מעדני יום טוב על ברכות · הטקסט

כדאמרי' בר"פ בכל מערבין תנן הנודר מן המזון מותר וכו':

קודם נט"י. לטעמיה דסובר דההיא דתיכף לנטילה ברכה קאי נמי אמים ראשונים כמו שאכתוב בס"ד לקמן סימן ל"א:

ישב במקום סעודתו. נראה שהוא כדי להראות שהוא קובע מקום לשתות כדי שע"י ברכה זו יצא י"ח בכל הסעודה ב"י סי' קע"ד:

ויברך על המים אדעתא כו'. דכיון שמברך על דעת לשתות בתוך סעודתו כל פעם שירצה תו לא הוי נמלך ב"י שם:

ה"ג לשתות תוך הסעודה שאני יין דגורם ברכה לעצמו:

תליסר ריפתא כו' מן תלת לקבא. וכן הוא בגמ' אבל ברי"ף גרס תריסר ריפתא כו' ופי' תהר"י כלומר שבג' מהם היה קב אחד ונמצא שאכל שיעור ארבעה קבין. ע"כ:

ולא בריך בה"מ ושלש ברכות. אף על פי שרש"י לא פירש אלא שלא בירך לאחריו וכן כתבו גם כן תלמידי הר"י מכל מקום נראה פירוש רבינו ואף על פי שרב נחמן לא הוכיח עד לבסוף זהו לפי שלא היה יודע אם יאכל הרבה:

עדי כפנא הוא. רש"י לא גרס הוא ומפרש עדי עד אלו כו' וברי"ף גרס הוא וגרס עדיין מר כפין הוא והוא לשון בתמיה:

ולבסוף מעין שלש. אע"פ שאין הגירסא כן ברי"ף שבידינו אלא לבסוף ולא כלום ולעיל סימן ח' אמרינן דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ"ר וכן פירש הש"ג לדברי הרי"ף וכן דעתו לעיל גבי אין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין ריש סימן כ"ו אבל דעת התוספות שם כדברי רבינו:

והיכא דאכלינהו בתורת קביעות כו'. מלשון הזה משמע כפירוש הראב"ד דבדידיה תלי ולא באחרים וגם מדקאמר ומסקנא כו' א"כ משמע ודאי דבעי למימר דלא כרב נחמן דאי כרב נחמן דתלי באחרים א"כ למאי הוצרך לומר ומסקנא כו' וגם מדהביא לרב יהודה דמסיק בדקבע עלייהו משמע דאיהו קבע עלייהו ולא תלי כלל באחרים וכ"ש לפי הגירסא שברי"ף דגרס דאמר רב יהודה כו' דמייתי לראיה ואי רב יהודה תלי קביעות באחרים כמו רב נחמן מה הוצרך לראיה מרב יהודה דמאי אולמיה מרב נחמן והיה נראה לומר שבא להוסיף במסקנא זו שצריך ג"כ שיהא הוא קובע עליו ותרתי בעינן שיאכל כשיעור שאחרים קובעים עליו ושגם הוא קובע עליו עכשיו וכן יש לפרש בקיצור אלא שאין נראה כן מלשון הטור סימן קס"ח ולכן נ"ל שאע"פ שאין המסקנא אלא כדברי רב נחמן מ"מ כיון שבגמרא בתר הכי פליגי ואיכא דסברי דמברך המוציא אפילו בדלא קבע לכך קאמר דמסקנא לא קאי הכי דאמר רב יהודה כו':

מכאן משמע כו'. בתוס' דייקי הכי מעובדא דלעיל מהך דרב פפא איקלע כו' בתר דגמרי סעודתייהו כו' שקיל רב פפא וקא אכיל א"ל לא ס"ל מר גמר אסור מלאכול א"ל סלק אתמר וי"ל דרבינו ס"ל דמהתם ליכא למשמע כולי האי שכך היה דרכם דהא לא קאמר אלא סלק אתמר כלומר אם סילק אבל לא שכך היה דרכם ומנהגם אבל מעובדא דהכא דקאמר אנן אתכא כו' משמע שמנהגם היה לסלק ומש"ה שייך לומר אנן אין סילוק הסעודה תלוי בו דאתכא כו':

שמקפידים להסיר כו'. כלומר שמקפידין שלא להסיר כו':

אין לסלק כו'. לשון התוס' אין נאה לסלק כו':

שלש תכיפות הן. יש ששואלין למה לא אמר ד' דהא איכא אחרינא דהיינו תיכף לנטילה סעודה בפ' אלו דברים (ברכות דף נב) וי"ל דלא מנה אלא הני דילפינן להו מקראי. בירושלמי תיכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך וסמיך ליה ושחט תיכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה שהוא תפלה תיכף לנט"י ברכה דכתיב שאו ידכם קודש וברכו את ה' כ"כ תהר"י וקשה לי דלירושלמי הך דתיכף לנט"י ברכה בנט"י ראשונים קאמר דהא מסיק התם עלה כל מי שהוא תיכף לנט"י ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה וכן פי' הטור סי' קס"ו בשם רבינו דלירושלמי במים ראשונים מיירי מדקאמר אינו ניזוק בכל אותה סעודה ופי' הב"י דהכי דייק דאי קאי לנטילה אחרונה א"כ כבר סעיד ומאי דהוה הוה ע"כ ול"נ דמהא דמייתי מקרא דשאו ידכם משמע נמי דבמים ראשונים מיירי דאי באחרונים אדרבה צריך שישפיל ידיו אבל בראשונים צריך שיגביה ידיו כדאיתא פ"ק דסוטה כתבו רבינו בפרק כל הבשר סימן י"ח אבל התוס' דפרק אלו דברים תירצו בענין אחר מאי דלא קאמר ד' תכיפות הן דהא איכא נמי תיכף לנטילה סעודה דמשום דשנויה במשנה לא חש למתנייה ע"כ כלומר דמתוך המשנה שמעינן לה להך דתיכף לנטילה סעודה:

לפירש"י כו' עד דמברכיתו בה"מ. כ"כ בפירש"י דהתם אבל בפרק כיסוי הדם פירש"י עד שיברך לפניו וכ"כ רבינו שם בשמו ודחה לפירושו דהכא וגם בפ' ע"פ סימן י':

ויש מחלקין בין שתיה לאכילה. וז"ל תהר"י אלא כל זמן שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל ואע"פ שלענין יין כיון שסילק דעתו מלאכול ואמר הב לן ונבריך אסור לו לשתות עד שיברך בענין הפת אינו כן אלא אע"פ שסילק דעתו מלאכול ואפילו סילקו השולחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילת הפת (דאכילה יש לה קבע שפעמים שאדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה משא"כ שתיה שאין לה קבע כ"כ הרי"ף בפרק כיסוי הדם ודברי ב"י בפירוש דברי הר"ן צ"ע מאד) ואחר שנטל ידיו אין לו לשתות ואפי' בברכה שכיון שנטל ידיו יש לו לברך דתיכף לנט"י ברכה מפי מורי הרב נר"ו ע"כ ומבואר בדבריו שסובר דפירוש דאסור לכו למישתי עד שיברך לפניו כפירש"י דכיסוי הדם:

ולא מסתבר. אלא תרוייהו כהדדי נינהו ודין שתיה כדין אכילה מיהו הב לן ונבריך ונטל ידיו דמדמי להו להדדי היינו דוקא לפירש"י ורשב"ם דמפרשי עד דמברכיתו דקאמר דהיינו בהמ"ז ומכיון דס"ל דהב לן ונבריך הוה היסח הדעת להצריך ברכה אחרונה א"כ כ"ש נטל ידיו שצריך שיתכיף לו הברכה אבל למפרשים עד דמברכיתו היינו ברכה שלפני השתיה וכך הסכים רבינו בפרק כיסוי הדם איכא בינייהו דהב לן ונבריך ונטל ידיו דבנטל ידיו צריך שיתכיף בהמ"ז ולא סגי ליה שישתה או שיאכל אפי' בברכה שלפניו:

דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליו במ"מ. אע"ג דלעיל ס"ס י' פסק רבינו דלא כר"ח אלא אפילו לית ביה תוריתא דנהמא דמברכין עליו המוציא לא נחית הכא רבינו לכתוב דברי ר"ח אלא לפרש הפרפרת שהוא פת לאפוקי מפרש"י שמפרש כגון כסני כו' וממילא דלפי הפסק דלעיל יש לפרש פרפרת פרורי לחם דק דק שדבקם עם מרק או דבש ואין בהם תואר לחם והטור סי' קע"ו לא דק בהא:

שהן חלקא גרסינן ובסימן כ"ו פירש דהיינו דייסא:

אבל בשאר ימות השנה בירך כו'. כך היא גירסת הרי"ף ובגמרא גרסינן אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס ופירש"י דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד:

במסכת נדרים כו'. וכ"כ תהר"י ולא מצאתי רק בפרק ד' כוס בית המרחץ אך שם פירש רבינו של מים חמין ויום הקזה איתא בשבת ס"פ מפנין:

במקצת ספרים. ר"ל בגמרא:

אבל במקום שהיין מצוי כו'. והוסיף עוד רבינו לקמן לומר שאם דעת האדם כו':

נ"ל דהכי גרסינן. ודאמרינן פטור ובס"א גרסינן והא דאמרינן:

ה"ג ברי"ף יין שלאחר המזון צריך לברך עליו ואינו נפטר. ונראה לי דגרסינן שלאחר ברכת המזון:

איתמר לכו למישתי. עיין בדברי רבינו סוף סימן דלעיל ומ"ש עליו:

להא דר' יהושע בן לוי. דאמר לעיל מיניה בגמרא דל"ש אלא בשבתות וי"ט כו' משמע דבימים תליא מילתא:

אלמא ר"י אית ליה יש קידוש כו'. וכ"כ התוס' ומרב נמי מצי למידק וכן דייק התם רבינו ותוס' בע"פ ואלא מיהת קשיא דהא רבינו ותוס' פסקו התם כשמואל דאית ליה דאין קידוש אלא במקום סעודה וא"כ יש לחלק בין קידוש להבדלה וי"ל דמ"מ לית לן למעבד מחלוקת אלא לומר דאף שמואל מודה שבמקום אחד יוצא ביין של הבדלה שאין לברך על שבתוך הסעודה:

וכן הלכה כו'. יש לדקדק למאי דמסיק רבינו ס"ס כ"ז דדין ג' דרב פפא אינו מצוי האידנא לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת א"כ גם זה הדין אינו מצוי בינינו ולמאי צריך לפסוק הלכה וכ"כ התוס' דאין אנו צריכים לאותו פסק דאין אנו מושכים ידינו מן הפת כלל ע"כ וכ"כ תהר"י ומיהו י"ל דאע"פ שאמר רבינו שאינו מצוי בינינו כו' מ"מ אי אשכח מאן דמרגיל עצמו בכך הוצרך לפסוק הלכה שיהא יודע את הדין וכה"ג כתב רבינו עצמו בס"פ ראשית הגז ועוד הרי כתבתי לעיל שם בד"ח סעיף פ"ב בשם הטור דאף בימינו נמצא הדין בסעודות גדולות:

אחד מברך לכולן. כלומר צריך שאחד יברך לכולן משום דברוב עם הדרת מלך כב"ה באור הבדלה פרק אלו דברים סי' ג' ושוב מצאתי כדברי בשם הרמ"ך בכ"מ פ"א מה"ב:

בא להם יין בתוך המזון כו'. אפי' הסיבו יחד לאחר המזון אם הסיבו יחד א' מברך לכולן. טור סי' קע"ד:

והוא אומר על המוגמר. פירש"י אותו שבירך על היין וכו' וז"ל תהר"י פירש"י ז"ל דאסיפא קאי וה"ק אותו שבירך לאחר המזון ופטר את האחרים הואיל ונתנו לו מעלה אחת ניתן לו גם מעלה אחרת ומברך על המוגמר ופוטר את האחרים ואע"פ שאין דרך להביא המוגמר אלא לאחר סעודה כלומר לאחר בהמ"ז ובאותה שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבים לתת לזה לברך אפ"ה עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם בהמ"ז אותו שבירך על היין שלאחר המזון מברך על זה ע"כ ויש לדקדק לפי' הזה דבגמ' אמרי' והוא אומר מכלל דאיכא דעדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו כו' והרי לפירוש הזה מיירי שהביא מיד אחר האכילה ואין לומר דגם אחר הנטילה דהא אמרי' ס"ס ל"א תיכף לנטילה ברכה ולכן צ"ל דגירסת רש"י כגי' הרי"ף דגרס מכלל דאיכא עדיף מיניה מסייע ליה לרב כו':

כעובדא דתלמידי דרב גרסי'. ובריש פ' דלקמן מוכח מן הירושלמי דהך ברייתא דעשרה שהיו מהלכים כו' דמייתי בסמוך מיירי נמי בבהמ"ז אלא לפי שאינו מפורש בגמ' דידן אינו מוכיח ממנה אלא מתלמידי דרב:

אפילו בהמ"ז כו'. וכך העתיקו תהר"י:

ומה שלא נסתפקו גרס וכלומר דהא נפרש בסמוך דמתני' מיירי ג"כ במוציא:

דאין זימון ביין גרס כמו בכל הפירות דאמרי' בפרק כל הבשר סימן י' דאין זימון לפירות וכתבו התוס' דטעמא דשאני בין ברכה דבתחלה לברכה דבסוף היינו משום דברכה דבתחלה כל אחד מרויח באותה ברכה שע"י כן מותרים לאכול וליהנות ולפיכך מצטרפין לה אבל בסוף שכבר אכלו לא מצטרפין:

אחד מברך כו'. כשהוא חייב כדאיתא בסוף ראוהו ב"ד וע"ש:

ובשלשה כו'. עיין ריש פ' שלשה שאכלו:

ור"ח ז"ל פירש היו יושבים כו'. עיין לקמן:

דלכולהו קשה מתלמידי דרב. דלר"ח מתניתין לא אצרכה אלא שלא יהיו יושבים לעסק אחר כ"א לאכול והם הרי אמרו ניזיל וניכול כו' וכן ליש מפרשים שצריך שישבו כסדר הא אמרו וניכול לחמא אנהר דנק:

ירושלמי ר' יהושע בן לוי אומר כו'. וגרס תו תני ר"ח אפי' בה"ב בתוך ביתו וכתבו תהר"י דנראה למורי הרב נר"ו שהלכה כריב"ל משום דהוה בתראי טפי ע"כ וזה נראה גם דעת רבינו הואיל והשמיטו וקשיא לי דהא דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ולא קודם לכן וע"ק דריב"ל אמר לישנא דאמורא ותני רבי חייא לישנא דתנא שהוא תנא ואמורא כדכתב רש"י פ' המפלת (נדה דף כ"ו) על ר"ח עצמו וגם ריב"ל הוא תנא ואמורא בפ' כל היד (נדה דף י"ח) וע"ל סימן כ' ופליגא דר' חייא:

ה"ג בשבועה כך היא. מתניתין באורחים וכן העתיקו תהר"י ובירושל' דידן גרס בשבועה הכן היא מתניתין הא בעה"ב כו':

דוקא הסבו כו'. ואי לא הסבו לא הכי דייקינן בגמרא ותמהו התוספות אמאי מקשה מדיוקא תקשי ליה מרישא דקתני בהדיא היו יושבים מברך כל אחד לעצמו וי"ל דאי מרישא ה"א שישבו בשביל עסק אחר שלא היה דעתם מתחלה לאכול אבל אם ישבו אדעתא לאכול אפילו בלא הסבה נמי מהניא ע"כ ולפירוש ר"ח דאה"נ דמתני' הכי מיפרשא צריך לומר דאי מרישא ה"א היו יושבין זה כאן וזה כאן וכו' כפי' הי"מ:

אלא כל אחד כו'. וכן לשון הרי"ף ורצה לומר אלא שאף גם זאת דכל אחד וכו':

ונראה דהה"נ אם אמרו נאכל כאן כו'. וכתב ב"י סימן קס"ז דנראה שלזה נתכוין רש"י שכתב בדוך פלן במקום פלוני דקבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות:

לרבי יוחנן יין נמי חשוב כו'. עיין מ"ש בזה בפ"ח סי' י"ג:

כל הדברים כולהו גרס וכן העתיק ב"י סימן קע"ו:

ה"ג בגמרא כרוב דורמסקין ופרגיות. ונראה לי להגיה כרוב ומכל מקום א"צ למחוק שלקות אלא שהוא פירוש דכרוב ודורמסקין דכן מוכח בגמרא או שהיו שלוקים:

ופרגיות. פירש"י בשר עוף שקורין פרדור"י ובפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ד) פי' גוזלות:

ונתן רשות לאחד לברך. ואי כלישנא בתרא אפי' הסבה לא הוי מהני:

שאלו את בן זומא. גם הרי"ף השמיט הפיסקא בא להם יין בתוך המזון דפסקינן בגמ' קודם לשאלו כו':

ולצאת בשמיעה. דשומע כעונה כדלקמן:

חיישינן שמא יענה אמן כו'. ואפי' יאמר המברך סברי שמא לא יפנה:

אמר רבה א"ר ירמיה. ובגמרא א"ר זירא אמר רבא בר ירמיה וברי"ף א"ר זירא א"ר ירמיה ובפרק דלקמן סימן י"ב ירושלמי רבי זירא בשם רבי ירמיה משמע דלא הוי בזמניה דר' ירמיה מדאמר בשמו:

משתעלה תמרתו. פי' קיטור עשנו קודם שיגיע אליו הריח אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן. טור ס"ס רט"ז. והטעם דכל הברכות צריך שיהיה עובר לעשייתן אבל לא עובר דעובר ועוין בהלכות תפילין בדברי חמודות סעיף נ"ב ואיכא למידק בגמרא דא"ל ר' זירא לרבא בר ירמיה והא לא קא ארח א"ל וליטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך והא לא אכל אלא דעתיה למיכל הכי נמי דעתיה לארוחי ומאי קושיתו ומאי מהדר ליה והלא הלכה רווחת בפרק קמא דפסחים אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ואפי' כי תימא דהני אמוראי לא הוה שמיע להו הא דשמואל מ"מ ה"ל לש"ס למיהדר הכי ונ"ל דמדשמואל ליכא למשמע אלא על המצות אבל על הנאות אימא דלא וטעמא רבה איכא לחלק דה"א דלא שייך לברך על דבר שעדיין לא בא לו ולכך על דבר הנאה אימא שלא לברך אא"כ שנהנה אבל מצות שמצווה עליהן מקרי שפיר שבאת לו המצוה ויברך עליה קודם שיעשנה ואע"ג דבריש פרקין דרשינן ברכה לפני הנהנין יש לומר לפי זו הסברא דלא לפני שנהנה כלל קאמר אלא מיד שהתחיל ליהנות: משתעלה תמרתו. פירש"י ואע"פ שנשרף כו' עיין בדברי חמודות סעיף כ"ח:

חוץ ממוש"ק. ובל"א פיז"ם כ"כ רמ"י:

דמין חיה. וכן הוא ברי"ף אבל בגמ' גרס דמן חיה וכן נ"ל עיקר וכי המוש"ק הוא מין חיה עצמה אלא שהוא יוצא מן החיה:

כמו דבש דיינינן ליה. וכלומר וא"צ שיתבטל בו בששים:

ונראה דהא אפי' ראייתו צריכה ראיה. ול"נ שא"צ לראיה מכיון שכן הוא מעשים בכל יום כיוצא בזה כתבו התוס' בפ' דלקמן גבי עד היכן ברכת הזימון דדחו לפירש"י ממעשים בכל יום דיחיד מברך ג' ברכות וכ"כ שם רבינו ועוד פסק רבינו בהלכות כלאי בגדים בפרק האשה דמס' נדה לענין כלאים ומביא ראיה ממה שנהגו לתפור עורות צמר וכו' לחבר עורות התפורות בפשתן כו' וכן בתוס' בפרק ב"מ בד"ה כל היוצא כו' לענין פתילות דמצמר גפן והא ה"נ אוכלים הדבש אע"פ שיש בו רגלי הזבוב או כנפים כמ"ש רבינו בעצמו בפרק בתרא דמסכת ע"ז סימן י"א ואף על פי שמפרש שם בשם ר"ת שאינו חשוב כשרץ אלא עפר בעלמא דתנן עצמות החמור טהורות מכל מקום מפני כן אין לדחות ראייתו שהרי אדרבה י"ל דתירוץ דר"ת איכא למדחי דאין ללמוד איסור מטומאה וכמו שכתב רבינו בפרק קמא דבכורות סימן ה':

בורא שמן ערב. מפני שנמצא בארץ ישראל והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמו וזהו עצי שמן האמור במלכים. תהר"י: לשון הרי"ף וסימלק וחילפא דימא מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים ונרקום דגנוניתא מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים דדברא בורא עשבי בשמים אמר רב ששת הני סיגלי מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים ונראה לי להגיה כך בדברי רבינו וראיה מהקצור שכתוב הכלבו: סמלק וחילפא דימא (הרשב"א) מברכין עלייהו בורא עצי בשמים וכ' [הרשב"א] בשם הגאונים דסמלק וחלפא דימא ונרגיס אע"ג דאית בהו מיא דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עלין מעצו מברכינן בורא עצי בשמים וכתב עוד דטעמא דמפלגינן בין גינוניתא לדדברא בברכה משום דגינוניתא נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אע"פ שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו ע"כ ב"י סי' רט"ז ורמ"י ז"ל העתיק אז עצו מתקיים אע"פ שהוא מתייבש ויפה כוון:

והלבונה. פירש רמ"י שהוא קטף היוצא מן האילן:

ה"ג שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:

שמן והדס. הוא שמן להריח בו דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפרק אלו דברים דאין מברכין עליו כ"כ התוס':

בש"א מברך על השמן. תמיהא לי דלא קתני הכא דאוחז את השמן בימינו וכו' כדקתני באידך ברייתא:

ובה"א מברך על ההדם כו'. אפרש בסמוך בס"ד ורב אלפס ז"ל היה גורס ופוטר את השמן וכן גורס בדברי בית שמאי ופוטר את ההדס:

ולא נהירא דאין ברכותיהן שוות. דהא קתני וחוזר ומברך ואי ברכותיהן שוות פוטר האחד את השני וכתב הטור סימן רט"ז כגון שמן אפרסמון שאין האחד פוטר את חבירו ולרב אלפס איירי בשמן כבישא שברכתו בורא עצי בשמים כמו ההדס וכל הפירושים אמת אם הם ברכותיהם שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן ואם אינן שוות ההדס קודם ופירש הב"י כלומר שאין מחלוקת בין הרי"ף והרא"ש אלא בגירסת הברייתא ופירושה אבל לענין הדין ליכא פלוגתא בינייהו כלל דלגירסת הרא"ש כיון דהדס עדיף משמן לענין קדימה כשאין ברכותיהן שוות ה"ה לברכותיהן שוות לענין שהדס יפטור את השמן ולגירסת הרי"ף כיון שהדס עדיף משמן כשברכותיהן שוות ה"ה לאין ברכותיהן שוות ע"כ ואכתי קשה לי דלמה יקדים ההדס על השמן אדרבה ברכת שמן היה לו להקדים שהיא מבוררת טפי שברכת שמן ערב אינה כוללת כלל ובודאי דדברי רבינו היינו יכולים לפרש דמיירי בשמן כבישא בעשבי בשמים או בהרבה מיני בשמים ואכתי תקשה דהא לרבינו סימן כ"ה דוקא לברכת שהכל שהיא כוללת יש קדימה עליה משאר הברכות אבל שאר הברכות אין לאחת קדימה על השניה ומזה קשה נמי למה יקדים ההדס על השמן אע"פ שלא נחשב ברכת שמן ערב טפי מברכת בורא פרי העץ וא"כ כשל עוזר ונפל עזור דהיכי תלינן טעמא כיון דהדס עדיף כשאין ברכותיהן שוות כו' דהיא גופא מנלן דעדיף וכל שכן דקשיא לפי גירסת הרי"ף שכתבתי כיון שהדס עדיף כשברכותיהן שוות דמאי טעמא עדיף ולכן נראה לי דטעמא דבית הלל דהדס עדיף בין בברכותיהן שוות בין באינן שוות לאו משום דבחדא גוונא עדיף ומשום הכי עדיף באידך גווני נמי שהרי אכתי לא ידעינן טעמא בשום גוונא אמאי קדים אלא טעמא אחרינא אית להו לבית הלל בהדס גופיה וכי הא דאיתא בטור סימן רצ"ז לענין בשמים דהבדלה שכתב שנהגו לברך על עצי הדס ושיש נותנין טעם לדבר כיון דאיתעביד ביה חדא מצוה של הלולב נעביד ביה מצוה אחריתא כדאיתא (בעירובין) [בכיצד מברכין] רב אמי ורב אסי כד מקלע להו ריפתא דעירובא כו' ע"כ ואע"ג דהתם בהדס של מצוה הוא דקאמר דנהגו לברך עליו מ"מ יש לי ללמוד מזה אדהכא לענין הקדימה שכיון שהכתוב החשיבו להצריכו בד' המינים נחשבהו ג"כ לענין קדימה בברכה ומה שהוצרכו הם לתת טעם לבשמים דהבדלה דוקא באותו הדס של מצוה לפי שאם אינו אותו של מצוה לא היה לנו להקדימו לענין להריח בו מאחר ששאר הבשמים מריחין יותר ואנו להריח להשיב הנפש צריכין ולכך אין להדס קדימה על שאר הבשמים המריחין יותר אע"פ שנחשב להיות בד' המינין אבל כשהוא ההדס עצמו דאיתעביד ביה מצוה שייך שפיר לומר דליעבד ביה מצוה אחריתא אע"פ ששאר הבשמים מריחין יותר ומשא"כ בכאן בנדון דידן שמביאין לו ההדס כדי להריח בו אע"פ שמביאין ג"כ שמן הנה נקדים ההדם בענין הברכה הואיל והוחשב להיות בד' המינין כך נ"ל:

ונראה שלא היה כתוב בספרו ולא היא כו'. וכ"כ התוס' והכ"מ פ"ט מה"ב כתב שאע"פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר"ג משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי בית שמאי ומה שאמרו ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב"ה אלא שרבא לא אמר כן:

וכן מסתברא דהלכה כב"ה כו'. וגם באמת דוחק גדול לומר דמפני הבושה אמר בשם רבא מה שאינו ובודאי שהשומעים ישמעו ולא יחדלו מלעשות כדבריו ונמצא מכשיל את הרבים ואין לומר דאיהו גופיה הוא שחזר ואמר לאחר שהשמיט עצמו בתחלת הענין אחר כך חזר ואמר ולא היא כו' שאין הלשון משמע כן:

דהכרעה דר"ג כו'. כלומר שיש לפרש דהכרעה דר"ג לא להלכה בא להכריע אלא שנותן טעם כו' ולענין נתינת טעם הוא שאמר אני אכריע כלומר אכריע טעם הנוטה לדעת ב"ש:

הביאו לפניו שמן טוב להריח בו. כ"כ הטור ס"ס רי"ב והטעם כמ"ש בשם התוס' בברייתא דלעיל:

ומברך על השמן כו'. ה"נ טעמו כמו שהכריע ר"ג לעיל:

ומברך על היין כו'. נ"ל הטעם כמו שמצינו שגורם ברכה לעצמו לעיל סימן כ"ו ה"נ נחשבהו להקדימו בברכה על השמן וראיתי להראב"ד בהשגותיו לפ"ז מה"ב שכתב שצריך שיקדים החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב ע"כ:

מפני שגנאי הוא לת"ח שיצא כשהוא מבושם לשוק. מכאן נ"ל דמאי דאתמר לקמן בגמרא אמר רב פפא ושערו כבגדו דמי וא"ל כגופו דמי דל"ג ליה וכן הרי"ף ורבינו לא כתבוהו דודאי דשערו כבגדו דמי דאי כגופו דמי הא לית לן בה ועוד דמצי למעבד לעצמו הכי ולמה טחו בראש השמש אבל מה שאינו טחו בגופו לפי שהגוף מזוהם ולא יגע בו בשעת הסעודה ונראה לי דהיינו טעמא דבאידך ברייתא לא קתני להך דטחו בראש השמש משום דהכא מיירי בשעת סעודה כדפירש רש"י שהיין הוא שמביאין לו לאחר המזון קודם ברכת המזון וכך פירש הראב"ד שלא כהרמב"ם ספ"ז ואפי' להרמב"ם שזה היין הוא כוס של ברכה מ"מ מביאין לו בגמר סעודה ואידך ברייתא מיירי בכל היום כשמביאין לו שמן והדס להריח בהם וכיון שאינו בשעת סעודה טחו בגופו דעצמו ויתכן לזה הפירוש לומר שהיו רגילים להביא שני דברים לשתי ידיו ולכך כשהוא בשעת הסעודה לאחר המזון שהיו צריכים להביא יין לא היו יכולין להביא עמו אלא דבר אחד של ריח אבל שלא בשעת הסעודה שאין דרך לשתות כלל בין סעודה לסעודה היו מביאין שני ריחני לשתי ידיו:

זוהמא מעברא ליה. ובגמרא אמר רב פפא ושערו כבגדו דמי וא"ל כגופו דמי ופירש"י ושערו כבגדו דמי דלא שכיח ביה זיעה וא"ל כגופו דמי דשכיח ביה זיעה ע"כ וכבר כתבתי בסוף הסימן דלעיל דהרי"ף נמי לא גרס ליה ושכן נראה והרמב"ם בפ"ה מהל' דיעות כתב ולא ישים בושם בשערו וכתב הכ"מ דמספקא לן ופוסק לחומרא ולדידי מוכרח לפסוק כן מכח הברייתא עצמה כדכתבתי לעיל ולא מספקא לן בגמרא דל"ג ליה כמו הרי"ף:

ה"ג בטלאי ע"ג טלאי ובפנתא ובימות החמה אבל בגילדא או בימות הגשמים וכן הלשון בר"ף:

דאמר מר פסיעה גסה כו'. וא"כ אף לכל אדם ואפילו אינו ת"ח יהיה נזהר מזה ובהדיא אמרינן בפרק אלו קשרים סימן כ' וכי בחול מי התירו לפסוע פסיעה גסה דנוטלת אחד מת"ק כר אלא שהחכמים הקפידו יותר לצוות לת"ח וכמו שבוודאי גם שאר הדברים היו ראוין לכל מ"מ צוואתם לת"ח לפי שהוא מן הראוי שיהיה נזהר בכל עניניו להתנהג בענין שלא יתגנה ושלא יחסרו מאור עיניו וכיוצא בזה:

מאי תקנתיה להדריה בקדושא דבי שמשי. כלומר כיון דפסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם ופעם אחרת חלק א' מת"ק הנשארים במהרה יבא לידי עורון ומהדריה יחזור אותו בזכות שיהיה רגיל בקידוש השבת אבל לא שיתן את היין בתוך עיניו דהא אמרינן במסכת שבת שאפילו ע"ג העין אסור מפני שהוא דרך רפואה כ"כ תהר"י וכתב הב"י ס"ס רס"ט וז"ל ותמיהני דהא בהדיא אמרינן בפרק שמונה שרצים תוך העין אסור ע"ג העין מותר וצ"ל שכוונת הר"ר יונה בדעמיץ ופתח דכל כה"ג אפילו ע"ג העין אסור כדמשמע התם ע"כ ול"נ דאין כאן תימה כלל דעד כאן לא אמרי' דע"ג העין מותר אלא משום דאין כאן משום רפואה וממילא שאם יש כאן משום רפואה כגון בקדושא דבי שמשי דמשום רפואה הוא שעושה כן דאה"נ דע"ג העין גם כן אסור כמו רוק תפל דאמרינן התם דאסור ע"ג העין משום דהויא רפואה ע"ג העין:

הביאו לו מליח. בגמרא וברי"ף גרסינן תחלה ונראה לפרש לאשמעינן דלא תימא כשנאכלים ביחד דוקא וכדכתב רבינו לעיל סי' כ"ז גבי צנון וזית ועיין בתוספות יום טוב:

שהפת טפלה לו. הא קמ"ל דאפי' פת פעמים טפל דלא הוה שמעינן הכי מדלעיל דפת פוטר את הפרפרת כ"כ התוספות:

באוכלי פירות גינוסר שנו. שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואילו בא אלא בשביל המליח וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת מתיקות. תוספות ועיין בדברי חמודות:

דברי ר"ג. מפרש בגמרא דס"ל לר"ג דכיון דכתב רחמנא בשבת ארץ ישראל שבעת המינין וכתב מיד באותה פרשה ואכלת ושבעת וברכת וגו' למדנו שכלם צריכות ג' ברכות כמו החטה ושעורה ורבנן ס"ל ארץ אשר לא במסכנות פסק הענין כלומר כיון שמצינו שהפסיק בין קרא דארץ חעה ושעורה ובין קרא דואכלת ושבעת אינו חוזר לכל מה שאמור בפסוק של ארץ חטה אלא לחטה ושעורה ומתוך כך הזכיר ואכלת ושבעת וברכת גבי תאכל בה לחם ללמדנו שעל הלחם בלבד חייב לברך ג' ברכות תהר"י וכתבו עוד דברכה אחת מעין שלש היא מדרבנן ורבינו כתב בפ' דלקמן סוף סי' כ"א שהיא מדאורייתא ושם אפרש בס"ד:

כל שהוא משבעת המינין מברכין בפה"ע כו'. ואיכא למידק מאי קמ"ל ריב"ל מתני' היא דקתני בהדיא אכל ענבים ותאנים ורמונים חכ"א מברך ברכה א' מעין שלש וי"ל דאי ממתני' ה"א דבכל מילי קאמרי רבנן דמברך ברכה א' מעין שלש ואפי' אינם משבעת המינין והיינו יכולים לומר דמר"ג נשמע לרבנן דכי היכי דחזינן דר"ג אמר שאם אכל ענבים ותאנים ורמונים שמברך ג' ודאי לר"ג לאו דוקא ענבים ותאנים ורמונים דהא שמעינן ליה בהדיא דס"ל דעל כל ז' המינין שהוזכרו בפסוק מברך שלש ברכות הה"נ רבנן דאמרי ברכה אחת מעין שלש לאו דוקא בז' המינים בלבד אלא בכל מילי ס"ל דמברך ברכה אחת מעין שלש ולפיכך הוצרך ריב"ל לאשמעינן דבשבעת המינין בלבד אמרו אבל בכל שאר הדברים אינו מברך לבסוף אלא בנ"ר מפי מורי הרב נר"ו תלמידי הר"י:

על המחיה. היא מעין ברכת הזן על ארץ חמדה מעין ברכת הארץ רחם ה' עלינו מעין בונה ירושלים כי אל טוב ומטיב אתה מעין הברכה אחרונה ואע"פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמר מעין ד' מפני שלא הוזכר אלא שלשה של תורה. תהר"י:

הא לן. פירש"י רב חסדא מבבל אמר על הארץ ועל הפירות וכתב רמ"י סי' ר"ח ס"ס י' דלא הוי חותם בשתים על הארץ היינו א"י דהא כך היא הברכה לקיים מה שנאמר וברכת וגו' על הארץ הטובה וגו' ועל הפירות הם פירות של חו"ל חדא דפירות כולל של א"י ושל חו"ל והוי חדא מלתא על הארץ ופירות שלהן ושל חו"ל א"נ מלת הארץ אע"פ שעל א"י נתקנה מ"מ כוללת גם כל העולם וה"ק על הארץ היינו א"י וגם שאר הארץ כולו ועל הפירות שבשאר הארץ:

וכן על היין. הוא חותם על הארץ ועל פרי הגפן. ולא על פרי הגפן לבד אלא כמו שבחתימת חמשת המינים ופירות העץ של ז' המינים מזכיר על הארץ שאין ביניהם שינוי אלא שביין כשמזכיר שם פרי צ"ל שם פרטי שצ"ל העץ שנברא בו ולומר פרי הגפן ובכל שאר המינים די שיאמר פרי העץ שהוא שם כולל אבל הארץ לעולם עומדת ובכולן יש לו להזכיר בחתימה על הארץ. תהר"י:

ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן וכו'. הא דמקדים גפן לעץ ואפילו אכל זית ותמרים דקדמי בכתוב כתבתי בד"ח סעיף ע"ז ע"ש:

ה"ג ועל תנובת השדה. וכן העתיק הקיצור והטור סי' ר"ח ובתוס' כתבו על השדה ועל תנובת השדה ותלמידי הר"י כתבו ועל תנובת השדה אחר על הכלכלה:

ולא הוי חתימה בשתים. דאמרינן בפרק דלקמן (ברכות דף מ"ט) שאין חותמין בשתים:

ה"ג הטור בדברי רבינו אכל בשר או מפרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינים שצריך לברך על כל אחת ואחת:

כי מדכרנא עבידנא ככולהו גרס ופירוש דרב יצחק בר אבדימי ס"ל דאירקא אינו מברך בנ"ר ותו בגמרא דר' יצחק אמר אפילו ירקא אבל אמיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא:

כדאמרי' לעיל. גבי אניגרון בסי' ב':

שדרו ביה. ותהר"י כתבו שדרו בשם:

ולמעוטי. אף מברכה אחרונה. ואע"ג דהלך לו האומצא ועבר האונס ע"י שתייתו: בגמ' ר' טרפון אומר בנ"ר א"ל רבא בר רב נחמן לאביי וא"ל לרב יוסף הלכתא מאי א"לפוק חזי מאי עמא דבר פירש"י היאך נוהגים בתחלה שהכל ולבסוף בנ"ר והרי"ף הביא לגמרא זו ורבינו נראה שלא הוצרך מכיון שכבר כתב להא דרב יצחק בר אבדימי ודאתמר עלה שבכלל דבריהם דלפניו שהכל ואחריו בנ"ר: תו כתב הרי"ף להא דת"ר אחד שכר תמרים כו' והוא בגמ' בפרק המוכר פירות ושם כתבו רבינו בסימן ט':

אכל דמאי. בגמרא הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאי דמאי. מעשר ראשון שנטלה תרומתו פשיטא לא צריכא אלא שהקדימו בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו דא"ר אבהו אמר ר"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנא' והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר א"ל רב פפא לאביי א"ה אפילו הקדימו בכרי נמי א"ל עליך אמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן:

מעשר שני והקדש שנפדו. פשיטא הב"ע כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש והא קמ"ל דאין חומש מעכב:

והשמש שאכל כזית. פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל:

והכותי. פירשו רבינו בסי' כ':

אכל טבל. פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן היכי דמי בעציץ שאינו נקוב:

מעשר ראשון. פשיטא לא צריכא כגון שהקדימו בכרי מהו דתימא כדא"ל רב פפא לאביי קמ"ל כדשני ליה:

מעשר שני כו'. פשיטא לא צריכא שנפדו ולא נפדו כהלכתן מעשר שני כגון שפדאו ע"ג אסימון פירש"י כסף שלא נקבע בו צורה וקורין לו פלזו"ן בלע"ז ע"כ ורחמנא אמר וצרת הכסף בידך כסף שיש עליו צורה הקדש שתללו ע"ג קרקע ולא פדאו בכסף ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו:

והשמש שאכל פחות מכזית. פשיטא איידי דתני רישא כזית תנא סיפא פחות מכזית. והנכרי אין מזמנין עליו פשיטא הב"ע בגר שמל ולא טבל דא"ר זירא א"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא כל זה מהגמ':

עד כמה מזמנין. פירש"י דנ"מ להוציאם ידי תובתן אם יתנו לו כוס לברך ולא פירש דנ"מ לצרף עמהם לחייב אותם בזימון שלשה דפלוגתא הוא לקמן סי' כ"א לכך פירש מתני' דאתיא ככולי עלמא ועי' בדברי חמודות:

ה"ג מהא דתנן בפ' כ"מ וכן בתהר"י:

אלא ודאי אשמעינן אע"פ ששאר בני אדם כו'. והיינו דאמרי' בגמ' שמש לא קבע:

וכן ההוא דשמש כו'. כיון שאינו קבוע כלל אפילו בסוף והיינו פירוש דשמש לא קבע:

משמע שחייב לברך. אלא שברכתו ניאוץ מדלא קאמר שלא יברך אלא קאמר ובוצע ברך משמע שכן הדין והוא ניאוץ ג"כ ומיהו יש לדחות דקרא הכי קאמר מי שהוא בוצע ומברך לא די שמברך מה שאינו חייב לברך והוי ברכה לבטלה אלא אפילו ניאץ את ה' ג"כ שהוא היפך המברך לגמרי ועוד איכא למידק מהירושלמי שכתב רבינו בפרק כל שעה סי' י"ט מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושעיא ע"ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים חייב לו רבי יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה א"ר אילא אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה ואם לאו אינה מצוה ושוב מצאתי בב"י סי' קצ"ו שתמה על רבינו בזה מהך דירושלמי שהוא בפ"ק דמסכת חלה וכתב שאין לדחות ולומר דאדרבה משם ראיה דטעמא דמצת מצוה היא הא לאו הכי שפיר מברך עליה דהא איכא למימר דבהמ"ז נמי מצוה היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת והא דנקבו מצה להודיעך כחו דרבי אושעיא דאף על גב דאיכא נמי מצות מצה מברך בסוף וכתב עוד דההיא הרי שגזל חטים נמי כדברי הרמב"ם דייקי לפום נוסחא דידן שכתב בהם כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ הלכך לא יברך וגם לפי נוסחת הרא"ש יש לפרש דה"ק אם בא לברך אין זה מברך ואינו אלא מנאץ הלכך לא יברך ועוד הביא ראיה לדברי הרמב"ם ואכתבם בספר ד"ח:

דנהי דמצי לאתשולי כו'. וטעמא דלא מהני מה שיכולים לשאול על נדרם כתב הב"י ס"ס קצ"ו דנ"ל משום דא"כ כי כהנים אכלי תרומה אמאי מהדר אטעמא דכהנים מצי אכלי חולין תיפוק ליה דזר נמי מצי אכיל תרומה אי מתשל עלה אלמא דכיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה והלכך אי לאו דכהני מצי אכלי חולין לא הוי מצטרף ע"כ וקשיא לי מאי שנא מדמאי דאמרינן טעמא דאי בעי מצי מפקר לה ונ"ל דשאני הפקר דמצי מפקיר בעצמו משא"כ שאלה שצריך לחכם או לג' הדיוטות ומיהו קשיא לי מפרק אלו עוברין סימן ו' דפסק רבינו כרבה דס"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עליה ודוחק לומר דהתם לחומרא דוקא ועוד קשיא לי דדילמא מש"ה לא קאמר התם בגמרא טעמא דמצי מתשיל דא"כ ודאי דבקדשים שאחר שכפרו בהם הבעלים אין סברא לומר דמצי מתשיל עלייהו ולא היה יכול הישראל לאכול עם הכהן ולא היו מזמנין יחד והגמרא ס"ל דיכולין לזמן הואיל והכהן יכול לאכול עם הישראל אע"פ שאין הישראל יכול לאכול עמו ולפיכך צריך לי עיון על האי פסקא:

מכאן משמע שמצוה לחזר אחר ג'. תימה דבפ' ע"פ סי' ל"ב הוכיח דאין מצוה לחזר אחר ג' אלא בלילי פסחים ואף בליל פסח מסיק דלא נהגו כן ועי' בד"ח סעיף פ"ג:

נשים ועבדים. וגם לקמן לא העתיק רבינו וגם התוס' וקטנים וכן בטור סי' קצ"ט:

משמע הא דקתני ברישא כו'. דאל"כ ליתני בסיפא סתמא אין מזמנין ולקמן דחה רבינו להא דרבותא אשמעינן דאפי' אם כו':

ראיה לשנים. דכמו דנשים מאה כתרי ואפ"ה קתני נשים מזמנות לעצמן ה"ה לשנים דאם רצו לזמן שמזמנים:

כיון דנשים חייבות בברכת המזון גרסי'. והיינו ההיא דפ' מי שמתו (ברכות דף כ':)

בתר דמסיק דעות שאני כו'. חזרו נמי לענין חובה בשלשה ודלא כפירוש רש"י שמפרש דעות שאני דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים משום דאיכא משום גדלו לה' אתי:

ויענה עמהם ברכת זימון. עי' סימן י"ב:

עד שיזמנו עד הזן. כדלקמן סימן י"ב וע"ש:

לפנים משורת הדין. נפקא לן מדרב פפא בגמרא דעביד הכי לאבא בר מרי איהו וחד ואמרינן דלפנים משורת הדין הוא דעביד ולרש"י שמפרש דדרך ארץ הוא צריך לומר דשורת הדין דאמרן דינא דדרך ארץ קאמר:

אבל צריך להפסיק. כלומר הא דקתני פוסק משום דידיה קתני לה שהוא צריך שיפסיק כדי שיצא הוא עמהן ידי זימון ועיין בדברי חמודות:

והא בבונה ירושלים. דבגמרא דאביי עני ליה בקלא ורב אשי עני ליה בלחישא ולא כתבו ג"כ הרי"ף ואע"פ שרבינו כתבו לקמן בסמוך לראיה מ"מ לא לגופא דדינא כתבו וצ"ע:

מאי איכא למימר. דכיון שהוא לא היה רוצה לחלק בין ברכות דמדאוריי' למדרבנן לא ה"ל לענות אמן כלל. תהר"י:

אלא ודאי סיום כל ברכות כו'. והטעם מפני דכשאומר אמן בסוף כל הברכות מודה שכבר גמר כל הברכות ואין לו לומר יותר אבל כשעונה אמן בסוף כל ברכה וברכה הרי זה בור שמראה בכל פעם ופעם שמסיים וחוזר ואומר אחר כך ברכה אחרת. תהר"י:

דמשתעי בתר ברכה והוי הפסק:

בעונה בסוף. ומדקאמר בסוף סתם משמע שאין הדבר תלוי בבונה ירושלים מפני שהוא חילוק שבין ברכות של תורה לברכות של רבנן אלא שבסוף כל ברכות יש לו לעשות כן. תהר"י:

שאחר אכילת פירות גרס. וכן הלשון בתהר"י והטור סי' רט"ו העתיק שאחר ברכת אכילת פירות:

מאי מברך יה"ר שלא יבוש כו'. מימי תמהתי על שמשנין הנוסח בענין אחר:

ה"ג ולא יזדקק לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון:

פירוש עד ועד בכלל. הכא לא הוה צריך לפרש דפשיטא דאלא מאי איכא קודם נברך אלא משום רב ששת מפרש כן ולקמן מפרש בשם הרי"ף דלרב נחמן עד שאומר ברוך שאכלנו כו':

ולדידן כל יחיד כו'. לשון התוס' דמעשים בכל יום דיחיד מברך כו' וכן ל' רבינו לקמן בסמוך בדרב ששת לחודיה ולקמן סימן כ"ט אוכיח דרש"י פוסק הכא להלכה כרב נחמן וכמו שפוסק רבינו לקמן בשם הרי"ף:

ועוד דבכל דוכתין תנן ג' ברכות. ודוחק לומר דלא מיירי אלא בשיש זמון לרב ששת. תוס':

וברכת זו ברכת הזימון את ה' אלהיך זו ברכת הזן ה"ג בתוס' אבל בגמרא אין הגי' כן אלא ה"ג וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת הזימון וגם זהו לת"ק דס"ל דהטוב והמטיב דאורייתא אבל רבי אומר וברכת זו ברכת הזן אבל ברכת הזימון מגדלו לה' אתי נפקא:

דנברך אינה ברכה. שאין בה שם ומלכות והטעם כתב בטור סי' קפ"ח בשם הראב"ד שאע"פ שהיא מן התורה אין בה שם ומלכות לפי שאינה קבועה:

שלש להפסקה גרס והוא הדין ליחיד דעלמא:

ולמ"ד חוזר לראש. דסוגיא דגמ' ליתא אליביה:

אליבא דרב ששת. דלרב נחמן לעולם חוזר להזן:

ואפשר לפרש זה כו'. כלומר דמאי דקאמר בירושלמי וביקש כו' לילך אפשר לפרש זה כו' ואח"כ יחזור כו' ולא שילך לו ולא ישוב עוד. ויותר נ"ל לפרש דה"ק ואפשר לפרש זה כלומר זה הענין שאומר הירושלמי אפשר ונוכל לפרשהו ג"כ בגמרא דידן אהא דאמרינן אחד מפסיק לשנים שר"ל שביקש אחד כו' משא"כ לפירש"י שאינו ענין כלל למאי דאיתמר בגמרא דידן:

כלומר שאם אכלו שלשה והוצרך אחד מהם לצאת כו'. ועדיין קושיא קמייתא שהקשה רבינו דלא הל"ל עד היכן ברכת הזימון בסתם עודנה במקומה עומדת:

והוצרך אחד מהם לצאת. וה"ה לרוצה לאכול עדיין דבהא ל"פ עם הפירוש דלעיל:

עולה משנים מהם או מג' גרסינן וכתבו התוספות ולהכי קאמר שנים או שלשה כלומר לפעמים בעלמא בשנים וה"ה באחד אבל נקט שנים לרבותא ועי' בספר דברי חמודות:

וקי"ל כרב נחמן וכו'. הוא לשון רי"ף אבל רבינו כתב לעיל דקי"ל כרב ששת בשם בעל ה"ג וצריך לומר דהרי"ף סמך על מאי דעמא דבר דמנהג עוקר הלכה:

ה"ג ברי"ף אלמא ברכת הזימון דליתא אלא בג' עד נברך הוא בלבד אבל ברכת הזן בו':

להיכן הוא חוזר. בגמרא איתא בתר הא דת"ר מהו אומר בבית האבל וכו':

ולפיר"י. הוא מ"ש רבינו לעיל ונראה לפרש עד היכן כו':

ה"ג רב זביד משמיה דאביי אומר חוזר לראש:

מה שפירש אליבא דרב ששת. אע"ג דלפי מ"ש רבינו לעיל שהקשה על פירש"י מדאנן עבדינן כרב נחמן ש"מ דס"ל דרש"י כרב ששת קים ליה להלכה וא"כ. מאי קושיא אמאי פירש אליבא דרב ששת דמשום דהלכה כמותו משום הכי פי' אליביה דמכל מקום אע"ג דהלכה כרב ששת לא היה צריך לדקדק לפרש דוקא אליביה וכבר כתבתי דבסימן כ"ט אוכיח דאף רש"י ס"ל דהלכה כרב נחמן א"כ ודאי דצריכים לטעמא אמאי מפרש אליביה דרב ששת:

דאינה ברכה ליחיד. דבלשון רבים נתקנה:

חוזר לראש. ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת ונראה למורי הרב דטעמיה דאביי משום דס"ל שנברך שאמר מתחלה הוא ציווי שאומר לאחרים נברך שאכלנו משלו והשני שחוזר אחר שענו האחרים הוא הווה שאומר אנו מברכים לבורא שאכלנו משלו שפעמים הוא ציווי ופעמים הוא הווה כמו שמצינו יעשה פרעה ציווי ומצינו ככה יעשה איוב שהוא הווה ורבים כאלה עכ"ל תהר"י ועיין עוד לקמן סימן כ"ה:

ליכא למיבעי כו'. וא"ת ולפירש"י נמי אמאי לא מיבעי ליה אאותו שאומר נברך להיכן הוא חוזר וי"ל דהא לא קשיא שאין כל הספקות כתובים בגמרא ונוכל לומר דבימי הגמ' היה זה פשוט ולא נסתפקו בו וניחא ליה לפרש שהבעיא קאי על ספק חזרת ברכת הזן דבזה איירינן השתא ממה שנפרש שנסתפק בבעיתו על האומר נברך דלא איירינן ביה הכא אלא לעיל:

יצא ידי ברכה למפרע. כלומר בהמ"ז יצא במה שהפסיק:

וצריך ליטול ידיו. כשאר אדם שרוצה לחזור ולאכול מיד אחר בהמ"ז שבודאי שצריך גם כן נטילת ידים דלא פלוג וחשבינן לבהמ"ז היסח הדעת לטהרת ידים נמי עיין בפ' כיסוי הדם סימן ה':

דה"ל כבני חבורה כו'. בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק"ב:)

דצריכים ברכה למפרע גרס. ואע"ג דבפרק כיסוי הדם מפרש רבינו דאינו אלא עצה טובה כו' מ"מ הכא הרי הפסיק על הברכה: