מעדני יום טוב על ברכות · הטקסט

בעיר אחרת בשעה ששמע. ואשתו הולידה כבר ונמצא הוא יחיד בשמיעתו:

והלכתא כלישנא בתרא כ"כ הרי"ף וכ"כ התוספות ועיין בפ"א דמסכת ע"ז:

כדאיתא בנדרים כו'. ובד"ח סעיף נ"ה תמצא יישוב לזה לסברא קמייתא שהיא סברת התוספות:

גלימא רעועה. תמיהא לי דמנליה שהיתה רעועה דהא נקטת עמרא ועבדא גלימא קאמר התם ומעיל דבקרא דכ"ג כליל תכלת הוה שאין מין אחר מעורב בו ואין סברא לומר שהצבע דבמעיל דבקרא אחשביה ומדלא אמרינן בגמרא שצבעתו מש"ה קרי ליה רעועה וכ"ש שדוחק לומר דמשום רמונים ופעמונים של מעיל דכ"ג שלא היה בגלימא דרבי יהודה הוא דקרי ליה רעועה ועוד דהא קאמר התם בהדיא עבדא גלימא דהוטבי פירש"י גלימא סרבל טוב ולשון הר"ן גלימא חשובה ע"כ אבל נראה דתמונת גלימא משונה מתמונת מעיל בעצמו ואפשר נמי שכך כוונת רבינו שקראו רעועה על שם תמונתו שאינו מיופה בתמונתו כמו המעיל:

והן חדשים לו. ונקט חדשים במתניתא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן טור סימן רכ"ג ועיין בד"ח:

שמח הנותן במה שמקבל מתנתו. כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף ז' הילך מנה ואקדש אני לך כו' שכשהוא אדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ואקניא נפשה:

וגם שמא יעליל כו'. שיהיה הרעה יותר מן הטובה וכן פירש תהר"י בשמו:

ולבו שמח ובוטח כו'. שאם אינו בוטח אינו שמח בלב שלם כי שמא (לא) ישמע בבית המלך וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה שהדברים הנמצאים אשר אין במציאותם ספק יברך על מה שנמצא מהם תחלה ואל יהא חושש למה שיקרה בסופה לפי שהעתידות ההם אפשר שיהיו או שלא יהיו ועיין בד"ח:

אע"ג דלקמיה מסקא ארעא שרטון ויהיה לו הטובה יותר מהרעה של עכשיו כ"כ תהר"י בשמו:

ודווקא אחר מ' יום. שהזכר נגמר למ' יום ולדברי חכמים גם הנקבה כדתנן בס"פ המפלת:

דשמא הזריעו שניהם בבת אחת. דאילו הזריע האיש תחלה יולדת נקבה ואם היא הזריעה תחלה יולדת זכר כדדריש ליה בגמ' מאשה כי תזריע וילדה זכר ואם כן אין תפלה מועלת או אינו צריך תפלה:

בפ' המפקיד דף מ"ב. ופ"ק דתענית דף ח':

שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי. כך הגי' בגמרא אבל ברי"ף מוקדם לכולן גרס ולא בדבר המדוד וכן נראה הואיל ובמדוד עסקינן:

שנא' וגו' באסמיך. פירש"י לשון גנזים ולי נראה דלשון אסמיך עצמו קדריש שהוא ל' סמוי ושוב מצאתי שכן פירש רמ"י ז"ל סימן ר"ל:

ברוך שהצלתני כו'. כך גי' הרי"ף אבל בגמרא גרס מודה אני לפניך ה' אלהי שהצלתני כו' וכ"כ הרמב"ם פ"י מה"ב גם הטור והש"ע סימן ר"ל:

וכי קאי. וכן הוא בגמרא שלפנינו אבל ברי"ף כי נפיק:

אמר רבא וכן גי' הרי"ף אבל בגמרא א"ר אחא:

ה"ג עזרוני עזרוני סמכוני סמכוני והמתינו לי אבל הרמב"ם פ"ז מה"ת וכן בטור סי' ג' העתיקו כלשון רבינו:

חלולים תלולים. כך גירסת הרי"ף בוי"ו וכן העתיק רבינו בפרק מי שמתו סי' מ"א וכן הוא שם בגמרא וז"ל הטור סימן ו' חלולים חלולים עולה רמ"ח כחשבון אברי האדם וכתב הב"י דמש"ה דחה לומר חללים משום דבחללים לא שייך בריאה שהרי אין בו ממש אלא ע"י בריאת האבר שסביבותיו נמצא החלל ולפיכך גורס חלולים דהשתא קיימא בריאה אאברים שהם חלולים וה"ק וברא בו נקבים נקבים דהיינו פה וחוטם ופי טבעת וגם ברא בו אברים חלולים חלולים דהיינו לב וכרס ומעיים וכתב עוד הב"י דנ"ל דהא דכפל נקבים נקבים וכפל ג"כ חלולים חלולים משום דנקבים טובא הוו בגוף האדם וכן אברים חלולים טובא איכא בגוף האדם ולהורות על רבוים כפלם:

שאם יפתח כו'. יפה פי' רמ"י ז"ל שמפרש דפתיתה וסתימה לאו פתיחה וסתימה לגמרי קאמר אלא ביותר משיעורו של כל אחד וכל ענין הברכה הוא ההודאה להש"י שברא באדם נקבים לשיחיה בהם ע"י האכילה שיאכל בפה ויוציא המותרות בנקבי השתן והכרכשתא וישהו ביני הכי באברים החלולים שהם הכרס והאצטומכא והדקים ואם יפתח אחד יותר מכדי צרכו או יסתם יותר מכדי צרכו אי אפשר לעמוד ולהתקיים הזמן המוגבל לו מאתו יתברך לפיכך בא"י רופא כו' ע"כ ול"ג אפילו שעה אחת וכן בגמרא ליתא אבל ברי"ף איתא וגורס אפילו שעה אחת וכן גורס הרמב"ם פ"ז מה"ת ועיין לקמן:

אפילו שעה. וי"ג אפילו שעה אחת ויש דל"ג כלל וכמ"ש כבר לעיל ונ"ל לפרש דשעה לאו שעה משעות ההשוויה ולא שעה משעות הזמניות היא אלא היא מלה ארמית וכדמתרגמינן ואכלה אותם כרגע ואשיצינון כשעה חדא ומהאי טעמא נמי אתי שפיר נוסח בהמ"ז בכל עת ובכל שעה וכן בברכת שים שלום דהשתא שהשעה פירושו רגע נשמע מינה זמן הפחות ממה שנשמע במלת עת:

רופי חולי כל בשר. בגמרא וברי"ף ל"ג חולי וכן נראה דהא בגמ' אמרינן מאי חתם אמר רב רופא חולים אמר שמואל קא שוינהו אבא לכ"ע קצירי אלא רופא כל בשר פירש"י כנגד היציאה שהיא רפואת כל הגוף ע"כ ומיהו י"ל דדוקא אם אומר רופא חולים לחוד הוה משמע דכ"ע קצירי אבל כשאומר ג"כ כל בשר דמשמע רפואת הגוף שע"י היציאה נוכל לומר ג"כ חולי דהשתא לא קאי החולי אלא על כל בשר שהוא ר"ל יציאת הגוף דאל"ה אלא כ"ע קצירי א"כ לא הל"ל אלא רופא חולים בלבד ולמה אומר ג"כ כל בשר כך יש לפרש גירסת רבינו מ"מ שלא לאמרו לחולי כלל ניחא טפי:

ה"ג אומר משמע:

ואפשר דגרסי' שמע והיה אם שמוע. עמ"ש בזה בד"ח:

ירמי"א שתשכיבני לשלום כו'. ובגמ' גירסא אחרת וגם ברי"ף גי' אחרת ובטור ר"ס רל"ט כתבו אותו התוס' בשם רב עמרם ואכתוב בדברי חמודות בס"ד:

לימא הכי אלהי נשמה כו'. ומה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה כמו ברכת הגשמים (היינו מודים אנחנו לך על כל טפה וכו' דלעיל סימן ט"ו) שאינה פותחת בברוך טור ס"ס ו':

ה"ג מבין ג"כ וגם בערבי קורין לתרנגול וכן הוא שם:

וכי לובש כו'. אין הסדר כן בגמרא גם ברי"ף סדר אחר ואכתוב בזה בס"ד בדברי חמודות:

וכי מנח ידיה לעיניה. תמיהני דבפ' שמונה שרצים דף ק"ח יד לעין תקצץ וכתבו רבינו בפרק יוה"כ ופירש"י יד לעין שחרית קודם שנטל ידיו תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו יד לעין מסמא קודם נטילה ע"כ ואלו הכא קאמרי בתר כל הני דמשי ידיה ונ"ל לתרץ דהא קודם כי מניח ידיה קאמרינן כי לובש ואיכא למימר דלא מנח ידיה כמות שהם אלא ע"י החלוק שכבר לבוש בו ונראה ג"כ שמפני כן הוא לובש החלוק מיד ולפי הסברא מיד שיעור משנתו היה לו לפתוח עיניו כדי להסיר השינה אלא שכדי שלא ישים ידיו ממש על העינים הוא לובש מתחלה ויקח החלוק בידיו ויפתח בו את עיניו:

פוקח עורים. אע"פ שאינו עור ממש כענין ותפקחנה עיני שניהם כ"כ הרד"א וכן פי' ג"כ בברכות האחרות: שעשית. בגמרא גרס שעשה וכן הוא בטור סי' מ"ו ויש לתמוה שהברכות כולם בלשון בינוני חוץ מזו ואשר הכין:

ברוך אוזר ישראל בגבורה. פי' רמ"י סי' מ"ו לפי שישראל מכוונים בחגרותם שלא יהא לבם רואה את הערוה מזכיר את ישראל בברכה זו ואומר בגבורה כדכתיב אזר נא כגבר חלציך ואע"פ שהכוונה לחוץ בפני הערוה השי"ת נותן הגבורה ממילא ואע"ג דנ"י נמי אין כוונתנו ככוונת העכו"ם שאנו מקפידים כדי שלא להזכיר השם בטינופות כדמסיק רבינו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל כו' שאני התם שאומר בהדיא אקב"ו ע"כ:

ברוך עוטר ישראל בתפארה. לפי שישראל מצווין בכיסוי הראש כדי שיהא מורא שמים עליהם אנו מברכין עוטר ישראל ונקט לשון עיטור כלומר דרך מעלה ומשום דכתיב והיית עטרת תפארת ביד ה' שייך בתפארה בית יוסף סי' מ"ו:

והכלי שמו נטלא בל' הגמרא. ובתוי"ט בר"פ דלעיל כתבתי דזה הטעם לחודיה אינו מספיק כיון דרב אשי דבתראה הוא איתקן כלי ששמו כוזא אלא שלשון נטילה יש בו ג"כ לשון לקיחה ליקח המים וכדתנן בריש ידים מי רביעית נוטלים לידים וכמו שמברכים על נטילת לולב ותוכיח ג"כ על מה שכתבתי מדאמרינן נטילת ידים ביו"ד ואלו משום שם הכלי בלבד הל"ל נטלת ידים בלא יו"ד:

בשעת תפלה. וק"ש הוי בכלל ועיין ברפ"ק:

דלא נתקנה כו'. ועיין בסוף הסימן:

המעביר שינה וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא חבלי שינה וכן נראה כיון דכשנכנס לישן הוא אומר המפיל חבלי:

ואל תביאני לא לידי חטא כו'. שכן אתה מוצא ברשעים שהקב"ה מחזיק את לבם להרשיע ונועל בפניהם דרכי התשובה על זה יתפלל כל אדם שלא יבא לידי מדה זו שהקב"ה יחזיק לבו ויביאהו לידי חטא וכו' כן נ"ל ועוד נמצא בלשון הזה במקרא אל תט לבי לדבר רע תהלים קמ"א ופירש הרד"ק לענין סיוע שכשלא יסייעו הרי הוא כאילו הטה ובספר האמונות לר' סעדיה גאון ראיתי שפי' במאמר הרביעי שמתפלל על כפרת העונות וע"י כן שב לבוראו ולא יטה עוד לדבר רע שאם לא יכפר עון יתיאש וילך בשרירות לבו ע"כ:

ולעיל בפ' שלשה שאכלו פי' שיש בברכה זו כו'. לא נמצא בדבריו כלום מזה אבל בתוספות שם דף מ"ו בד"ה כל הברכות כו' כתוב דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמ"ח שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים כו' שהוא מחזיר הנשמה שלוה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחלה אע"פ שהיתה עיפה והיינו כעין פתיחתה ע"כ דפתיחתה היא בברוך המעביר וצריך לומר ויהי רצון כ"כ התוס':

כל הנך ברכות שהן להנאתו כמו מלביש ערומים. לאפוקי אינך שהן על סדור העולם והנהגתו כמו אלהי נשמה והנותן לשכוי ורוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר טור סי' מ"ו ועיין בד"ח:

והאידנא נהגו לברך אלו הברכות על הסדר גרס וא"ת ואמאי פותחין בברוך והרי הן סמוכות זו לזו תירצו ג"כ התוספות שם דמעיקרא בכל אחת סדורה לעצמה נתקנו כי עביד הכי וכי עביד הכי וכן כולם ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות ועיין בפ"ק סימן י"ב:

דכ"ז שאין ידיו נקיות אין לברכם. ואע"ג דבזמן הגמרא היו מברכים ואפילו לא היו נקיות דהא ברכת נט"י נתקנה ע"ש שכבר היו מטונפות כמ"ש רבינו לעיל מ"מ האחרונים החמירו יותר כך נ"ל ודלא כמ"ש רמ"י ז"ל דבימיהם היו ידיהם נקיות אפילו כשעומדים משנתם והטור יהיב עוד טעמא מפני שרבים מע"ה אינם יודעים אותם תקנו לאומרם בבהכ"נ על הסדר ויענו אמן ויצאו י"ח ע"כ ושוב מצאתי לתהר"י ז"ל שכתבו על הרמב"ם שסדרם לברכן על מטתו שהוא תימה שמאחר שאין ידיו נקיות היאך יברך ומה שסדרו אותם בגמרא כך מפני שהם היו קדושים ורוחצים ידיהם בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות אבל אנו שאין אנו יכולין ליזהר ולשבח בנקיון כל כך אין נכון לאומרם עד אחר נטילה ע"כ דבריהם כולן תמוהין הן בעיני שתולה נקיות הראשונים ברחיצה והרי בהדיא אמרו בגמרא כי משי ידיה אחר כל הברכות מלבד ברכת המעביר ועוד אי ברחיצה תליא מי לא נוכל אנן גם כן לרחוץ מקודם בענין שנהיה נקיים וצ"ע:

אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן. והר"ן בסוף פרק קמא דפסחים כתב גם כן זה הטעם והקשה עליו מהירושלמי שכתבו גם כן רבינו לעיל סימן י"ג על הברקים כו' היה יושב בבית הכסא כו' אם היה יכול לצאת לברך תוך כדי דבור יצא ומפני כן נתן טעם אחר בדבר שסדר הברכות הללו ברכות השבח על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן כולן ע"כ ואע"פ שרבינו התנה באלו שהן להנאתו כמו מלביש ערומים כו' אם אין נהנה מהן כגון ששכב על מטתו ערום אינו מברך אותם אפ"ה נוכל לומר טעמו של הר"ן לפי שעל אלו הברכות של הנהנין מעיקרא לא קשיא שכל עוד שהוא לבוש עדיין מקרי עובר לעשייתו ושוב מצאתי דבפרק יום הכפורים כתב רבינו בעצמו לברך על כולן אע"פ שאינו נהנה עכשיו מהם לפי שעל מנהגו של עולם הוא מברך כדברי הר"ן:

רבי מאיר אומר וכן גי' הרי"ף אבל בגמרא היה רבי אומר ונראה גירסת רבינו הרי"ף דברייתות אחרות נשנות התם ג"כ ובכולן אי' היה ר"מ אומר:

חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ומנין מאה ברכות מנאן הב"י סימן מ"ו בלשון הזה כשהולך לישן מברך המפיל חבלי שינה ובשחר מברך נט"י ואשר יצר ועוד מברך ט"ו ברכות מאלהי נשמה עד הגומל חסדים טובים ושלש ברכות על התורה וברכת ציצית וברכת תפילין וברוך שאמר וישתבח וברכות ק"ש שחרית וערבית שבעה הרי ל"ב ונ"ז ברכות בשלש תפלות ובשתי סעודות שהוא סועד אחת שחרית ואחת ערבית יש ט"ז ברכות אחת כשנוטל ידיו וברכת המוציא וד' ברכות שבברכת המזון וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו הרי מאה וחמש ברכות אדם מברך בכל יום ויום ואם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית ותפילין בתפלת המנחה ויברך עליהן ובשבת חסר בכל תפלה י"ב ברכות וברכת התפילין הרי ל"ז וכנגדם אנו מוסיפין ברכה אחת מעין ז' וקידוש ותפלת מוסף שיש בה ז' ברכות וסעודה ג' שיש בה ח' ברכות הרי י"ז חסרו עדיין כ' להשלים ק"ה שאנו מברכין בכל יום נמצא שלהשלים מאה ברכות חסרו עדיין ט"ו ברכות וממלא להו וכו' ואם הוא מתענה בשבת חסרו ט"ז ברכות שבשתי סעודות וט"ו ברכות שחסרים בכל שבת הרי ל"א וכשתחשוב כנגדם כ' ברכות שמברכין הקוראים וז' שמברך המפטיר הרי כ"ז עדיין חסרו ד' וצריך להשלימם בברכת ציצית במנחה ובברכת ציצית בשחר על טלית קטן ובברכת הריח ולדעת האומרים דאין מברכין על התורה אלא שתי ברכות דהערב נא אינה אלא סיום ברכה ראשונה נכנס במקומה ברכת המקדש שמו ברבים וסמ"ג כתבה במנין הברכות עכ"ל והא דלא קחשיב לברכת תפילין אלא לאחת לטעמיה אזיל דס"ל שכשלא סח בינתים אינו מברך אלא אחת כמ"ש בב"י סימן כ"ה אבל מאי דלא קחשיב לקידוש אלא לברכה אחת הוא דבר תימה שהרי מקדש בלילה וביום ועוד דקידוש של לילה בעצמו הוא שתי ברכות:

אל תקרי מה אלא מאה. וכתב הטור דרב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא השיב דהע"ה תיקן מאה ברכות דכתיב הוקם על על בגימטריא מאה הוי כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם לישראל מאה ברכות:

וגם יכוון לברכת הקורא והמפטיר. נראה מזה דלכוין לברכת הש"ץ בחזרת התפלה אינו מועיל לו להשלמת המנין ונ"ל טעמא כיון שהוא בעצמו התפלל:

ויענה אמן. לפיכך נכון לקוראים בתורה לומר הברכות בקול רם כ"כ הגהת מיימו' פ"ז מה"ת וכתב הב"י דמשמע מדבריהם דדוקא כששומעין אותם ועונים אחריהם אמן ול"נ דאפילו אם אומרים אותם בלחש כיון שהשומעים יודעים איזה ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונים אחריהם יוצאים כדאמרינן בפרק החליל שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפים בסודרים להודיע שסיים ש"ץ הברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונין אמן אע"פ שלא שמעו הברכה דכיון שידעו איזו ברכה סיים די בכך (וכמ"ש רבינו פרק שלשה שאכלו סימן ט"ז) וכיון שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע משמע דה"נ נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך ע"כ ויראה לי דאף דברי רבינו מטין כדברי ההגהות מדהצריך שיכוין כו' וקשיא לי קושיא אחרת דאם מכוין ושומע תו לא צריך עניית אמן דהא קי"ל בפרק לולב הגזול דשומע כעונה ומיהו רבינו כתב בפרק מי שמתו סי' י"ח דמ"מ ענייה חשובה טפי ונוכל לומר דגם בכאן לא כתב שיענה אמן אלא מפני שחשוב טפי ברכה כשעונה אבל ודאי שאף אם לא ענה דיוצא גם כן בשמיעתו דשומע כעונה:

רבי יהודה אומר וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא רבי מאיר אומר וכדאיתא נמי באינך הברייתות דהתם:

אלא היכי אברך ה"ג ברי"ף ובגמרא גרס א"ל ואלא מאי מברך:

היינו אשה. בל"א שפרש"י דגמרינן לה לה בפ"ק דחגיגה דף ד' ופירש"י שם כתיב הכא וכתב לה וכתיב התם או חפשה לא נתן לה:

בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט ויצה"ר. עבודת יצה"ט היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר היא שיכבוש יצרו המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצה"ר עוד נוכל לומר שיצה"ט הוא מדת הרחמניות וכיוצא בזה ויצה"ר נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם היצה"ר. תהר"י בשמו:

בכל מאדך בכל ממונך: בגמרא תניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך פי' רש"י לכך נאמר בכל מאדך מן החביב עליך:

ויקבלה עליו בשמחה כו'. ויחשוב כי הכל כפרת עונותיו כ"כ תהר"י וז"ל הטור סי' רכ"ב כי הרעה לעובדי השם היא טובתם ושמחתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו עובד השם שהיא שמחה לו:

והעובר אחורי אשה בנהר לא ינקה כו'. כן גירסת הרי"ף ובגמרא גרס אין לו חלק לעולם הבא וכן העתיקו התוספות ופי' אם רגיל בכך לפי שיבא לידי ניאוף וסופו יורד לגיהנם ע"כ לדבריהם הכל חדא דמכיון שאין לו חלק לעוה"ב להיכן אזיל אלא לגיהנם ותניא נמי בפ"ק דר"ה פושעין בגופם והן עוברי עבירות כגון עריות יורדין לגיהנם ונידונים בה י"ב חדש ואחר יב"ח גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' אבל לישנא דלא ינקה כו' משמע שאחר שקיבל עונשו יש לו חלק לעוה"ב להך גירסא זו צ"ל שהעונש הוא על ההסתכלות וההרהור ואע"פ שלא יבא לידי ניאוף:

אבל אי איכא חד מהני לית לן בה. ועיין עוד מזה בפ"ק סי' ז':

ה"ג אפילו גדול בתורה כמשה רבינו ע"ה. כן גי' הרי"ף ובגמרא הגי' אפילו יש בידו תורה ומע"ט כמרע"ה:

ובאפונדתו . פירש"י חגור חלול כו' והוא דרך ביזוי. תלמידי הר"י:

לא אמרו שלא יקל אדם ראשו. תלמידי הר"י:

הנפנה בכל מקום ביהודה. ה"ג ברי"ף ואע"ג דבגמרא ל"ג בכל מקום מיהו הכי מסקינן דת"ק לצדדין נמי אוסר והיינו בכל מקום:

לא יפנה מזרח ומערב. נ"ל דה"ט דביהודה קפדינן אמזרח ומערב ולא כן בגליל ואע"פ שהגליל לצפון כמו שיהודה לדרום והמקדש ביניהם אלא משום כן אסרו ביהודה טפי שהמקדש בנוי בחלקו של יהודה ונמצא שמקצת מזרח וכן מקצת מערב של יהודה הם כנגד המקדש ממש ולפיכך אסרו כל מזרח ומערב איידי דמקצת מזרח ומקצת מערב ודרום לא רצו לאסור כלו אע"פ שמקצתו הוא כנגדו הואיל ואין ביהודה בצפון כנגד המקדש כלום והלכך בגליל שאין שום מקצת כנגד המקדש לא אסרו המזרח והמערב רק הצפון והדרום לפי שהמקדש עומד בדרומו של הגליל:

רבא. וכן גירסת רי"ף ובגמרא גרס רבה:

שלא יקנח בימין אלא בשמאל. ומפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל ר"א אומר מפני שאוכל בה רבי יהושע אומר מפני שכותב בה ר' עקיבא אומר מפני שמראה בה טעמי תורה ורבא אומר מפני שהתורה ניתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו ריש לקיש אומר מפני שקושר בה תפילין פירש"י טעמי תורה נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים בין בניקוד של ספר בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך מוליך ידו לפי טעם הנגינה ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל: שקושר בה תפילין בזרוע שמאלו:

אמר עולא אחורי הגדר כו'. אע"ג דאיסי בר נתן קתני אחורי הגדר כל זמן שמתעטש כו'. ורב אשי דבסמוך דקאמר כל זמן כו' לשנויי לדאיסי בסיפיה דמילתא הוא דקא משני וה"ל לפסוק כאיסי וכך פסק הרמב"ם גם באחורי הגדר כאיסי אבל הרי"ף פוסק ג"כ כעולא ויהיב ב"י סימן ג' טעמא משום דעולא הוא מרא דגמרא טפי מאיסי ורב אשי אע"ג דמשני לסיפיה דמילתא דאיסי כיון דברישא לא גלי דעתיה דס"ל נמי כוותיה נקטינן בהא כעולא:

אדמקיפנא אדרי כו'. בפרק בני העיר סימן מ"ט גירסא אחרת:

א"ר חלבו כו' הנכנס כו'. ומאי דאתמר תו הכא איתא התם בפרק בני העיר:

מותר. והרי"ף גורס מצוה וכן נראה מן הכתוב הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער הנגב וגו' שהוא לשון צווי:

כדאמרינן בירושלמי. בסוף פרק מי שמתו:

רבי יוחנן. ובד"י רבי יונתן אבל בירושלמי איתא רבי יונה:

רקיק ושייף. ורבי יונתן לא היה בזמן המקדש. תהר"י:

א"ר חייא בר אשי אמר רב. כן גירסת הרי"ף אבל בגמרא א"ר לוי בר חייא והוא בדף ס"ד ע"א:

ונכנס לבהמ"ד. וכן הוא ברי"ף אבל בגמ' גרס נמי ועוסק בתורה ועיין בד"ח: 0הדרן עלך הרואה והדרן עלך מסבת ברכות