מעדני יום טוב על ברכות · הטקסט

ומסיק שחוזר ומברך. כל זמן שלא גמר סעודתו ומועיל לו לתקן את אשר עיות ולא בירך על מה שאכל ודלא כמ"ש רמ"י ז"ל דזה אינו יכול לתקן ואין הברכה הזאת אינו אלא על להבא ואם כדבריו פשיטא דעל להבא מחויב לברך ואף על פי שיש לומר דה"ק שאם הוא בתוך הסעודה מחויב לאכול ולברך משא"כ כשגמר סעודתו והוא שבע וכן נראה מלשונו אפילו הכי אינו כדבריו דהא רבינא קאמר הלכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה וכו' ופירש"י הלכך כיון דאם נזכר באמצע יכול לברך אפילו גמר סעודתו נמי יכול לברך ע"כ ואי איתא דבאמצע נמי כשמברך אינו מברך אלא על להבא היכי קאמר רבינא דאפילו גמר כו' הא גמר כו' ואינו אוכל עוד וכ"ת דבאמצע מחויב לחזור ולאכול וקאמר רבינא שכן נמי בגמר א"כ מה ראיה מביא מטבל ועלה דודאי דהתם אינו מחויב לחזור ולטבול דשתי טבילות למה לי וקתני נמי בהדיא אומר בעלייתו ברוך כו' וכן נמי הגמרא דדחי לדרבינא ומחלק דבטבל מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואדחי אדחי אין סברא לומר שיהא נדחה לענין זה שלא יתחייב לאכול ולברך על מה שיאכל אח"כ אלא הפי' שהוא נדחה על מה שעבר כיון שגמר סעודתו ומינה שאפילו נזכר בתוך הסעודה שאינו נדתה על מה שעבר והטעם נראה בעיני משום שכל שהוא עודו מתעסק בדבר מיקרי שפיר עובר וקודם לעשייתו ומש"ה נפטר גם על העבר כיון שעדיין לא נגמר ובד"ח סעיף צ"ט תמצא עוד מה שהשגתי על יתר דברי רמ"י ז"ל בזה:

לא נשתנה המנהג. ובפרק ערבי פסחים סימן י' כתב בשם ר"י דכיון דאיכא גר דלא מצי לברך עד לאחר טבילה לא פלוג והן הן דברי התוס' דהתם ודהכא וראיתי בתוספות דהכא דברים תמוהים שכתבו מעיקרא גברא לא חזי תימה והלא טמא אינו אסור לברך ובקונטרס פירש דבעלי קריים אסורים בתורה וי"ל דמיירי בטבילת גרים כו' ע"כ ומה ענין בעל קרי אצל טמא בנידון דידן דבהדיא תניא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ב) הזבים והמצורעים וכו' מותרים כו' ובעלי קריים אסורים והטעם פירש"י שם שאינו אלא קלות ראש וזחות הדעת ע"כ ואין הלשון של התוספות דהכא סובל לפרש דתמיהתם מהאידנא דבטלוה לטבילותא וכלישנא דרבינו דאם כן לא לימא טמא מותר אלא בעל קרי מותר ה"ל לומר וגם ה"ל לפרש דהאידנא מותר דבלאו הכי אין מקום לתמוה על רש"י דדברי רש"י ודאי אמת הן כמו שכתבתי אלא משום דהאידנא ליתא וה"ל לפרש זה גם לא ה"ל לשנות הלשון ולכתוב טמא כמו שכתבתי וצ"ע:

לא נשתנה. המנהג. ובסוף מסכת נדה בקצור הלכות נדה כתב שכשפושטת מלבושיה כשהיא עומדת בחלוקה תברך כו'. ובמסכת פסחים פרק ערבי פסחים סימן י' כתב דאין למחות בנשים שמברכות לאחר טבילה כן' ועיין בד"ח:

בפ"ק דסוטה דף ד' אמרינן שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא פירש"י כל האוכל בלי ניגוב ידים דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה וגו' את לחמם טמא וגו' אלמא דבר מאוס קרוי טומאה ע"כ וביחזקאל משתעי אצפיעי בקר והטור כתב בס"ס קנ"ח לחמם טמא בגימטריא בלי ניגוב ידים:

ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו. נחשב לאחד ובגמרא גרסינן וי"א אף משגרו לאנשי ביתו והוי הנך בתרתי ולא רציתי להגיה לפי שגם ברי"ף ל"ג וי"א וגם ל"ג במשנה גבי ומשגרו לאנשי ביתו:

ומגביהו מן הקרקע טפח. פירש"י אם ע"ג קרקע הסב וכו' וטעמא משום שיהא נראהו לכל המסובים ויסתכלו בו טור סימן קפ"ג:

ומשגרו לאנשי ביתו. מפרש בגמ' שבכוס של ברכה מתברך פרי בטנך וכדי שיניח ברכה אל ביתו אמרו שישגרו לאנשי ביתו. תהר"י:

ועוד אם אין בכוס אלא רובע רביעית כו'. ששיעור היין של בהמ"ז הוא רביעית כדאמרינן במס' שבת פרק המוציא יין כדי מזיגת כוס יפה מאי כוס יפה כוס של ברכה ומפרשים התם שר"ל רביעית וכיון שכוס של ברכה צריך רביעית מיין ממש בלא מים כלל ומטיל בו אח"כ ג' חלקים ממים שזהו השיעור שראוי להטיל בו בשעת המזיגה כדאמרינן כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ואם כדברי הרי"ף ז"ל שאומר שלא יטיל בו מים כלל עד ברכת הארץ נמצא שבשעה שמטיל רביעית יין בכוס מניח ריקם הכלי שיעור שלשה רביעית עד שמגיע לברכת הארץ וכיון דבעינן מלא היאך אפשר לומר שבשעה שיאמר ברכה ראשונה שיהיה די במעט יין שיהיה בשטח הכלי ויהיה כל הכלי ריקם. תהר"י:

בפ' בן סורר דף ע'. ותמיהני על תהר"י שכתבו כן בשם הירושלמי:

כדאיתא בב"ק פרק הפרה דף נ"ד:

ואחד חי. פירוש שלם אבל ודאי היה מת דאי ר"ל חי ממש א"כ היאך משלים לכזית נבילות כ"כ התוס' דלא כפירש"י שמפרש כשבולעו הוא מת ומשלים כו':

לא אתי למעוטי אלא עיטור ועיטוף. וק"ל דאנו אין לנו אלא ארבע דבלשון שלילה לא משמע כן ואי הוה אמר אנו ארבעה יש לנו איכא למימר דלא אתא למעוטי הכל אלא שייר ועיין לקמן מלשון התוס' ואפשר לי לומר דאנו אין לנו אלא ד' דקאמר היינו לחובה ואינך למצוה בעלמא:

וכן רב נחמן היה רגיל לשגרו לילתא. וקשה דא"כ עיטור ועיטוף נמי כיון שהאמוראים היו רגילים בו כדלקמן וי"ל דמדקפיד על עולא שישלח לה דייק אבל א"כ העיקר חסר מן הספר שה"ל להביא הראיה מדקפיד על עולא והתוס' כתבו אנו אין לנו אלא ד' דברים ומיהו לא משמע כן דפליג ר' יוחנן אההיא דנותנו לימינו כדאמרינן לקמן ראשונים שאלו כו' משמע שכן היו נוהגים ומיהו מדהאמוראים היו עושים עיטור ועיטוף משמע שהיו מחמירים על עצמן והיו נזהרים בכולם ולפיכך יש להחמיר בכוס של ברכה ע"כ:

וכל הנך רגילין האידנא אף בפריסת סודר. תמיהני דלמה נאמר שמיעטו רבי יוחנן כיון דאף האידנא רגילים וגם אמוראי הוו רגילים ואמאי גרע ממשגרו לאנשי ביתו דאמרי' דלא מיעטו רבי יוחנן מדרב נחמן היה רגיל ביה ולעיל הקשיתי אף על עיטור:

שלא יברך בגילוי הראש. אשתמיטתיה להב"י שרבינו פי' כן מדכתב כן בסימן קפ"ג בשם רבינו ירוחם מה שהקשה עליו וז"ל ולא נהירא לי דא"כ מאי רבותא דבהמ"ז הא שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש אלא עיטוף היינו סודר שפורשין על כובעיהם העומדים לפני הגדולים עכ"ל נראה לי דל"ק ולא מידי דאטו משום דאיתא בכל הברכות לא מצי למיחשב ליה דאיתא בכום של ברכה דמאי דקחשיב ומני עשרה דברים שנאמרו בו אינו צריך שיהיו כולם דוקא בו ולא בדוכתא אחריתא נמי דאין הרבותא על כל אחד ואחד אלא הרבותא היא שעשרה דברים יש בו והא בודאי דליתא בדוכתי אחריתי ועוד אני אומר דמ"ש דבשאר ברכות משמע כו' הרי היה יכול להחזיק קושיתו בפרט מדמקשה על רבינו ירוחם שכן כתב הוא בסי' ר"ו בשמו של רבינו ירוחם וכן בסי' צ"א על כל שאר הברכות שאסור לברך בגלוי הראש אלא שאני דקדקתי במקום שהראה עליו והוא בסוף נתיב מ"ו ולא כתב שם כן אלא אהא דהכא דפריסת סודר שבברכת המזון שאסור לברך כו' אבל נ"ל דודאי מ"ש הב"י בשמו של רבינו ירוחם שעל כל הברכות הוא אומר שאסור לברך בגלוי הראש דאה"נ דהכי הוא שכן ודאי במשמע לשונו שאסור לברך כלומר כל ברכה אסור לברך כו' וא"כ דר' ירוחם גופיה מפרש על פריסת הסודר מטעמא דכל ברכה אסור כו' מעתה א"א להשיג ולהשיב עליו א"כ מאי רבותא כו' דהא איהו אדרבה מביא ראיה מכל הברכות אלא כדפרישית שא"צ שיהיה כל אחד ואחד רבותא שאין הרבותא אלא שבכוס של ברכה יש בו י' דברים:

זוכה לשני עולמות. פירש הרב רבי יוסף ממרשיליי"א מדה"ל למיכתב ים ודרום רש וכתיב ירשה הרי יו"ד ה"א יתירה וביו"ד ה"א נבראו שני העולמים כדאמרינן בהתכלת כי ביה ה' צור עולמים אל תקרי צור אלא צר כו' כ"כ התוס' ותהר"י כתבו וז"ל וא"ת והיאך למד מכאן שזוכה לעולם הבא י"ל דהכא לא יליף אלא שזוכה לעולם הזה מפני ששכר רוב המצות הוא לעולם הבא ויש מהם שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא לפיכך הביא ראיה שזוכה לעולם הזה וממילא ידעינן שזוכה לעולם הבא כך פירשו רבני צרפת ז"ל עכ"ל ולי אפשר לומר דדייק מים ודרום דים הוא מערב ודרום הוא יום שנאמר הולך אל דרום ופירש"י לעולם ביום ועולם הזה נמשל ללילה ועולם הבא נמשל ליום ואל תקשה דקרא בגבולי נפתלי משתעי שהרי ומלא ברכת ה' נמי בנחלתו של נפתלי קא מיירי אלא קרא אסמכתא בעלמא:

מעטר ליה באנטליא. ובגמרא אמר רבי חנן ובחי אמר רב ששת ובברכת הארץ וכתבו הרי"ף ותלמידי הר"י כתבו שגירסת הרי"ף היא כמו הספרים שגורסים חי אמר רב ששת עד ברכת הארץ ומפרש דמאי דאמרינן שיהיה חי רצה לומר שעד שיתחיל בברכת הארץ לא יטיל בו מים כלל ומאי דאמרינן אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים מיירי מברכת הארץ ואילך כו' והקשו בשם הר"י דלישנא לא מוכח הכי דאין מברכין משמע שאין לברך כלל וכו' ע"כ ולפי הגירסא שבספרים שלנו יש לפרש ובחי שר"ל שהעיטור באנטליא הוא ביין חי ולא מזוג דכוס של בהמ"ז לבדו מוזגים אותו ואמר רב ששת שהעיטור בברכת הארץ הוא שכשמזכיר שבח הארץ מעטר לכוסות של יין חי החזק:

ואע"ג דאמרינן בפרק בתרא דר"ה דף ל"ד:

פירוש אם שתה שני כוסות כו'. ומתוך פירש"י נראה דכוס של ברכת המזון הוא כוס שני אבל כבר כתבו תלמידי הר"י וז"ל אין לפרש שאם שתה פעם אחת בתוך הסעודה ורוצה לברך בפעם השניה שלא יברך שזה אי אפשר מדאמרינן תנ"ה השותה כפלים לא יברך דמשמע שכבר שתה שתי פעמים קודם שיברך ע"כ ועיין במסכת חולין פרק כל הבשר בספר דברי חמודות סעיף צ"ז וכתב הטור בס"ס קפ"ג כמו שפירש רבינו דכוס של ברכה הוא כוס שלישי ומסיים בה ולא אמרינן אדרבה יברך על הג' כדי לבטל הזוגות לפי שכבר נסתלק מן הסעודה וזהו כוס בפני עצמו שאינו בא אלא בשביל הברכה עכ"ל ותהר"י כתבו וז"ל ולא יברך על הג' וא"ת ולמה אינו מברך בזה הכוס הג' דהא אמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה וכיון שזה הכוס מצטרף עם השנים נמצא דלא הוו זוגות וליכא חשש מזיקין ולא הוי כוס של פורענות י"ל שלא אמרו כוס של ברכה מצטרף לטובה אלא בכוסות של פסח שהם תקנות חכמים וחייב בהם אפילו העני כדתנן לא יפחות לו מד' כוסות של יין וכיון שחייב בהם ועכ"פ יש לו לשתותו אמרו שמצטרף עם השנים לטובה כדי שלא יהיה זוגות אבל הכא שאינו מחויב בזה אלא כשיש לו יין לא אמרינן שמצטרף עם השנים הראשונים עוד נראה למורי הרב נר"ו דהא דאמרינן לא יברך אינו רוצה לומר שלא יברך בהמ"ז דמאחר שנהנה ודאי צריך לברך אלא ר"ל אותו ששתה כפלים לא יזמן אלא האחרים שלא שתו כפלים יזמנו כדי שיפטרו אותו וטעמא דמלתא משום דאמרינן בפסחים מאן דקפיד קפדינן ליה ומאן דלא קפיד לא קפדינן ליה והכא במאן דקפיד מיירי דלמאן דלא קפיד לא הוי כוס של פורענות דמשום דקפיד בדבר מתירא מהנזק ואינו יכול לכוין לבו ולפיכך אמר שלא יזמן הוא אלא יזמנו האחרים ויפטרו אותו אבל ודאי צריך לברך על מה שאכל עכ"ל תהר"י וקצת קשה על רבינו שכתבו דהאידנא אין נזהרין בזוגות וכמ"ש התוס' בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז ע"ב) משום שאותה סכנה אינה מצויה בינינו ומה"ט השמיט רבינו כל דיני זוגות דפרק ערבי פסחים:

והלכתא בכולהו יושב במקומו ומברך. לפי שבהמ"ז דאורייתא החמירו בה להיות יושב ומברך שהרי עשרה דברים נאמרו בו משא"כ בשאר ברכות והוא נוטריקון ואכלת ושבעת שב עת וברכת לבהמ"ז מפי ר' משה אלבר"ט כ"כ התוס' וכ' רמ"י ז"ל אע"פ שבתפלה עומדים היינו משום ורגליהם רגל ישרה: 0הדרן עלך שלשה שאכלו @00פרק ח

ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום. ואע"ג דבהמ"ז מברך על היין לבסוף תירצו התוס' בד"ה ור' יהושע כו' ואין צריך לכתוב לשונם לפי שגם רבינו מתרץ נמי בפ' ע"פ סי' י' ע"ש:

בש"א נוטלין לידים ואח"כ מוזגים את הכוס ובה"א וכו'. פי' טעמייהו דב"ש משום דס"ל שאם לא יטול ידיו תחלה יטמא אחורי הכוס ואע"ג שהידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין הכא שהמשקה עומד אחורי הכלי ששוטפין אותו קודם השתיה מקבל טומאה מן הידים ומטמא את הכלי ואע"פ שהמשקה הוא ראשון וקי"ל דכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אפ"ה גזרו על כל המשקים שיטמאו כמו אב הטומאה משום משקה זב וזבה דהיינו רוקו שהוא אב הטומאה ובגמרא פריך (אפשר שגירסא אחרת היה לו ומ"מ הדברים אמתיים) והא קי"ל כלי שנטאא אחוריו לא נטמא תוכו והכא כיון שלא נגע בתוכו מאי איכפת לן אם יקדש קודם הנטילה ויטמאו ידיו אחורי הכוס ומתרץ התם דס"ל לב"ש דחיישינן לניצוצות שמא יתערבו טיפות מהמשקה שעומד אחורי הכוס עם מה שבתוך הכוס ולפיכך היו מצריכים ליטול ידיו קודם הקידוש וב"ה דס"ל דמקדשין ואח"כ נוטלין לידים משום דלא חיישינן לניצוצות ואפילו יטמאו אחורי הכלי אין בכך כלום דכלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ולפיכך היו אומרים שימזוג את הכוס תחלה שאם אתה אומר שיטול ידיו תחלה ישאר המשקה בידים שלא נגבם יפה וע"י אותו המשקה יקבלו טומאה הידים מאחורי הכלי שיהיה טמא כ"כ תהר"י וב"ש דלא חיישי להכי שע"י המשקה יקבלו טומאה הידים מאחורי הכלי כו' מתרץ בגמרא משום דס"ל שאסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו משום ניצוצות וב"ה סברי דניצוצות לא שכיחי ומש"ה סברי דמותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין וכתבו עוד תהר"י וא"ת והלא אמרו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא (וכתבו רבינו בפרק דלעיל סי' ל"ד) והיכי חיישי' שלא ינגב כראוי וישארו שם משקים וי"ל שבשאר הימים שמיד שנוטל ידיו מברך המוציא ואוכל מננב אותם יפה אבל בכאן שאינו אוכל מיד אינו חושש לנגב אותם כל כך יפה מפני השתיה ולפיכך היו חוששים ב"ה למשקים הנשארים בידיו עוד אמר בגמרא טעם אחר לב"ה דמ"ה מוזגים את הכוס תחלה דבעינן סמוך לנטילה סעודה ואם אתה אומר שיטול ידיו ויקדש קודם שיאכל לא הויא הנטילה סמוך לסעודה ע"כ וכ"כ התוספות ועיין בפרק כיצד מברכין ס"ס ל"א:

ובהא קא מיפלגי. וב"ש מצי סברי נמי להא דרבי יוחנן:

א"ר יצחק בר חנינא אמר רב הונא גרסינן בגמרא וברי"ף וכן העתיק עוד רבינו לקמן סי' ה' אלא דבגמרא גרס ר' יוסי בר חנינא ואין נראה דבפרק הכותב כתב רבינו דר"י ב"ח קשיש מר"י והיכי אמר הכא משמיה דרב הונא שהיה תלמידו דרב שהיה בזמן ר' יוחנן ומיהו בפרק שור שנגח כתב דר' יוחנן היה רבו של ריב"ח וכ"כ התוס' בפ' (כל הפסולים) [ג' דנזיר (כט.)] והביאו ראיה מפ"ג דסנהדרין דף ל' דר' יוחנן סמכיה וכתבו עוד שהיה ריב"ח אחר שהיה תנא ואותו הוא שהיה קודם לרבי יוחנן:

ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה כו'. פירוש הנר שמביאים אותו עכשיו ונהנה ממנו מיד יש לו להקדים ואחר כך המזון מפני שכבר אכל ויש לו להקדים אותו לבשמים והבדלה וטעם הבשמים במוצאי שבת מפני הנפש יתירה שהיתה לו ממנוחת שבת והוא מצטער עכשיו כשהלכה אותה מנוחה ממנו ומריח בשמים כדי ליישב נשמתו. תהר"י:

ובה"א נר ובשמים מזון והבדלה. דסבירא ליה לבית הלל שמיד שמברך על הנר מברך על הבשמים שהוא גם כן מענין השבת שמראה הצער שהיה לו ואח"כ מזון ואח"כ הבדלה. תהר"י:

ומשני היה יושב ואוכל כו'. ובירושלמי דידן גירסא אחרת והיא הכתובה בהרי"ף:

לא משמע הכי. וקצת יש לדחוק לפרש דנכנס במוצאי שבת לאו בחשיכה אלא סמוך למוצאי שבת קאמר ומבע"י:

וכיון שהבדיל בתפלה. מסתמא גמר אכילתו ובירך עליה:

הלכך נראה לפרש. להך ברייתא דהנכנס לביתו במו"ש:

ה"ג להכשיר במעט יין. ששופכין לתוכו דגרס בירושלמי:

פרק שלשה שאכלו. בסופו ועיין בפ' ערבי פסחים סי' י"ד הביאו רבינו בל' אחר:

בכלי אחר גרס. כלומר לא היה פוגם הכוס וכדאמרינן בגמרא דהכא לעיל והאמר מר טעמו פגמו דטעים ליה בידיה:

ומוזגו למחר להשלימו לכשיעור. שלא היה מזוג כשיעור ויצא בו והכא מיירי שהיה מזוג כשיעור ושוב אין להכשירו במים:

בש"א בורא כו'. הכי מסקנא דגמרא דבברא ובורא כ"ע ל"פ דברא משמע (פירש"י לשעבר ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמו"ש נברא כדאמרינן בפסחים) כדכתיב יוצר אור ובורא חושך יוצר הרים ובורא רוח בורא שמים ונוטיהם כי פליגי במאור ומאורי דב"ש סברי חדא נהורא איכא בנורא וב"ה סברי טובא נהורה איכא בנורא:

ובשמים של עובדי כוכבים גרסי'. דסתם מסיבתן לע"ז דבגמ' מוקמינן לה במסיבת עובדי כוכבים עסקינן ופרכינן הא מדקתני סיפא אין מברכין כו' של ע"ז מכלל דרישא לאו בע"ז עסקינן א"ר חנינא מסורא מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין כו' של עכו"ם שסתם מסיבתן לע"ז וא"כ לצדדין קתני דנר לא מיירי במסיבה דאפילו שלא במסיבה ומשום דלא שבת וא"ת נר ע"ז למאי צריכים פשיטא דנוייה ותקרובתה אסורים בהנייה כדאיתא בפרק רבי ישמעאל וכן קשיא נמי דלפי מאי דפריך בגמרא הא מדקתני סיפא כו' א"כ ס"ל דלגופא צריכים ולא קאמר מה טעם לרישא א"כ בשמים נמי לא צריכא ובגמרא תניא היה מהלך בשוק של ע"ז נתרצה להריח ה"ז חוטא ונ"ל דה"א כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו לישתרו קמ"ל דלא ועיין בד"ח גם עיין לקמן גבי היה מהלך חוץ לכרך והריח כו' ועיין בפ' בתרא דביצה סימן י':

דגזרינן אטו עכו"ם ראשון ועמוד ראשון. כולה חדא גזירה היא דגזרו חכמים כל אש עכו"ם שביד עכו"ם דאי לא הא לא קיימא הא. תוספות:

אם רוב ישראל מברך. הא גופא קשיא אמרת אם רוב עכו"ם אינו מברך הא מחצה על מחצה מברך והדר תני אם רוב ישראל כו' בדין הוא דאפי' מחצה על מחצה נמי מברך ואיידי דתני רישא רוב עכו"ם תנא סיפא רוב ישראל גמרא וכתב המגיד בפ' כ"ט מהלכות שבת דכיון דדבר שאינו מצוי הוא השמיטו הרי"ף ומיניה לרבינו ג"כ: גרסי' בגמ' ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה בידו בודק אחריו אם ישראל הוא מברך אם עכו"ם הוא אינו מברך ומוקי לה בסמוך לשקיעת החמה ואי גדול הוא מוכחא מילתא דודאי עכו"ם הוא תינוק אימור ישראל הוא אקרי ונקיט ותו גרסינן בגמרא ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי הכבשן מברך עליו ואם לאו אינו מברך עליו ופירש"י גדול מוכחא מילתא דעכו"ם הוא וא"צ לבדוק אחריו דאי איתא דישראל הוא לא היה ממהר סמוך לחשיכה מיד לאחוז האור בידו. כפי הכבשן ששורפין בו אבנים לסיד אם עבה כאור היוצא מפי הכבשן נהורא בריא הוא ולהשתמש לאורה היא נעשית ואם לאו לאו לאורה נעשית אלא לבשל ואין מברכין אלא על אור שנעשה להאיר ע"כ והרי"ף גם הוא השמיט כל זה וכן הרמב"ם והטור לא כתבוה ולא ידעתי למה:

תנא חדא אור של כבשן כו'. וכה"ג תניא תו בגמרא אור של תנור ושל כיריים תני חדא מברכין עליו ותני חדא אין מברכין עליו ל"ק הא בתחלה הא לבסוף ופירש"י של תנור בסוף מברכין עליו לאחר שהוסק התנור והפת בתוכו מדליקין קסמין דקים בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו ע"כ וגם הרי"ף השמיט לזה ואולי לפי שנשמע מדין הכבשן אבל הרמב"ם פכ"ט מה"ש כתבו:

אור של בהכ"נ. ובגמ' של בהמ"ד והרי"ף של בהמ"ד ול"ג של בהכנ"ס ולהרמב"ם גרס לתרווייהו ולא מחדא מחתא שכתב אור של בהמ"ד אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו מברכים עליו של בהכנ"ס אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו ועיין בסמוך:

וגרסינן הא והא דליכא אדם חשוב. פי' דבגמרא אמרינן תו ואב"א הא והא דאיכא אדם חשוב ול"ק הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא וקאמר דלי"מ גרס הא והא דליכא כו' ופירש"י ואי איכא חזנא שמש שאוכל בבהכ"נ אף לאורה עשויה שיאכל החזן לאורה ומברכים ע"כ ותו בגמרא ואב"א הא והא דאיכא חזנא ול"ק הא דאיכא סהרא הא דליכא סהרא ופירש"י ואי איכא סהרא שהחזן יכול לאכול לאורה אין מברכין על הנר שלא להאיר הדליקה אלא לכבוד אדם חשוב ע"כ ולי"מ צ"ל לכבוד בית הכנסת ומ"מ יש לתמוה למה השמיטו הרי"ף ורבינו לכל הני אוקימתות דהא ודאי דכולהו אתנייהו אליבא דהלכתא והטור כתבם בסימן רצ"ח ומיהו יש לתרץ דרבינו להכי לא כתבם משום דלקמן גבי נר של מתים מסיק דהאידנא אין מברכין על נר של בהכ"נ כלל דלכבוד עשויה והטור השמיט לזה ותמיהא לי למה ובקצור כתבו וצ"ע על הטור:

מפני בטול בית המדרש. לשון רש"י שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן וסיימי תהר"י ונמצא שמתבטלין בעניית אמן יותר ממה שיתבטלו כשיברך כל אחד ואחד בפני עצמו ע"כ ואל תתמה על החפץ לב"ש לחוש בביטול בית המדרש משום אמירת האמן שהיא תיבה אחת בלבד שכן בגמ' תניא של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבהמ"ד פירוש לאדם המתעטש שרגילין לומר אסותא מפני ביטול בית המדרש ואי לאו הא אמינא דהכא לאו משום עניית אמן בלחוד חשו אלא שההכנה שיתכוונו לשמוע הוא אריכות זמן שישתקו מגרסתם עד שיתכוונו כולם כאחד וכן דייק לשון רש"י:

ואפי' לר"י דאמר יין בעי הסבה. לישנא קמא דהתם וכך מסיק רבינו להלכתא וא"ת ותקשה מהכא ללישנא בתרא דהתם דאר"י אפילו יין מהניא ליה הסבה משום דחשוב ושאר כל הדברים כולהו לא מהניא להו הסבה כבר מצאנו לתהר"י שכתבו תירוץ אחר וז"ל דהכא מתוך שמיד שמביאין הנר נהנין כולם מיד מהאור דנר לאחד נר למאה לפיכך הוי נמי הסבה ואחד מברך לכולם אבל ביין שאינן יכולים כולם ליהנות ביחד בעי הסבה ע"כ והשתא יכולים לומר דללישנא בתרא דשאר כל הדברים לא מהני הסבה אין ברכת הנר בכללם מהך טעמא שמיד שמביאים כו' והוי הסבה:

גחלים לוחשות מברכים עליהן. עמ"ש רבינו בזה בפרק בתרא דביצה סימן י':

ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים. מ"ט נר לכבוד הוא דעביד בשמים לעבורי ריח הוא דעבידי גמרא ופירש"י נר לכבוד המת עבידא בשמים לעבור ריחא דסרחונו של מת עבידי ולא להריח:

אע"ג דהשתא בלילה מיהא להאיר הוא עשוי גרסי'. ויש לגרוס כגירסת הרי"ף כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו וכל שאין מוציאין לפניו ביום בלילה מברכין עליו ולפי זה ג"כ א"צ לגרוס לקמן בלילה:

אם רוב עכו"ם אינו מברך. ואע"פ שעכשיו אינם עומדים הבשמים במסיבה של עכו"ם שהבשמים שלהן סתמן למכרן למסיבת עכו"ם ואסור ע"כ תהר"י ויש לתמוה דא"כ מתניתין למה צריך לאוקמא במסיבה ועוד דאם עדיין לא נמכרו מאיזה טעם יאסרו ורמ"י ז"ל סימן רי"ז כתב דמסתמא ממסיבה של עכו"ם היא ע"כ וכ"כ ב"י סימן רצ"ח לדברי רבינו:

אם רוב ישראל מברך. אפשר דה"נ ה"ה מחצה על מחצה כדלעיל גבי אור ומיהו יש לחלק דהכא שיש בו חשש ע"ז יש להחמיר ומש"ה לא פירשה הגמרא דסתמו כפירושו להחמיר ומסתייע לי הדין סברא במ"ש בב"י סימן רצ"ח להקשות לסברת האומרים דאפי' שלא במסיבה סתמה לע"ז א"כ למה הותר עכו"ם שהדליק מישראל לקמן ולי נראה דלא קשיא כדכתיבנא דשאני נר מבשמים וטעמא דנר כ"ע צריכים משא"כ בשמים:

או בשוקי צפורי במו"ש. פירש"י דבצפורי היו רגילים לגמר את הכלים במו"ש מסיימי תהר"י וגם הם לכבוד שבת היו עושים שהיו מראים הצער שיש להם מהנפש היתירה שהיה להם במנוחת שבת וכדי להתנחם מהצער שהיה להם מפרידת השבת היו מגמרים את הכלים להריח ריח טוב: כתב הרי"ף בכאן להא דפ' אין עומדין כל המברך ברכה שאינה צריכה כו'. ורבינו אע"פ שלא כתבה במקומה ולא בכאן הוא משום שכבר הזכיר הדין באגדה בפ"ק ס"ס י':

מלוזמא. פי' רש"י משקל ותהר"י כתבו כמו שאיסר ופונדיון הם מטבעות גם אלו הם מטבעות אלא שאלו היו דומות זו לזו יותר:

כמו שמכיר בין צפורן לבשר. ועדיין צריכין למודעי שהרי היינו יכולים להסתכל בדברים אחרים הדומים קצת לזה אלא אלו הם בגופו ומזומנים אליו יותר וכ"כ תהר"י וכתבו עוד די"א מפני שגדלים והגידול הוא סימן ברכה נהגו להסתכל בהם לסימן טוב בהכנסת השבוע:

שנברא האור. במו"ש גרסינן והתם מסיק דעלה במחשבה ליבראות בע"ש ולא נברא עד מוצ"ש שנתן הקב"ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן אור ואשתמיטתא לרמ"י ז"ל שהוא כתב ר"ס רצ"ח דס"ל האור שנברא ביום הראשון שנאמר ויהי אור ע"כ ובב"י סי' תרכ"ד כתב על שם הכלבו בשם הגדת ירושלמי במוצאי שבת זימן הקב"ה לאדם הראשון שני רעפות כו' ואף הוא ה"ל לכתוב דבבבלי נמי איתא:

היה צריך לברך בכל פעם ופעם. והרי אין עושין כן ובטענה כיוצא בזו דחה ג"כ לפירש"י בפרק דלעיל סי' י"ב ועיין בפ"ו סי' ל"ה:

ומכ"ש על בשמים גרסינן וכלומר דמכ"ש שא"צ לחזר אחריהן:

בש"א מברך על היין כו'. וטעמייהו דב"ש משום דס"ל דברכה אינה טעונה כוס ובגמ' פריך דלעיל משמע דס"ל איפכא דתנן בש"א נר ומזון ובשמים והבדלה ואי איתא דס"ל דברכה אינה טעונה כוס למה לא היה מבדיל על אותו כוס שיש לו ואח"כ יברך בהמ"ז בלא כוס אלא ודאי משמע דברכה טעונה כוס ומתוך כך יסדרם כולם על אותו כוס שיש לו ומתרצים תרי תנאי אליבא דב"ש:

כיון ששמע שהזכיר השם כו'. עיין בפרק דלעיל סי' י"ז לענין אמן יתומה ומסקינן בגמ' הכא דדוקא כשאינו חייב בברכה שאם היה חייב צריך שישמע את כולה:

שטוב לעשות כב"ש. ומש"ה מצא ארנקי ולא דמי לדבפ"ק דרבי טרפון דסיכן בעצמו דהטה כב"ש וא"ל כדי היית לחוב כו'. תהר"י:

ודוקא בבהמ"ז. צ"ל דבהמ"ז דנקט לאו דוקא אלא מידי דשייך במינא דמזון קאמר דהיינו כל מיני דגן דכיון שהוא זן את האדם ברכה שהוא מברך עליו בהמ"ז קרי ליה אע"פ שאינו מברך אלא א' מעין ג' שהרי כתב בפרק ע"פ דדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם היינו פת ומיני דגן ולפי זה מ"ש אבל בז' המינים אין טעונים ברכה לאחריהם במקומה לאו כל ז' המינים קאמר אלא מיני ז' חוץ מחטה ושעורה. ב"י סימן קפ"ד:

ותאב לאותן פירות. איכא למידק אם נתעכלו כבר פירות שאכל והוא רעב כי אינו תאב לאותן פירות מאי הוי ועל מ"ש הרמב"ם בפ"ב אם נזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו חוזר ומברך כתבו הגהות ואומר ר"י ה"ה גבי שתיית יין ואכילת פירות נוהג דין זה ואפשר דלרבינו נמי כל ששהה כדי שיתעכל פשיטא דאינו חוזר ומברך אלא כשאינו יודע לשער אם נתעכלו קאמר שאם הוא תאב לאותם פירות חזקה שנתעכלו עכ"ל הב"י ולי היה נראה שז"ש ותאב אינו אלא כמו מלה נרדפת עם רעב והכל חדא ומסתייע לי הקצור ששם נשמט מלת ותאב ואע"פ שבטור חזר וכתבו היינו נמי כדרך המלות הנרדפות דבטור רגיל על לשונו להאריך קצת משא"כ בקצור ואי איתא דנפקא מיניה לענין דינא לא היה יכול להשמיטו ועיין בד"ח:

חוץ מתינוקות של בית רבן. הואיל ולהתלמד עשוין גמרא ופירש רש"י שאין מתכוונים לברך אלא ללמד:

בעידנא דקא גמרי להו. שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע"פ שהם מברכים לבטלה בשעת לימוד. הרמב"ם:

ואומרים קדיש. והא דבפרק הקורא עומד סימן י"ג מוכח בהדיא דא"א קדיש בפחות מעשרה מונקדשתי בתוך בני ישראל ובפרק דלעיל סימן כ' מסיק רבינו שיהיו לפחות ט' גדולים והעשירי אינו נעשה סניף אלא אם כן הביא שתי שערות ואין נראה לחלק בין קדיש שבתפלה לקדיש דרבנן שבלימוד וז"ל הרמב"ם בסוף ספר אהבה קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יותר שעוסקים בתלמוד תורה שבע"פ ואפילו במדרשות או בהגדות כשמסיימים אומר אחד מהן קדיש ע"כ ואע"פ שלא פירש שיהיו דוקא גדולים ובני חורין מפורש הוא מדין שאר קדישים שהזכיר שם קודם לכן שמבוארים בפ"ה מה"ת שצריכים לי' גדולים ובני חורין ולכן נ"ל שאע"פ שבוודאי שכן הוא דין כל הקדישים בשוה מ"מ יכולים הם לומר קדיש ג"כ כשיש שם עשרה גדולים חוץ מהם ואע"פ שהם אינם לומדים כי אם התינוקות הם שלומדים מ"מ יאמרו התינוקות קדיש ע"ד החינוך וכמו שמפטירין בנביא ומסתייע לי שהוא כן מדהש"ע פסק לפירוש רש"י ולפירוש הראב"ד והשמיט פי' הי"מ ולא מצינו לו בב"י שדחה לפירושם ואם הוא כמ"ש שע"ד החינוך אומרים הקדיש ניחא דהשמיט לפירושם לפי שלענין הדין כבר נכלל בפי' הראב"ד וליכא בינייהו אלא משמעות הפירושים עיין בד"ח:

והייהם קדושים אלו מים אחרונים. שיש בהם קדושה שמעביר הזוהמא כ"כ תהר"י ונ"ל דהא דהעברת זוהמא הויא ביה קדושה הוא משום דאמרי' בגמרא כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה והעובד עבודה קדוש יאמר לו שנאמר כי קדוש הוא לאלהיו וקדשתו וכן רבים:

כי קדוש זה שמן הטוב אני ה' מקדשכם כו'. ובגמרא ורי"ף גרס אני ה' אלהיכם ואין גם שניהם כתוב אחד במקרא דבפרשת שמיני הכי כתיב כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ובפרשת קדושים כתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ובתריה כתיב ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם ומ"מ בהני קראי דפ' קדושים לא כתיב כי קדוש ופ' שמיני רישא דקרא כי אני ה' אלהיכם ולא סיפיה לכך נ"ל דאה"נ דמתרי קראי קא דריש מהך דפרשת קדושים ומהך דפרשת שמיני ובג"ש דכי כי כך נ"ל לפי הנראה מהסדר של הדרש דקא דריש ליה מקרא אבל לקמן בסמוך אכתוב שאפשר לומר דכוליה קרא דפרשת שמיני נקיט ליה ומ"מ קשיא לי דכי נמי כתיב בהך קרא כי קדוש אני היכי מצינא למדרש על השמן לסוך כיון שעל הקב"ה הוא אומר כי קדוש אני ומיהו לקמן מסיק דאסמכתא בעלמא הוא וא"כ מצי פסיק ליה לקרא כאלו לא נכתב בו כי קדוש:

אני ה' מקדשכם. כבר כתבתי שהגירסא בגמ' וברי"ף אני ה' אלהיכם וכך העתיקו תהר"י וגם הטור סי' קפ"א:

זו ברכה. פי' תהר"י כלומר זו שמברכים על מים ראשונים ע"כ וקצת הוה ניחא למימר דנסיב הכא לקרא דפרשת שמיני ולא דפרשת קדושים כלל ולרישיה דקרא קא נסיב ומש"ה דריש ליה לברכה דמים ראשונים ואע"ג דנקטיה לבסוף משום דמתחלה קודם דדריש ליה מהכתוב מים ראשונים לא מצי למימר אני ה' אלהיכם זו ברכה דמים ראשונים מאן דכר שמייהו משו"ה דרש מתחלה והתקדשתם זו מים ראשונים ואגב הולך ודורש כל הכתוב בסדר ואח"כ חוזר לרישיה אני ה' אלהיכם ודריש ליה לברכה דמים ראשונים אבל בפירש"י הנדפס ברי"ף מצאתי זו בהמ"ז שמברכים לבסוף ומיהו הפירוש ההוא לאו דסמכא דלא ידעינן שם מחברו ובכמה מקומות מצאנו לו פירושים שלא נזכרו בפירש"י שבגמ' ולא פירשם אלא מדנפשיה ואת שמו לא הוגד לנו:

הוסיפו לעשותם חובה גרסינן ועיין בפרק במה מדליקין סימן י"ח:

אבל רב האי משם גאון. ובתהר"י כתוב אבל רב אחא משבחא וכן מצאתי בשאלתות דרב אחאי בפרשת יתרו סימן נ"ד:

ואם רצו נוטלין קודם ברכה רצו נוטלין אחר ברכה ה"ג בתהר"י:

לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו. כמו שמצינו גבי מים יין וחלב דאסרו חכמים משום גלוי ולדידן דליכא נחשים ועקרבים מצוי שרי גלוי כ"כ המרדכי וכיוצא בזה כתבתי בשם ר' ירוחם בפרק אלו טרפות דברי חמודות סעיף ס"ב:

מעכב לן. שלא יברכו בהמ"ז דלעיל מיניה אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו פירש רש"י לענין ברכה שאפילו גמר וסילק ולא משי ידיו עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה ובפירקין כתב שמן מעכב את הברכה שאסור לזמן עד שיובא וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו:

אסמכתא בעלמא הוא. ותדע דלמאי דפרישית בשם תהר"י דאני ה' אלהיכם זו ברכה אמים ראשונים קאי ברכה זו מן התורה מנין:

לדידיה הוו ידים מזוהמות. ומעכבת להם הנטילה וצריך כו' כ"כ התוס':

שאין מברכין עליהם. וטעמא כתבתי בפרק כל הבשר סימן ז' בשם התוס':

ה"ג בתהר"י וטור סימן קפ"א ונתן סימן לדבר. בשמתא נר"ש: נרש שם מקום בסוף פ"ק דביצה:

אומר ברוך שעשה נסים כו'. ומפרש לה בגמרא דא"ק ברוך ה' אשר הציל וגו':

ובריה ובר בריה. דעד כאן רחמי האב על הבן כדפירש"י בחומש פ' וירא ומסתמא כן להיפך:

מברך. היינו הפשיטותא על האבעיא:

רבי זירא ורב יהודה. ובירושלמי בשם רב והוא חולק אגמרא דידן בפ' כ"מ סימן כ"ג:

דאמר רב כל ברכה שאין בה שם. וה"ק שאין בה מלכות אבל נ"ל שמכאן אפשר להביא ראיה לדברי התוס' דלקמן גבי רב יהודה חלש שכתבו אדאמרו ליה בריך רחמנא דיהבך לן כו' והא אין בו מלכות ותירצו דרב יהודה היה תלמיד דרב ורב ס"ל דלא בעינן אלא הזכרת שם או מלכות ורחמנא היינו הזכרת מלכות עכ"ל ומהיכא נפקא להו דרב קאמר שם או מלכות אבל מהירושלמי הזה יש להם ראיה ומ"מ מ"ש דרחמנא היינו מלכות ליתא דוודאי היינו שם וכדגבי בנימין רעיא דבפרק כיצד מברכין ועוד דא"כ מעיקרא לא קשיא ולכן נ"ל שהכל ט"ס הוא מן או מלכות כו':

בפקתא דערבות. בקעה במדינה הנקרא ערבות שאין מים מצוי לשם כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז:)

מעברות נחלי ארנון. מפרש בגמרא דכי הוו חלפי ישראל אתו אמוראי עבדי להון נקירתא פי' מערות ויתבי בהו אמרי כי חלפי ישראל הכא נקטלינון ולא הוו ידעי דארון הוי מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון היינו דכתיב ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב:

ואבני אלגביש. תנא אבנים שעמדו על גב איש וירדו על גב איש עמדו על גב איש זה משה דכתיב והאיש משה עניו וכתיב ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה ירדו על גב איש זה יהושע דכתיב קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וכתיב ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדולות ואבני אלגביש וגו' וה"ה מקום שנפל מחנה סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם המסוים אלא לא חש לפרש לפי שידוע מקומו סביב ירושלים רשום היה ונראה לרבינו יהודה כיון שאין הנס ידוע ע"פ המקום כי הנך אין מברכין עליו אלא אותם שנעשה להם הנס וכן כל אדם מברך על נסו אע"פ שאינו ניכר מתוך המקום עכ"ל התוס' וצ"ל דסברי דשבט איקרי קהל דאלת"ה תיפוק ליה דלא הוי כל ישראל עי' בד"ח סעיף ו':

ואבן שבקש עוג כו'. גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוה תלתא פרסי אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה למשדי עלייהו ולמקטלינהו ואייתי קב"ה עליה קמצי פי' נמלים ונקבוה ונחית בצוואריה הוה בעי למשלפיה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה והיינו דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת משה כמה הוה י' אמין שקיל נרגא בר י' אמין שוור פי' קפץ למעלה י' אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה:

וחומת יריחו שנבלעה במקומה. בגמ' פריך והא כתיב ותפול החומה תחתיה ומשני כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו מש"ה אבלעי בלועי פירש רש"י שאין נפילה ניכרת בה אם לא נבלעה מש"ה אבלעה והוא דרך נפילה לחומה כזו והיינו תחתיה במקומה וא"א זה אלא ע"י בליעה:

והרואה אשתו של לוט מברך שתים וכו'. ובגמ' בברייתא קתני בתר חומת יריחו ועל אשתו של לוט ופריך היכי נותן שבח כו' והא פורענות הוא ומשני תני על לוט ועל אשתו מברך שתים כו' ומשמע דעל אשתו של לוט אינו מברך אלא אחת וכשרואה קברו של לוט הוא שמברך השניה ורבינו דלא חש להעתיק כדתני על לוט ועל אשתו נראה מזה שסובר שהשתי ברכות מברך על אשתו בלבד וכתב הב"י ס"ס רי"ח שאפשר שטעמו משום דבברייתא קמייתא לא הזכיר אלא אשתו של לוט לבד אלא מכח דפריך בגמרא היכי קתני שצריך שיתן שבח והודאה והא פורענות הוא הוא דמשני תני על לוט וכו' ואי איתא דדוקא קאמר תני על לוט וכו' אם כן חסורי מחסרא הברייתא דכיון שבאשתו של לוט אינו מברך עליה אלא דיין האמת אכתי תקשה והא הודאה ושבח קתני לפיכך מפרש דה"ק שמברך על לוט ועל אשתו שתים כשרואה את אשתו בלבד והשתא לא מיחסרא ברייתא וגם שפיר קתני שהרואה את אשתו של לוט נותן הודאה ושבח דהיינו שיברך זוכר הצדיקים ואף על גב דצריך גם כן לברך ברוך דיין האמת לאו חסרון הוא דבברייתא לא אתא למימר אלא דבכל הני צריך שיתן הודאה ושבח וליכא חד מינייהו שאין צריך שיתן הודאה ושבח ומיהו אפשר דאית מינייהו שצריך לברך עליה ברכה אחרת ע"כ:

יורדי הים באניות כו'. לשון התוס' ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי מדבר ראשון דקרא נקיט סדר המסוכנים יותר תחלה וגמרא נקיט המצוין תחלה ע"כ ותהר"י כתבו בהיפך וז"ל נשאל מרבינו האי גאון ז"ל למה לא אמר אותם כסדר שכתובים במזמור והשיב שרצה למנות תחלה אותם שהם מסוכנים יותר שיורדי הים והולכי מדבריות והני מסוכנים יותר מהחולה שרוב החולים לרפואה וחבוש רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך אבל במזמור הזכיר המצוים יותר תחלה ע"כ: יורדי הים. כשיעלו ממנו והולכי מדברות כשיגיעו לישוב. טור ר"ס רי"ט:

גומל לחייבים טובים וכו' שגמלני כל טוב. כך גירסת הרי"ף וכתב הב"י שכך פי' הברכה הגומל לחייבים כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא עכ"ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאע"פ שאינו הגון גמלני כל טוב:

דוקא חולה שנפל למטה. שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לדון. ב"י:

חלש ואתפח גרס וכן העתיק הטור וכן נ"ל להגיה גם ברי"ף:

א"ל בריך רחמנא כו'. ורשאים לברך כמו שאכתוב בסמוך לקמן:

כגון שהיה באותה ברכה שם ומלכות. עי' בריש פירקין מה שכתבתי בזה על התוס' דהכא:

דהוו בי עשרה. ועל רבנן לא הוצרך לשאול ולהשיב דהא רב חנא ורבנן הוו התם ואע"ג דכתב רבינו לעיל דבעינן י' ותרי רבנן אפ"ה לא חש המקשה אלא להקשות ממימרא דאביי וגם המשיב לא הוצרך להשיב לו יותר ועיין בד"ח סעיף י"ב:

דעני אמן בתרייהו. ופירש א"א ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשהמברך חייב גם כן בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן אבל הכא כיון שהם לא היו חייבים בברכה זו לכך הוצרך הוא לעניית אמן ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם. טור.

א"ר יהודה גרס בגמרא. וברי"ף גרס א"ר יהודה אמר רב:

חולה חיה וכלה. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא חולה חתן וכלה: חולה פירש"י שהורע מזלו וחתן וכו' מקנאתו וכו' וז"ל תהר"י מפני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ובשעת השמחה:

אף ת"ח בלילה. כשעומד יחידי באישון לילה ואפילה דבלאו הכי תורתו משמרתו כדאמרינן בפ"ק דף ד' גבי ק"ש שעל מטתו. כ"כ תהר"י שם:

ימיו ושנותיו של אדם. פירשתי לעיל בפ"ק סימן ח':

המאריך בתפלתו. מסיק בגמרא כשמעיין בה כך מזכירים לו עונותיו ופירש"י שאומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה ועיין ד"ח:

והמאריך בבית הכסא. מסיק בגמרא והוא שיושב אבל כשאינו יושב אלא תולה על ברכיו לא שמתוך כך נקביו נפתחים לפעמים יותר מדאי ובא לידי תחתוניות:

דרחמי ליה. אע"פ שאינו בגמרא שלנו סברא הוא:

ובחורים כתיב. נוב כתיב. ניב קרי. השלושים כתיב השלישים קרי. דויד כתיב. הישועה כתיב. משערת כתיב. יונתן כתיב. לעזריך כתיב. עזרך אלהיך כתיב. דויד כתיב. אתה כתיב:

בין שחלמו לי חבירי ובגמ' גרס תו בין שחלמתי על אחרים אבל גם ברי"ף ליתא:

כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע. כך הגירסא ברי"ף ובגמרא איתא לקמן ול"ג בגמ' וכצרעת נעמן וכו':

ה"ג קללת בלעם הרשע עלינו לברכה כן הפוך כל חלומותי:

ה"ג וניכוין דניסק בהדי כהני. וכך הוא ברי"ף אבל בגמרא גרס ומסיים בהדי כהני ונ"ל שכן פי' דניסוק לשון גמר וסיום:

וכי מהדרי כו'. כך גירסת הרי"ף אבל בגמרא גרס ואי לא לימא הכי אדיר במרום שוכן בגבורה כו' וכך העתיק הטור סי' ק"ל ונ"ל דהכי פירושו ואי לא שסיימו הכהנים ומחזירים פניהם יאמר זה הנוסח הקצר אדיר וכו' ועיין בד"ח סעיף כ"ב:

אמר רב חסדא חלמא דלא מיפשר כאגרתא דלא מקריא. ואע"ג דהרי"ף לא הביא ולכאורה לא נ"מ כלל מ"מ נ"ל לתת טוב טעם למה כתבו רבינו ואומר דבגמרא אהך מימרא דלעיל אמר רבי יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה אתמר מעיקרא ילך ויפתרנו כו' מקשה הגמרא מרב חסדא דאמר חלמא דלא מפשר כו' ומשני אימא יטיבנו כו' וא"כ רב חסדא ה"ק דחלום טוב הוא שלא יבא לכלל פתרון ומש"ה מביאו רבינו להשיא עצה טובה שלא יחזר האדם אחרי פותרי החלומות לפתור חלומו אשר חלם כי כשלא נפתר הוא כאגרת שאינה נקראת דלא נ"מ מידי וא"ת וא"כ למה הוצרך להטיבו י"ל דמ"מ למיחש מיבעי כמו באגרת שאע"פ שאינה נקראת למיחש מיבעי שברבות הימים תהיה נקראת מ"מ אין הפתרון יפה לחלום רע שנפשו עגומה עליו והך עצה טובה קמ"ל רבינו כמ"ש להא דרב חסדא:

כאש לנעורת. פי' לבטלו. טור סי' ר"כ:

ממקומה בא"י. ובירושלמי דידן הגירסא מכל מקומות א"י:

ת"ר כו' לעוברי רצונו. גם הרי"ף השמיט הסיפא מקום שנעקרה כו' ולא ידעתי למה ועיין בד"ח:

לצדיקים. וכן גירסת הרי"ף והיא נכונה מגירסת הגמרא לאבותינו:

ה"ג ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ראה מקום שנוטלים וכו':

שנוטלים ממנה עפר. פירוש השני שכתב רש"י שנוטלין ממנה עפר לטיט כתבו גם כן תהר"י וכתב וקרא דוטאטאתיה ר"ל אעשה ממנה טיט ודומה לו ושרשך שר"ל יסיר השרש:

אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים. כבר כתב רבינו בריש פירקין כל הברכות השנויות בזה הפרק צריך להזכיר בהם שם ומלכות ואם כן הרי כאן שתי ברכות והוו שש ורב הונא חמש קאמר ועוד קשה תרתי ברכות אחדא מלתא למה לי וראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בסי' רכ"ד סעיף ד' דנ"ל דה"פ אומר בא"י אמ"ה אומר ועושה גוזר ומקיים דכולה חדא ברכתא היא דלמה יברך שתי ברכות א"נ או קאמר בא"י אומר ועושה או בא"י גוזר ומקיים איזה מהם עכ"ל ונראין דבריו האחרונים דלפי' הראשון קשה הא דקאמר בגמ' ברוך גבי גוזר ומקיים ומיהו יש לתרץ דסירכא דלישנא דנוסח ברכה ברוך שאמר נקט ליה:

ה"ג צייר עפרא בסודריה ושדי ליה:

א"ר הונא. ובגמ' ורי"ף גרס רב המנונא והוא בדף נ"ח ע"א:

ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומין זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה. גמ':

אין אוכלוסא בבבל. תמיהה לי למה כתבו ונ"ל דהכי פירושו אין דין אוכלוסא בבבל שאפי' יש אוכלוסא בבבל אין מברכין דדוקא בא"י נתקנה ששם ראוי לברך על שיש כל כך חיל מישראל בא"י וכך פי' הב"י אליביה דהרמב"ם שנראה מדבריו דדוקא על אוכלוסא שבא"י מברכים ונ"ל שכן גם דעת רבינו מדכתב להך דעולא. ועיין בד"ח:

ברוך שנתן כו'. לשון הב"י סי' רכ"ד הטעם שבחכמי ישראל אומר שחלק ובחכמי עובדי כוכבי' אומר ברוך שנתן נראה שהוא מפני שנפשות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד הרי הם כחלק מהשם אבל נפשות עובדי כוכבים רחוקים ממנו ית' והם כמי שנתן מתנה מנכסיו שאינם חלק ממנו והר"ר אבודרה"ם כתב שהטעם מפני שהחלק הוא כמו הצנור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו משא"כ במתנה כי תלושה ופסוקה ובישראל כתיב. כי חלק ה' עמו ולפי זכותם מתרבה ומתמעט ע"כ ורמ"י ז"ל נתן טעם בדבר לפי שחכמת חכמי ישראל בתורה א"א לבא עד תכונתה כי היא בלתי תכלית לכך אמר ל' חלק אבל חכמת חכמי עובדי כוכבים אפשר לבא עד תכליתן לפיכך שייך לשון מתנה שניתן להם כל החכמות והן כולן על שלמות תכליתן וכל הני טעמים היו שייכים נמי בברכות מלכים דלקמן דגם כבוד המלך בתורת ה' כמ"ש וכתב לו את משנה התורה:

לצאת. ובגמ' גרס לרוץ. אפי' לקראת מלכי גרס:

לאחר י"ב חדש כו'. ובגמ' אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חדש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד ופירש"י ככלי אובד וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש בפ' אלו מציאות מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז ג' רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו יב"ח ושוב א"צ להכריז ע"כ והיינו נמי טעמא דמברך מחיה מתים לאחר יב"ח:

והמית אתכם בדין. כתבו תהר"י ואע"ג דקי"ל יש מיתה בלא חטא אפ"ה דינו דין אמת שהוא יודע כל דרכי איש וכל דרכיו משפט ע"כ ועיין מ"ש בפ' שלשה שאכלו סי' י"ג:

ואת הגיחור. פירש"י אדום הרבה רו"ש בלע"ז ואע"ג דבפ' אין עומדין (ברכות דף ל"א) פי' גיחור שהוא לבן יותר מדאי העיקר כדפי' כאן דבסוף פ"ז דבכורות אמרי' גיחור חיורא לבקן סומקא כדאמרי אינשי סומקא גיהו איני והא ההוא דאמר להו מאן בעי לוקיאני ואשתכח חיורא אלא גיחור סומקי גיהיא לוקן חיורא כההוא דא"ל מאן בעי לוקיאני ואשתכח חיורא וגם מה שפירש"י בפ' אין עומדין צחור רו"ש בלע"ז אינו אלא נ"ל שפירושו לבן כמ"ש ביחזקאל כ"ז צמר צחר שפירש"י עצמו לבן ויגיד עליו ריעו כיין חלבון דכתיב גביה ושמעתי מפי חכם שהיה מא"י שעד היום קורין שם ליין הלבן יין חלבון:

ואת הקפוף. פירש"י עוף וכו'. וכתבו התוס' בפ' אלו טריפות (חולין דף ס"ג) דג' מיני קיפוף הם שנים בעופות הא' תנשמת והשני ינשוף וקיפוף שלישי שהוא חיה לעיל גבי חלומות ובגמ' פ"ק דבכורות דף ח':

ה"ג בגמרא ועל הזועות ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים. וברי"ף גרס ברקים רעמים ורוחות ונ"ל דעכ"פ אין להפסיק ברוחות בין רעמים וברקים אבל בסדר רעמים וברקים יש פנים לכאן ולכאן דלמשמע אזן הרעם קולו ישמע אחר שכבר נראה הברק וא"כ יש לגרוס ברקים ורעמים אבל לפי מה שכתבו חכמי הטבע הרעם מתחיל קודם הברק אלא שקולו לא ישמע בתחלתו וא"כ גם הגי' דרעמים וברקים נכונה היא:

ברוך עושה מ"ב. והגי' במשנה שבגמ' ברוך עושה בראשית וכן ברי"ף ומיהו בגמ' גרס נמי עושה מ"ב וכן הוא בטור סי' רכ"ז:

ה"ג ברי"ף אימתי בזמן שרואין וכ"ה לקמן בדברי רבינו:

כוכבא דשביט. פירש"י כוכב היורה כחץ וכו'. וז"ל הרמב"ם פ"י מה"ב אור שבאויר שיראו כאלו הם כוכבים נופלים ורצים ממקום למקום או כמו כוכבים שיש להם זנב ע"כ ונ"ל דתליא במחלוקת שבין חכמי ישראל לחכמי או"ה בפ' מי שהיה טמא במסכת פסחים דחכמי ישראל אומרים מזלות חוזרים ונוכל לפרש כפירש"י ולחכמי או"ה דגלגל חוזר צריך דוקא לפרש כהרמב"ם:

ברוך זוכר הברית. שנאמר והיה לאות ברית וזוכר שנשבע שלא יביא עוד מבול וכשרואה את הרשעים רוצה להחריב את העולם ורואה הקשת וזוכר הברית ונמנע ואין לומר שצריך הקב"ה זכירה שהרי אין שכחה לפניו אלא מראה לעולם כשהם רואים את הקשת שרבו רשעי ישראל ואלמלא השבועה היה מחריבו הרד"א:

נאמן בבריתו. שלא יעבירנו אע"פ שרבו הרשעים וקיים במאמרו אפילו לא היה הברית כיון שאמר בדבור בעלמא ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ברור הוא שיקיים מאמרו הרד"א:

פי' טרודין שלא נתפזרו העבים כו'. וכ"כ תהר"י בשם רבינו חננאל ומסיים והוא מלשון ודלף טורד:

בכספוקלריא. בירושלמי שלנו הגירסא בבית ספוקלרי ומצאתי כתוב וז"ל יש מפרשים בית המרחץ וי"מ בית שקוצבין שם בשר וכן ת"י שר הטבחים רב ספוקלטריא:

אם היה יכול לצאת תוך כדי דבור. עיין לקמן ס"ס כ"ג:

הרואה החמה בתקופתה. כדמסיק דהיינו מכ"ח שנה לכ"ח שנה ופירש"י שהיא תקופת ניסן של כל כ"ח שנה שנופלת בתחלת ליל ד' וא"ת א"כ איך רואה החמה בתחלת הלילה וי"ל כמו שכתבו תהר"י דלמחר בבקר כשרואה החמה מברך עושה מעשה בראשית וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה"ב:

לבנה בטהרתה כו'. וז"ל הרמב"ם כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום:

כוכבים במשמרותם. כשיחזרו כל כוכב וכוכב מחמשה הכוכבים הנשארים לתחלת מזל טלה ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום הרמב"ם:

מזלות בעתם. בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצה המזרח כ"כ הרמב"ם וא"ת דהל"ל מזל בעתו נ"ל דל"ק דמזל טלה נחשב לראשון שבמזלות וכשהוא עולה בקצה המזרח נמצא שכל המזלות עולים בעתם זה אחר זה:

ואלו פינו מלא שירה כים כו'. ופירוש ב"י סימן רכ"א בשם הר"ר מנוח שמפני שבסיבת הרעב בני אדם יוצאים ללסטם ולשפוך דם נקי וכן בסיבת הרעב חליים באים לעולם לכך תקנו לומר מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחליים רעים דליתנו ע"כ:

רוב ההודאות ואל ההודאות גרסינן וכתבו תהר"י נראה למורי שהטעם שהוצרכו שניהם שאם היה אומר רוב ההודאות בלבד היינו אומרין מרובן אבל לא מכולן כדאמרינן ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו לפיכך הוצרך לומר אל ההודאות להורות שהוא על כולן ואם היה אומר אל ההודאות בלבד היה נראה אל מקצת ההודאות ויש זולתו למקצת האחרות לפיכך הוצרכו שתיהן רוב ההודאות להורות על הרוב ואל ההודאות על המיעוט הנשאר שלא היה מובן מהלשון הראשון ע"כ אבל קשיא לי דא"כ לימא כל ההודאות וכן בגמרא דמקשה הכי על הא דאמר רוב דמשמע רוב ולא כל ומשני רבא אומר אל ההודאות ואמאי לא משני אימא כל ההודאות ורש"י בפ"ק דתענית דף ו' מפרש דכי קאמר נמי האל ההודאות דמשמע כל ההודאות. משמע דהא דקאמר רוב ההודאות מרבית ההודאות ומתחלה היה משמע רוב ולא מרובות ע"כ ואכתי קשיא אמאי לא תקנו לומר כל ההודאות ותסגי לן והרמב"ן כתב במלחמותיו דרוב שתקנו היינו לשון רבוי וסגיאות ומשום דמשמע נמי רוב ולא כל כדאמרינן ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו תירץ רבא למימר אל ההודאות ואתא רב פפא וקאמר דלימרו לתרווייהו וכו' דכיון דאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבת והודאה צריך להזכיר בחתימה לשון רבוי מעין פתיתה ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על המשקל ועוז פניו ישונא מעוז לתם דרך ה' וכן רובם ע"כ ולענין דלא נחתום בשתים פשיטא דלא קשיא כהנהו דכ' רבינו פ' שלשה שאכלו סי' כ"ב:

על פיו. של האב:

ואי ליכא כו'. כ"כ הרי"ף:

אבל פת סועד ואינו משמח. עיין מה שכתבתי בזה בפ' שלשה שאכלו סי' כ"ג:

שקובע ברכה לעצמו. דבכמה מקומות הוא בא אע"פ שא"צ לשתייתו כדפירש"י בפ' כיצד מברכין ס"ס כ"ט:

ביבנה תקנוה בברכת המזון. בפרק כיצד מברכין דף מ"ח:

והקיפו כו'. ליתא התם בגירסא דידן אבל התוס' בסוף מסכת תענית כתבו ג"כ שהיה גדר בכרם:

שהוא כמו הדם. דסתם יינם אדום היה ולא פלוג ותקנו על כל יין ועיין בד"ח סעיף מ"ט ולי נראה דבר מן דין אלא כמו שכתבו התוספות בסוף תענית דמש"ה תקנו יותר על היין הטוב והמטיב טפי מבשאר דברים לפי שהיו כבר גדר בכרם ולא נסרחו:

בשם רב. ובירושלמי איתא בשם רבי:

יש לברך. ויין ישן סתמו אינו גרוע:

אע"ג דקי"ל בפרק כיצד מברכין סימן ל"ד: