מעדני יום טוב על ברכות · הטקסט

ועשאו כעין דייסא. עיין בסי' ט' ובלחם חמודות אדהכא:

אברכה ראשונה כו'. דמאי דדחינן לה בגמ' ומפרשינן בתחלה מברך עליו שהכל דיחויא דאליבא דרב ושמואל הוא והא אתותבו:

דלא קי"ל כריב"נ. דאמר אורז מין דגן הוא:

אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטנית כו' ומברך עליו שהכל. כתב ב"י סי' ר"ח וז"ל תמיהני אמאי לא יברך בפה"א ואפשר דבנתבשלו הקטנית עד שנתמעכו מיירי דכיון דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליהם בפה"א עכ"ל ול"נ דמיירי רבינו בפת או תבשיל שנעשה מקמח של מיני קטניות וכ"כ תהר"י דפת של מיני קטניות או בקמח שלהם שמבשלין אותו ועושין ממנו מאכל מברך תחלה שהכל ולבסוף בנ"ר ומסתמא בהכי נמי מיירי רבינו שכן אתה מוצא שדברי רבינו ודברי תהר"י על הרוב שוים הם בחידושי הדינים שמה שכתוב בזה כתוב בזה ותהר"י נתנו שני טעמים בדבר בשם רבם הר"י ז"ל חדא דמפני שנשתנה מפרי ואין אנו יכולים ג"כ לברך עליו ברכת הפת כיון שאינו מה' המינים הלכך מברכים עליו שהכל דתנן ועל כולם שאמר שהכל יצא טעם שני שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה היא כשהוא פרי ועכשיו יצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך לפיכך גרע מהברכה שלו ע"כ:

על כל מה שברא כו' כלומר על כל כו'. וכ"כ התוס' והעתיקו ועל כל כו' וכן נראה וכן הוא בטור סי' ר"ז וגם תהר"י העתיקו ועל כל כו' אלא שפירשו שהוא דבוק עם סוף הברכה והיינו שהם כתבו ע"פ מה שמסיימים ברוך חי העולמים:

דבכה"ג בה' המינים כו'. כמ"ש בסימן דלעיל ע"ש:

ה"ג ועל פירות העץ על העץ ועל פרי העץ ולא מצינו:

אע"ג דחטה כתיב בקרא. פי' באותו מקרא דכתיבי הני דמברכין עלייהו מעין ג':

ובמחזור דר"ת כו'. שכך היה דרכם לכתוב הדינים הנהוגים מעניני איסור והיתר וברכות במחזורים שהאדם משתמש בכל יום:

יכול לברך שהנ"ב כו'. ואפי' לכתחלה ואע"ג דאם בירך דיעבד משמע כיון שמסופק כדיעבד דמי ב"י ס"ס ר"ד בשם הג"מ שכתבו כן בשם התוס':

אבל ברכה אחרונה. דלא תנן בה דאם בירך בנ"ר דיצא: גרסי' בגמרא אמר רבא האי ריהטא דחקלאי וכו' דלא מפשו ביה קמחא כו' אידי ואידי במ"מ דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מה' המינים מברכים עליו במ"מ וכתבו הרי"ף ומה שהשמיטו רבינו נ"ל משום שכבר השמיענו זה הדין בסי' ז' במ"ש שם כל שעיקרו מחמשת המינים אפילו רובו ממין אחר מברכים עליו במ"מ:

ה"ג אי אית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא לתם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות דלית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו:

דאיירי בה' מינין. כמו שהוכיחו התוס' מדקתני אם חמץ הוא ובמנחות ליכא חמץ כדתנן כל המנחות באות מצה אלא אה' מינין קאי וה"ק ליקט מכל מיני לחמים כזית כו' ע"כ וא"ת לחמי תודה שיש בהם חמץ י"ל דלישנא דמכולן לא דייקא כלל ושוב ראיתי בספר המאור שכתב וז"ל ה"ק בשל חולין כה"ג אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא יוצא בה י"ח בפסח דאלת"ה חמץ בשירי מנחות לאחר פתיתה היכי משכחת לה הלא לחמי תודה אין להם פתיתה אלא על כרחך כה"ג בחולין קאמר עכ"ל ובזה מתיישב קושית רבינו ג"כ:

דלרב ששת תקשי ליה כו'. ומפרש בירושלמי כו' והתוספות תירצו דהא דמפרש בירושלמי בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפי' בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא ע"כ ותהר"י הקשו בשמו על פירש"י דאי במבושל אם כן הא דקתני בברייתא בזמן שאין הפרוסות קיימות בתחלה מברך במ"מ נצטרך לומר דמיירי כשאין בהן כזית ושאין בהם תואר לחם דאי כשיש בהן תואר לחם האמר רב ששת שאע"פ שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא וא"כ לדעת רב ששת מה חידש לנו רבא בכאן שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא שהרי כבר נאמר בברייתא ולמה הוצרך רבא לחזור הדבר ללא צורך שאין דרך האמוראים כו' ע"כ ואני שמעתי ולא אבין דהרי אפשר לומר דרבא עצמו דקאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על רב ששת מהברייתא דהא בברייתא לאו בהדיא קתני דלית ביה תוריתא דנהמא:

הם פרורי לחם שנדבקו יחד כו'. והשתא מייתי שפיר מליקט מכולם שכמו שזה בלא בישול ואנו מברכין עליו הה"נ בחביצה כיון שאין שם בישול אלא חיבור בעלמא. תהר"י ועי' לקמן:

חלב ודבש. או או קאמר:

היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא. והיינו ברייתא אם הפרוסות קיימות כו' דבסי' ז' ושם כתבתי דבפ' כל שעה סי' י"ז ובהלכות חלה כתב דההיא ר"מ היא דקסבר דלא אתי בשול ומבטל ליה אבל ר' יוסי פליג והלכה כמותו כ"כ שם בשם הר"ש והרמב"ן ונ"ל דאיכא למדחי דעד כאן ל"פ ר"מ ור"י אלא לענין מה דבעינן טעם מצה וס"ל לר' יוסי דהוי כמצה עשירה כיון שנתבשלה ולא הוה טעם לחם עוני וכי הא קאמר בגמרא דהכא בדף דלקמן דר"י מודה בשלקות משום דשאני רקיק דבעינן טעם מצה ופי' תהר"י בשם רבני צרפת דהוה כמצה עשירה כו' כמ"ש בשמם בסי' ט"ו והשתא כי היכי דלענין שלקות דירקות מודה ר"י דמברך בפה"א ואין השליקה מבטלן מברכתן כן בלחם נמי מודה לענין ברכה:

ואם אינו מבושל כו'. מכאן ואילך חילוק השני והיינו חביצה וכרב ששת כפי' ר"ת והערוך ולא בעי רבא תוריתא דנהמא אלא באין בהן כזית:

והיכא שאינו לא מבושל. זהו החילוק הג' ומכח סברא בעלמא והכי מייתי לקמן סי' י"ו בהדיא מהירושלמי:

אינו יוצא לעולם מתורת פת. וקשה דא"כ מאי מקשה מליקט מכולם וי"ל דאנן הא פסקינן כרב ששת ואליביה הוא דאמרן להני ג' חילוקים:

ה"ג תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון וכן הוא בתהר"י:

חייבין בחלה כצ"ל ונ"ל דגרס ה"ג בגמ' וכן כי אתא רבין:

מירתח גביל. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא גרס גביל מרתח:

כעבין. פירש"י ערוכות ומקוטפות כגלוסקאות נאות ונ"ל שר"ל לאפוקי כלמודים דבגמ' שפירש כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ותהיה הגירסא כמו שהיא לפנינו כעבין בבי"ת וכן הוא בהלכות חלה גם שם בשם הירושלמי אבל בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) איתא כעכין בכ"ף ושם פרש"י קוילו"ש בלע"ז ארוכים וקצרים ואין נושכים זה מזה ור"ל לאפוקי מה שפירש שם על ככרות של בבל שנושכות זו מזו ולפי זה נראה לי דנקראים עכין מלשון עכנא שהוא תרגום נחש שהיא ארוכה וקצרה:

אמר מר בר רב אשי. ואדם גרסינן וכך העתיק רבינו בפרק כל שעה ומסיק ב"י סי' קס"ח שאינו חולק בענין המוציא דבהא ס"ל דדווקא בקבע ולא קאתי אלא לאשמעינן דאדם יוצא כו' ולא תימא כיון שדרך לאכול לפעמים כובא דארעא לתענוג מצה עשירה הוי ולא נפיק בה קמ"ל דשפיר מקרי לחם עוני א"נ דל"ת כיון דאין צורת פת עליה לא יצא בה י"ח בפסח קמ"ל דשפיר יצא י"ח דלחם עוני הכי הוי שאין לעני תנור ואופהו בקרקע ע"כ:

לחם עוני קרינא ביה גרס וכך העתיק רבינו בפ' כל שעה:

דחשבינן ליה זיעה בעלמא. והתם כתבו התוס' דתימה הוא אמאי אמרי' דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא ע"כ ואולי שזהו טעם הגאון דאע"ג דלענין ערלה אמרינן התם דזיעה בעלמא הוא היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר:

ולא עדיף מיין תפוחים דקתני גבי דבש תמרים בתרומה כדמייתי לה בגמ' וכי היכי דהתם ודאי א"צ שיתן לתוכו מים ה"נ בדבש תמרים:

וא"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו כו'. ולא דמי לחטה דאין אכילתה חשובה כדלעיל סי' ט' אבל דבש אכילה חשובה היא:

ולא דמי כו'. כלומר דלא מצית אמרת דדילמא דבש דקרא לא הוי הזב אלא התמרה גופה דבש קרי לה אבל הזב מהתמרה הרי הוא כמו הזב מתאנים ורמונים מש"ה כתב דהא לא דמי להו ומש"ה ודאי דדבש דבקרא היינו הזב מהתמרה:

כדאמרי' לעיל. גבי קמחא דחיטי בסי' ב':

דאמרי' לקמן. בסימן הסמוך ולפי' פי' הר"ר יונה שאכתוב שם בס"ד:

ורכה דלרפואה עבידא לא קאמר מפני שאינו אוכל אותה להנאה אלא לרפואה שיברך שהכל דודאי מפני שאוכל הדבר לרפואה אינו גורע ברכתו דהא אמרי' כל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכל המשקים הוא שותה אלא ה"ק אם היא רכה כמו שדרך לעשותה לרפואה אע"פ ששותה אותה להנאה אינו מברך אלא שהכל תהר"י ועיין בד"ח סעיף נ"ב:

ת"ר על הפת הוא אומר המוציא וכו'. אמר רבא במוציא כ"ע ל"פ דאפיק משמע פירש"י שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו דכתיב אל מוציאם ממצרים פירש"י וכשנאמר פרשת בלעם כבר יצאו כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ופירש"י וכבר הוציא ור"נ סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים פירש"י וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר ורבנן ההוא ה"ק להו הקב"ה לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים דכתיב וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא:

מאי כרבנן. כלומר מאי האי דקלסי' משום דעביד כרבנן הא במוציא אף רבנן מודו וא"כ ה"ל לברך מוציא ככ"ע:

התם א"א לתקן כו'. כ"כ התוס' אבל בירושלמי קאי בקושיא:

וסמכינן אהא דירושלמי כו'. אבל בפ"ק דפסחים סי' י' כתב דלכך נהגו לברך על ביעור חמץ לאשמעינן דגם זה להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא ע"כ וא"כ לפי זה ג"כ היה לנו לברך הבורא פ"ה ונ"ל לתרץ דודאי שכיון שמברכין המוציא ידעינן שכן אם מברך הבורא פ"ה שהיה יוצא דהרי מברכין המוציא וכן נמי אם היו מברכין הבפ"ה ולא המוציא אלא מוציא נמי הוה ידעינן שאם בירך המוציא שא"צ לחזור ומש"ה סגי לן כשמברך בחדא מינייהו ולפי שאנו מברכין כך במוציא ולא בפ"ה ולא עבדינן איפכא מש"ה הוצרך לומר הכא דסמכינן על הירושלמי כו' כלומר כיון שע"פ הירושלמי הוי הטעם משום עירוב אותיות מש"ה עבדינן הכא בהמוציא כדי לתקן זה:

ורבי יוחנן כולהו כו'. דהכי מסקינן בגמ':

משום דבעינן טעם מצה וליכא. ותימה הוא זה הלשון שלא מצינו דבעינן טעם מצה אלא לחם עוני ומפרשים רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה עניה וליכא דזו כיון שהיא מבושלת הויא לה מצה עשירה. תלמידי הר"י: דאישתנו לעלויא. ואע"פ שע"י המים משתנים אין מברכים עליהם כברכת המים שהיא שהכל דמים לא בעי אלא להכשיר. כ"כ ב"י סי' ר"ד:

וכרתי. פי' הערוך פור"י בלע"ז ושמעתי שהם כמין בצל בתמונת חצי עגולה:

דאישתנו לגריעותא כו'. ולא כן בבצלים כמ"ש רבינו בפ' במה טומנין ס"ס ב':

כיון דאלו בשלו בלא דבש נשתנו לגריעותא. דמיירי באגוז גמור דאי באגוז רך מאי שינוי לגריעותא שייך ביה הרי אי אפשר להיות יותר גרוע ממה שהוא קודם בישול שהוא מר ב"י סי' ר"ב וכתב עוד דלא הוי בכלל פירות שטובים יותר מבושלים מחיים שמברך בורא פרי העץ כשהם מבושלים משום דלא נטעי אינשי לאגוזים אדעתא למיכלינהו כשהם רכים ואפי' היו יכולים לאכלם חיין לא היה מברך אלא שהכל כדין שקדים הרכים לעיל סימן ג':

מ"מ האגוז עיקר. משא"כ בתומי וכרתי כששומן הבשר ממתיק אותו אפ"ה אזלינן בתר גריעותא דידיה שע"י בישול בלא בשר דהתם אדרבה הבשר עיקר ועל הבשר ג"כ אינו מברך אלא שהכל:

ורב נחמן כו'. כלומר אפי' לרב נחמן כו' דבשיטתו אמרי' דלא מתוקמא מילתיה דעולא כו' וגרסי' ושבשתא הוא א"נ גרס ורב נחמן דאוקי כו':

הרי פחות מכזית. כר"מ דהלכתא כוותיה בפ' דלקמן סי' כ"ד:

וכגון מעשה קדרה. עי' סי' ז' וכובא דארעא סי' י"א ופת הבאה בכיסנין סי' ל' ופת אורז ופת דוחן בסי' ח':

דלעיל בריש פירקין בגמ' דבעינן למילף מז' המינים:

שכן נהנה כבר. כדאיתא לעיל בגמ' דפ' מי שמתו (ברכות דף כ"א) ואע"ג דהתם לא נקט בלישניה שכן נהנה כבר אלא שכן נהנה סתם מ"מ התם פירושא דמלתא הכי הוי דאדבעי למייתי בק"ו שיברך על התורה לאחריה הואיל ומברך לפניה מדבמזון שאין מברך לפניו ואפ"ה מברך לאחריו אדהכי פריך מה למזון שכן נהנה והיינו שכן נהנה כבר דאין לפרש שיש בו צד הנאה לא הוי פירכא דהרי מברך לפניה בתורה אע"פ שאין בה צד הנאה אלא פריך שכן כבר נהנה:

תדע. דלאו ק"ו גמור הוא אפי' בלא הך פירכא דאי אמרת דהוה ק"ו גמור א"כ הוה דאורייתא ותדע דלאו דאורייתא היא ובתוס' פרק הישן ליתא לתיבת תדע:

בפ' היה קורא (דף ט"ז). ע"ש סי' י"ד גירסא אחרת:

ה"ג הוי זית שלם. וכן הלשון בתוס' דפ' הישן וכתבו עוד שם וזית דירוש' קטן מזית בינוני היה:

שלא יאכל פחות מכשיעור. אפי' בדבר שהוא ברי' תוס' דפ' הישן:

דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. וקאי אף אתאנים ורמונים הנכתבים במקרא ועי' בל"ח ולא הו"ל להב"י סי' נ"ט לכתוב דמשמע מכאן דס"ל דהוי דאורייתא שהרי לקמן בסמוך כתב כן בהדיא:

למר בכדי אכילה כו'. פלוגתא דר"מ ור"י בפ' דלקמן סי' כ"ד:

ומתוך דברי ר"י כו'. דמה שכתב בסמוך הן הן דברי ר"י בעל התוס':

בשביל חסרון השיעור לא הוה שייך ברכה אחרת אלא אין מברכין כלל וא"כ הסברא ג"כ שאף בנ"ר אין מברכין על פחות משיעור דאלת"ה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וסברת ר"י שנסתפק בבנ"ר הוא לפי שסברתו שעל מה שיש בו ברכה מה"ת שאם אכל בפחות משיעורו שמברך עליו בנ"ר אבל אי לא הוה סברתו כך גם הוא לא היה מסתפק כך נ"ל אלא שאין נראה כן מדברי הטור בסי' ר"י מדלא כתב דרבינו אביו ז"ל ס"ל דאין להסתפק בבנ"ר אלא בעי שיעורא: גרסי' בגמ' אמר ר' זירא כי הוינן בי רב הונא אמר לן הני גרגלידי דלפתא כו' גם הרי"ף [לא] כתבה ונ"ל משום דממילא אידי ואידי בפה"א דמנלן לחלק ובדברי חמודות אכתוב הואיל וכתבו הטור:

דלא מפשי ביה קמחא בפה"א. דלא עביד אלא לדבוקי וכדמסיק דאפי' דלפתא דמפשי כו'. ועיין לעיל סימן ז':

ומיא דשבתא. ומסקינן בגמ' דנמי למתוקי טעמא עביד:

כמו שמברך על הירקות עצמן. פי' לפי מה שהן הירקות שהן מפרי האדמה אבל לא שמברך על מיא דידהו כדרך שמברך על עצמן כשאינן מבושלין שהרי יש מהן שהן טובים מבושלים יותר מחיים וכשהן חיים מברך עליהם שהכל ושיבתא מינייהו הוא כמ"ש הטור סי' ר"ד בשם הראב"ד דשיבתא שאנו קורין אניד ובלשון ערבי שבת ברכתו שהכל דלטעמא עבידא ולא לאכילה ע"כ:

לפי שמשקה אין לו טעם הפרי. כמו שיש למרק טעם הפרי טור סי' ר"ה וגם לא דמי לשכר שעורים כמ"ש רבינו לעיל סי' י"ב:

לד"ה. דלקמן סי' כ"א:

ה"ג עד לאחר הברכה. ולא נהירא לי משום דחשיב וכן העתיק בעל שלטי הגבורים:

ונפלה מידו. ותימה הוא למה לא הזכיר בכאן והוא לא אתי לידיה כמו שהזכיר בפוגלא לקמיה דודאי אם מצא אותו א"צ לחזור ולברך פעם אחרת ונראה שטעות סופר הוא כ"כ תהר"י ולפי מה שאכתוב בדברי חמודות לשון הב"י לא קשיא ולא כלום:

לבין אמת המים שמברך. אע"פ שכששותה כבר הלכו להם אותם המים שבירך עליהם:

פוגלא. צנון:

היינו טעמא שלא יבצע כו'. מדקא יליף ממילתיה דר"ח שאם נפל חתיכת צנון צריך לחזור ולברך פעם אחרת. תהר"י:

ודעתו לאכלם. פי' לאכול מהן ואותו נטל בידו אבל אין לפרש שרוצה לאכול כולם דמאי שנא מאמת המים וכן כשהוא מברך על כל הפת ול' הטור סי' ר"ו ודעתו לאכלו:

ופליגא אדר' חייא כו'. פירשו רבינו בסוף סימן דלעיל:

וכ"ש לגבי ר' יוחנן. דהלכה כמותו לגבי רב. תוס':

ואפי' היא קטנה יותר. מן הפרוסה כלומר מן הפתיתה ולא דק והמגיה כך לא הפסיד:

כמו אחד שלא יטול פרוסה. לא ידענא היכא איתא להא:

משום דכל הקודם כו'. כדלקמן:

מברך על הפתיתין אם ירצה. כ"כ התוס' בשם ר"ת ודלא כפירש"י שצריך לברך דא"כ רב הונא ור' יוחנן פליגי בסברות הפוכות:

כיון דשניהם מחטים מברך על השלימה. וכ"כ התוס' ומביאין ראיה מן הירושלמי והיא התוספתא שכתב רבינו בסמוך וקצת קשה דיש לדחות דהא לא קתני אלא פרוסה והיא קטנה מן השלימה ומנלן דפתיתה שהיא גדולה מהשלימה שלא יברך עליה ומיהו כיון דבפתיתים קי"ל כר' יוחנן לא קשיא ולא מידי:

ה"ג אלא שזו כו'. וזו אינה משבעת המינין אע"ג דתנן בכלאים ובמנחות דכוסמים מין חטים מ"מ בקרא לא כתיב בהדיא:

מדקאמר פרוסה. ולא קאמר פתיתה:

על שני הלחמים קאי. כדכתיב הוא הלחם וכתיב ולחם לבב אנוש יסעד:

ובהלכות דרב אלפס כתוב שתיהם. וא"כ ודאי לא קאי אלא אלחמים וכדכתיב שמנה לחמו והרבה דברים משמשים בלשון זכר ובלשון נקבה וכמו שפירש רש"י בפי' החומש בפרשת וישלח:

והאי דקאמר ששמת שלום כו'. אע"ג דהשתא יוצא ידי שניהם דאמר רב נחמן אלחמים קאי וא"כ מאי שלום דבין התלמידים דקאמר אלא משום דמוקי לה בפלוגתא דתנאי וא"ת ומאי דוחקיה דרבינו דמפרש ידי שניהם על הלחמים ולא מפרש נמי דקאי אתנאי דמוקי לה אליבייהו ל"ק דמשום דבהלכות הרי"ף כתוב בהדיא שתיהם מש"ה מפרש נמי לישנא דשניהם בכה"ג וניחא ליה טפי משום דאמרן ד"ה מברך על הפרוסה כו':

משמע שבוצע גם מן הפרוסה כו'. אע"ג דרש"י נשמר מזה שכתב לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה מ"מ הכי משמע טפי: הא דבשבת חייב לבצוע כו'. דבגמ' וכתבו הרי"ף בכאן כתבו רבינו בפ' כל כתבי סי' ה':

טול ברוך. לשון רש"י טול מפרוסת הברכה כו' והרי"ף והרמב"ם גרסי טול כרוך בכ"ף וכן העתיק רבינו בפרק כיסוי הדם סימן ו' ויש לפרש על שם שאין רגילין לאכול פת בלא לפת או מלח שעמו כדלקמן לכך נקרא בשם כריכה שכורכים דבר אחר עם הפת:

דאמר רב הונא אמר רב אסור לאדם שיטעום כו'. וקשה דא"כ רב אמאי קאמר דגביל לתורי צריך לברך דמשמע דרב הוא דקאמר הכי וי"ל דאפילו הכי דאסור לאדם כו' מ"מ ס"ל דלא הוי ממילי דסעודה ממש כמו הבא מלח הבא לפתן לא ס"ל נמי דהוה ממילי דסעודה ממש וברי"ף גרסינן הכא אמר רב יהודה אמר שמואל:

וכן השוחט בהמות כו'. עיין בפ' כיסוי הדם סימן ו':

מלשון כי בשש משה. וכן כ' תהר"י ובאמת שהוא מן התימה על רש"י שלא כתב לזה הפסוק: גרסינן בגמרא אמר רבא בר שמואל משמיה דר' חייא אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים וכו'. וכתב הב"י ס"ס קע"ט גם כתב עליו ל' שבולי הלקט דלא יאכל המלח בגודל דקשה לקבור בנים וכו' והשיב על זה רמ"א ז"ל בס"ס ק"ע דנ"ל דלא אמרו בגמ' אלא דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל וכן שלא שתה משקה שיש בו מים אבל בלאו הכי ליכא למיחש וכן נוהגים שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית המים אחר הסעודה מהטעם הזה עכ"ל ונ"ל סעד וראיה לדבריו מדרבינו וכן הרי"ף השמיטו ולא כתבו להא:

ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ואפי' לכתחלה כמ"ש רבינו לעיל ס"ס ט':

ועל החומץ. פי' ב"י סי' ר"ד בשם שבולי לקט שכתב בשם ספר התרומה שכל שבני אדם נמנעים מלשתותו להיין מחמת חמצותו קרוי חומץ ואין מברכין עליו בפה"ג אע"ג דלענין מגע נכרי מחמירין:

ועל הנובלות. מסקינן בגמרא בשולי כומרי פירש"י כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם כמרא חום כמו מכמר בשרא:

ובגמרא דלעיל ריש העמוד:

במזוג קצת. מדנפשיה כתב קצת:

וחומץ עיקר. דאי המרק עיקר מברך עליו כפי מה שממנו נעשה המרק כדלעיל סי' י"ח:

ונראה דהלכה כר"י כו'. וכ"כ התוס' ועמ"ש בספר תוי"ט:

וקי"ל כר"י לגבי רב הונא. כדלעיל סי' כ"א:

הלכה כר"מ. ואין להשיב בכאן כמו שהשיב רבינו בפרק מי שמתו סימן ב' שאם גמרא דידן היה סובר כן שהוא פוסק כך דהכא י"ל שסמך דלא פסקינן הלכה כר"ה תלמידו של רב לגבי ר' יוחנן וכן כדמסיק וגם לכאורה כו':

רב האי פסק הלכה כר"י. עיין ירושלמי שכתב רבינו לקמן בר"פ הרואה ומ"ש שם בס"ד:

ולעיל גבי בנימין רעיא כו'. דכי היכי דפריך עליה מרב ה"ל לפרוך מר' יוחנן דהא גדול ממנו היה:

מדקאמר אביי מסתבר כוותיה. ומ"מ כיון דלא אמר בהדיא הלכה כרב אלמא לא פסיקא ליה מלתא וניהדר לכללין רב ור"י הלכה כר"י. ב"י סי' רי"ד:

וגם ר' יוחנן צריך להגיה כו'. היינו כגירסת רבינו אבל התוס' כתבו דלר' יוחנן ל"ק מתני' דאטו כל כי רוכלא ליתני וליזיל ע"כ ולכן הח"ש שהגיה בגמ' כמ"ש רבינו אינו מוכרח שהרי להתוס' ל"ג לה:

ה' אחד זה מלכות. שאין לך מלכות גדולה מזו כיון שהוא אחדות גמור וכן כשאומר שאין כמוהו הוא מלכות:

וכיון דאית בה האל הגדול כו' וי"א לפי שאמר אלהי אברהם כו'. ולפי זה גם ברכה דמעין ז' מעיקרא ל"ק וכן הוא בתוס' לתירוץ דאלהי אברהם חשוב כמו מלכות וא"כ הה"נ לתירוץ שכתב רבינו דהאל הגדול חשוב כמו מלכות וכ' ב"י דברכת אלהי נשמה לדעת האומרים שאינה סמוכה לברכת אשר יצר ואין בה מלכות נראה דכיון שמזכיר בה שהקב"ה בורא הנשמות ונפחם בגופות ואח"כ נוטלם מהם ואח"כ מחזירם להם אין לך הזכרת מלכות גדולה מזו והרוקח כתב בסי' שס"ג וז"ל בכל הברכות שהם הודאות להקב"ה יש בהם הזכרת השם ומלכות אבל בתפלת י"ח שאינה הודאה על שום הנאה ומצוה אלא על תביעת צרכיו של אדם ולעולם יסדיר אדם שבתו של הקב"ה ואת"כ יתפלל הלכך לא תיקנו בה מלכות:

שהקרים גרס. ופי' רש"י בוטי"ר בלע"ז וכתב הטור סי' ר"ד דדוקא כשריחיה חמרא וטעמיה חלא אבל אם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא דהא אפליגו ביה אביי ורבא בפ"ב דמס' ע"ז והלכה כרבא דאמר הכי וכך ס"ל לר' יוחנן בפ' המוכר פירות. ב"י:

ועל הזמית. פירוש מי מלח כ"כ הטור סי' ר"ד והב"י כתב בשם הערוך שהוא מרק שכן בלשון יון קורין למרק זומי ע"כ ונ"ל שהטור לא רצה לפרש כהערוך מהא דבסי' י"ח ועיין מה שכתבתי בדברי חמודות סעיף נ"ב וכתב עוד הטור דרבינו האי פירש זומית הוא הקצף העולה על רתיחת הקדרה:

ועל כמהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו. ובגמ' פריך מדתניא הנודר מפירות הארץ אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גידולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות אלמא דגידולי קרקע נינהו ומשני אביי מירבא רבו מארעא מינקא לא ינקא מארעא ותני במתני' על דבר שאין יונק מן הארץ:

ואח"כ יאכל מין אחר. ויברך עליו ואח"כ יחזור ויאכל מהפרי הראשון שהתחיל וא"צ לחזור לברך עליו פעם שנית שזה שאכל בינתיים מהפרי האחר ובירך עליו לא הוי הפסקה כיון שדעתו היה לאכול מזה. תהר"י:

כמו מין ז' דלר' יהודה. דמיירי ודאי שאינו רוצה לאכול מעכשיו ממנו תחלה:

ואין הצנון כו'. לישנא דברייתא היו לפניו צנון וזית:

אבל אם המאוחר חביב. וה"ה למה שאינו נזכר בכתוב כלל:

בדברים שברכותיהם שוות. והשתא אפי' ברכת המוציא או במ"מ אין להם קדימה:

וא"ת מ"ש דלר' יהודה כו'. משום דהלכתא כוותיה נקטיה וה"ה דה"מ להקשות לרבנן וכן מוכח מהתירוץ דמסיק:

אין עדיפות בחביב כו'. והשתא א"צ לומר דיחיד מודה לרבים כדלעיל דהא השתא אף הרבים לא קיימו בדבריהם דחביב עדיף אלא סברא דלכ"ע היא דבכה"ג אין עדיפות בחביב ועיין לקמן:

היינו דווקא כששניהם נפטרים בברכה אחת. ויש ביניהם ממין ז' אבל כשאין ביניהם מין ז' ונפטרים שניהם בברכה אחת אף לר"י החביב קודם ולא משווינן פלוגתא בינייהו וכדכתב רבינו לעיל באתרוג ותפוח וכ"כ ב"י סימן רי"א:

פת הבאה בכיסנין. פירש"י לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין כו' ועיין בד"ח בסימן ל':

ופליגא דר"ח. אע"פ שהאמוראים אינם חולקים עם התנאים בא להשמיענו כאן שאינם סוברים דברי ר' חייא בזה והפת אינה פוטרת כו'. תהר"י:

ויין פוטר כל מיני משקה. הבאים לאחר הסעודה עם היין דאי בתוך הסעודה הרי כתב רבינו לקמן דהפת פוטרן וכן פי' הטור סימן קע"ד:

מברך על העיקר כו' בירך על הפת כו'. יש לתמוה דלא נקטינהו כסדר ששנוין במשנתינו דבירך על הפת נשנה קודם מברך על העיקר כו' ובתהר"י כתובים כסדר שהן שנוין והתוס' לא הביאו אלא מברך על העיקר כו' בלחוד:

והלא כששותה יין אין טפל לפת. ואע"ג דשאר משקים פת פוטרתן ואין טפלין לפת מ"מ מחמת האכילה הן באים ומשום כך פת פוטרתן וכי נמי ביין אין הפת פוטרתן לא ה"ל להגמ' לפרוך דנפטריה פת כיון דמ"מ אין טפל לו אע"פ שבא עם האכילה:

כגון בשר כו'. ומיני מלוחים כדלקמן:

וכן משקים וכו'. ועיין לקמן סימן כ"ט:

כדמוכח בשמעתיה דע"פ. והוה מצי לאתויי מפירקין דף ל"ה דאמרינן חמרא סעיד ומשמח והוינן בה דנבריך עליה ג' ברכות ובפרק קמא סימן י"ד מסיק רבינו דיוצא בברכת הזן ומיהו בזה י"ל דאי מהתם הוה אמינא בדיעבד הוא דיצא והכא דייק דאפילו לכתחלה א"צ ברכה לאחריו משום בהמ"ז דפוטרו:

דחד מינייהו בריך אכסא קמא כו'. לפום ריהטא לא דק דלאו מתלמידי דרב הוה אלא בתר עובדא דתלמידי דרב אמרי' עובדא אחריתי אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי כו' חד מינייהו כו':

ומפרש טעמא בפרק כיסוי הדם. לא בגמרא דהתם אלא רבינו מפרש כך שם וכן הוא שם בתוס' ועלייהו הוא דקאמרי ומפרש התם ומ"מ גם בגמ' דע"ע גופיה מוכח דטעמא הכי הוה דהא מהגמרא דהתם הוא דדייקי הכי התוס' ורבינו בפ' כיסוי הדם:

דאין לך מחמת הסעודה יותר מזה. כלומר דודאי לשון דמחמת הסעודה כל שבא לעיקר הסעודה הוא ובין שמלפת בו הפת או שאין מלפת בו הפת ובתוס' ליתא לקושיא זו והדין עמהם דרש"י סובר דלשון מחמת הסעודה אינו מורה אלא מה שמלפת בו הפת:

כ"ש הכא דפת עיקר. דזה ודאי מלתא דפשיטא הוא שהפת עיקר:

אלא שאכל זה אחר זה לבטל מרירת הצנון. וה"נ אכילת כל הדברים שמלפתין בהן הפת שאין דעתו של אדם נוחה בפת לבדו:

ואי לא חשיב נהמא ממש. אלא דלענין טפשותא דבבלאי קרי ליה נהמא:

כגון פירות. ולא באו ללפת בהן הפת דאי באו ללפת הא כתב לעיל בשם רש"י שהן בכלל הבאים מחמת הסעודה והכי מוכח בהדיא מתוך קושית רבינו דבסמוך דהכא בלא באו ללפת מיירי:

אבל תמרי כו' לאו מין מזון הוא. וקשה דבפ"ק סי' י"ד אמרי' בהדיא דתמרי נמי מיזן זייני ונפיק בבה"מ וצ"ע ודוחק לומר דהתם דוקא בדיעבד והכא מיירי דוקא לכתחלה:

וקשה לפירושו כו'. תמיהני דלא מקשה עליו מהירושלמי שהביא לקמן סי' כ"ח:

כל מילי דזייני. דמייתי לקמן סי' כ"ט:

שייכא בהו ברכת הזן. כסברתו של בה"ג דכתב דדייסא פוטרו בהמ"ז משום דהוה מין מזון א"כ ה"ה כל מילי דזיין אבל לרבינו עצמו לא מצינו דברכת הזן פוטר משום טעם דהוי מזון אלא תמרי ויין בפ"ק סי' י"ד:

מ"מ ברכת הזן כו' דעדיף. דמ"ש רבינו בפ"ק סי' י"ד דכל שלא חתם הזן שצריך שיאמר ועל שהנתלת כו' התם כשאינו צריך לברך כל הג' ברכות ומ"מ קשה ממה שמסיק רבינו לקמן דלא עדיף דדברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו כו' לכן נראה שגם זה לסברתו של בה"ג כתב כן דפוטר דייסא בבהמ"ז משום דהוי מין מזון א"כ כל מידי דזייני לפטרו:

למה שאמר בתוך הסעודה. דפירושו שבאים בתוך הסעודה ומה שאמר לאחר הסעודה אין הפירוש כן שבאים לאחר הסעודה שהרי גם כו' אלא פירושו בענין אחר דהיינו שרגילין כו' וא"כ שאין הפירוש שוה הרי העיקר כו':

ועוד בתוך הסעודה כו'. קושיא זו קאי על פירש"י בלחוד:

כיון דבאים ללפת. דהיינו הלשון של מחמת הסעודה לפרש"י:

שהרי אינם דומים לדבר הבא מחמת הסעודה כו'. וקשה דשמא דומים לבבא האמצעית ללא באים מחמת הסעודה ולכן נ"ל דאה"נ דה"ג שהרי אינם דומים לדבר שלא בא מחמת הסעודה ור"ל מה שפירש"י עלה דהיינו דייסא וכרוב ועלה קאמר לפי שהם מזון דזייני טפי מבשר ודגים וביצים והשתא ל"ק דשמא דומים לבבא הראשונה לבאים מחמת הסעודה דהא ודאי דלא צריכה למימרא דכיון דללא באים אין דומים מכ"ש ואצ"ל דאינם דומים לבאים ועוד י"ל דמאי דקאמר דהיינו מזון לא קאי אדייסא וכרוב אלא אבשר כו' שהם מזון טפי מדייסא וכרוב ומ"מ אצ"ל דלא דמי לבאים מחמת הסעודה דהא לפירש"י לא מקרי מחמת הסעודה אלא כשמלפת בו הפת וזה הפירוש נראה יותר מדבסמוך דקרי לפירות האילן שאינן מזון ודמש"ה לא דמי להו בשר כו':

כגון תאנים כו'. עיין סימן כ"ח:

ה"ג שרגילין לבא לאכול לעיקר. ובטור סימן קע"ז השמיט תיבת לאכול:

כי היו רגילים בימיהם כו'. עיין סימן דלקמן וסי' ל"ב:

משום דהוה כדברים כו'. כדלקמן גבי שאלו לבן זומא:

ולא מסתבר כוותיה. שבה"מ שבירך לפניו יפטרנו וכתב הב"י סי' ק"צ וז"ל וסמ"ג כתב דטעות סופר הוא בה"ג ול"נ שיש ללמוד זכות על בה"ג שטעמו מההוא עובדא דאיתא בפרק ערבי פסחים (וכתבו רבינו בפרקין לקמן סימן ל"ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא אמימר בריך על כל כסא וכסא מר זוטרא בירך אכסא קמא ואכסא דברכתא רבאשי בירך אכסא קמא ותו לא בירך ומשמע ליה דהלכה כרב אשי דבתרא הוא וטעמו של רב אשי כתב הר"י בפ' כ"מ שהוא מפני שהיה סובר שאע"פ שמפסיק לא חשיבה הפסקה דמדמי ליה לחברים שהיו מסובים ויצאו לקראת חתן וכלה שאם הניחו שם זקן או חולה אינם טעונים ברכה למפרע ומכל מקום כיון שהסכימו הפוסקים שלא כדברי בה"ג הכי נקטינן עכ"ל הב"י ולדבריו צ"ל דבה"ג סובר שגם לפניו א"צ ברכה:

ואדם שאוכל בתחלת הסעודה פת ופירות. ל' הטור סי' קע"ז מי שקובע סעודתו על הפירות:

אם אכל מהן בלא פת. וזה לשון הטור אם אכל מהן תחלה מעט בלא פת:

לא אמרינן דבטלה דעתו וכו'. וצ"ע לקמן גבי לחמניות בסוף סי' ל' וזה לשון רמ"י בסי' קע"ז ס"ס א' ולא אמרי' בטלה דעתו אצל כל אדם שדרך בני אדם לפעמים לעשות כן:

פליג את על רבך. ר"ל רבי חנינא בר סיסיי דלעיל מיניה אמרינן התם אמר רבי חנינא בר סיסיי הוון אלין דנשייא משלחין ליה ניקלווסין והוה שבק לון בתר מזוניה ומברך עליהם תחלה וסוף ובסוף פ' קמא דמסכת ע"ז פירש"י ניקלווסין פירות ותלמידי הר"י כתבו רבך רב ויתכן הגירסא לעיל הביאו לפניהם תאנים וענבים רב אמר ולא גרסי רב הונא:

היינו אחר סעודה קודם ברכת המזון. והקשה ב"י סי' ר"ח מזה הירושלמי על דברי רבינו דפרק קמא סימן י"ד דפסק דבהמ"ז פוטר על התמרים והא הכא קאמר דמברך עליהם תחלה וסוף וכתב רשב"א יש לומר דהיינו לכתחלה אבל דיעבד פטרי:

שאם הביא פירות כו'. וז"ל הטור כשמביאין לו פירות באמצע סעודה ואין עיקר הסעודה עליהן אע"פ שמלפת בהן הפת אם אוכל מהן תחלה מעט בלא פת:

מדלא א"ל שיאכלם תוך הסעודה. בלא פת ועל סעודה אחרת הל"ל כן דעל כרחך על סעודה אחרת א"ל כיון שכבר אכלן עם פיתא א"כ אין תקנה עוד בסעודה זו וא"נ יש לפרש דאינו ר"ל שאכלן עם פיתא אלא שהביאו לפניו לאכלן עם פיתא קאמר והשתא קאי הא דלא א"ל אף אסעודה זו עצמה:

דכדי לברך גרסינן והב"י העתיק כי לברך:

ומטעם זה פוטר. פירוש הפת:

ביין שייך לאקשויי הכי משום דזיין. וגם קובע סעודתו עליו דאי לאו הכי תקשה דייסא לבעל הלכות גדולות דזיין ולא נפטר בפת בברכה שלפניו: