מעדני יום טוב על ברכות · הטקסט

דדייקינן טעמא כו' הא זב שלא ראה קרי כו'. כ"ז ל' רי"ף הוא וכדכתב עוד בפרק א' דפסחים ואיכא למתמה דהא מילתא הא שמעינן לה מפשטא דמתני' גופה דמכיון דאמרינן דזב שראה קרי כו' שצריך טבילה אלמא דמהניא ליה הטבילה ואע"פ שלא נטהר מזובו ומאי צריכה ליה למשמע להא מילתא מדיוקא ונ"ל לתרץ דאי מפשטא דמתני' איכא למדחי ולפרושי דהא דצריכין טבילה לא קודם שיכולין לטהר מטומאת זובן אלא ה"ק שאם ספרו להם הימים הראוים צריכין טבילה ועיקר דינא אתא לאשמעינן דטבילה בעי לד"ת ולא סגי ליה בנתינת ט' קבין ור"י פוטר כלומר דלא ס"ל לתקנת עזרא וכר"י בן בתירא ואע"ג דאיתא לעיל בגמרא דר"י לא התיר אלא הלכות דרך ארץ אכתי י"ל תרי תנאי אליביה וא"נ מצינו לפרושי דפוטר מטבילה קאמר אבל נתינת ט' קבין צריך מ"מ מפשטא דמתניתין לא שמעינן ולא מידי דזב לא בעי טבילה אבל מדיוקא שמעינן שפיר דאי איתא דזב גופיה בלא ראיית קרי נמי צריך טבילה אמאי קתני זב שראה קרי הו"ל למתני זב או שראה קרי אלא בדוקא קתני זב שראה קרי דהא זב שלא ראה קרי אין צריך טבילה וכן הלכה ועיין סימן כ"א: 0הדרן עלך מי שמתו @00פרק ד

עד הערב. פירש רש"י עד חשיכה וז"ל תהר"י אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש דע"כ אית לן למימר דעד הערב האמור בכאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה משום דהכי אמר בזבחים מנין לדם שנפסל משקיעת החמה ואילך וכו' ר"ל דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים ותפלת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים ועיקר התמיד הוא זריקת הדם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה ה"נ תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד ע"כ:

מירי דהוה אתמיד השחר. כדתנן ביה בריש פ"ב דיומא:

ה"ה לכל זמן המוקדם. ואפי' מברק השחר ודקתני למאוחר משום דמוקדם אתיא בה"ה משא"כ אי קתני מוקדם ה"א אבל לא יאחר כלל ועוד שהוצרך לשנות המאוחר להשמיענו המחלוקת שיש בו:

אע"ג דכתיב בבקר גבי נסכים. והשתא נמי דקרא מקדים קדים נסכים מ"מ שמעינן מדאיצטריך לקרא ולא סגיא ליה במאי דכתיב בבקר גבי נסכים דזמן המוספין להקדים נמי אלא שהנסכים קודמים ומינה דאחר הנסכים מיד זמן של המוספים ובב"י ר"ס רפ"ו כתב בשם הרשב"א שנראה מהתוס' שאם הקדים תפלת מוסף לשל שחרית יצא ע"כ נראה שסברתו דלא אתא קרא אלא להקדים לכתחלה הנסכים למוספין אבל אם הקדים המוספין יצא וה"נ דייקא לישנא דרבינו דקאמר דאי ליכא קרא מוספין כשרין ליקדם היינו לכתחלה וא"כ קרא כי אתא אלכתחלה אתא דלא. ואני אדון בדבר הלכה ולא לחלוק חלילה אלא קשיא לי דמנלן דאיצטריך קרא אלכתחלה ותקשה לן הא כבר כתיב בבקר גבי נסכים דילמא הגמרא כי מצריך קרא ולא סגי ליה במאי דכתיב בבקר משום דאתא למילף דאף בדיעבד לא יצא והשתא תרי קראי צריכי חד לכתחלה וחד לעכב:

וכן תפלת המוספים יכול להתפלל בבקר. והא דמקדים במתני' תפלת המנחה לתפלת המוספים תירצו התוס' משום שהיא תדירה בכל יום:

בריש שתא ביחיד. אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל כ"כ התוס' ובריש שתא גופיה דוקא ביחיד אבל הצבור יכולים להתפלל:

ה"ג ברי"ף. אבל כ"ע לדברי רבנן עד חצות ואע"ג דליתא לדרבנן כדלקמן סי' ג':

דאמרי עד חצות היכא כו' שכר תפלה יהבי ליה. כלומר דלא דתינן למלתייהו דרבנן במאי דאמרי עד חצות אלא בעיקר הדין שאין זמנה כל כך והלכתא כר"י דאמר עד ד' שעות אבל מ"מ אית לן למימר דר"י כי פליג לא פליג אלא בעיקר הדין שהוא בזמן התפלה ומודה מיהת שאם התפלל עד חצות דשכר תפלה אית ליה דכל מיעוטא במחלוקת עדיף ולפ"ז אם התפלל אחר חצות אפשר דהוי ברכה לבטלה אא"כ בשעת המנחה וכדלקמן כך מסיק הב"י והביא ראיה לזה מהרשב"א: ה"ג דטעי וצלי:

והא קי"ל כו'. לקמן ובתוס' כתב האמר רב לקמן וכבר הקשיתי בפ"ק סי' ה' דלא אתמר בפרקין:

והלכתא כרב באיסורי. וכ"כ התוספות וכיון דשמואל לא פליג לא היו צריכין לכך:

דנהי שהיא רשות אין לבטלה כו'. אינו ר"ל שאם ירצה לא יתפלל אותה כלל אלא ר"ל שאינה חובה כמו יוצר ומנחה אבל מצוה איכא דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה תהר"י בפ"ק דשבת ד' ט':

תדע שהרי יעקב אע"ה תקנה. ולמה יש לבטלה בחנם תוס' שם ודיומא:

ואסמכוהו כו'. כמו ועוד וכן הוא בהדיא בתוס' שם:

מ"מ יש להביא ראיה כו'. דהא דקאמר דלמ"ד רשות תפלת נעילה פוטרה ש"מ דצריכה פטור ובחנם לא וכ"כ תוס' דיומא דכל מה שיכולין להשוות שני הגמרות יש לנו להשוותם:

כיון דשוי עלויה חובה. שהתפלל אלא ששכח יעלה ויבא ובתהר"י ראיתי שהקשו על בה"ג דאי בשקבעה עליו חובה היאך יפטור אותה תפלת נעילה ואם כשלא קבעה עליו חובה כיון דלדבריו ליכא מצוה למה צריך שיפטור אותה תפלת נעילה ולא הבינותי דבריהם שהרי למ"ד דהיא חובה מסקי' התם דפוטרת לרב דאמר דנעילה צלותא יתירה היא ובשלא קבעה חובה היינו דמקשה התם דרב אדרב:

ולא נהירא כו'. עיין בסי' ז' ומה שאכתוב שם בס"ד:

וכי תימא כיון שהתפלל בשאר לילות כו'. והכי איכא למידק דכך הם דברי בה"ג דאלת"ה קושיא הראשונה נמי קשיא אטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים:

אבל לא מיבעיא ליה טעה ולא התפלל מוסף מהו שיתפלל ערבית שתים כו'. תמיה לי דאמנחה הוה למבעי ליה למאי דכתב בסמוך דבשתי תפלות שעברו לא תקנו עוד א"כ מש"ה לא הוי מצי למבעי ממוסף לערבית אלא כי הוה מצי למבעי בשל מנחה ה"ל למבעי ולפי מ"ש הב"י בסי' ק"ח ניחא שכתב דכל זמן שלא חשכה עדיין זמן תפלת מוסף הוא וכדתנן ושל מוספים כל היום ואע"פ שהתפלל מנחה קודם אין בכך כלום דהא לכתחלה נמי זימנין דמקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין כדלקמן ע"כ והשתא על מנחה לא מבעיא ליה דהא אכתי זמנה הוא אבל על ערבית מבעיא ליה שכיון שזמנה ג"כ לאחר מנחה א"כ עדיין לא עברו זמן שני תפלות:

והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. שזהו כמו חידוש וכמבואר פ' דלעיל סי' ט"ו:

ואין מבדיל בשניה. ולא דמי לרישא דמתפלל בשניה של שבת דהבדלה לאו תפלה דחול הוא אלא דוקא להבדיל בין קודש לחול וכבר הבדיל ונעשה חול שוב אינו מתפלל אלא של חול:

כתב רב האי גאון אע"פ שנשאר בקושיא כו'. ועיין בפרק יש נוחלין סי' ט"ז ומ"ש שם:

ואין להקדים של תשלומין כו'. כתב רמ"י דטעמא נ"ל משום דקי"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וילפינן מקראי ואם היפך לא עלתה לו דכיון דמקראי ילפינן להו ע"כ ולי נראה דמשום הא לא איריא דהא אע"ג דתנן ברפ"ו דזבחים כל התדיר מחבירו קודם את חבירו התמידין קודמים למוספים הא תנן בפרק התכלת דתמידין אין מעכבין את המוספין ומפרש לה בגמרא דהתם (דף מ"ט) דלענין קדימה הוא דלא קדמי אלא למצוה ונראה בעיני שלכך אמרו שאם הקדים התשלומים שלא יצא לפי שיש לחוש שע"י כן תתבטל תקנתא ויבא להתפלל אותה אפי' שלא בזמן תפלה שניה לה אבל מכיון שאפי' אם התפללה קודם לשל חובה צריך שיחזור ויתפלל אותה של תשלומים לא אתי לידי פשיעה זו שיתפלל אותה לאחר זמנה וקודם זמן תפלה השניה:

משמע הא אי כמאן דצלי דמי יצא ידי שתיהם כו'. נראה לי דהכי דייק מדלא רמי בגמרא לברייתא אהדדי דהכא קתני שניה לא עלתה ורמינהו טעה ולא הזכיר כו' הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו ולמאי צריך למימרא לפרושא דמלתא דכמאן דלא צלי דמי אלא סברת הגמרא דברייתא גופא משום דבקמייתא לא אבדיל הוה כמאן דלא צלי אבל אי הוה כמאן דצלי היה יוצא אע"פ שלא הבדיל כו' וא"כ מינה שאם לא הבדיל בשתיהן וא"נ שהבדיל בשתיהן דיצא ואלא משום שלא הבדיל בקמייתא הוה כמאן דלא צלי ורמינהו כו' ולא ידע בגמרא לחלק מ"ש [דגרע] אם הבדיל בשניה:

תניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי כו'. ואע"ג דתניא נמי כוותיה דריב"ח השמיטו גם הרי"ף משום דמסקינן בגמרא דאף ר' יוסי בר חנינא מודה דאסמכינהו רבנן אקרבנות דאי לא תימא הכי תפלת מוסף לריב"ח מאן תקנה:

ר"י אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד כו'. וכתבו התוס' תימה מנא ליה הא בשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה אבל הא מנא ליה וי"ל דר"י סבירא ליה דתפלה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטרת לפניך ע"כ ודקאמר תמיד לאו כבש של תמיד קאמר ובירושלמי אמר רבי יוסי לא הוקשה תפלת המנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטרת מה טעם תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב:

עד ועד בכלל. ולענין תפלת המנחה ה"ק אימת נפיק פלג ראשונה ועייל פלג אחרונה מכי נפקי י"א שעות חסר רביע. גמרא:

דהשתא דלא אתמר הלכתא כו'. ואע"ג דאמר ר"י בפרק קמא דף ד' הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית כו' מ"מ כיון דר' יצחק אשתיק ולא אמר ליה ש"מ דמספקא ליה ולא סמיך אהא דר' יוחנן ועוד שאפשר לומר שאע"פ שזמן תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה מכל מקום סובר ר' יוחנן שיאחר עד זמן ק"ש שהוא מיציאת הכוכבים שיסמוך גאולה לתפלה וא"נ מצי סבר שגם זמן ק"ש קודם דהא פליגי תנאי בברייתא כמ"ש רבינו בפ"ק ועיין עוד מ"ש שם בס"ד ובירושלמי דמייתי רבינו לקמן:

אבל חוץ לד"א שרי. וכ"כ הר"ר יונה וכתב שזה נראה כרשות אחרת והב"י סי' צ"ו כתב דנראה דילפינן מהא דלעיל ר' אמי ור' אסי הוו עברי כו':

ר' אליעזר חסמא גרס. וכתבתי הטעם בתוס' י"ט בספ"ג דאבות ממדרש רבה פ' אחרי דאמרו אתחסים רבי אליעזר:

והנותן שלום לרבו. עיין לקמן בסמוך:

בגמ' דידן רפ"ד דנזיר ושאר דוכתי:

כדי שאילת תלמיד לרב. אבל תהר"י כתבו דכל מקום שאמרו כו' אינו ר"ל אלא כדי חזרת שלום תלמיד לרב ע"כ ונ"ל דתליא בחלוף גרסאות דרש"י גורס כגי' גמרא דידן דגרס והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו וא"כ נתינה וחזרה כי הדדי נינהו ותהר"י לפניהם גי' הרי"ף וכן גי' רבינו ול"ג והמחזיר שלום לרבו:

לא חייש לסמיכה. וכ"כ תהר"י ז"ל ולפי זה שפיר מצי סבר ליה רב כרבי יוחנן ואע"ג דבריש מכילתין לא פירש כן וע"ש:

מאן דצלי כו'. לכאורה קאי אשבת שיתפלל בע"ש דאתמר עלה בירושלמי אר"ח משכני רבי ישמעאל בר רבי יוסי אצל פונדק אחד א"ל כאן התפלל אבא של לילי שבת בערב שבת א"ר אמי רבי יוחנן פליג ולא הוה צריך מפלגא על הדא למה שכן מוסיפין מחול על הקודש ומייתי נמי כה"ג בשל מ"ש בשבת אלא דתו משמע שכן בכל יום דקאמר דבית ר' ינאי אומרין עלה על מטתו אין מטריחין אותו לירד (וכתבו רבינו לעיל סי' ב' לכל תפלת ערבית) אמר רבי זעירא כל זמן דהוינא עבד כן הוינא מפחד בליליא לית לך אלא כהדא דרבי מפקד לאבידן אמוריה כו':

ואפשר שהיה להם אונס כו'. ומשום כך לא הקפידו על שלא סמכו גאולה לתפלה וכ"כ הטור בסימן רצ"ג ועיין לעיל ס"ס ג':

אמר רבה. בגמרא גרס רבא:

וקודם גזירה הוה. והא דאמרינן בפ' כירה (שבת דף מ') אמר רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריא בשבת חייב דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה וא"ל טול בכלי שני ותו התם קאי אעובדא שאמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ והוא היה אמורא אחר ריב"ל שאמר התם לאותה גזירה ושוב ראיתי לבעל המאור שהקשה כך בפרק כירה וכתב די"ל דאלו התם לא נכנס אלא להזיע לא היו נותנין לו פך שמן לסוך אלא ודאי לרחיצה ממש נכנס כי ההיא דתניא רחץ ולא סך מעיקרא דומה לנותן מים ע"ג חבית הלכך ע"כ בחמי טבריא עבדי' ולאחר גזירה היה מעשה:

ה"ג אבל מלאכה אלו ואלו מותרין. וכן העתיק הב"י סימן רס"ג וכלומר בין צבור בין יחיד ומיירי כשהתפללו של שבת בע"ש בטעות וגם תהר"י כתבו שמותרין ודייק לה מדאמר שאני צבור דלא מטרחינן להו דמשמע שלא חששו אלא משום טרחא בלחוד אבל מפני קבלת שבת בתפלתם לא חששו כלל ומותרין במלאכה ע"כ ואע"פ שאותו מעשה במצ"ש היה דייק שפיר דהא ש"מ שלא חשו אלא על טרחת הצבור אבל אלו היה יחיד היו מטריחים אותו וא"כ יומו במקומו עומד כמו שהוא שאם הוא במצ"ש עדיין אסורים במלאכה ואם הוא ע"ש מותרין:

מאי אין לה קבע. אילימא דאי בעי מנלי כולה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה וא"ת הא תניא לעיל סימן ג' מפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה תירצו תהר"י דהכי מקשה דאי איתא שאין במשמעות לשון אין לה קבע אלא שזמנה כל הלילה למה שינה לשון ואין לה קבע ליתני תפלת הערב כל הלילה ומדלא תני הכי שמעינן דאיכא ביה נמי משמעות אחר עכ"ל והיינו נמי דכתב הקיצור וז"ל אין לה קבע דזמנה כל הלילה והיא רשות ע"כ:

ה"ג ברי"ף ושמעינן שאם טעה בערבי שבתות וכו' ול"ג וש"מ שאם טעה בערבית כו':

אי בי"ט שמחזירין אותו. ואית דמפרשי דדוקא בשאר ימים טובים אבל בי"ט של ר"ה כיון שתלוי בר"ח אם טעה ולא הזכיר של יו"ט בערבית אין מחזירין אותו דכר"ח דיינינן ליה ונוכל לומר שאע"פ שתלוי בר"ח כיון שהוא י"ט ומצות י"ט אלימא טפי שיש בה איסור מלאכה משא"כ ר"ח ובתפלה ג"כ אין מזכירין ענין ר"ח כלל אלא ענין י"ט יותר יש לנו לדין אותו כמו י"ט מלידון אותו כמו ר"ח ואם לא הזכיר בערבית מעין י"ט מחזירין אותו. תהר"י:

ואפילו למ"ד רשות חובה הוא דלית ליה אבל מצוה איתא והאידנא כו'. כל זה לשון הרי"ף וגם בתחלת דבריו כתב אבל היכא דצלי כו' כבר שוויה עליה חובה וחובה ומצוה ודאי תרי עניני נינהו דאיכא בינייהו טובא וכדכתבן רבינו לעיל סי' ב' דמפרש מצוה היא ואין לבטלה בחנם אם לא משום מצוה עוברת ושרי המייניה ועלה למטה כו' ואח"כ כתב לדברי בה"ג שמפרש דשוויה עליה חובה ולעולם חוזר מלבד בערבית דר"ח ולפיכך כתבו תהר"י בריש פירקין דהרי"ף כתב לשתי הסברות וכתבו ג"כ שנראה מדבריו שסומך יותר על תירוץ בעל הלכות ז"ל ע"כ כלומר מדמתחיל בלישניה ומסיים נמי הכי דהאידנא נהוג עלמא לשוויה חובה וא"ת מכיון שעל בה"ג סמך אם כן למה לו לכתוב כלל בלשון אחרת דמצוה היא ונ"ל משום דדחיקא ליה על דברי בה"ג דמשוי ליה חובה אי צלי לה שמשמעו באותה הלילה אלא שטעה בה בענין שאם טעה כן בשאר תפלות שהן חובה לכ"ע שהיה צריך לחזור וקאמר דכן נמי ערבית אע"פ שמתחלה אינה חובה עליו ויכול לבטלה אי צלי וטעה חוזר דשוויה עליה חובה והוקשה לו מטעה ולא התפלל ערבית כלל למה יצטרך להתפלל שחרית שתים דהא לא צלי לה השתא מש"ה צריכא ליה למימרא דלעולם מצוה היא ואין לבטלה בחנם ואף על פי שעכשיו אין דברי בה"ג מוכרחין דהא אי אמרינן דמצוה היא לא קשיא ולא מידי ואין לנו מכריח לומר שהיא חובה מ"מ כתב דבריו של בה"ג שכל דבריו דברי קבלה וגם משום דמסיים והאידנא נהוג כו' לומר דאיכא טעמא למנהגא דהא בה"ג לדינא נמי ס"ל דחובה היא ומ"מ המנהג מחמיר ג"כ טפי מבה"ג דלבה"ג דוקא אי צלי אבל למנהגא חובה היא בין צלי בין לא צלי ולפי מה שפירשתי אין נ"ל מ"ש תהר"י שנראה מדברי הרי"ף שסומך יותר על תירוץ בעל הלכות גדולות דאדרבה לענין התירוץ נראה מדבריו שסומך יותר על תירוץ האחד דמש"ה כתבו אבל בה"ג לא כתבו לסמוך עליו בענין התירוץ אלא בענין הדין דדבריו דברי קבלה וגם מפני המנהג להעמידו על עמוד גדול הוא בה"ג כך נ"ל ולפיכך ג"כ אין לתפוס על רבינו בזה דלעיל כתב על תירוץ של בה"ג דלא נהירא והכא סתם וכתב כל' הרי"ף ומשום כך כתב בעל שלטי הגבורים שדברי רבינו צריכים עיון ולמאי דפרישית אין כאן מקום לעיין עליהם כי ישרים הם שאף הרי"ף אינו סומך על בה"ג בענין תירוץ הקושיא כלל ורבינו לעיל לא כתב אלא לתרץ הקושיא ודחה לתירוצו של בה"ג ובכאן לפסק הלכה כתב כלשון הרי"ף לענין הדין וגם בדבריו של הרי"ף מבואר היטב שאינו סומך על בה"ג בענין התירוץ כלל ומשום כך ג"כ לא ה"ל לב"י להתרעם על רבינו בסימן רל"ה שכתב שם וז"ל והרי"ף כתב דהאידנא קבעוה חובה והרא"ש הקשה על זה בר"פ ת"ה ואח"כ כתב סתם דברי הרי"ף ע"כ והרי על מנהגא דהאידנא מעולם לא הקשה כלום אלא על התירוץ שאינו עולה הוא שהקשה ולכך לענין מנהגא שפיר מצי למיכתב לדברי הרי"ף וכתב לכל לשון הרי"ף לפי שאף מלשונו נראה שנם הוא אינו סומך בענין התירוץ על בה"ג:

וכך היא שנויה. אינו מדוקדק לשון שנויה כיון שאינו אלא מימרא:

עד אחר ז' שעות. לאו דוקא אלא אחר שש ומחצה דהיינו קודם שיגיע שעת המנחה וכ"כ בתוספות ובטור סוף סימן רפ"ו אע"פ שבסימן תר"ח לא דקדק גם כן וכתב כ"א יאחרו עד שבע שעות כו' ולקמן כתב רבינו בשעה ז':

בשאין שהות כו'. דהשתא מנחה קודמת משום דתדירה היא:

לשית שעי. לאו דוקא אלא שית ומחצה קאמר כדתניא בגמרא לעיל סי' ג':

משמע שכך אמר להם. ר' נתן בר טובי והראיה שהביא מן ריב"ל הוא על תירוצא שתירץ ואוקמא להברייתא בשלא הגיע זמן תפלת המנחה ולמה יוצא בדיעבד מכיון שלא הגיע הזמן מש"ה הביא לדריב"ל שהרי הוא צוה לתלמידיו שיתפללו לאחר שית שעות קודם שיעלו לאכול באריסטון וא"נ הראיה שהוצרך להביא הוא על שאין הזמן של תפלת מנחה במנחה גדולה והביא לדריב"ל שבאריסטון צוה להם א"כ מינה שאין זו עיקר זמנה בין כך ובין כך סברת הירושלמי שעיקר זמן תפלת מנחה הוא בזמן מנחה קטנה ולא בזמן מנחה גדולה מסייע ליה להרמב"ם שכתבתי בד"ח סעיף י"ג ותשובה על הטור סימן רל"ג וכ"כ עוד בסי' רל"ד בשם רבינו שזמן מנחה גדולה הוא עיקר הזמן לתפלת המנחה וגם בהגהת מיימו' פ"ג מה"ת שכתב ב"י סימן רל"ב הביא ראיה מהירושלמי דאמר על זאת יתפלל וגו' לעת מצוא לעת מצויו של יום כו':

דאפי' בז' שעות פסקינן כרבנן. מדחזינן לר' יהודה דאמר מתפלל של מוספין ואח"כ מתפלל של מנחה. ור"י ס"ל דזמן תפלת מוסף אינו אלא עד ז' שעות וכיון שמשם ואילך אינו זמן מוסף היאך היה יכול לומר שאחר ט' שעות ומחצה יתפלל מוסף תחלה שהרי כבר עבר זמנה אלא ודאי במנחה גדולה איירי מש"ה היה אומר ר"י שמיד שהגיע זמן מנחה גדולה מתפלל של מוספים שזמנה עוברת ורבנן פליגי עליה וס"ל דמתפלל של מנחה תחלה ומדר"י נשמע לרבנן וכי היכי דמילתא דר"י לא איירי אלא במנחה גדולה כדכתבינן ה"נ רבנן דפליגי עליה בהכי איירי. תהר"י:

כי ההיא דירושלמי שרוצה ליכנס כו'. והביא דרבי נתן בר טובי לראיה על מה שאמר הוא שאפילו יש שהות ביום להתפלל שתיהן תפלת המנחה קודמת לכתחלה שזהו כהא דריב"ל שצריך עכשיו שיתפלל שתיהן שאסור לו לכנוס לאכול באריסטון עד שיתפלל שתיהן:

ולאחר תפלת המנחה עד סמוך לדמדומי חמה. נ"ל שדקדק רבינו לכתוב עד סמוך דאלו עם דמדומי חמה הא אמרינן בגמרא דף כ"ט ע"ב דלייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה מ"ט דלמא מיטרפא ליה שעתא ובטור סימן רפ"ו כתב עד דמדומי חמה והוא ג"כ משמעות עד סמוך אבל לא עם ממש ושוב מצאתי בב"י סימן רל"ב בשם הגהת מיימו' נהגו העולם כרבנן עד הערב כו' ואע"ג דלייטי עלה במערבא ה"מ מאן דמאחר טפי אבל קודם ביאת שמש מעט שפיר דמי כו' ע"כ ובפרק כל כתבי (שבת דף קי"ח) איתא להא דעם דמדומי חמה ולא אתמר עלה הא דלייטי עלה ולא קשיא שכן רגיל בגמרא:

עליו הכתוב אומר וכו'. לכתחלה קאמר כדכתב רבינו בס"ס א' דאע"ג דליתא לדרבנן כו' שכר תפלה יהבי ליה:

ה"ג אמר ריב"ל המתפלל תפלת המוספין אחר ז' שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי וגו'. וכן ברי"ף גרס ליה בתר הא דר"א אע"ג דבגמרא קדים משום דעסיק בענין תפלת המוספין ראה הרי"ף להקדים של שחר כפי זמנו המוקדם ואפשר נמי דאיהו גרס בגמרא דאריב"ל אע"ג דרש"י ל"ג ומכיון שבגמ' לא הקדים אלא לסייעתא לא הוצרך הוא להקדימה ג"כ ותו בגמרא גירסא אחרת בענינא דמאי משמע וכמ"ש רבינו היא גירסת הרי"ף והגי' שבגמרא פירשה בעל חכמת שלמה:

לאחר ז' שעות. לר"י דאע"ג דלא אתמר הלכתא כותיה בתפלת המוספין מיהא אי' בגמ' אדברי חכמים דתפלת המוספים כל היום א"ר יוחנן ונקרא פושע:

כדמוכח בפ"ק דשבת ד' ט' דמותיב עליה ממתניתין דאם התחילו אין מפסיקין ולא משני ליה דמתניתין שהתחיל בהיתר:

ואין הלכה כן. בהא דקאמר שאסור לו לאדם שיטעום כו'. אבל בהא דלדידיה אפי' כשהתחיל בהיתר צריך להפסיק בהא הלכתא כוותיה כדמסיק רבינו לקמן:

ומותר לאכול כשיגיע זמן תפלת המנחה. פי' אפילו סעודה קטנה לא טעימה בלבד כדמסיק וכן נמי סמוך למנחה קטנה כו' אבל בפ"ק דשבת כתב רבינו דלא קי"ל כוותיה בהא דאסור לטעום כלום קודם שיתפלל אלא מותר לאכול פירות וגם מסיים שזו היא שיטת רבינו תם וכו' נראה מזה שלא התיר אלא אכילת פירות דהיינו טעימה וכן הוא בהדיא בתוספות דהתם דסמוך למנחה אסור בסעודה קטנה ואשתמיטתיה להב"י כשדייק הכא מתחלת דברי התוספות דהתם ולא שפיל לסיפיה דאותו הדבור שכתבו כך בהדיא וכ"כ תהר"י בשם ר"ת וגם הטור בסימן רל"ב כתב כן דלר"ת בסמוך למנחה קטנה שהוא בתחלת שעה עשירית אסור להתחיל אפי' בסעודה קטנה לכך היותר קרוב אלי שכן גם פירוש דברי רבינו דהכא שמ"ש ומותר לאכול אכילת פירות הוא ואטעימה מהדר ואע"ג דקאמר לישנא דלאכול נלמוד מענינא דאטעימה דריב"ל מהדר וקאי והמגיה לאכול פירות כלשונו דפ"ק דשבת לא הפסיד ומ"ש אח"כ וכן נמי סמוך למנחה קטנה דלא חיישי' כלל לאמשו כי בסעודה קטנה נ"ל שאינו מדברי רבינו אלא הג"ה היא שהוגה מבחוץ וע"י הסופרים ששגו ברואה במהירות הכניסוה בפנים ובפ"ק דשבת כתובה הג"ה זו ולכן מוכח שכן גם בכאן היא הג"ה ולכך ג"כ יש לגרוס בהדיא לאכול פירות כי י"ל שנמתק מי הספר אחר שכבר נכנסה ההג"ה הזאת בפנים ואע"פ שבקיצור דהכא כתב ג"כ שמותר להתחיל בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה אעפ"כ מאחר שבטור לא כתב כן ודאי שיש לילך אחר חיבור הטור שהוא בתראה לקיצור כמ"ש בהקדמת הספר הזה ויש לנו לומר שכשחיבר הטור ראה וידע שזו היא הג"ה ואע"פ שאין זה כולי האי הכרע לומר כן בדברי רבינו דאפשר שהטור הלך בספרו אחר שיטת התוספות ולא השגיח על דברי אביו בזה במ"ש על שם ר"ת מ"מ נ"ל מ"ש כדי ליישב את דברי רבינו דהכא ודפ"ק דשבת שלא יהיו נראים כסותרים וגם לא יהיה חולק בדעת ר"ת עם התוספות ותהר"י ועיין עוד לקמן גבי ואע"ג דהאי דמשני כו' שאוכיח עוד כדברי: וכן נמי כו' עד בסעודה קטנה כבר כתבתי שנ"ל שזו הג"ה היא ואכתוב עוד לקמן:

וסהמא דגמרא כו'. כמו ועוד ובפ"ק דשבת כתוב בהדיא שם ב' תירוצים:

ואע"ג דהאי דמשני כו'. מלתא באפי נפשה היא על כרחנו צריכין אנו לפרש שנתכווין במאי דמסיק דש"מ דהלכתא הכי דלא מצי קאי אמאי דאתמר בהדיא במילתיה דריב"ל דאסור לטעום דהא קאמר דלית הלכתא כוותיה אלא כי הא דכתב בהדיא בפ"ק דשבת דנהי דלא קי"ל כוותיה בהא דאסור לטעום כו' בהא מיהא קי"ל כוותיה שאם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה שמפסיקין מדלא קא משני לא קי"ל כריב"ל ע"כ כך צריכים אנו לפרש דברי רבינו בכאן ואע"פ שאין זה מבואר בדבריו שבקיה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה אבל אם יכולין אנו לומר כך במפרשים אין אנו יכולים לומר כן בפוסקים שמדרכם הוא ראוי שיפרשו את דבריהם ולא יסתמו לכך נ"ל ברור ועל פי מה שכבר הגהתי לעיל ומחקתי וכן נמי סמוך כו' כנגד זה אני מוסיף בכאן וכפי מה שנמצא בתוספות בפ"ק דשבת ששם כתוב זו הקושיא דאע"ג וכו' שכתב רבינו בכאן ותחלת דבריהם שם הוא בזה הלשון ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה ואם התחילו מפסיקין ואע"ג וכו' וזה הלשון בעצמו נראה לי שהוא חסר מדברי רבינו ושצריכין אנו להגיהו בספר כך נ"ל פשוט וברור:

ורב אלפס גרס ובפרק קמא דשבת כתב שכן נראה להר"ר יונה כו' ומשום כך כתב הטור שכן מסקנת רבינו ז"ל כהרי"ף ואע"פ שהב"י כתב שבביאורו לטור ח"מ סימן ה' יכתוב שאינו מוכרת הדר ביה שלא כתב כן שם אלא כדברי הטור שכן הוא מסקנת רבינו ז"ל:

ה"ג בדבר הלכה וישמחו בי חבירי והיא גירסת רש"י ורי"ף אבל בקצור ובטור ס"ס ק"י ל"ג וישמחו בי חבירי ומיהת בסיפא גרס ואשמח בהם וכתב הב"י שמהר"י אבוה"ב ז"ל כתב שתהר"י פירשו ואל יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח כלומר היה מתפלל שלא יכשלו החברים וימשוך בזה רעה שיהא שמח בכשלונם והיה נראה שהיל"ל מהם ולפי הנראה היה מתפלל שיהיה לו שמחה וגיל בהם שהתורה היא שמחה לעוסקים בה עכ"ל וזה מסכים דל"ג וישמחו בי חברי דהא ודאי בי א"א לפרש על דברי תורה שישמחו בהם ולפיכך טעה רמ"י ז"ל במה שהעתיק וישמחו בי חברי ומפרש על ואשמח בהם כפי' מהרי"א ז"ל:

אני רץ לחיי העוה"ב והם רצים לבאר שחת. וא"ת ולמה הוצרך לחזור זה והלא הוא בכלל מה שאמר תחלה אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר י"ל שהוא דבר בפני עצמו ור"ל כשאני רואה שעוברים הימים והזמנים אני מרגיש בעצמי שאני רץ בכל יום ומתקרב למיתה ומפני זה אני מכין צידה לדרך כדי שאזכה לחיי העוה"ב אבל הם אינם מרגישים במיתתם כלל עד שעת המיתה ואינם מכינים צידה לדרכם מפי מורי הרב נר"ו עכ"ל תהר"י ולי מעיקרא לאו קושיא דאע"ג דשכר מצות בהאי עלמא ליכא מ"מ ת"ת כנגד כולם שאוכלים פירותיהן בעוה"ז וא"כ מה שאמר תחלה אני עמל ומקבל שכר בעוה"ז קאמר וכ"פ רמ"י ז"ל ומ"מ נ"ל דתהר"י סברי דמ"מ בכלל שמקבל שכר בין עוה"ז בין עוה"ב:

ה"ג ר' יהושע אומר מעין י"ח. ומיהת בטור סימן ק"י העתיק ג"כ רבי דוסא:

הסדיר י"ח ברכות על הסדר ביבנה שמתחלה לא היו מתפללין אותם על הסדר אלא כל א' וא' הברכה שהיתה צריכה לו ובא שמעון הפקולי והסדיר אותם אח"כ על והסדר ולמד סדרם מכח הפסוקים כדאיתא בגמרא דמגילה. תהר"י:

ירד. לפי שדרך המתפללים לעמוד במעמקים כדאמרינן בפ"ק סי' י' לכך קאמר ירד ולקמן קאמר לא העלוהו:

בכל הברכות כולן אין מעלין אותו. ומה שאמר (בפרק אין עומדין) העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה אבל בכאן אמר שאין מסירין אותו ש"ץ ולא קשיין אהדדי כך פי' תהר"י ועיין בד"ח:

טעה בברכת הצדוקים מעלין אותו דחיישינן שמא מהן הוא. ומה שלא אמרו שאם טעה ולא הזכיר תחיית המתים שמעלין אותו ג"כ מפני שברכת הצדוקים יש בה קללה לצדוקים וכשאינו אומר אותו אנו חוששין שמפני שהוא מהן אינו רוצה לקלל את עצמו אבל בברכת תחיית המתים כיון שאין בו קללה אין בזה היכר אם הוא מהן או לא שאפשר שאפילו לא יאמין הוא בתחיית המתים עכ"ז יאמר הברכה דמאי איכפת ליה אם יאמר מחיה מתים כיון שאינו מקלל עצמו הלכך כיון שאפשר שיאמר אותה ויהיה מהן ולא נוכל להכיר אותו אפילו בשלא אומר אותה אין מעלין אותו עוד נוכל לומר שבתחיית המתים כשטעה אין מעלין אותו מפני שאפשר שהוא מהן ומאמין בתחיית המתים כ"כ תהר"י ועיין בד"ח:

ושמואל אמר הביננו כו'. פירש רש"י בין ג' ראשונות לג' אחרונות דהכי אמרינן לקמן בגמרא ומייתי לה רבינו בסימן י"ח ועיין עוד שם:

לסלוח היה לנו. וכן הלשון ברי"ף ובגמ' גרס ותסלח לנו להיות גאולים:

והתועים בדעתך ישפטו. וכן הלשון ברי"ף וכתבו תהר"י שכן גורסין בנוסחאות המדויקות ובירושלמי ג"כ אומר בדעתך תשפטם ופירשו תהר"י שר"ל והתועים שהם ישראל המטיחים דברים שעזב הקדוש ברוך הוא אותם ואינו משגיח בם יהי רצון שישפטו בדעתך כלומר בידיעתך אשר היא החמלה והחנינה מלשון וידע אלהים וזהו שהיה אומר הנביא איה קנאתך וגבורתך המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו וגו' למה תתענו ה' מדרכיך ואמר במקום אחר למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע ביאר שמפני הסתלקות רחמי השם אנו תועים בדרכיו הטובים כלומר שאנו אומרים שהוא אכזרי שהוא ההפך ממדותיו כי הוא רחום וחנון וכן אנו מתרעמים שאינו רואה ואינו יודע אותנו ברחמים וזהו ממש מה שנזכר בברכת השיבה שיסיר ממנו היגון ואנחה שיש לנו בגלות וימלוך עלינו לבדו ברחמים ובצדק ובמשפט והם דרכיו הטובים שאנו תועים עתה מהם ע"כ והב"י סימן ק"י פי' והתועים הם ישראל שהם תועים בין עובדי גלולים שנאמר תעיתי כשה אובד והם נשפטים על ידי שרי עובדי גלולים במשפטים אשר לא כתורתך יהי רצון שישפטו על דעתך (וא"נ גרסינן בדעתך נמי הכי פירושו שהם משפטי התורה וזה ודאי יהיה על ידי שישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה ע"כ ובתחלת דברי ב"י כשהעתיק ל' רש"י יש חסרון בדבריו ושגה בו רמ"י ז"ל כמו שכתבתי במלבושי יום טוב בס"ד ותקנתי לשון הב"י):

מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. ובגמרא שואל כמו שאומר מעין כל ברכה וברכה משמנה עשרה למה אינו אומר ג"כ מעין הבדלה ויתפלל הביננו אפילו במוצאי שבתות וימים טובים ונשאר בקושיא ואפ"ה מילתא דשמואל הלכתא הוי ואפשר לומר טעם בדבר דמש"ה לא תקינו מעין הבדלה מפני שהבדלה אינה ברכה בפני עצמה אלא שאנו כוללים אותה בברכת אתה חונן ואם היו אומרים מעין הבדלה היה נראה שההבדלה היא ברכה בפני עצמה כיון שהתקינו מעין הבדלה כמו שתקנו מעין שאר ברכות מפי מורי הרב נר"ו תהר"י ז"ל והוסיף רמ"י ז"ל ואתי למטעי ולברך בי"ח אתה חונן ברכה בפני עצמה ואתה חוננתנו ברכה בפני עצמה:

מפני שצ"ל שאלה בברכת השנים. ומתקיף לה מר זוטרא ונכללה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר ומשני אתי לאטרודי כלומר לטעות ונ"ל דהא דחיישינן שיטעה יותר בתפלת הביננו מבתפלת י"ח הוא מפני שאדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שבקל אדם יכול לדלג שתים או ג' תיבות או להוסיף אותם עכ"ל הב"י:

וקאמרי רבנן כו'. כ"כ הרי"ף ואפשר דטעמם משום דאמרינן בגמרא דלייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו וקסברי רבנן דודאי דכשהוא בשעת הדחק דלא עלה לייט אביי וז"ל התוספות לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו והכי קי"ל וי"ס דמסיק ה"מ במתא אבל בדרך שרי כדמשמע במכילתין גבי רבי יוסי כו' ע"כ ור"ל בריש מכילתין בסימן ג':

בשעת הדחק. בקצור כתוב כגון במדבר וכיוצא בו אבל בטור סימן ק"י כתב כגון שהוא בדרך או כיוצא בו ויראה לי דתליא בגירסא דלקמן סימן י"ח דגריס רבינו כי מטי ליישוב אבל בגמרא גרס כי מטי לביתיה ועיין בד"ח

טעה ולא אמר שאלה כו'. וכ"כ תהר"י שבדקו בנוסחאות מדויקות ומצאו כך ולקמן כתב רבינו הגי' שבספרים שלנו וברי"ף:

אבל היכא שכבר התפלל מוציא את הבקי. אפילו לרבנן דאיכא למימר דל"פ עליה דר"ג אלא כשלא התפלל כלל כך צריך לפרש דאל"כ תקשה דהא לא פסקינן התם כר"ג אלא בר"ה ויה"כ אבל בשאר ימות השנה הלכתא כרבנן דאין הש"ץ פוטר אלא את שאינו בקי כך כתב הב"י ס"ס קכ"ד:

ומה אם שאלה שהיא מדוחק כו'. כלומר שאלה של ברכת השנים שהיא צריכה לצורך השעה אין מצריכין אותו לחזור ודי בשיאמר אותה בש"ת הזכרה של גבורת גשמים שאינה אלא שבת בלבד לא כ"ש שלא נצטרך להחזירו תלמידי הר"י ז"ל:

אף הכא כו'. אע"פ שאינו דומה לגמרי מ"מ כיון שדומה באם עקר רגליו שייך למימר אף הכא וראיתי בירושלמי פ"ק דתענית דגרס הכא אם כו' ושאמר שבפרק אין עומדין שהגי' אף הכא נשתבשה שם הגירסא ג"כ שמסיים חוזר לעבודה ולש"ת ושבוש הוא דל"ג לעבודה וכן הוא בפ"ק דתענית:

ואפשר דפליג אירושלמי. וטעמא דכיון דשלש ראשונות שבחן של מקום אם טעה בגבורת גשמים אין לו להזכיר בש"ת שהן צורך עצמו בהג"ה בשם התוס' וכ"כ הטור סי' קי"ד:

היה לו לחזור לראש בברכת השנים. דהיינו רישא דידהו כדלקמן:

ולישנא לא משמע כו'. כלומר דאין לפרש לישנא דה"ג שכתב ואי לא הדר לראש שירצה לומר שאם לא נזכר עד שסיים כל הי"ח חוזר לראש הי"ח וא"כ לא שמעינן מיניה שיהיה סובר דאם לא אמרה בש"ת שחוזר לברכת השנים דלישנא לא משמע הכי שהרי הוא חוזר על דבריו הראשונים שכתב דאי אידכר קמי ש"ת אהכי מהדר וקאמר ואי לא דמשמעו ואי לא אידכר קמי ש"ת אלא בתר הכי ואע"פ שעדיין לא גמר כל הי"ח:

וכל דבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם. וכ"כ עוד בפרק אלו טריפות סי' י"ח היינו היכא דלא מתחזי בהו פירכא מגמרא דידן דהא בפ' ר"א דמילה כתב רבינו בשם הרי"ף על דברי בה"ג דאין לסמוך עליו דטעות הוא ועוד בפרק ואלו מגלחין סי' נ' כתב רבינו בשם ר"ת דלא סמכינן אדברי בה"ג שהוא היה סגי נהור ולפעמים כתבו תלמידיו בשמו מה שלא צוה ומה שלא עלה על לבו ועיין לקמן בפירקין סי' כ':

היה עומד בטל. פי' בימות החמה שנהגו בימיהם ועוד היום מנהג בני ספרד להזכיר הטל בימות החמה:

אלא לפי שעומד כו' והזכיר גשם שהוא סימן קללה. כדתנן בפ"ק דתענית וכתב הר"ן בריש תענית דאיכא למידק למה מחזירין אותו קודם שיצא ניסן שהרי אינו סימן קללה אא"כ שיצא ניסן ואע"פ שהוסיף ואמר מה שלא נתקן הרי מעביר הרוח ומפריח הטל שלא נתקן ואם אמר אין מחזירין אותו כדאיתא התם י"ל שכיון שרוב הזמן שפוסק מלהזכיר גשם הוא סימן קללה לא פלוג רבנן ואמרי שמשעה שפוסק מלהזכיר גשם אם הזכיר מחזירין אותו עכ"ל וא"ת ומאי תקנתיה בחזרה כיון שכבר קילל ומפני כך כתב המרדכי בריש תענית דנראה לרבינו דלא מחזירין אותו לראש הברכות אלא כלומר גוערין בו ומוחין בו שלא יאמר יותר דתימה הוא לומר מחזירין לראש הברכה כי מה יועיל הלא כבר אמר אותו ע"כ אבל הוא עצמו מסיים בשם אבי העזרי דחוזר לראש וכן הסכמת הפוסקים ואני בעניי אומר שאינו תימה כלל דהא בעלמא אמרי' דחזרה תוך כדי דבור הוה חזרה חוץ ממימר ומגדף כו' ואי בעלמא דאע"ג דיש שאמרו חוץ מ"מ בכל הוי חזרה בתוך כדי דבור א"כ אף אנו נאמר דהכא בכגון הא דא"א לתקן בענין אחר אלא בחזרה דהויא חזרה ואפי' שלא בתוך כדי דבור דהא מיהת חוזר הוא ואינו רוצה במה שאמר מתחלה וקמי שמיא גליא דחוזר וחזרתו חזרה:

כלומר שהזכיר גשמים שלא בעונתה. וכתב הר"ן ולפי זה קרוב הדבר שכל שהזכיר גשם אע"פ שהזכיר טל ג"כ מחזירין אותו מפני שקילל אבל הרמב"ן אומר שאין פי' הירושלמי ברור בכך שאלו היה המתרץ בא לתרץ ולומר דלא משום דלא אידכר טל מחזירין אותו אלא משום דלא אידכר גשם ואפי' כשהזכיר טל וגשם קאמר דמחזירין אותו לא היה נופל על זה לשון לא דמי אלא כך היה ראוי לומר טעמיה דר' חנינא משום דמיקל לפיכך פירש דמתרץ נמי ס"ל דמשום שלא הזכיר טל והזכיר גשם הוא דמחזירין אותו אבל הזכיר שניהם אין מחזירין אותו שאין הגשמים סימן קללה אלא כשלא ירדו גשמים קודם לכן הא כשירדו סימן ברכה הם כדאיתא בירושלמי ומיהו כשהניח להזכיר טל שהוא דבר המתבקש לעולם והזכיר גשם שהוא לפעמים סימן קללה אחר שיצא ניסן והכתוב מזכירו לקללה הלא קציר חטים היום וגו' מחזירין אותו ונמצאת אומר לפי זה דכי אמרינן בימות החמה אמר מוריד הגשם מחזירין אותו היינו דוקא כשלא הזכיר טל אלא סירכא דימות הגשמים נקט כפשטא דמלתא אבל הזכיר טל וגשם אין מחזירין אותו ע"כ ועיין בד"ח לענין הלכה:

אבל אם הזכיר טל אין מחזירין אותו. וכתב הב"י סי' קי"ד תמיהא לי דתניא (פ"ק דתענית) בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר היאך הזכרת הטל עולה במקום מה שחייב להזכיר גשם ונ"ל שכיון שבגבורות אין אנו שואלים אלא מזכירין לשבח להקב"ה נהי דלכתחלה צריך לשבחו שהוא מוריד הגשם שהוא דבר הנעצר וצריך להתפלל עליו מ"מ בדיעבד אם שבחו בטל אע"פ שמתוך שאינו נעצר א"צ להתפלל עליו מאחר ששיבח מיהא בדבר שהוא צורך העולם אין מחזירין אותו אבל כשלא שיבח לא בטל ולא במטר מחזירין אותו ע"כ:

והא דקאמר מטר לאו דוקא. שהרי הוא הלשון שאומרים בשאלה:

אבל לענין שאלה שהיא תפלה אם לא הזכיר מטר מחזירין אותו. אפי' שאל טל וכתב הר"ן בפ"ק דתענית בשם הרמב"ן דהבו דלא לוסיף עלה דבהזכרה הוא דאתמר ואין דנין כן בשאלה לפי שיש שבח והודאה במה שאינו נעצר כמו שיש במה שהוא נעצר לפיכך הזכרה של רצוי וגבורות גשמים עומדת במקומה אבל היאך יתכן לומר בשאלה שתהא שאלת מה שאינו צריך לשאול עולה לו במקום מה שצריך לשאול הא ודאי ליתא ע"כ:

אם יודע שימצא כוס למחר כו'. אפשר דר' יונה סובר כשיטת הגאונים דאין מבדילין אלא יום ראשון בלבד כמו שכתבתי בפ"ק סי' ח' ועיין בד"ח:

ויעלה ויבא דר"ח. וכן הלשון במרדכי אבל מיהת פשיטא מלתא דלא קאמר אלא דבערבית וכדאיתא בסוף פירקין והטור סי' רצ"ד והב"י סי' קי"ד העתיקו בהדיא ויעלה ויבא בליל ר"ח:

ועננו. דתענית קיצור אבל בטור סי' רצ"ד העתיק כמו בכאן:

וכיוצא בהן. כגון טל ורוחות בריש מס' תענית וכן הבדלה דלעיל:

ואין שם הפסק באמצע ברכת המזון. ובתוס' סוף פירקין כתבו עוד דאין להביא ראיה לכאן דאם הייתי אומר היכא שלא עקר רגליו בי"ח ברכות שהיה לו לחזור א"כ היה צריך לחזור לרצה ואין זה הגון ע"כ:

דאין לחזור. באותן שאמרו בהן דאין מחזירין:

ולכך אמר לשון חוזר. דשייך אמלתא דטעותא אבל איני יודע שאם אע"פ דלא דיינינן ליה בטעות איזה לשון אחר היה יכול לומר כי אם שיהיה חוזר לכך נ"ל שאינו מדייק בלשון שאומר חוזר דודאי שלא היה יכול לומר בלשון אחר אלא הכי דייק דמדאמר חוזר לעבודה ולא אמר שיזכור במקומו והיינו קודם (מודים) במקום שהוא עומד משמע דאיירי במיד שסיים ברכת העבודה ומדלא אמרי' שיזכור במקומו אלא אמר שחוזר לעבודה ש"מ דבטעותא דיינינן ליה:

ואע"פ שלא התחיל עדיין ברכה אחרת. וכתב ב"י סי' קי"ד דאע"ג דמדברי הר"י משמע דאפי' בדברים שמחזירין אותו קאמר דסיום ברכה חשיב כטעות לא הביא רבינו דבריו לענין זה אלא לסתור דברי הר"ר אלחנן בלבד דקאמר דאף לענין דברים שאין מחזירין לא חשיב סיום ברכה בטעות ובהא ס"ל רבינו כוותיה אבל לא בענין דברים שמחזירין אותו דהתם לא ס"ל לרבינו כוותיה דהא בריש תענית כתב לדראבי"ה בלא שום חולק שאם לא פתח בברכה שלאחריה בדבר שמחזירין אותו אומרה שם וא"צ לחזור וכן משמע מלשון רבינו שכתב נראה דכל אותן שאין מחזירין כגון על הנסים כו' כיון דסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח בברכה של אחריה אינו חוזר עכ"ד הב"י ומ"ש שלא הביא לדברי הרר"י אלא לסתור כו' ה"ק שהביאו רק כדי להביא גם הר"ר יונה שאינו סובר ג"כ כהר"ר אלחנן ובזה סותר דבריו של הרר"א ג"כ מדברי הר"י אבל מיהת לאו מטעמיה של הר"י שאינו סובר לטעמו כלל דאי סבר טעמו א"א לומר דסבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דהא הא בהא תליא אלא טעמו אינו סובר ולא הביאו אלא לסתור לדינו דהרר"א במה שגם הרר"י לא סבר ליה כוותיה והוא דוחק קצת ועי' עוד לקמן:

לכאורה נ"ל דה"ג מיהו גם זה לא יתכן אלא אם סיים אבל מה אעשה שגם הטור ס"ס רצ"ד העתיק כמ"ש בשמו:

דלא גרע מתפלת נדבה. וא"צ תידוש כיון שמשום שטעה בה חוזר ומתפלל וכי הא דכתב רבינו לעיל ס"ס ב':

אם הוא חוזר. לפי מ"ש לעיל בשם הב"י דלרבינו אפי' עדיין לא התחיל בברכה שלאחריה אלא שסיים הברכה שבה מזכיר שוב אינו מזכיר ואפי' לא יחזור לאותה ברכה כשהוא בדבר שאין מחזירין אותו א"כ ה"ל לרבינו לכתוב בכאן אם הוא מזכיר דהא אפי' להזכיר ושלא יחזור חשיבא ליה הפסק אלא דרבינו קאי על ר"ת דאף בדבר שאין מחזירין אותו היה חוזר לאחר מודים והיינו ודאי לברכה שטעה בה ובהדיא כתבו התוס' דסוף פירקין שר"ת היכא דלא עקר רגליו היה חוזר לברכה וכו' מש"ה מסיים נמי בלישנא דחוזר אבל אה"נ דאף להזכיר באותו מקום ושלא יחזור חשיבא ליה לרבינו דהוי נמי הפסק ועוד י"ל דזה נמי יתכן לקרות חזרה שהרי חוזר על מה שהיה לו לומר קודם לכן ומיהת קשיא לי הלשון שכתב רבינו לעיל בסמוך וז"ל גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה וגדולה מזו דבתחלת דבריו כתב ואם יחזור הוי ברכה לבטלה דמשמע ודאי שכוונתו בענין החזרה שחוזר לראש הברכה ודוחק לומר דהשמות שמזכיר ביעלה ויבא ובעננו חשיב ליה כברכה לבטלה כיון שמזכיר השם אע"פ שבכיוצא בזה נסתפק רמ"א בחזרת יעלה ויבא בבה"מ בסי' קפ"ח סעיף ז' והכריע שלא לאמרו מהך טעמא דתקשה לן על הנסים שאין בו הזכרות שמות ומש"ה אומרים אותו בהרחמן כמ"ש שם ס"ס קפ"ז ולמה כללו בכאן שלא לחזור כמו יעלה ויבא ועננו וגם לשון ברכה לבטלה אינו משמע כן דהל"ל שמזכיר שמות לבטלה לכך נ"ל יותר לומר דרבינו לא מיירי הכא אלא בענין חזרה לאותה ברכה עצמה ובהא הוא דקאמר שאינו חוזר והוי ברכה לבטלה ובהכי מיירי דברי הר"ר אלחנן וגם סוף דברי רבינו אבל בענין הזכרת הטעות בין ברכה לברכה בהא לא קמיירי הכא ואע"פ שלדברי הר"ר יונה שכתב רבינו בכאן הוי דינו דאינו רשאי להזכיר אפי' בין ברכה לברכה דהא כתב דמיד שסיים חשבינן ליה בטעות ורבינו לא מצי ס"ל הכי מהא דכתב לדראבי"ה בריש תענית מ"מ מייתי ליה שפיר לסתור לדברי הרר"א דמיד שסיים הברכה מחשבינן ליה בטעות ואינו חוזר לברכה עצמה אבל לא הביאו לעיקר דין זה הנשמע מכלל דבריו שאף להזכיר בין ברכה לברכה שאינו רשאי וכמבואר יותר מסוף לשונו שכתב דאם סיים בברכת אתה חונן אינו חוזר הואיל ויכול לאומרה על הכוס ש"מ שאף להזכיר בכאן אינו רשאי דבהא לא קמיירי רבינו הכא כלל אלא שם בריש תענית וניחא השתא דאע"ג דלא ס"ל כדברי הר"ר יונה בענין הזכרה שבין ברכה לברכה מ"מ עיקר ראייתו וטעמו ס"ל נמי דלחשביה לטעות מה שסיים הברכה ומשום כך אין לו לחזור לעבודה דאהא הוא דמייתי ליה דלא מיירי הכא כלל אלא בכגון זה דלחזור לעבודה אבל להזכיר בין ברכה לברכה בהא לא קמיירי הכא כלל אלא התם בריש תענית ואינו מחלק בזה בין דברים שמחזירין לדברים שאין מחזירין אלא דבכולם כל שלא התחיל בברכה של אחריה מזכיר שם כך נראה בעיני ועי' בפ' דלקמן סי' כ' אלא שעם כל זה בהבדלה שיכול להבדיל על הכוס ונפיק בהדיא מפומיה דהר"ר יונה כמ"ש לשונו לעיל המיקל שלא להזכיר אף בין ברכה לברכה לא הפסיד שהרי יכול להבדיל על הכוס מה שנראה לי כתבתי:

בכל פרשת העיבור. בגמ' מפרש אותו בשני פנים אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה פירש"י והכי משמע בכל עניני פרישות העיבור כגון עברה כעוברה ע"כ יהיו כל צרכיהם לפניך פירש"י גלוים לפניך לרחם עליהם ואיכא דאמרי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפי' בשעה שהם עוברים על ד"ת יהיו כל צרכיהם לפניך ופירש"י ול' פרישות העבור שהן פורשין לעבירה וז"ל תהר"י ולשני הלשונות ר"ל בכל ענין שתעשה כשיעברו עבירה או כשתכעוס עליהם עשה בענין שלא יצטרכו לעם אחר אלא תראה צרכם ותספיק להם מה שצריכין כענין שהיה מתפלל כ"ג ביוה"כ ולא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר:

ולא בעי אלא לשון תחנונים בלבד. ומ"מ כתבו תלמידי הר"י דמצד אחר הוי חומרא שאע"פ שלא יתפלל כמי שדומה עליו כמשוי אלא שמתפלל כמי שצריך לו הדבר ביותר אפ"ה אם אינו אומרה בלשון תחנונים אין תפלתו תפלה דלעולם אזלינן בתר לשון תחנונים:

והטוב בעיניך עשה. וכן כתב ברי"ף ורמב"ם אבל בגמ' ל"ג אלא בדברי ר"א שאומר דתפלה קצרה היא עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה ופירש"י עשה רצונך בשמים שאין שם חטא ואין רצונך עליהם אלא לטוב ועבור לתחתונים על רצונך ותן להם ליראיך נחת רוח שלא יתערבב רוחם ע"י הבריות כגון ע"י חיות וליסטין והטוב בעיניך עשה אתה להם ודוגמא זו מצינו בספר שופטים ויאמרו בגי ישראל אל ה' חטאנו עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך אך הצילנו וגו' ע"כ וא"כ אין ענינה לענין התפלה של אחרים ומ"מ יש לפרש דלאחרים נמי מתפלל כן שאם אולי אין כל אחד וא' ראוי לתת לו כדי פרנסתו וכדי מחסורו מפני חטאיו המרובים על זה הוא אומר ומתפלל ג"כ והעוב בעיניך עשה שהרי יוכל להפרע ממנו בענינים אחרים אך ורק כל מחסורו יהיה עליו בזה להנצל מגדודי החיה ולסטים אשר הוא שם:

אריב"ל הלכה כאחרים. צריכה דפליגא עליה בברייתא בגמ' וצ"ע שם דר' יהושע שבברייתא אינו אומר כמו שהוא אומר במשנה וצ"ל דתרי תנאי הם אליביה:

לא תרוי ולא תחטא גרסי' ופי' רש"י לא תשתכר ביין ותלמידי הר"י ז"ל פירשו כלומר לא תשבע כדי שלא תבא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח עניני הבורא יתברך ע"כ:

ירמי"א שתוליכני לשלום כו'. ל' הטור סי' ק"י ומה שאינה פותחת בברוך כתבו תהר"י בריש מכילתין דכיון דבי"ח ברכות שומע תפלה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינה סמוכה לחברתה לא חיישינן להכי. ועי' בד"ח: בגמרא גרס קודם ותתנני כו' ותשלח ברכה במעשה ידי אבל גם ברי"ף ליתא:

ותחזירני לביתי לשלום. לא גרסי' לא ברי"ף ובגמ' ומ"מ ענין נכון הוא ועי' בפ' הרואה סי' י"ט ובטור סי' ק"י לא גרסי' להא וגרס כי אתה שומע תפלת עמך ישראל ברחמים:

לישתף אינש נפשיה בהדי צבורא. ומפרש בגמ' דנימא ירמי"א שתוליכנו לשלום וכו':

משעה שיאחז בדרך. כך היא גירסת רי"ף ובגמ' משעה שמהלך בדרך:

רב ששת אמר מהלך. כך היא גי' הרי"ף ובגמ' גרס אפי' מהלך. ועי' מ"ש בזה בסמוך:

וכדרב חסדא טפי עדיף כו'. כ"כ הרי"ף וכתבו תהר"י דרבני צרפת אומרים דהלכה כרב ששת דלא עבד רב ששת כוותיה משום דסבר דהלכתא הכי אלא משום מהיות טוב אל תקרי רע אבל מן הדין סגי ליה במהלך ע"כ והב"י סי' ק"י כתב דנראה לו דאף הרי"ף לא אמר דרב חסדא עדיף טפי אלא בדאפשר ליה כגון שבני חבורתו ממתינים לו וכעובדא דרב חסדא ורב ששת ומשום מהיות טוב אל תקרי רע אבל מן הדין סגי ליה במהלך וכדרב ששת ע"כ ואין נראה כן מפשט דברי הרי"ף ורבינו דאי איתא דלא אתא למימר לעשות כרב חסדא אלא בכגון עובדא דרב חסדא ורב ששת ושלענין הדין סגי ליה במהלך א"כ היה להם להביא הך עובדא כצורתו ומדלא הביאו אותו המעשה נראה שדעתם לפסוק כרב חסדא והביאו ראיה מרב ששת דקאי ומצלי וכו' וגם מלשון התוס' נראה שהבינו להרי"ף שפוסק כרב חסדא שאחר שכתבו דהר"ר יוסף פסק כרב חסדא כתבו וכן הרי"ף פי' דרב חסדא עדיפא ליה ע"כ נראה שסוברים שגם הוא פוסק כהר"ר יוסף דפסק כרב חסדא ומשוס כך נמי לא הביאו לכל לשון הרי"ף דמייתי ראיה מדאמר רב ששת מהיות טוב כו' דס"ל דלא נ"מ לענין דינא מהראיה שהביא לפי שהפסק שלו הוא לפסוק כרב חסדא בכל מקום אבל מ"מ קשה היאך יכול לפסוק בכל מקום כרב חסדא מכח הא דרב ששת והרי רב ששת לא אמר אלא בכה"ג שבני חבורתו היו עומדים לכך נ"ל שרי"ף ורבינו סוברים דאי לאו הא דרב ששת דהוי קאי ומצלי כו' לא היה לנו להתפלל אלא במהלך ולא במעומד דהלכה כרב ששת באיסורי והוה כמו בק"ש בפ"ק במתני' דר"ט שהטה וקרא ואמרו על שעבר על דברי ב"ה כדאי הוא לחוב בעצמו אבל מדחזינן לרב ששת דאיהו גופיה הוה קאי ומצלי ואומר מהיות טוב וגו' שמעינן מיניה דרב חסדא עדיפא ולכך צריך שיתפלל אותה מעומד והוי דומיא דההוא פלוגתא דב"ש וב"ה במי ששכח ולא בירך בס"פ אלו דברים שאע"פ שב"ה אומרים יברך במקומו מודו שטוב לעשות כב"ש כמ"ש רבינו שם סי' ה' ופשיטא מילתא ולא צריכא למימר דהיכא שיש סכנת דרכים וכשיעמוד שיש לחוש יותר שודאי שלא יצטרך לעמוד ואף רב חסדא לא יחלוק בזה ועיקר מחלוקתם היא בעיקר דינא היאך היא ומשום כך הרי"ף ורבינו גרסי דרב ששת אומר מהלך ול"ג אפי' מהלך כמו שהיא הגי' בגמ' שלפנינו כך נ"ל:

מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה כו'. תימה לימא דאיכא בינייהו דתפלה קצרה אינו מתפלל אלא במקום סכנה וכדמסיק רבינו בסמוך (וכן בפ"ק סס"ג) והביננו מתפלל אפי' שלא במקום סכנה וי"ל דהכי קא בעי מאי בינייהו כל אחד במקומו תפלה קצרה במקום סכנה והביננו שלא במקום סכנה. תוס':

וכי מטי ליישוב. וכן גי' הרי"ף ובגמ' כי מטי לביתיה ועי' מ"ש בזה לעיל סוף סי' י"ג ולקמן בסוף זה הסי' ואע"ג דאמרי' לקמן כו' רשב"א כו' ופסק כוותיה בה"ג ואליביה הוא דמקשה וכן הוא לקמן בתוס' ומסקי' כר"ח שפוסק דלא כוותיה וכך מסיק רבינו לקמן וא"כ אינה קושיא כלל מרשב"א ולא הביאו רבינו אלא ליישב אליביה דמאן דפוסק כוותיה ועוד נ"ל שהקושיא היא אליבא דכ"ע דאע"ג דאין הלכה כרשב"א אלא כאבוה דשמואל ולוי מ"מ מדרשב"א נשמע לדאבוה דשמואל ולוי אי לא קדים וצלי ואזיל באורחא דמתפלל כשהוא מהלך ועי' לקמן בד"ח סעיף ס"ו:

מהא שמעינן כו'. כ"כ הרי"ף וכלומר מדאמרי' כי מטי ליישוב כו' וכן הוא בפי' הנדפס בסביב להרי"ף מדקתני כי מטי ליישוב משמע דמיירי במהלך במדבר:

ה"ג שנאמר והתפללו אל ה' אלהיהם:

יכוין כנגד א"י גרס והיא גירסת התוס' שכתבו דלא גרסי' לבו דאפניו קאי כדקתני סיפא היה עומד במזרח מחזיר פניו למערב:

ה"ג וכהך שמעתתא קי"ל ולא כהאי שמעתתא. וכן הוא בטור סי' נ"ד:

רב חביבא. ובגמ' ר' חנינא וראיתי בספר יוחסין רב חביבא מתוזנאה אמר לרב אשי ועוד שם ר' חנינא בר ביבי בזמן רב אשי:

מפני שאנו במערבה של א"י. וקשה לי דא"כ אמאי אמרו לבני בבל אדרמו אדרומי דהא אינהו הוו קיימי במזרחה של א"י דבכמה דוכתי בגמ' קרי בני מערבא לבני א"י לפי שיושבים במערבה של בבל וא"כ היה להם לכוין ג"כ כנגד מערב וכי תימא דמ"מ היו ג"כ לצפונה של א"י והיינו שהיו מזרחיים צפוניים לא"י א"כ אנן נמי אע"פ שאנו מערבית לא"י לא מערבית ממש אנו אלא מערבית צפונית כידוע לכל רואי מפת העולם והיה לנו לעשות כבני בבל לאדרומי ונ"ל שאפשר לפרש כן הא דאמר אדרומי דהיינו לצדד ג"כ לצד דרום אבל עכ"פ למערב נמי ולפי שזה היה מפורסם לכל שא"י מערבית לבבל דהא כ"ע קרו להו בני מערבא לא הוצרך לומר אבל זה שבני בבל הם בצפון א"י לא היה מפורסם לכל ולכן הוצרך להביא ראיה לדבריו דקאמר ומנלן דבבל לצפונה דא"י קיימי דכתיב מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ ולפי זה מילתא דרב חביבא סמוך אדלעיל מיניה דאמרי' הרוצה שיחכים כו' והא ריב"ל אמר שכינה במערב ומשני דמצדד אצדודי א"ל רב חביבא כו' דרב חביבא השתא נמי קאמר אדרומי בכגון אצדודי דלמערב פשיטא שיחזרו פניהם והא מלתא כ"ע הוו ידעי ורב חביבא קאמר שיצדד ג"כ לדרום דהוה השתא ממש כנגד א"י וגם יתקיים הרוצה להחכים ידרים דלעיל מיניה כך נ"ל ותסייע לרמ"י ז"ל שכתב בסי' צ"ד דאנו היושבים מערבית צפונית א"י שיש לנו להתפלל כלפי מזרחית דרומית ולהעמיד כן הכותל מזרחי שבבתי כנסיות שבה הארון שמתפללים כנגדו עכ"ל אבל נ"ל שיש ג"כ לפרש הגמ' דלא יתפור דאדרומי ממש קאמר ולא לצדד ומיהו לא בא למעט שלא יכוין כנגד מערב אלא דכדי שיקיים ג"כ הרוצה להחכים ידרים וכדאמר ריב"ל שמתחכם מתעשר ג"כ קאמר רב חביבא שידרים שנתקיים בזה ג"כ שפונה לא"י ונמצא שהכל נתקיים בידו ומעתה נתקיימו דברי רבינו מ"ש שאנו פונים למזרח בלבד דהא ה"נ בני בבל לא היו מחויבים לפנות לדרום דוקא. ועיין בדברי חמודות:

מביאין לו שופר ותוקע. וא"ת א"כ היכי קתני השכים לצאת לדרך כיון דביו"ט מיירי תירץ ב"י סי' פ"ט בשם הרשב"א דבמשכים לצאת לדרך תוך התחום עסקינן וא"נ חוץ לתחום וע"י בורגנין:

וקורא ומתפלל. פי' הב"י דהכא בשהשיירא מהלכת וא"א לו להתעכב עד שיגיע זמן תפלה ויתפלל דאלת"ה הא אמרי' בפ' היה קורא סי' ז' דאסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל כו' אלא דהתם מיירי שרשות בידו להתעכב אלא שהוא רוצה למהר לדרך ולילך קודם שיתפלל:

וכשיגיע זמן ק"ש קורא. וא"ת לפי' ר"ת דלא מקדימים להתפלל אלא משיעלה ע"ה א"כ גם ק"ש היה לו לקרות כרשב"י דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש כו' תירץ הרשב"א דהכא ביוצא בשיירא א"נ במקום שאין שם גדודי חיה ולסטים דמשום תפלה כולה בעי עמידה וכוונה בדאפשר ואפשר שלא יזדמן לו בדרך אבל ק"ש שאינו צריך אלא פסוק ראשון וא"נ עד על לבבך מזדמן לו בסתם דרכים הלכך מתאחר הוא למצוה מן המובחר עד זמן המקרא וכבר כתבתי זה שם בד"ח סעיף מ"ה: וכשיגיע זמן ק"ש קורא. ובגמ' גרס תו השכים לצאת בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא אבל גם הטור לא העתיקו אבל בב"י כשהעתיק הגמ' כתב לבבא זו והעתיקה רמ"י ז"ל:

נ"ל דה"ג קשישי הוא דקאמר. והב"י העתיק קשישי קאמר:

אבל רב אשי היה מתפלל מיושב. ודהשיב להם לא חזינן לרבנן קשישי כו' ולא השיב להם דאבוה דשמואל ולוי הוו בעו למיפק לאורתא י"ל דאה"נ כך השיב להם דרבנן קשישי כשהיו דורשים לא הוו עבדי כאבוה דשמואל ולוי להקדים התפלה וממילא רווחא שמעתתא דהיינו טעמא דמהלך בדרך וכו':

ומסתבר טפי כמו שפסק ר"ח ז"ל. ואע"ג דלעיל סי' י"ד כתב שיש לסמוך על דברי בה"ג דכל דבריהם דברי קבלה גם על ר"ח כתב כן בס"פ שבועות הדיינים ובפ' ואלו מגלחין כתב בשם ר"ת דאין לסמוך על בה"ג דסגי נהור הוה ותלמידיו כתבו בשמו וכו' ועי' מה שכתבתי לעיל ובפ' הדיינים:

ה"ג לא פליג אדאבוה דשמואל ולוי הלכתא כוותייהו:

רבי יהודה אומר. מפרש בגמ' דאיכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת"ק סבר פטור ור' יהודה סבר חייב:

דקא מסהיד עליה. שעדותו היתה להעיד שהתפלל מוספים ולא היה מעיד אא"כ שהיה יודע בבירור דלא משום שלא כוון דעתו מעיקרא הדר צלי ובירושלמי אמר בהדיא בעדותו שהתפלל מוספים:

לכל הפחות באבות. כדמסיק בס"פ דלקמן:

ולהכי מייתי נמי להא דר' אמי כו'. אף דכבר אתמר בפ"ק דף ח':

כדי שתתחולל כו'. זו היא גי' הרי"ף ונכונה היא שכן ממקום שלמד ויחל משה מוקדם הוא לואתחנן ונ"ל שגם גי' התוס' כך היא דאי גירסתם כגי' הגמ' ורש"י דגרסי כדי שתתחונן ברישא היה להם למנקטיה:

טעה ולא הזכיר של ר"ח שחרית. וכן גי' הרי"ף וגם התוס' כתבו דל"ג בערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית דהא אמרי' בסמוך לפי שאין מקדשים כו':

ה"ג מחזירין אותו ואם לא הזכיר בתפלת המוספין חוזר. ולא סמכינן וכן העתיק ב"י סי' קכ"ו:

ולא סמכינן נמי על מה שיכול לאומרה במנחה כו'. ולא גרס כגירסתינו שבגמ' במוספים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה וכן ברי"ף ליתא וכ"כ הב"י:

מפני שאין מקדשין את החדש אלא ביום. דכתיב כי חוק לישראל הוא משפט וגו'. אימת הוי חוק בגמר דין וקא קרי ליה רחמנא משפט מה משפט ביום אף הכא נמי ביום. גמ' רפ"ג דר"ה:

מפני שאין מקדשין כו'. וא"ת ותיפוק ליה דתפלת ערבית רשות כבר פירש רבינו לעיל בריש הפרק בסימן ז': 0הדרן עלך תפלת השחר @00פרק חמישי

שוהין שעה אחת גרס. וכתבו תהר"י אע"פ שבהרבה מקומות כשאומר ו' שעה אחת אינו ר"ל שעה דוקא אלא זמן מועט הכא אינו כן אלא שעה ממש דהכי אמרי' בגמ' היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת אחר תפלה ושאלו התם כיון שכך היו שוהין בכל תפלה ותפלה תורתן ומלאכתן אימתי נעשית ומהדרינן מתוך שחסידים היו תורתן מתקיימת ומלאכתן מתברכת. ועי' לקמן סי' י"א:

כדי שיכוונו [את] לבם למקום. כלומר שיטהרו מחשבתם מתענוגי העוה"ז ויתכוונו ברוממות האל. כן פי' תהר"י בשמו:

לא יפסיק. עי' לקמן סי' י"ב:

במקום גילה שם תהא רעדה. פשוטו של מקרא עבדו את ה' ביראה וכשיבא יום רעדה תגילו והכי מפורש בירושלמי עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאקרי עבודה כדתניא בספרי ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה. תוס':

א"ל וגילו ברעדה כתיב. וכן ברי"ף לא נמצא כתוב אנא תפילין מנחנא בהאי עובדא אלא באידך דר' ירמיה בלחוד וכתבו תהר"י דבנוסחאות מדוייקות מצאנו שגורסים בהאי עובדא נמי אנא תפילין מנחנא שהיאך אפשר שאביי היה שמח ללא דבר מצוה כיון שהשמחה שאין בה מצוה אסור אלא ודאי גם הוא השיב תפילין מנחנא כמו שהשיב ר' ירמיה ופי' תפילין ר"ל שמחת מצוה אני שמח כי חולה הייתי במעיים ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות ועכשיו שנתרפאתי אני שמת בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה. מפי מורי הרב נר"ו ע"כ:

חזייה. פי' ר' זירא לר' ירמיה דקא בדח טובא דהא ר' זירא לא גחיך כלל כדאיתא פרק המפלת (נדה דף כ"ג) וכן לעיל פי' תהר"י דאביי הוה בדח וצ"ל שאע"פ דר' ירמיה בעא מיניה דר' זירא כדאיתא התם ובכמה דוכתא לא תלמידו היה וכדמשמע נמי לישנא דיתיב קמיה כדדייקינן בפ' המפקיד אלא תלמיד חבר הוה ולכך א"ל ר' זירא לא סבר לה מר:

ולא ס"ל מר בכל עצב יהיה מותר. כלומר בכל עצב שהאדם עצב יש בו יתרון כדי שלא ישמח וימשוך אחר תענוגי העולם הזה ואינו ר"ל שישתדל האדם שיהיה עצב שהעצבון חולי הגוף וכשהאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא ית' כראוי אלא שלא יהיה שמח ולא עצב כ"א על האמצעי ופשטיה דקרא עצב הוא מל' עמל וכו'. תהר"י:

בעולם הזה. הטור א"ח ס"ס תק"ס כתב בזמן הזה וכתב ב"י שכן פי' הרמב"ן בספר תורת האדם אבל תהר"י כתבו דאפי' בזמן המקדש דאל"כ הל"ל משחרב בית המקדש אלא אפי' בזמן המקדש אסור שהשמחה מרגיל את האדם שישכח את המצות ובזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו נשמת כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו העמים הגדיל וגו' ויראו בשמחתנו ויבושו ושמחה כזו שהיא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא:

מה כתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת. שגורמין גלות לעולם וכבודו מתי רעב שמביאין רעב לעולם והמונו צחה צמא שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה וישח אדם וישפל איש שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ועיני גבוהים תשפלנה שגורמין שפלות של ישראל ומה כתיב אחריו לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה ופירש"י צחה צמא צמאין מתרגם צחוונה הרחיבה שאול נפשה לאחר שהביאו חמש פורעניות לעולם סופן נופלין בגיהנם:

מפני שהתורה חוגרת שק כו'. דרך משל הוא מה שהתורה יכולה לומר ומה שיש לו להקב"ה להשיב. תהר"י:

יעסקו במקרא כו'. דרך לימוד ולא דרך ניגון וזמר:

מביא טובה לעולם. שנאמר ודבר בעתו מה טוב גרסי' ופירשו תהר"י בשם רבינו וז"ל ראש הפסוק הוא שמחה לאיש במענה פיו וזהו פירושו כשהדברים טובים בעיני האדם יש לו חשק לאומרם ומתוך שרואה אותם נאותים איננו מבקש עת ראוי שיצא מפיו כל דבר ודבר על אפניו ואומר אותם לפעמים בלא עתם ואין מעלתם ניכרת והוא טעות אלא לבקש עת לכל דבר ודבר כי הדיבור האמור בעתו כמה הוא טוב מפני שבני אדם מכירים ומרגישים במעלתו וכמו כן אע"פ שקריאת הפסוקים טובה לכל העולם בכל זמן כשקורא כל פסוק ופסוק בזמנו הוא יותר טוב מפני שמועילים בני אדם באותה קריאה כיון שהיא בשעת הצורך ונמצא שמביא טובה לעולם. ע"כ:

ה"ג בגמ' אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה. וברי"ף גרס אין עומדין להתפלל לא מתוך דין והלכה אלא כו':

אלא מתוך הלכה פסוקה. והיינו נמי מתוך שמחה דבסמוך שהתורה משמחתו דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. טור סי' צ"ג:

שאפילו רואות טפת דם כחרדל וכו'. יש מפרשים שהחומרא היתה מפני שהיתה מראה הדם כעין התרדל ואין זה נראה דמה חומרא היתה זו שזה מן הדין הוא דהא בהדיא קי"ל במס' נדה שדם כמראה החרדל מטמא והחומרא ג"כ אינה מפני שהיה מועט כחרדל שאף זה הוא מן הדין כדתנן ומטמאות בכל שהוא אלא פשר (צ"ל פירוש) הדבר הוא כך שאם היה אומר דם סתם היינו אומרים שאין בזה חומרא כ"כ מפני ששלשה בתים הם באשה חדר עליה ופרוזדור וכשהדם מרובה אפשר שמהיום ג' ימים נעקר ויצא ביום הראשון מעט בבית הפנימי וביום השני נעקר מעט ויצא בבית האמצעי ועכשיו ביום השלישי נתקבץ הכל בבית החיצון אע"פ שאינו מן הדין שיחוש האדם לדם שבפנים אלא כשבודקת ורואה בבית החיצון אפ"ה כיון שאפשר שיהיה בזה הענין היינו אומרים שראוי לחוש וא"כ אין בזה חומרא גדולה שהרי אפשר נעקר הדם מהיום שלשה ימים ודין הוא שנדון אותה כמו זבה גדולה ותשב ז' נקיים אבל כשהדם הוא מועט רחוק הדבר לומר דשלשה משהויין היו ובכל יום ויום נעקר משהו אחד וקמ"ל שאע"פ שהוא דבר רחוק שדבר מועט כ"כ שיהיה נעקר מהיום שלשה ימים אפ"ה החמירו על עצמן ודנו אותו כאלו נעקר לגמרי ויושבת עליו ז' נקיים כ"כ תהר"י וגם הר"ן פי' כן בפ' תינוקת אבל לא הזכיר הא די"מ לא מה שפירשו וכ"ש לדחות פירושם ואני כתבתי שם דפירושם ודאי אין נ"ל אבל גם מה שדחו תהר"י את דבריהם ג"כ תמהתי עליהם לפי שיי"ל שכמראה החרדל טהור הוא ואפי' האידנא ומ"מ למעשה אין דברי נראין כלל כנגד דבריהם ז"ל: