כת"ח לענין זה:

ברור. ובשלטי הגבורים העתיק בור והטור סימן קצ"ט העתיק גמור:

דלא דמיא להא שמעתתא. כלומר דאמרינן בגמרא לית הלכתא ככל הני שמעתתא וכדמייתי לה רבינו לקמן וכולן אינן דומים לע"ה שפשע בעצמו:

מצוה דרבים שאני. עיין בפרק השולח סימן כ"ג ובפרק אלו מגלחים סימן נ':

קאי אהא דאמר רב יהודה כו'. דבתר מימרא דלעולם ישכים כו' שהוא מפסיק לדלעיל מינייהו כמ"ש התוס' ועיין לקמן:

ואהא דקטן פורח. דסבירא ליה דדוקא כשיודע גם כן למי מברכין ותרווייהו בעינן כמ"ש התוס':

מוקי לה רב נחמן כו'. ולענין סניף לעשרה וז"ל התוספות יעמידנה רב נחמן באינו יודע למי מברכים והיינו נמי כר' יהושע בן לוי דאמר לעיל קטן כו' פירוש מוטל בעריסה עד שידע למי מברכים אבל עושים אותו סניף לעשרה ועיין מ"ש לקמן בסוף השיטה:

סבירא ליה כר' יהושע בן לוי בבהמ"ז דאמר קטן וכו'. וכן נמי בהא דאמר ט' ועבד מצטרפין:

דמשמע הא אם יודע וכו'. ולשון התוס' עד שידע כו':

נ"ל דהכי גרסינן והתירו גם כאן:

וכן פירש רב האי. לעיל קאי דבסניף לעשרה מודה רב נחמן: דמדכתיב ונקדשתי וכו'. בפרק הקורא עומד סימן י"ג:

ובלבד שיהו תשעה גדולים. עי' בפ' דלקמן ס"ס ה':

ועבד נמי איתיה כו'. והא דר"א דלעיל דשחררו משני בגמ' דלתרי היה צריך ושיחרר לחד:

בני ברית. שנימולים:

ה"ג והא דסלקי קטן ואשה וגמ' הוא פ"ג דמגילה דף כ"ג:

לשמיעה קאי. ולא ללימוד:

אלא אשר בחר בנו וכו'. ולא צריך לזה לפי שיטתו דפ"ק דקידושין סי' מ"ט דלאותה שיטה יכולין לברך וצונו ע"ש:

וחומש אחד כו'. כלומר ואי נמי חומש כמו שנוהגים אכתי דוקא העשויין בגליון:

או שמא ר"ל קרה"ת כו'. ודקאמר וס"ת ה"ק ולענין ס"ת לקרות בה למנין שבעה ונ"ל דודאי הכי הוה פירושא דירושל' דהא אתמר עלה א"ר יודן כיני מתניתא קטן לס"ת עושין אותו גרסינן:

כשהוא בן י"ג. כלומר שנכנס בשנת י"ג:

והא דמייתי עובדא דאביי ורבא. דהוו יתבי קמיה דרבה א"ל רבה למי מברכים א"ל לרחמנא ורחמנא היכי יתיב כו'. ומסתמא לא פורחים היו דאם כן מאי רבותייהו אם יודעים למי מברכים תוס':

אפי' בן י' ובן תשעה. לאו דוקא אלא כל שהגיעו לעונת הפעוטות דהיינו בן ז' או בן ח' כל חד לפום חורפיה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בן שבעה או בן שמנה אבל בבציר מהכי לא אפילו הוא חריף ויודע למי מברכים שכיון שלא הגיע לעונת הפעוטות הרי הוא כמי שאינו בן דעת וכ"כ הרא"ש בתשובה ב"י סימן קצ"ט ונ"ל דהרי"ף דנקט בן י' או בן ט' משום דכשהגיעו לשנים הללו רובם יודעים למי מברכים:

לעשרה. דדילמא אין הלכה כרבי יהושע בן לוי. כדכתב בשם הר"ר יוסף לעיל ולשלשה מהך ירושלמי:

עד שיביא שתי שערות. וכתב הב"י דמהרי"ק פי' דר"ל שיביא שתי שערות כמשפטם דהיינו שיביאם אחר שנעשה בן י"ג ויום אחד ולפי דבריו יש לתמוה דהא אסיקנא בגמרא דידן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו והיאך דתינן מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי ואע"פ שהסמ"ג כתב דמעשה רב מ"מ אינו כדאי לדחות מסקנא דתלמוד ערוך שבידינו ונראה דיש לפרש דרב נחמן נמי ס"ל כהך ירושלמי ושמפרש להברייתא דקתני ואין מדקדקים בקטן היינו לומר דאע"ג דקיי"ל בעלמא דקטן שהביא שתי שערות לא חשיב גדול דהנך שערות שומא בעלמא נינהו לענין צרוף דזימון אין מדקדקים בכך אלא כגדול שהביא שתי שערות חשבינן ליה והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אין עושים קטן סניף עד שיביא כו' אלמא דאם הביא אע"ג דקטן הוא מזמנין עליו וכשיודע למי מברכין כדאמר רב נחמן ולישנא דעד שיביא שתי שערות דמשמע דשערות ממש בעינן ולא שומא וכל קודם י"ג שנה ויום אחד קי"ל דשומא הן י"ל דלענין זה סתם וכתב סתם עד שיביא שתי שערות דהיינו לאפוקי פורח שאינם אלא פורחים ויוצאים קצת אלא בעינן שערות ארוכים כדי לכוף ראשן לעיקרן עכ"ד ועיין בד"ח:

ואפילו טבל כו'. מימרא אחרת בגמרא רב חנא בר יהודה משמיה דרבא:

אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן. ואע"ג דאמרינן בגמרא לעיל תשעה נראים כעשרה ואם כן המועט נראה מרובה ממנו וא"כ ה"נ כי איכא ששה נראין כשבעה ולא כפחות ממנו והוי רובא ומינכר נ"ל דשאני בין לשפוט למראית עיניו על מספר בני אדם דודאי שנראין לו יותר ממה שהם וכדתנן נמי במס' שבועות כעולי מצרים על מספר הרבה של בני אדם שהם ביחד אע"פ שאינם כל כך אבל להכיר בין האוכלים מי ומי שאוכלים דגן או ירק בהא ודאי בעינן רובא דמינכר לפי שאם אין כאן רוב הניכר יהיו נידונין למראית העין כאלו חצים אוכלין דגן וחצים אוכלים ירק:

דרובא דמינכר בעינן. וכ"כ הרי"ף ובגמרא איתא הכי דר' זירא קא בעי ליה מרב יהודה שמנה ושבעה ועל ששה לא בעי וא"ר ירמיה שפיר עבדת כו' התם טעמא מאי דאיכא רובא ה"נ איכא רובא ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן ופירש רש"י ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דלמא רובר' דמינכר בעינן ולפי זה לא היה להניח פשיטות דר' ירמיה משום ספיקיה דרבי זירא ותירץ הב"י סי' קנ"ז דהפוסקים מפרשים דכי אמרי' ואיהו סבר כו' לא בתורת ספק אמר כן כדפרש"י אלא קושטא דמילתא דהכי ס"ל ומ"ה לא איבעיא ליה:

וה"ה שנים דגן וא' ירק. דהב' אצל הג' רובא דמינכר הוי כיון שהם הב' חלקים שלא אמרו אלא שהד' אין מצטרפין עם הששה לפי שהוא אינו שני חלקים ולפיכך אין הד' מצטרפים עמהם. תהר"י:

ולא ידענא כו'. לישנא דרבינו:

וקשה לדבריו. כלומר ולא עוד אלא שקשה לדבריו:

ה"ג דהתם בעינן הסיבה צריך כו'. וכן הל' בתהר"י:

אבל הכא לענין ג' כו'. וז"ל תהר"י אבל בכאן שאינו תלוי בענין הישיבה שכבר עומדים שם עשרה בני אדם ושכינה שורה עמהם יש לנו להחמיר יותר בג' מבעשרה ובשלשה שהם מועטים צריך שיאכלו כולם דגן וכו':

דמשמע דלא בעינן כו'. וז"ל תהר"י שהיאך אפשר להעמיד חילוק בין י' לג' בענין הצירוף שהרי בגמרא לא העמידו אותו שלא העמידו חילוק אחר אלא בענין צירוף שמצטרף בלא דגן אבל להוציא את אחרים אינו מוציא עד שיאכל דגן אבל לענין צירוף נראה דדין אחד להם וכי היכי דבעשרה אם אכלו רובא דמינכר דגן מצטרפים האחרים עמהם הה"נ בג' כו' ע"כ ומ"מ נ"ל ליישב דהרי"ף סובר מדרב יהודה בר שילת מיירי בעשרה הה"כ כל הסוגיא ולפיכך מה שלא העמידו חילוק אלא בענין להוציא אחרים היינו לפי שהסוגיא כולה ביו"ד מיירי ולא מיירי כלל בג' ולפיכך בג' כיון שאין כאן רוב המינכר ממילא משמע דא"א להצטרף אלא עד שיאכלו כל הג' דגן וא"ת עובדא דינאי מלכא מי הוי בעשרה והא שמעון בן שטח אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי כו' ולא אמר ברוך אלהינו לא קשיא דלא היה רוצה להזכיר השם בחנם ומש"ה נמי אמר משלו כנוסח הזימון שלא בי' ע"ל סי' כ"ו וא"ת מי הכריחו להרי"ף לחלק י"ל חדא סברא היא זו כיון שאין כאן רובא דמינכר ועוד הירושלמי מוכח כדבריו כמ"ש התוס' בשם השר מקוצי דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי חדא שהרי מסיק עלה התם מתני' כרשב"ג כלומר ורבנן פליגי דלא מצטרפי ואין הלכה כיחיד ועוד דא"כ קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דהכא אר"י דלעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפילו לא טעם אלא שתייה כעובדא דר"ש בן שטח ובירושלמי קאמר רבי יוחנן לעולם אין מזמנים עד שיאכל כזית ומשמע אפי' מצטרף אלא ש"מ כאן לעשרה ובירושלמי איירי בזימון שלשה:

וה"ה ברכת המזון. שכבר נהנה וז"ל תהר"י שכיון שנהנה ונתחייב בברכה מדרבנן פוטר את האחרים וכו':

מי שאכל הוא מברך. וא"כ אין לפרש הטעם שיאכל כדי שיוכל לומר שאכלנו שאין סידור לשון הברכה מן התורה:

עד שיאכל כזית דגן. פיסקא היא:

או שמא ברכה אחת מעין שלש כו'. ומיהת אכילה בעינן:

ואיכא ברכה דאורייתא. עיין מ"ש בזה בפרק קמא סימן י"ד:

ה"ג ברי"ף תיקן להם לישראל:

עד דוד ושלמה. ומיהושע לא קשיא מעיקרא כלל דהא קרא דואכלת ושבעת וברכת במשנה תורה כתיב שנאמר אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי שהיה נחשב להתחלת כניסתם לארץ ומכיון שלמשה נאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה יהושע הוא יעבור לפני העם הזה לפיכך תיקן יהושע ברכת הארץ ולא משה אבל שתיהן הזן והארץ בפעם אחת ניתקנו:

שכולה הודאה. פי' בהמ"ז כולה הודאה היא:

ואמרינן במדרש כו'. לכך סמכוה אצל בונה ירושלים נ"ל דזה טעם אחר הוא על שתיקנו הטוב והמטיב בברכת המזון שהוא כדי לסומכו לבונה ירושלים אבל אין לפרש שאין זה הטעם על עיקר התקנה של הטוב והמטיב בבהמ"ז רק שנותן טעם למה סמכו לבונה ירושלים דלזה אין צריך טעם שמכיון שראוי לתקן בבהמ"ז לא היו יכולין להפסיק בין ברכה דאורייתא וכל שכן שאין ראוי להקדימה לכולן:

ואומר קדושת היום באמצע. דרצה הוא מעין נחמה כמו שהוא נוסחא ויעלה ויבא כתבו התוספות בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ד) שהיא תפלה ותחנונים כמו בונה ירושלים דהיא נמי תפלה:

ורש"י לא כתב כך כו' אלא הכי קאמר כו'. והב"י סימן קפ"ח כתב שאפשר שגם רב אלפס אינו מצריך לשנות ברכה זו מחול לשבת ומה שהתחיל בה בנחמנו היינו מפני שאמרו מתחיל בנחמה ולא שיהא צריך להתחיל כך בשבת יותר מבחול ע"כ:

מהו מימר רוענו. גרס בירושלמי בלא וי"ו ואזדא לה מ"ש ב"י סימן קפ"ח שבימי חרפו שמע מהמדקדקים שהיו אומרים רענו בחסרון וי"ו ושו"א תחת הרי"ש שפירושו לשון בקשה כלומר רעה אותנו אבל בכל הספרים כתוב רוענו עם וי"ו ע"כ:

זוננו. בשורק בשקל שובנו אלהי ישענו וכמ"ש הרד"א ושבולי הלקט בשם הראב"ע דהשתא אינו שם תואר אלא מתפלל לפניו שיזון אותנו ונראה שכך יש לפרש פרנסנו כלכלנו שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו. ב"י:

ה"ג דאין חותם מושיע ישראל:

כמו שמצינו בהביננו. בס"פ תפלת השחר:

שתיקנו ישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין ב' ברכות כו'. וי"ל דאע"פ שאפשר שירמוז לשתי ברכות מ"מ פשטא דמילתא לא הוי אלא מעין ברכה אחת. ב"י:

דירושלים וציון חדא היא. ששתיהן נחשבות לעיר אחת:

ארץ חמדה טובה ורחבה. גרסינן וכתבו תלמידי הר"י שהטעם הוא מפני שמצינו שנשתבחה ארץ ישראל בזה הלשון דכתיב אל ארץ טובה ורחבה וכתיב בפסוק אחר ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים וכיון שמזכיר ברכת הארץ על אכילתו יש לו גם כי להזכיר שבחה:

בברכת הארץ. גם הרי"ף לא גרס בכאן ומלכות בית דוד בבונה ירושלים:

שזו ניתנה בשלש בריתות. פירש"י בג' מקומות נתנה תורה לישראל בסיני באהל מועד בהר גרזים ובערבות מואב ונ"ל דל' מסורס הוא וגרסינן בערבות מואב קודם בהר גרזים וסיני ואהל מועד חדא מילתא היא שבשנה אחת היה והכי איתא בסוטה ת"ר ברוך בכלל ברוך בפרט כו' וכן בסיני וכן בערבות מואב שנאמר אלה דברי הברית אשר צוה ה' ופירש"י בתר קללות וברכות כתיב מלבד הברית וגו' אלמא כברית ערבות מואב בברכות וקללות כך ברית בחורב ודהר גרזים ודהר עיבל לא איצטריך לאתויי קרא דעלה קאי ובה איירי ע"כ ומ"ש בפרש"י דהכי כתיב ושמרתם את דברי הברית וגו' לפום ריהטיה כתב כמו שהוא שם בגמרא אבל הוא עצמו כתב שם דושמרתם את דברי הברית הזאת לא גרס ליה הכא ותהר"י כתבו בג' בריתות אלה דברי הברית מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ובפרשת אתם נצבים לעברך בברית ע"כ וכך מצאתי להרמב"ם בפ"ב מה"ב:

וזו בי"ג. ואע"פ שאין כולם נאמרו בלשון כריתות ברית כמו והיה לאות ברית את בריתי הפר שאינם אלא סיפור דברים וכבר כתבתי בזה בתוי"ט בפרק ארבעה נדרים בסופו ע"ש:

וכל החותם מנחיל ארצות כו' ה"ז מגונה. ונ"ל דטעמא משום דמנחיל ארצות שייך גם לשאר עמים שהנחילם ארצות ואנו צריכים שיברך על הנחלת א"י ביחוד ב"י סימן קפ"ז:

ה"ג ומושיע ישראל בבונה ירושלים:

מקדש השבת ישראל ור"ח. בגמ' ל"ג ור"ח וגרס והזמנים והרי"ף גורס לתרוייהו והזמנים ור"ח:

מאי קמ"ל. תימה דלעיל בגמרא פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות מ"ד צריכה מלכות קסבר דרבנן ומאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא דהוה ברכה סמוכה לחברתה א"כ ה"נ נימא דרבי יוחנן הא קא משמע לן דקסבר דרבנן:

הלכך אין לומר אבינו מלכנו. דא"מ נמי חשוב מלכות שהרי חד מהני דמדכרינא בהטוב והמטיב הוי האל א"מ וחשבינן ליה כהזכרת מלכות ומ"מ יש להסתפק בזה שהרי באתה גבור ובקדושת השם בי' הימים ובהשיבנו ובסלח וברפאנו ובאהבת עולם ובאמת ויציב ובאמת ואמונה וכן רבים בברכות סמוכות מזכירין מלכנו והדברים צריכים תלמוד כ"כ הרשב"א ותירץ הב"י דבבונה ירושלים אין להזכיר שלא להשוות דרקיעא ודארעא ובברכת הארץ נמי לא שלא לעשות מעולה מברכת בונה ירושלים ולכך בהטוב אין מוסיפים ולא גורעים משלש ובשאר הברכות אם רצה מזכיר ואינו נמנע:

רענו גרסי' וכמ"ש לעיל:

וכן אין לומר בשבת מלכות עם הקם. פירוש שבשבת היו אומרים הקם מלכות בית דוד משיחך וקאמר שלא יאמר ג"כ מלכותך וז"ל הטור וכן בשבת אין לומר מלכותך אלא מלכות בית דוד עבדך משיחך וז"ל הב"י בשם הרשב"א א"א ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך אלא הקם מלכות בית דוד:

דחשיבא מטבע קצרה. פירש"י ודומה לברכת הפירות והמצות ועיין מ"ש בפ"ק סי' י"ב:

באהבה לאות ולברית. אומרים בשבת באהבה ולא ביו"ט דשבת במרה נצטוו וקבלוה באהבה ושאר המצות שקבלו בסיני לא קבלו באהבה שהרי לא קבלו התורה בסיני עד שכפה עליהם ההר כגיגית ויו"ט בכללם ואומר בשבת לאות ולברית שכ"כ ושמרו בני ישראל את השבת וגו' מה שלא מצינו כן ביו"ט. רמ"י ז"ל:

לששון ולשמחה ולזכרון. בגמרא ל"ג לששון וברי"ף ל"ג ולזכרוי וכן הוא בטור סימן קכ"ח ועיין לקמן:

ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא. משום דר"ח לא שייך ביה שמחה או דילמא כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' אלמא איתקש ר"ח למועד טור סימן קפ"ח:

ה"ג ויו"ט לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון. וכן הוא בטור וצ"ע דלעיל לא כתב ולזכרון:

כדאמרינן לעיל. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ט:)

אלא חוזר לתחלת רצה כו'. מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא וגם קשיא לי דאמאי מייתי כלל מבספר וכתוב דלא אתמר בגמרא ולא מייתי דהך דאתמר בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואולי דההוא איכא למדחי כיון דמקום של ר"ח בעבודה הוא:

בבהמ"ז אין מחזירין אותו. כשהתחיל הטוב והמטיב אבל אם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב הא אמרן דאומר ברוך שנתן כו' ועיין בדברי חמודות:

בפ"ק דמגילה. נ"ל שצ"ל בפ"ק דתענית והוא בדף י':

א"ל אין. בגמ' איתא דרב עמרם שאלו לרב נחמן והשיבו אין דא"ר שילא כו':

משמע הכא כו'. דבגמרא אינו מפורש בהדיא פת וא"נ איתא הא מצינו בכמה מקומות בלישנא דרבינו דלא דייק בהא וכתב משמע על דבר המפורש בהדיא:

של פסח וליל יו"ט כו'. דחייבים לאכול פת כדלקמן וא"ת ושמואל אמאי נקט ר"ח י"ל דיו"ט לא פסיקא ליה:

אפילו בתפלה אין מחזירין אותו. כדאיתא בס"פ תפלת השחר:

דחייב לאכול פת ביו"ט משום שמחה כו'. והא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר כלומר דבבשר הוו שמחה אבל ודאי דפת בעי בהדיה כדמסיק דעיקר אכילה הוא לחם ובהכי לא קשיא דבר"פ דלעיל (ברכות דף ל"ה) סוף ע"ב וכן בפרק הרואה (דף פ"ז ע"א) [סי' ט"ו] לחד שירויא אין הפת משמח אלא כדאמרן דעיקר שמחה בבשר אבל עם הפת:

חייב לאכול כזית כו'. עי' בפ' הישן סי' נ"ב:

ופחות משיעור זה א"צ לברך. אפי' מדרבנן כדחזינן כו':

הכא קי"ל רבי יוחנן בשיטתיה. והרי"ף כתב והלכתא כת"ק והשתא אין צריך לטעם דמכיון ששנאו רבי בלשון סתם הלכה כמותו וכ"כ רבינו בעצמו בשם הרי"ף בפרק כל הכלים סימן ה':

דאכל כזית מברך כו'. ר"ל הא דאמרי' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ח) אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף וכן מפורש בתוס' דמהא דייקי:

ה"ג ועוד רבי יוחנן אמר וכן הוא בתוס' לראיה אחרת דהלכה כר"מ מלבד הני ראיות דבסמוך אבל קשה דמה ראיה מרבי יוחנן כיון שאביי נחלק עליו וקי"ל דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ונ"ל לתרץ דאביי לא אתא אלא לתרץ שלא נצטרך לחלוף השיטה אלא אפילו לא נחלוף לא קשיא אבל מ"מ לר' יוחנן נשמע שאמר מוחלפת השיטה שלפי שהיה קרוב לחבור המשניות שהרי היה לומד לפני רבי המחבר המשנה קרוב הדבר שמדרך קבלתו הוא שאמר שמוחלפת השיטה ואביי לא נחלק על רבי יוחנן אלא לרווחא דמלתא מתרץ ולהגדיל תורה:

שישתה פחות מכזית. פירש הטור בס"ס ק"צ דהיינו דוקא בשאר שתיות אבל בשתיה הטעונה כוס לא סגי בפחות מכמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית כדאיתא בפרק ע"פ סימן י"ח: או רביעית. כתב הב"י סימן ר"י שצ"ל שסובר רבינו דשיעור רביעית שוה לכביצה שאם הוא פחות מכביצה היאך היה מסתלק מן הספק בשתיית רביעית ע"כ וצ"ל דכביצה דקאמר היינו קרוש וכלומר דשיעור רביעית בלח הוה כמו בכביצה בקרוש דאלת"ה הא קי"ל דלוג שיעור ששה ביצים א"כ הרביעית ממנו הוא ביצה ומחצה אלא כדאמרן ומ"מ תמיהני דבריש פרק המוציא יין דיין לח רביעית כי קרוש הוי בכזית ואיכא מאן דאמר דרביעית קרוש הוי פחות מכזית בלח והרמב"ם בפרק ג' מה"ב פסק בהדיא שאין מברכים ברכה אחרונה אלא ברביעית וכתב שם הכ"מ דטעמו משום דאשכחן באכילת איסורים שבתורה דחייב בשתיית משקים אסורים ברביעית דומיא דאוכלין בכזית ע"כ אבל אין נראה לפרש כן בדברי רבינו לכן הקרוב אלי להגיה בדברי רבינו שצריך להיות או רוב רביעית והיינו שיעורא דטעימת כוס של חיוב כמ"ש לעיל בשם הטור ואע"פ שהטור בעצמו סיים וכתב דבכוס של ברכה שא"א לשתות פחות מכזית דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית הלכך ישתה רביעית שלם ע"כ ומה אעשה ודאי שהנוסחא בדברי רבינו כך היתה אבל נראה לי מה שכתבתי שהגירסא שבדברי רבינו היא רוב רביעית אך גם בתשובה לרבינו הרא"ש כלל ד' סימן י"ד כתוב רביעית וצ"ע להגיה שני חבורים בענין אחד ועיין עוד בדברי חמודות גם בקצור המעדני יום טוב:

במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. תלמידי הר"י:

שאכלנו משלו. ל"ג משלו לפירוש הרי"ף שכתב רבינו לקמן:

ואם אמר ברכו אין תופסין אותו. שהרי כולל עצמו ג"כ במה שאמר שאכלנו כו'. כן פירש רמ"י ז"ל:

דכי היכי דאמרי' לעיל וכו'. וכ"כ ג"כ תהר"י בשם הר"י ברצלוני וקשה לי דלפי מ"ש לעיל בשם תהר"י דטעמא התם לפי שנברך הוא לשון ציווי לאחרים וא"כ שאני הכא שאמר המבורך וכלל עצמו בברכת הש"י ונ"ל דאפ"ה לא סגיא דהך כולל שבהמבורך אינו אלא שכולל עצמו בהודאתו שהשם הוא מבורך אבל האחרים שעונים ברוך הם מברכים להש"י ובזה צריך הוא ג"כ שיחזור ויברך ג"כ כמו האחרים:

תניא נמי הכי. ל"ג אלא גרס כיצד רבי אומר והוא סיפא דברייתא דלעיל אם ת"ח הוא אם בור הוא:

ומטובו חיינו ה"ז בור. א"ל אביי לרב דימי והכתיב ומברכתך יברך בית עבדך לעולם בשאלה שאני פירש"י שהשואל שואל כעני על הפתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה והכתיב הרחב פיך ואמלאהו פירש רש"י הרחב פיך לשאול כל תאוותך ומשני ההוא בד"ת כתיב:

ה"ג בהרי"ף דעביד לן ניסא:

דמתחזי כמאן כו'. הוא לשון הרי"ף ואם כן לא גרסינן משלו והתוספות כתבו על המזון ה"ז בור דמשמע דמברך לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו ע"כ ולפי זה גרס שפיר משלו ורש"י כתב דל"ג משלו וצ"ל דהיינו טעמא דב"י שכתב דנראה מדברי רש"י כפירוש הרי"ף אע"פ שהוא כתב לפי' הרי"ף בשם הרשב"א:

שאכלנו משלו. ל"ג משלו כמ"ש לעיל:

שלא היו יוצאים בבהמ"ז. וכך העתיק הטור בסימן קצ"ג וכ"כ התוס' לקמן ריש סימן ל' כמו שאעתיק לשונם שם וכתב הב"י דבהמ"ז לאו דוקא אלא חובת הזימון קאמר דאלו ידי חובת בהמ"ז אע"פ שלא ישמעו מפי המברך היו יכולים לצאת ע"י שיברך כל אחד לעצמו דאין סברא לומר שצריכים לשמוע כל הברכה מפי המברך ואינם רשאים לברך כל אחד בהמ"ז לעצמו דאדרבה טוב שיברך בהמ"ז כל אחד לעצמו בלחש ע"כ וכמו שאכתוב בסוף פירקין:

דלא גרע ממי שבא בתוך הסעודה כדלעיל סימן ט': כתב הרי"ף אמר ר' עקיבא מה מצינו כו'. רי"א ברכו את ה' המבורך ומנהגא כרבי ישמעאל ונראה לי להגיה כן בדברי רבינו דבלי ספק שנשמטו מידי הסופר המעתיק:

עד עשרה נחלקים. כלומר נחלקים בענין שיוכלו לזמן אבל לא שיתחלקו אחד אחד או שנים שנים בענין שיפטרו עצמם מזימון. תהר"י:

היו בכל אחת ארבעה. ושל שלשה דקאמר היינו שנשארו שלשה:

דרבותא קמ"ל. כלומר דבר גדול קמ"ל:

הרי אלו מצטרפין לזימון. דכיון שרואין אלו לאלו כמו אם היו אוכלים כולם בחבורה אחת דיינינן להו. תלמידי הר"י:

השמש מצרפן. כלומר אע"פ שאין רואין אלו את אלו כיון שהשמש משמש לב' החבורות כחבורה אחת דיינינן להו. תהר"י:

דאורחא דמלתא נקט. והתוספות כתבו דמשום חידוש דסיפא נקט דאפילו בבית אחד אם לאו אין מזמנין:

והוא שנכנסו משעה ראשונה ע"מ כן. וכתב הרשב"א שנראה דאפילו לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דה"ל כהסיבו יחד וכ"כ הראב"ד ז"ל מכאן שאפילו ברכת הזימון בעי הסבה אבל ראיתי לגדולי המפרשים שפירשו דברכת הזימון אינה צריכה הסבה ע"כ וא"כ לפי מסקנת רבינו בריש הפרק שאע"פ שלא ברכו ברכת המוציא ביחד נקבעו לזימון בשתי חבורות נמי לא בעינן שיכנסו מתחלה עמהם להצטרף יחד ואפשר שיש לחלק בין צירוף דחבורה אחת לצירוף דשתי חבורות. ב"י סימן קצ"ה:

בית נשיא. פי' חופה ועי' בפ' הישן סימן מ"ה:

והוא מזמן. פי' האמורא:

במסכת ידים פ"ק. וה"ג שנפל לתוכן דיו קומוס אבל גם בטור ריש סימן ק"ם השמיט דיו:

ושמא יש לחלק. עיין בדברי חמודות:

ופי' דמיירי במים אחרונים. ונראה דה"ה הנוטל קודם קידוש לנקיות בעלמא אלא שאפשר שהראב"ד סבירא ליה כהמפרשים דנוטלין קודם קידוש לסעודה כמו שיתבאר כל זה בפרק ע"פ ומש"ה לא כתב אלא במים אחרונים ומשום לילי פסחים לחוד לא חש למכתב:

ה"ג בד"י דמשי ביה ידיה וחוזר ומברך עליה. ונראה לי דגרסינן תו וחכ"א בין כך ובין כך מברכים עליו בפה"ג ואין נוטלין הימנו לידים ואהא דאמרו חכמים בין כך ובין כך מברכים עליו בפה"ג מקשינן בגמרא למאי חזי פירשו התוספות ולמאי אשתני לעלויא ומשני לקורייטי פירש"י פיישו"ן בלע"ז ובלשון חכמים אנומלים ואלונתית ע"כ ורי"ף כתב וקיימא לן כחכמים ואין להגיה זה דבסי' דלקמן כתב רבינו פסק ההלכה:

פי' ליטול ידיו כו'. וכ"כ גם שם והוא פירוש הרי"ף:

אי לא ממאיס. שהקערה מליאה פירות או דברים כיוצא בהם שאפי' יפלו על הפת לא ימאס בכך שרי ולא אמרינן שהוא מזלזל בפת לאפוקי שאם היא מלאה יין וכיוצא בו מדברים שכשנופלים על הפת הוא נמאס ב"י סי' קע"א ונסתפק במליאה מרק מה דינה אע"פ שהר"ר יונה כתב דסומכים שאין הפת נמאס ע"י מרק כמו ע"י יין מדברי הטור אין נראה כן ועיין בד"ח:

כיון שאוכלין הפת את"כ. דאי לא אכיל ליה ליכא מאן דאכל ליה אחר שהכניסו זה לתוך פיו ונמצא שהפסיד זה האוכלים בידים אבל כשאוכלו אח"כ ליכא משום הפסד אוכלין אלא שעושה צרכיו בפת ובמידי דלא ממאיס שרי לשמואל ואיהו שאוכלו אינו נמאס עליו ולהכי שרי כך פירש הב"י:

פירוש שראוין לאכול אלו עם אלו. תמיהה לי דא"כ למאי תו קתני התם בסוף הפ' אין אוכלים אוכלין באוכלין אא"כ היה אוכלם בבת אחת הא היינו הך דהכא ותרתי ל"ל והב"י כתב ללשון הזה שהבאתי בשם הגהות מיימוני שכתבו כן בשם מסכת סופרים וכתב ב"י דהרי מפורש כפירוש הרא"ש משמע דאין שתי הגרסאות ביחד במסכת סופרים אלא או הא או הא אלא שנלמד מגירסא זו המפורשת לגירסא זו הסתומה אבל במסכת סופרים שלפנינו גרסינן לתרווייהו ואם פי' שתיהן שוות קשה תרתי למה לי:

הכי גרס הב"י שהן ראוין לאכילה לאפוקי שאינם ראוים לאכילה דכ"ש אם כו':

דכשישתמש מעשה עץ שימש. כלומר דאי נמי משתמש שמש מעשה עץ ולא איכפת בהכי דהא אינו אלא עץ בעלמא כיון שאינן ראוין לאכילה ויותר נ"ל לפרש דקאי אסוף לישנא דברייתא ואין אוכלין כו' אלא אם כן ראוין לאכול ומפרש השתא טעמא דאין אוכלים כו' דכשישתמש כו' אלא שהפסיק לפרש בתחלה לשון הברייתא שהן ראוין לאכילה מהו ואח"כ מפרש עכשיו הטעם למה אין אוכלים וכן הוא הסדר הנכון לפרש קודם לכן פירוש הענין והלשון ואח"כ לפרש טעמא דמילתא:

במקום כף. ואינו אוכלן ביחד הדייסא והפת ואע"פ שיאכלנו אח"כ הפת אסור מפני שהוא זלזול לפת שמשמש מעשה עץ בעלמא משא"כ כשאוכלן בבת אחת דאז לא מחזי שהפת טפל לדייסא אלא שהדייסא טפלה לפת שהוא נוטל אותה ללפת בו את הפת כך פי' הב"י:

ולא ממאיס הפת כו'. ולפי מה שפי' הב"י לעיל ובסמוך לקמן לא אתא רבינו אלא לומר שא"צ שיאכל הפת עם הדייסא ביחד דלא ממאיס ליה לדידיה אבל מ"מ צריך שאח"כ יאכל הוא את הפת משום הפסד אוכלין דליכא דאכיל ליה אחר שהוא הכניסו לתוך פיו כך נ"ל:

שהיו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא. שהיו מכוונים לצאת י"ח מסכת סופרים ולכן היו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא שאז היה נראה שהדייסא היתה באה ללפת את הפת ואע"פ שלא היו אוכלים בכל פעם אלא מעט מהפת מ"מ בהכי סגי להראות שאין הפת משמש לדייסא וגם נראה שהיו אוכלים לבסוף כל אותה פרוסה דאל"כ מה שישתייר ממנה מאחר שהכניסו לתוך פיו לא חזי לאכילה לשום אדם ואיכא משום הפסד אוכלים כ"כ הב"י:

מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה. עיין בזה בדברי רבינו לקמן סימן ל"ה:

בר מאין סומכין דשרי אי לא מאיס. אבל זריקה אפילו לא מאיס שזורקו במקום נקי אסור כ"כ התוס' ופי' הב"י די"ל דזריקה שאני דהוי ביזוי טובא ועוד דזריקה לא מקריא צורך אכילה כמו סמיכת קערה ועי' בד"ח:

אבל לא בימות הגשמים. וכתבו התוס' אע"פ שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו מ"מ כשהן נופלין בטיט נמאסין וכתב הב"י דמשמע מדבריהם שאפילו כשהם בקליפתן אין זורקים אותם בימות הגשמים וסיים רמ"י וז"ל וכ"ש שיש ששוברים אותם בשיניהם:

אבל לא חתיכות. כך גירסת הרי"ף וכתבו תהר"י לא חתיכות של בשר ולא ככרות של פת כגון אמגוזי ורמוני כו' וכתב הב"י דנראה דאפילו באין קליפתן עליהם קאמר שהרי מאחר שאינם מתמעכים ע"י הזריקה כל שזורק על גבי מקום נקי אינם נמאסים:

אלא שלא היה יכול לברך ודמיא לטבילה דלקמן דכיון דמעיקרא לא הוי חזי לא אדחי ועיין בפ"ג סימן ב':

משום שנראה ונדחה דמחלקים בגמרא בין היכא דמעיקרא לא חזי כההיא דטבילה דלקמן דמעיקרא לא חזי ודיחוי דמעיקרא לאו דיחוי הוא ולכי מיתקן הרי הוא מברך אבל הכא מעיקרא איחזי וכיון דגמר סעודתו אדחי הואיל ואדחי אדחי: