מעדני יום טוב על ברכות · הטקסט

הלכך נימרינהו לכולהו. ועל שאנו מודים לך מסיימים בתר נוסח דכולהו ופירש הב"י סי' קכ"ז שהוא דבוק עם כן תחיינו כו' וה"ק לפי שאנו מודים לך ונשמעים לעבודתך תחיינו כו':

בירושלמי מסיים בה בא"י האל ההודאות. ואע"פ שאינה פותחת בברוך שמא עשאוה כסמוכה לעבודה א"נ יש קצת שחותמות ואינם פותחות ואע"פ שאינם סמוכות ב"י בשם הרשב"א: כתב רבינו האי גאון ז"ל דמנהגא דרבנן כדעייל אינש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלי בלחש כו' שכתב הרי"ף בכאן כבר נכללו דברים הללו בדברי רבינו בסי' י"ח:

מגמגם. כלומר שלא היה קורא התיבה בצחות אלא בגמגום ואית דמפרשי שהיה קורא כדרכו אלא שלא היה מזכיר האזכרות לשון תהר"י ז"ל ורש"י פירש בגמרא דהיה עומד כו' מגמגם במרוצה:

שאין ד"ת מקבלים טומאה. היינו טומאת בעלי קריין אבל טומאת הטינוף החמירו בו יותר וכדלקמן בסימנים שלפנינו ואני תמה על לשון תהר"י ז"ל שכתבו אדהא דהכא י"מ דל"ש ק"ש ול"ש קריאה אחרת לכל מילי אמרינן אין ד"ת מקבלים טומאה ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש בלבד אבל בשאר ד"ת אסור דהא אמר כי דבר ה' בזה זה הקורא בד"ת במבואות המטונפות והחמירו בזה יותר משאר כריתות דבכל שאר כריתות הכרת מכפר ובזה אינו מכפר אלא אע"פ שנכרת עונה בה עכ"ל ולא ידענא מאי קאמרי דמה ענין זה לזה כלל דהתם בדבר של טינוף שיש בו משום והיה מחניך קדוש דכתי' באורייתא אבל הא דהכא אינו אלא משום תקנת עזרא ולפיכך ודאי דלא שנא ק"ש ול"ש קריאה אחרת כדברי הי"מ והתם נמי לא שנא קריאה אחרת לא שנא ק"ש ויותר אני תמיה שהרי לקמן (ברכות דף כ"ד) אהא דכי דבר ה' בזה איירינן נמי בק"ש ואם כן היאך חילקו לומר דהתם בקריאה אחרת והכא בק"ש שוב מצאתי להב"י סי' פ"ח שתמה ג"כ על תהר"י ז"ל בזה והרבה עליהם קושיות ע"ש:

נהוג עלמא כתלתא סבי כו'. מפורש בדברי רבינו בר"פ ראשית הגז:

בטלוה לטבילותא. ובגמ' אמרינן דעזרא תיקן וכן העתיק רבינו בסוף פרק מרובה ושם כתב הטעם שהיו יכולין לבטל תקנתו:

אע"פ שאין להם מים אין מתפללין כו'. וכתבו תלמידי הר"י ז"ל שאין נראה להר"י שאע"פ שהתפלה יותר מקובלת עם הטבילה לדברי הכל אין לו להפסיד מפני זה תפלתו ע"כ ול"נ ליישב דברי הגאון שכיון שהוא סובר דלתפלה תקנת עזרא במקומה עומדת יכול לבטל התפלה בשב ואל תעשה ככל תיקוני חז"ל וכדאיתא בהאשה רבה:

עד שירחצו. אפשר היה לומר שכונתו שירחצו במ' סאה אבל הרי"ף ז"ל כתב ולאו טבילה דוקא אלא רחיצה בט' קבין כ"כ תהר"י ז"ל ונ"ל דדייק מלשון הרי"ף דקרי רחיצה לט' קבין א"כ ה"נ הוי פירושו של דברי רב האי דאל"כ הרי"ף שהביאו הו"ל לפרש דשירחצו במ' סאין קאמר והב"י נדחק בזה ומה שנ"ל כתבתי:

פירוש שיש נהר לפניו. וכנגד המערב אינו רוצה לחזור פניו שהוא רוצה להתפלל כנגד המזרח. תהר"י:

נראה דמיירי כו'. כן דברי ר"י בעל תו' והיינו דמסיים רבינו שהר"ר יונה הביא ראיה לדבריו כו':

הלכך תפלתו תועבה. ויחזור ויתפלל כרי"ף ור"י בתוס' מדמסיים אבל כו' א"צ לחזור כו' וכ"כ בהדיא בקיצור ובגמרא דידן גרס בהדיא מאי תקנתא להדר וליצלו:

לחזור לברך ולהתפלל נראה בעיני ליישב כפל לשון משום דהברכה שהיא בשם ומלכות היא שעושה האיסור לחזור ולהתפלל דודאי תחנונים בעלמא שאינן בברכות יתחנן כל היום ועי' בסימן ב':

ולא אמרינן שיתפלל פעם אחרת. כלומר שיתחיל להתפלל פעם אחרת ויחזור לראש:

כיון דעביד טיף טיף. כדקתני שותתים:

כדי לגמור את כולה. בפ' הקורא למפרע (מגילה דף י"ח) גרס בענין שהה במגילה א"ל אביי לרב יוסף כדי לגמור את כולה מהיכא דקאי לסיפא או דילמא מרישא לסיפא א"ל מרישא לסיפא דא"כ נתת דבריך לשיעורין ופשיטא דה"ה לכל היכא דאמרינן הכי דא"כ נתת כו':

האי אם שהה ולא שהה מיבעי ליה. במילתיה דרב המנונא מיבעי ליה לאפלוגי בין שהה ללא שהה ומדלא אפליג ש"מ אפי' בדלא שהה קאמר כך פירש"י וכלומר דאי בלא שהה לא קאמר שחוזר לראש א"כ הו"ל לפרש דלא תטעי לומר אף בלא שהה חוזר לראש ואתי לידי ברכה לבטלה וכיוצא בזו הסוגיא איתא בפ"ק דנדה דף ט"ו אלא לרב אשי אמאי מטהרי רבנן וכ"ת דאין עד בידה האי עד בידה ואין עד בידה מיבעי ליה ופי' רש"י וכ"ת כו' א"כ איבעי ליה למתני ולאפלוגי בין עד בידה לאין עד בידה דלא תיפוק חורבה מיניה דהשתא משמע דאפי' עד בידה דלא שהתה אלא כדי שתרד מטהרי רבנן ומדלא מפליג ש"מ דודאי מטהרי רבנן בכדי שתרד לחוד ע"כ ואלא מיהת הא דנקט רש"י הכא מיבעי ליה במילתא דרב המנונא משמע שגירסתו לא הוה חד אמר וחד אמר אלא בהדיא אתמר רב המנונא אמר חוזר לראש ורב חסדא אמר למקום שפסק:

ורבנן הוא דאחמור היכא דלא היה עומד בתפלה. שהחמירו לאוסרו שלא יתפלל ולכך כשכבר עומד בתפלה כשהמתין עד שיכלו המים לא נחמיר עליו שיתחיל לראש וז"ל הרשב"א בב"י סי' ע"ח מי רגלים אינו אסור מדאורייתא אלא כנגד עמוד בלבד והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפלה לא ועוד נראה שאפילו לא לפסוק ולהרחיק אסור ע"כ ועיין בד"ח:

דכ"ע שהה גרס והיא פיסקא:

אבל לא המ"ל דכ"ע לא שהה כו'. תימה מאי צריכא למימרא דבלא שהה כ"ע ס"ל דאין חוזר לראש ואלא אי שתיק אם מעט אם הרבה ס"ד שיחזור לראש ואיזה שיעור נתת לדבריך דנהי דרב אשי כי מקשה אדהכא מקשה דמיירי פלוגתא בשותת דאברייתא קיימי הפלוגתא אבל בלא שהה דעלמא לא צריכא למימר דודאי דאינו חוזר שאין לך שיעור שיחזור בו ואטו בשתיקתו מעט יצטרך לחזור לראש וכ"ת דהא דאמרי' דלא הומ"ל היינו ושותת קאמר שהוא דוחק גדול דכי אמר בשהה קמפלגי היינו שהה דעלמא וכדפירש"י והיכי קאמרינן עלה דלא מצ"ל בדלא שהה ואינו בגוונא דמיירי כי אמרי' דפליגי בשהה לגמור כולה ותו דכל עצמו של רבינו לא בא אלא לדחות דלא תידוק מדאמר בשהה כ"ע לא פליגי דחוזר דש"מ דהכי הלכתא ותקשה מינה אדמגילה ודתקיעות כדמסיק וא"כ היכי קאמר דלמ"ל כ"ע לא שהה כו' ועוד דאכתי תידוק אמאי לא קאמר דכ"ע שהה אינו חוזר לראש וגם הא דקאמר דכיון דע"י כו' נצטרך להגיה וכיון דע"י כו' ואכתי דוחק הלשון דמאי הא דקאמר רבינו אע"פ שלא היה יודע שהיה יכול להעמיד כו' וכ"ש אי אמרת דרבינו מיירי השתא בשותת שהיה לו לומר אף על פי ששותת כו' ובתוס' מדייקים מדאמרינן הכא דכ"ע שהה חוזר לראש דהכי הלכתא ומקשים מתקיעות וממגילה ומתרצים בשם השר מקוצי דהכא אין ראוי לקרות וכתבו תו דרבינו יהודה פי' דהכא לא מצי למימר דכ"ע דאין חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי דהא לכ"ע הוי גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש אבל ודאי אי המ"ל הכי הוה א"ל ע"כ ועל זה כתב בעל חכמת שלמה וז"ל פי' ר"י ס"ל סברא קמייתא דאין לחלק בין שהה מחמת אונס כו' הלכך מאחר דבלא שהה כ"ע מודו דאינו חוזר לראש ש"מ דחזי ולא דחוי וא"כ מ"ש בשהה פי' מאחר דשהה לחוד בלא השתין מים אין חוזר לראש כמו שהקשה רב אשי האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה א"כ אף בהשתין לא יהא חוזר לראש מאחר דחזי ודו"ק ומבואר יותר בדברי הרא"ש עכ"ל וקצרה דעתי מהבין דבריו דרב אשי לא הכריח אלא דאם אמר סתם חוזר שא"א לחלק בין שהה ללא שהה אבל היכי שמעינן מיניה בעלמא דלא אתמר מידי דנימא דבשהה אינו חוזר ודלמא ס"ל דבעלמא דלא אתמר אה"נ דנוכל לחלק בין שהה ללא שהה וגם מה צריך להכרח זה כלל דבלא הא דרב אשי כיון דגברא חזי הואיל ואין חוזר בלא שהה א"כ אף כי שהה נמי אבל כבר הקשיתי לפירוש זה דמהיכא צריכא למימרא דבלא שהה כ"ע אינו חוזר ושאם נפרש דמיירי בשותת וכמ"ש הח"ש שנסבול עם זה כמה דוחקים וגם רבינו יהודה נראה שרוצה לתרץ דלא תקשה מתקיעות ומגילה דאינו חוזר אפי' בשהה והכא מדקאמר בשהה כ"ע ל"פ דחוזר משמע שכן הלכתא וא"כ היכי נפרש דבריו דה"ק דלא מצי למימר בלא שהה דאין חוזר וכמו שהקשיתי על לשון רבינו ג"כ לכן נ"ל דפירוש דברי רבינו יהודה אינו כן שמה שאמר דהכא למ"ל דכ"ע דאין חוזר לראש קאי אדאמרינן דכ"ע בשהה חוזר לראש ודייקי התוספות מינה דא"כ כך הלכה וקאמר רבינו יהודה שאין לדקדק מזה כלום משום דלא המ"ל דכ"ע ס"ל דאין חוזר לראש כלומר בדשהה דביה איירינן ולשון תהר"י ז"ל שאכתוב בדבור שאחר זה גם הוא בענין זה דלא הו"מ למימר בשהה כ"ע ל"פ דאינו חוזר אלא שכתבו בסגנון אחר כמו שתראה משם ואומר אני דאף דברי רבינו כך הם אלא שנצטרך לסרס הלשון דכך צריך להיות לא המ"ל לא דכ"ע שהה כו' (וא"כ נגיה שצ"ל אלא דכ"ע) ודקאמר ובדשהה קא מפלגי כלפי שאמרו בגמרא ובדלא שהה קא מיפלגי קאמר דלא מ"ל ובדשהה קא מיפלגי ועוד דרבותא אשמעינן אי הוה מ"ל הכי דאע"ג דשהה אמר חד דחוזר למקום שפסק בלבד וקאמרי רבינו יהודה ורבינו דלא מ"ל הכי משום דלכ"ע הוי גברא חזי כו' דכיון דע"י שום הפסק פי' אפי' כששוהה לגמור כולה א"צ לחזור כו' דהא השתא אמרינן דכ"ע שהה אינו חוזר וא"כ שתיתה שלו אינה מעלה ולא מורדת כלל דהא שפיר מצי להתפלל אע"פ שלא היה יודע כו' עד שיגמור כו' שהרי כי ישתין ישהה וישתוק ושהייתו אפילו לגמור את כולה אינו מחייבתו לחזור לראש והלכך אי איתא דלכ"ע כי שהה אינו חוזר לראש הכא נמי אע"פ ששתת לא הוה שום חד מצי למימר דחוזר לראש דלא נ"מ בשתיתה וכדפרישי' ועיין לקמן בסמוך:

אבל אם הוה כו' דקיימא לן אפי' שהה כו'. ואה"נ דלדידן דקי"ל בשהה דאינו חוזר לראש ה"נ דקי"ל בנידון דהכא בשותת כמ"ד אינו חוזר אלא למקום שפסק ואף תהר"י ז"ל כתבו לקמן גבי מבואות המטונפות דלרבני צרפת לעולם אינו חוזר לראש וכ"כ בכאן אבל יש להם לשון אחר בזה שכתבו דהכא לא המ"ל דכ"ע שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש משום דכיון דאפי' בדלא שהה איכא מאן דסבר דגברא דחויא הוא וחוזר לראש היאך היה יכול לומר לדעת זה כששהה חוזר למקום שפסק ע"כ סוברים דאי כ"ע בשהה אינו חוזר הכא בלא שהה קא מפלגי וקאמר חד דחוזר לראש והיאך נוכל לומר א"כ בשהה דס"ל דאינו חוזר ודבריהם תמוהים בעיני דשהה לגמור כולה דאמרי' ביה דכ"ע אינו חוזר לראש לא מיירי בשותת ולדבריהם דבלא שהה פליגי ע"כ הא דחשבינן ליה גברא דחויא משום שותת הוא ושפיר הומ"ל דאע"ג דבלא שהה כי שותת חוזר לראש אפ"ה כי לא שתת אע"פ ששהה אינו חוזר לראש משא"כ לפי' רבינו יהודה שבתו' אפילו לפי' הח"ש לא קשה האי משום דפליגי בשהה והשתיתה היא דעבדיה לגברא דחויא ומדייק דלא מ"ל שהשהייה גורמת דאין בין לא שהה לשהה כלל וכ"ש לפי פירושו שבדבריו ובדברי רבינו דאע"ג דהא דאמר גברא דתויא היינו מחמת השתיתהמדייק מדשהיה כדי כולה אינו מחזירו לראש אף השתיתה אינו מחייבתו:

והלכה כר"י בכ"מ. שנחלקו עליו חכמי דורו כמו רב ושמואל:

והכי איתא לקמן בפירקא לענין ק"ש:

והקשה ר"ש ז"ל מקוצי. כלומר אבל ר"ש ז"ל מקוצי הקשה וכו':

ועוד מנ"ל הא וכו' חוזר לראש דהא זו היא שאלתו ששאל וא"כ מהיכא ידע דס"ל דחוזר לראש דאדרבה הרי זה שאל ממנו ונסתפק בו:

ופירש הוא דודאי היכא דשהה כו'. כלומר שהוא חולק על פירוש קמא שהשוינו המדות דכמו בתקיעה ומגילה שאינו חוזר אפילו בשהה כדי לגמור כולה ה"נ בכל מקום גם בשותת דהכא והוא אינו משוה אותם ומחלק ביניהם כדמסיק דכששוהה ע"י אונס כי הכא שהמים שותתים כו' אינו חוזר והכא ה"ק דכ"ע אם ע"י אונס שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ואע"ג דכי קאמר לימא בשהה קא מפלגי היינו בשהה דעלמא וכלומר שאי האונס מעלה ומוריד לכ"ע ופלוגתייהו אי שהה מחייבתו אי לא מ"מ כי משני דבשהה כ"ע חוזר היינו (אונס) דוקא בשהה דהכא שע"י אונס ומשום דס"ל להר"ש שהיא סברא פשוטה שאם ע"י אונס שוהה לגמור כולה שחוזר לראש משום הכי לא קשיא אמאי לא מהדר וקאמר דכולי עלמא שהה אינו חוזר והוה קאי אדעלמא דא"כ היה צריך הגמרא לפרש דהכא כי פליגי בלא שהה דבשהה דהכא כ"ע מודו דחוזר לראש דס"ל ל"ע ופלוגתייהו אי שהה לגמור ע"י אונס שחוזר לראש ומש"ה ניחא ליה לגמרא למנקט דכ"ע שהה חוזר והיינו במאי דאנן קיימינן שהוא כשהוא ע"י אונס וממילא כי פליגי הכא ע"י אונס בלא שהה פליגי:

כתב רב האי דהלכתא כו' ואם שהה וכו'. גם הרי"ף הביאו ואלא מיהת צריכין אנו לומר בפירוש דבריו של רבינו האי שמחולקים הם רבינו והרי"ף ז"ל דלהרי"ף דבריו כמשמען דשהה לגמור כולה חוזר ולא נ"מ בשוהה על ידי אונס כלל וטעמו שסובר מדנקט הגמרא דכ"ע חוזר ש"מ דהכי הלכתא ולא קשיא ליה מתקיעות ומגילה אדהכא דאיירינן בתפלה וכדכתב הרי"ף בהדיא לקמן ומייתי לה רבינו שם בסי' מ"ב וכן כתבו תלמידי הר"י ז"ל הכא בפירוש דברי רבינו האי שטעמו מדלא קאמר דכ"ע שהה אינו חוזר ש"מ דהלכה כך דחוזר ומשום דתפלה שאני דתמירא טפי שאפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ע"כ אבל רבינו כתב לקמן דאינו מחלק בין תקיעות ומגילה לתפלה וכששהה בלא אונס אף בתפלה אינו חוזר ולפי זה סובר כדברי הר"ש מקוצי וכדמשמע נמי מהכא שהרי מכח קושיתו מפרש הר"ש דלא כפירוש קמא ולא תירצו רבינו שמעינן דכדברי הר"ש סבירא ליה ואם כן מזה שהביא לדברי רבינו האי צריכין אנו לומר שהוא אינו מפרש דבריו כפירוש הרי"ף אלא מפרש דבריו דקאי אדאיירינן ביה והיינו בשהייה שע"י אונס ובה פסק דאם שהה לגמור כולה חוזר אבל לא בשהייה דעלמא כלל ואפי' בתפלה:

ישהה כדי הילוך כו'. ואפילו נבלעו בקרקע כדלקמן סי' מ"ט:

היה צריך לנקביו כו'. כל נקביו במשמע בין גדולים בין קטנים ואינו ענין להא דלעיל בשהה ולא כדי לנמור שאינו חוזר לראש אלא מה שהתפלל תפלתו תפלה והכא תפלתו תועבה דהכא נצרך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל וכן פי' הרשב"א להברייתא דמיירי שצריך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל כמו שאכתוב דבריו בד"ח בס"ד:

כדאמר בברייתחבסמוך. וכ"כ תהר"י ז"ל ונראה דמשום כך ברייתא דבסמוך מוכחת טפי משום דמפיק לה מדכתיב הכון ומדכתיב שמור ושייכא אפילו בשיכול לעמוד כו' שאע"פ כן יכון וישמור. ועוד דרש"י מפרש שמור נקביך שלא יפיחו ובזה לא יכול להשמר אפילו כשיכול לעמוד כו' אא"כ עשה צרכיו:

המשהה נקביו קעבר משום בל תשקצו. לפי הלשון דרמ"א שכתבתי בד"ח סעיף פ"א לא נאמר אלא כשנדחק להוצאת הנקבים ולא בהתעוררות לכך בעלמא:

מהו שיכנס אדם בתפילין. כשהן בראשו קאמר כך פירש"י ולכאורה בתפילין של ראש. דוקא וכן בפ' במה אשה (שבת דף ס"ז) אמרינן בגמרא דטעמא דלא יכנס בהן לבה"כ לא משום הפרשיות שהרי הן מחופות עור אלא משום שי"ן דידהו דאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ אלא דגרס התם נמי לדאביי שאמר כן על הדל"ת והיו"ד והיא גי' רש"י וכמו שכתב גם כן רבינו בשמו בהלכות תפילין ושם דחה דבריו בשם ר"י דדל"ת ויו"ד לאו אותיות גמורות הן וכו' וכתב דמשום כך נסתפק הר"י מאורלייניש בתפילין של יד אם צריך לחלוץ כשנכנס לבה"כ ושם אפרש בס"ד שאע"פ שרבינו והרי"ף לא העתיקו בפרק במה אשה להא דדל"ת ויו"ד שנראה מזה דל"ג ליה וכמו שהתוספות ג"כ מחקום מהספר דאפ"ה יש להסתפק כדברי הר"י מאורלייניש וגם אכתוב שם סי' כ' דאפילו רש"י דגרם להו ס"ל דאינן שוים בקדושתן ודשל יד א"צ חליצה ותמיהני על הטור דבריש סימן מ"ג כתב בפשיטות אסור ליכנס כו' בתפילין שבראשו שאע"פ שיש לפרש בעודן בראשו קאמר מ"מ הו"ל לפרש דהר"י מאורלייניש נסתפק גם בשל יד כי היכי דלא נטעה אלא ודאי אה"נ דס"ל דדוקא בשל ראש אסרינן ולא בשל יד וא"כ צ"ע עליו דמאי דמספקא ליה לאביו רבינו ז"ל מהיכא מפשט פשיטא ליה וגם שלא הזכיר ספיקת אביו ז"ל והב"י לא העיר בזה כלל:

פשיטא שמותר. שאין כאן אלא חשש ניצוצות וכיון שאינם בידו שרי ועיין לקמן סי' כ"ח ברישיה וסיפיה:

לאו משום הכניסה צריך לחלוץ אלא שרוצה לעשות צרכיו. ולהכי לא תנא בברייתא בה"כ קבוע דאפילו אם אינו קבוע כיון שנכנס לעשות צרכיו צריך לחלוץ ברחוק ד"א וה"ה בלא בה"כ בכל מקום שעושה צרכיו צריך לחלוץ לדברי רבינו בהלכות תפילין וכתב הב"י דנראה דלעשות צרכיו דקאמר היינו גדולים דוקא דאילו קטנים בבה"כ עראי משרא שרי דאהא דתניא לקמן לא ישתין בהם מים כתב בהלכות תפילין דדוקא בעודן בידו אבל בראשו מותר להשתין בבית הכסא עראי דליכא חשש ניצוצות כיון שהם בראשו ומשום חשש שמא יפנה בהן נמי ליכא דכיון דבית הכסא עראי הוא ליכא למיחש שמא יפנה בהן ע"כ ולא ראיתי לרבינו יותר בהלכות תפילין בזה ממ"ש בכאן לקמן סימן כ"ח ועל מה שכתב רבינו דהכא לא תנא בברייתא בה"כ קבוע כו' יש לפקפק דהא אתמר בגמרא עלה דברייתא דלעיל דתניא נמי בהך לישנא אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בית הכסא קבוע כו' אבל כתב הב"י על מה שהטור לא חילק בין קבוע לעראי בחליצה ברחוק ד"א דכן גם הרמב"ם לא חילק לפי שהרי"ף לא הביא להך לא שנו וגם רבינו לא הביאו ומ"מ כתב שצריך טעם למה ומיהו אכתי קשיא לי דבסוף סימן דלקמן כתב ואע"ג דשרו בבה"כ קבוע כדאמר לעיל אוחזן בבגדו ובידו ונכנס והיינו הך ברייתא לכן נ"ל דקבוע דאמר לקמן היינו בשעושה צרכיו עכשיו וכדמפרש לה הכא דבכל מקום שעושה צרכיו והיינו גדולים כדפי' הב"י ולא נקרא עראי אלא כשלא יעשה גדולים אלא קטנים בלבד:

פי' שסופו כו'. בהלכות תפילין כתב בקצת ספרים משום שסופו כו':

א"ל אסור חיישינן שמא יפנה בהן. דבה"כ קבוע הוא מיושב ועיין בד"ח סוף סי' דלקמן:

ת"ר הנכנס לבה"כ. מפורש לעיל:

חולץ תפיליו ברחוק ד"א ונכנס. וכן הוא בהלכות תפילין וכן הוא ברי"ף הכא והתם ולא אתפרש לב"ש להיכן מניחן אבל בגמרא חולץ תפיליו ברחוק ד"א ומניחן בחלון הסמוך לרה"ר ונכנס:

כמין ס"ת גרס וכן לקמן וכן הוא בהלכות תפילין:

ואוחזן בידו. פירש"י שלא בבגדו ובסי' דלקמן נראה מדברי רבינו דאף בבגדו קאמר ועיין בד"ח לקמן:

ובלבד כו' טפח. שהוא שיעור משוי כדאשכחן בס"פ במה בהמה לענין משוי שבת ועוד עיין מה שאכתוב בזה בהלכות תפילין בס"ד סי' כ':

אפי' פחות מטפח. אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי תדע שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת פרש"י מצילין בהיקף צמיד פתיל באהל המת ואע"ג דלא הוה טפח חייצי:

ולא ישתין בהם כו'. נראה דלא קאי אלא אתפילין וכן מוכח מהמפרשים ומהפוסקים:

אבל כשהן בראשו מותר להשתין גרס וטעמא מפורש לעיל סי' כ"ו בשם הב"י:

רצה מניח. פי' מניחן כך בראשו וא"צ לחלוץ כך מפרש רבינו בהלכות תפילין סוף סימן י"ז מדתניא הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח דאי מניח לכתחלה קאמר לא הוה צ"ל רצה חולץ:

והלא אסור להסיח דעתו מהם. ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת כדאיתא בפ"ק דיומא ומייתי לה רבינו בה"ת ר"ס י"ח:

והיה אומר רבינו יונה ז"ל גרס וכן לשון רבינו בה"ת וכן נמצאו אלו הדברים בנימוקי תלמידי הר"י ז"ל:

ואע"ג דשרו כו'. קאי אדקתני לא יאחז אדם תפילין בידו כו' ולא ישתין בהם:

אפילו לאוחזן בבגדו. ובידו קאמר ובהלכות תפילין כתב והכא אסרינן כו' כשהן בידו ועי' בדברי חמודות: והא א"א לגדולים בלא קטנים כדמוכח מסימן דלקמן דלגדולים לפניו טפחיים כמו שפירש"י שם:

ה"ג וי"ל דבבית הכסא וכן הלשון בהלכות תפילין:

מיושב וכלין מי רגלים כו'. בגמ' בפ' כיצד מברכין דף (מ"ו)

:

ומצוה לשפשף כו'. עי' בפ' כל היד מה שכתבתי בשם התוס' וא"ת בקבוע שעושה צרכיו אע"פ שאין כאן ניצוצות לשפשף ניחוש שיקנח ביד שהתפילין בה וי"ל דמש"ה אמרינן בגמרא אוחזן בימינו דליכא למיחש שמא יקנח בה דאסור לקנח בה כדאיתא בהרואה (דף ס"ב) משא"כ בשפשוף ניצוצות דשרי אפי' בימין כ"כ נ"י וכן נראה מבעל מגדל עוז ב"י:

ארבעה קבין. לפי' הירושלמי שכתב רבינו בפרק גיד הנשה סימן ל"ג דלוג עביד שתי ליטרין וליטרא עביד מאה זוז ונמצא שיש בד' קבין משקל ג"פ מאה אלפים ושבעת אלפים ושני מאות שעורים לפי שיש בארבעה קבין ט"ז לוגין והזוז הוא דינר שהוא משקל צ"ו שעורות כפי החשבון בפ"ק דקדושין סי' י"ז דנתבאר שם שיש בדינר קצ"ב פרוטות ושם כתב רבינו שהפרוטה היא משקל חצי שעורה ועמדתי על המשקל ומצאתי בדקדוק שכל צ"ו שעורות משקלם א' קווינט למשקל הישר של פראג ונמצא שהלוג משקלו חמשים לויט עולים ד' קבין עשרים וחמשה ליטראות של פראג אשר שוקלין בו הכסף אלא מיהת קשיא לי מה שראיתי להרמב"ם בפ"ו מהלכות מתנות עניים ובפ"א מהלכות עירובין שכתב הליטרא משקל חמשה ושלשים דינר וגם כתב שהליטרא הוא ב' רביעיות דהיינו חצי לוג וזה כפי הירושלמי וא"כ התימה יותר גדול שאם הליטרא הוא מדה אחת בשיעור הירושלמי היאך יהיה א"כ משקלם בלתי שוים ולא שקלו בדברים ידועים לומר שהדבר הזה קל או כבד במשקלו יותר מזה וצריך לי עיון טובא ובאמת שכבר כתב המגיד שם וז"ל דע ששיעורי האוכלים והמשקים הנמדדים לא נתבאר משקלן בגמרא לפי שאין כל הדברים השוין בכמות' שוים במשקל ואע"פ שהן ממין אחד אבל הגאונים דקדקו בזה מדעתם ולקחו הבינוני הנמדד ועלה להם משקלו כשיעור מה שכתבו ורבינו היה מן המדקדקים והזכיר בפי' המשנה כו' והיתה כוונת הגאונים בזה להיות נקלה יותר ידיעת המשקל מידיעת המדות וכן מפורש בתשובותיהם שזה לא נתבאר בגמרא אלא שכל אחד מהם שיער לפי דעתו ואמנם מה שזכר מביאור משקל הליטרא והעוכלא אפשר שיש מזה סמך בפ' המוכר את הספינה ויש שם גירסות חלוקות עכ"ל ואני לא מצאתי שם סמך וגם הוא לא אמר אלא בדרך אפשרות סוף דבר מה שמצאנו מפורש בירושלמי ראוי לנו שנסמוך עליו אלא שאם הוא להקל נחמיר ונסמוך על הרמב"ם ומבואר הוא ששיעורו אינו מגיע כי אם לשלישו של שיעור הירושלמי בקרוב ועיין עוד בפ"ט דנדה בד"ח סעיף מ"ה ובהלכות חלה בד"ח סעיף ל':

ולא יקשרם בידו. וכן כתב בהלכות תפילין והיא גירסת הרי"ף אבל בגמרא גרסי' במתניו וכן העתיק רבינו שם:

אבל קושרם בזרועו במקום תפילין. פירש"י אצל תפילין של יד ופי' הב"י בשם הר"י אלכסנדרני שהוא לפי שאינו משתמש בשמאל כמו בימינו בעת שפורק המשא ויזהר ממנו:

של לחם גרס בהלכות תפילין והיא גירסת רבינו חננאל כמו שכתבו התוספות בשמו וכתבו שכן נראה דלא אשכחן שנותנים תפילין במטפחת כי אם בכיס או בתיק ע"כ: בגמרא גרס וכמה אמר אביי אפילו ריבעא דריבעא דפומבדיתא והעתיקו רבינו שם וגם בהלכות תפילין קודם ויש גורסים כו' וכן נ"ל לגרוס גם בכאן וגם הרי"ף כתבו ומה שתמהו עליו תהר"י ז"ל דכיון דפסק לדאביי לא הו"ל לכתוב הברייתא של מעלה דאמרה באיזה משוי אמרה במשוי של ד' קבין כבר כתב הב"י בזה בסי' מ"א דמהרי"א תירץ דהנושא משאוי דיעבד הוא ולא מטרחינן ליה אם אין התפילין רוצצות ואפשר ג"כ שאפילו לכתחלה יש לחלק בזה שמי שמשתכר במשאוי יש לו מקום לעשות זה אם אין התפילין נדחקים משא"כ למי ששם משאוי על ראשו ללא תכלית ובשם הר"י אלכסנדרני תירץ דהנושא משאוי הוא שהמשאוי קשור לו בחבל על ראשו והמשאוי מופשל לו מאחוריו על גופו והוא ז"ל פי' שני פירושים לפי חילוף גיר' שמצא בספר הטורים והפי' הא' דהנושא משאוי מיירי שנושא משאוי ורוצה להניח תפילין והיינו דפירש"י בדרב שילא אסור להניח שום משאוי על הראש בשעה שהתפילין במקומן והפי' הב' דהנושא משאוי היינו שנשאו על אמצע ראשו ואינו נוגע בתפילין כלל ואסרו בד' קבין אע"פ שאין נוגע משום דמסתמא במשאוי כזה הוי תפילין רוצצות והלכך גזרו בהו רבנן אפי' כשאין נוגעות ע"כ ומדברי רמ"א ז"ל למדתי תירוץ אחר דהא דנושא משאוי מיירי בדבר שדרכו לשום בראשו כל היום שכתב רבינו בשם הרמב"ם לקמן דשרי וקאמר הכא דדוקא כשהוא פחות ממשאוי ד' קבין:

ה"ג חריק רישיה וכן לשונו בהלכות תפילין ומיהו גם שם יש ספרים גרסינן חדיק:

ומזיק לו. ומ"מ הניח בפסח משום דכי כתיב ושמרת את החקה בפסח כתיב כ"כ רבינו בהלכות תפילין:

דרבי חייא בר אבא. כן גי' הרי"ף ובגמרא לא גרס בר אבא:

וכן הלכה. כלומר כר' חייא וכרב נחמן בר יצחק וכן פסק הרמב"ם בפ"ד. ב"י סי' מ':

וליתא לדאביי. דאמר בגמרא ואע"ג דבתראה הוא ליתא כו' מדגרס בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז:)

והלכתא כשמואל ואע"ג דאיתותב כו' מברייתא ואין דרך האמוראים לחלוק על הברייתא אפ"ה בדבר שהוא בדקדוק המצות כגון זה שהוא משום שמירה נוכל לפסוק כמו האמורא. תהר"י:

יום טבילה הוה. פירש"י יום שטבלה אשתו וכו' ותהר"י כתבו כלומר שהיה יודע שטבל לקריו ושמש מטתו שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מטותיהם ואית דאמרי שטבלה אשתו והא' עיקר ע"כ ונ"ל טעמם לפי שמדרך הנשים להיות צנועות ולהעלים ליל טבילתן וא"כ מנא ידע משא"כ האיש מאחר שכבר שימש אינו מעלים וגם קרוב יותר להיות נודע לו טבילת האיש מטבילת האשה ומיהו קצת י"ל דהוה ההוא עובדא דס"פ מפנין דטבלה בגו תלתין ללידתה ואמטוה לערסיה לבתרא דרבא בפומבדיתא ועוד נ"ל מדקאמר יום טבילה ואי באשה הול"ל ליל טבילה דנשים נדות טבילתן בלילה ואפילו שלא בזמנה משום סרך בתה כדאיתא בסוף פרק תינוקת אבל אנשים בשחר הם טובלים כדאיתא בגמרא דלעיל (ברכות דף כ"ב) מה טיבן של טובלי שחרית:

מהו שזה יחזור פניו ויקרא. כבר כתבתי לדברי תהר"י בזה בפ"ב סי' ד' ועיין בסי' דלקמן ובסי' נ':

פסק רב אלפס כרב יוסף כו'. נראה דטעמו דכיון דתרווייהו כתנאי תפסינן לסברא דלב יוסף שהיא סברא נכונה דאשתו כגופו דמי:

ולא יקרא אפילו אשתו עמו. וכ"ש אחר וז"ל הקיצור ור"י פסק דאשתו כאחר:

אבל כשהגיע התינוק לי"ג ויום אחד קאמר וכן תינוקת לי"ב ויום א' וכן לשון הרמב"ם בהדיא בספ"ג מהק"ש ועיין בד"ח:

וי"א על לבו. כלומר שחוצץ טליתו בענין שיפסוק ממטה ללבו וכדאי' לקמן בדר"ת שהיה רוחץ כו' ועיין שם בדברי חמודות:

נ"ל דה"ג אלא דהר"ר שמעיה ז"ל וכן הל' בתוס' דכ"ה ריש ע"ב:

לקמן. בסוף פירקין:

ולבו רואה את הערוה מותר. לא בהדיא קאמר לה שמואל אלא דודאי דהכי הוה שלבו רואה כו' ואפ"ה מותר וכ"כ התוספות שם לא חייש שמואל ללבו רואה את הערוה והקרוב אלי דה"ג ואע"ג דלבו רואה:

כשהיה רוחץ. (דמודו) במים (כ"כ בטור) ולבו עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואה את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה את הערוה כמ"ש בשם תהר"י אדלקמן סי' נ' ומפרש הב"י כיון דאינו מסתכל בה אע"פ שהוא יכול לראותה מותר:

ודוקא באחרת. כלומר דהא דאמרן באשתו ולק"ש כלומר אפילו באשתו ולק"ש וכ"ש באחרת ולק"ש אהא קא מהדר וקאי דדוקא באחרת כו' ומהכא שמעינן דק"ש אית בה קולא ואית בה חומרא דאפילו באשתו אסור כשמגולה בה טפח דלאסתכולי באשתו לא נאסר וקולא אית בה דאף באחרת שאסור לאסתכולי בה אפילו באצבע קטנה לא אסרו בק"ש אלא בטפח וטעמו כדי שלא יבא לידי ביטול ק"ש וראיתי בב"י בשם הרשב"א שכתב אדלקמן שוק באשה ערוה ודוקא לאחרים ולאנשים משום הרהור אבל בעצמה הא אמרי' לעיל האשה יושבת כו' נראה מדבריו שהאשה אינה נאסרת בראיית ערוה אחרת אבל נראין דבריי רבינו דכמו באיש שאסור לראות בערוה כן באשה והרי מצינו איסור בנשים מסוללות בפרק הערל (יבמות דף ע"ו) ועיין לקמן בסמוך גם עיין בדברי חמודות:

שוק באשה ערוה. פירש"י להסתכל בא"א וכן באשתו לק"ש: והוה תמיהא לי מאי קמ"ל. רב חסדא כל מקום שדרך לכסותו הוי ערוה ומאי איריא שוק עד שמצאתי להרשב"א שכתב דקמ"ל דאע"פ שאינו מקום צנוע באיש ב"י סימן ע"ה:

פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש. כדכתבתי לעיל דהקילו בק"ש לפעמים כדי שלא יבא וכו' וכי היכא דלעיל כל שאינו טפח מגולה באשה הקילו לפי שאינו יכול להזהר ולהשמט ממיעוט גילוי ויבא לידי ביטול ק"ש אם נחמיר שלא לקרות אפי' במיעוט גילוי וה"נ דכוותיה דקול באשה שכיחי לזמר וכשיצטרך לשתוק יבא לידי ביטול ק"ש ויצילנו זה ממה שאף לדברי הסוברים דקול אף לענין ק"ש היא וכתב ב"י שהמרדכי כתב בשם הרא"ש דהלכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעות קול שיר של אשה ומסיים בה הכין ובעונותינו שאנו מפוזרים בארצות שונות ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעות שיר נשים ארמאות עכ"ל. הרי שיש צד להקל ולהפר תורה כדי שלא לבטלה לגמרי ואף אנו נאמר דלרבינו דמפרש דקול לא לענין ק"ש אתמר כלל דנמי טעמא הכי הוא דחז"ל לא ראו לאסור כלל קול באשה לענין ק"ש שמכיון שא"א להזהר אם נבא לאסור יבא לכלל ביטול ק"ש לגמרי הוצרכתי להביא ראיה לדברי רבינו ואע"פ שכבר התבאר לעיל בכיוצא בזה לענין גילוי טפח שהקילו בק"ש מבהסתכל דעלמא דהיא עצמה אינה אלא סברת עצמו ואינה מוכרחת שהרי הגה' מיימ' פ"ג מהק"ש בשם בה"ג חולקים כמו שאכתוב בס"ד בד"ח:

ה"ג שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים:

דורשי חמורות. כתב בספר חכמת שלמה מלשון חומרתא שהוא לשון קשר וי"מ שהוא מלשון חומדתא והוא מרגלית כלומ' שהיו דורשים סתרי תורה עכ"ל ונ"ל דלי"מ גר' המורתא בה"א וכן ראיתי בערוך ערך המר שהומר הוא מרגלית עוד פירש שם בערוך שהיא כמין מעשה שכן קורין המעשה בלשון ארמית וכן יפגשו זה את זה אומר לחבירו מאי אהמרך כלומר מאי אגרך ומאי טיבך ומאי מעשיך ע"כ ובתוספות פ"ק דקדושין דף כ"ב הביאו שני הפירושים של הערוך והראשון פירש"י שם צרור מרגליות:

שגיהק. פירש רש"י פעמים שאדם מוציא כו'. ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו הקים והיה נ"ל דליכא בינייהו אלא שהיש דורשים מפרשים מתוך המלה עצמה ואומרים שהיא מלה מורכבת ושם נגזר מפעל כלומר שהוא מקים ומעורר הדברים והרוח שבגופו אבל הב"י ר"ס צ"ז כ' דלפי' הראשון גיהוק בלע"ז ריגולאד"ר ולפירוש שני דספיריזא"ר ע"כ ועיין פרק האשה דמסכת נדה ס"ס א':

אבל אם נפל מעליו לגמרי כ"כ בתוס':

דחשיב ליה הפסק. מצינו בתפלה דחשיב הפסק שלא בדיבור אלא בהתעסקות בלבד בפרק אין עומדין סי' י"ג ועוד תיפוק ליה בשהה בעלמא דלקמן סי' מ"ב:

כאן מלמטה. פירש רש"י מפיח בקול ונ"ל שר"ל דוקא ע"י שמפיח בקול שנתבייש מהשומעים והיינו דיש אומרים ניכר שהוא מכוער שהרי שומעים הקול ש"מ דמיירי במפיח בקול ומש"ה קאמר ת"ק דסימן רע לו שמתבייש ורע לו והוא סימן שג"כ רע לו מלמעלה אבל כשהפחה יוצאת ממנו בלא קול שאינו מתבייש אין זה סימן רע לו ומ"מ ודאי דאין חילוק בין יש שומעים ואין שומעים שכיון שההפחה היא בקול בדרך שיכול להתבייש בו הרי הוא הסימן של רע:

ה"ג מבליעו בטליתו ובטור העתיק כסותו וונ:ן בסיפא:

באפרקסותו. פירש רש"י סודר שבראשו ושני ראשין תלויין לפניו ע"כ ויש לפרש שהראשין התלויין יש בהן רוחב מה ואינן כחוטין בלבד ובזה מסולק קושיות תהר"י ז"ל שדוחק לומר שמבליע בחוטין התלויין מהכובע ומ"מ כמו שפירשו בשם רבינו האי גאון ז"ל דאפרקסותו הוא הבגד התחתון כו' כך מסיק רבינו בפרק ואלו מגלחין סימן צ' ומביא ראיה מהך דהכא:

כדי שיהא פיהו נקי. לי היה נראה לפרש שלא יוציא תפלתו מפיו מלא רוק אבל הב"י פי' מלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות תפלה כדי שלא יצטער בתפלה ונמצא טרוד וגם הר"י כתב שיותר טוב הוא שישב בנקיות משיהיה בקוצר רוח:

לשמאלו מותר. כתבו תלמידי הר"י ולכאורה נראה דלאו שמאלו של הקב"ה כדאמר (פרק הוציאו לו ומייתי ליה רבינו בפ' אין עומדין סי' כ"ג) גבי שלשה פסיעות ע"כ וכי תימא דקרא דקאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך משמע דימין חשיב טפי דמינה מייתי ר' שמעיה ראיה שנותן שלום לימין תחלה לסברת אביי ופירש"י הימין סובלת רבבה מזיקין נ"ל דאדרבה היא הנותנת שכיון שאמר הכתוב שהנופלים מימין הם יותר מהנופלים משמאל א"כ בימין נמצאו מזיקין יותר משצמצאים בשמאל וא"כ שמאל חשיבא טפי וקרא ה"ק האלף שהם משמאלך יפלו וכן הרבבה שהם מימינך והיינו טעמא שבימין יש יותר משיש בשמאל לפי שהימין הוא כנגד שמאליה דהקב"ה וכי יש ימין ושמאל לפניו אלא אלו המיימינים לזכות והמשמאילים לחובה נמצא דסטרא דשמאלא שמשם יוצאים המזיקים הם כנגד ימינו של אדם ולפיכך יש שם יותר משהם כנגד שמאלו ועל כרחנו אנו צריכים לפרש כן דלא תקשה על סברת רבה שמפרש לימין הקב"ה ונותן תחלה שלום לשמאל דידיה אבל מדברי הטור סימן צ"ז אינו נראה כן אלא דשמאלו דהכא ימינו ושמאלו ממש דידיה קאמר וכתב הב"י ששמע לתרץ דשאני מבג' פסיעות לפי שכשעומד בתפלה דמעולם לא ירדה שכינה למטה מי' חלקו כבוד לימין דידיה שאין השכינה כנגדו משא"כ כשפוסע לאחריו שמתרחק ממקום התפלה ועומד כנגד השכינה ע"כ ואני אומר שאף על פי שמצא חילוק בין עומד בתפלה לפוסע ממנה קרא קשיא דהתם גבי פסיעות נמי מייתי להך קרא ומפרש רבה דמיניה נשמע לשמאל דידיה תחלה ולכן נ"ל דכמה פנים לתורה ויש לפרש הכתוב בשני הפנים שכתבתי ושניהן אמת ובשתי בחינות הנאמרות והוא שכל שעומד בענין שהוא כנגד הקב"ה שנמצאו המזיקים דמסטרא דשמאלא דקב"ה כנגד ימין דידיה מקיים קרא הכי דהאלף שבשמאל יפלו וגם הרבבה שהם בימין שכנגד סטרא דשמאל גם המה יפלו ואם האדם עומד בענין שאין השכינה כנגדו אז יבתך שימין דידיה כנגד ימינו דקב"ה וכן שמאל דידיה כנגד שמאל דקב"ה מקיים קרא הכי דמן השמאל לא יפלו אלא אלף אבל מן הימין יפלו רבבה ולא שיש בימין יותר דאדרבה בשמאל יש יותר שהרי היא כנגד סטרא דשמאלא אבל לפי שהשמאל כנגד שמאל מצא מין את מינו ונאחזים ומסתבכים ולא יפלו כולם כאשר אם השמאל כנגד הימין שאין להם אחיזה בימין ואז כולם יחד יאבדו ויפלו ממנו אבל קשה מי הכריחו להטור לחלק ביניהם ולא הניח הכא כמו התם ונ"ל משום דהתם נמי אשכחן דאביי הוה יהיב שלום לימיניה ברישא אלא דרבה א"ל מי סברת כו' מ"מ שמעינן מסברת אביי שהסברא הפשוטה היא להחשיב ימין דידיה וא"כ הכא דלא מצינו לפרש דימינו ימין דקב"ה היא אמרינן דימין דידיה הוא וניחא השתא דהתם מייתי מעיקרא לקרא דמימינו אש דת ואילו הכא לא אלא דהתם מפקינן ממשמעות ימין ושמאל סתמא צריכא לקרא דמימינו אש דת ואלו הכא אה"נ דימין ושמאל היינו דידיה כמשמעותן של הדברים בפשוטן:

ריב"ל אומר הרוקק בבהכ"נ. וכן הוא בירושלמי דידן אבל תלמידי הר"י העתיקו הרוקק בבית המקדש וזה מסכים לגמרא דידן דבסוף פרק בתרא גרס אמר ריב"ל הרוקק בזמן הזה בהר הבית כו' וראיתי בב"י סי' צ' שכ' בשם הרשב"א דליתא לדריב"ל דהא אסיקנא בפרק הרואה שהוא מותר הרי שגם גירסת הרשב"א כגירסת רבינו בירושלמי וצ"ל דתרי אמוראי נינהו אליביה דריב"ל:

המהפלל אל ירוק כו'. וטעמא כדלעיל סוף סי' כ"ג לענין להשתין והלכך עד שילך פירש עד שישהה כי התם וכמ"ש בהג"ה וכן כתב הטור ס"ס צ"ב:

רוח הכוונה. פירוש רצון ומחשבת הכוונה:

וה"מ ביחיד כו'. זהו לשון הרי"ף שלא הביא הירושלמי ואע"פ שרבינו הביאו ואתמר ביה בהדיא אפ"ה כתב ללשון הרי"ף דמפרש מלתא בטעמא וא"נ דבגרסתו לא היתה אלא כמו שהועתק לפנינו ולא כמו שהעתקתיו אני וכן תהר"י ז"ל לא העתיקוהו אלא כמו שהועתק פה:

עד שיכלה הרוח מגופו שנודף כו'. לשון רש"י והטור העתיק שיכלה הריח:

ומתפלל. ה"ג ברי"ף ורש"י גורס כגי' בה"ג דלקמן:

מהלך לאחריו. לכאורה משמע דמש"ה אומר לאחריו מפני שצריך שיהו פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל ואם היה מהלך לפניו היה מניחו לאחוריו ודומה כמי שפוסק לגמרי שאין כוונתו לחזור לתפלתו כ"כ תהר"י ז"ל ולי היה נראה דלפניו ודאי לא דהא הוה כמו אותם ששלחו הזמורה אל אפם כנזכר ביחזקאל ומשום כך שנינו בפרק החליל הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה כו' ועיין בד"ח:

אומר רבון העולמים וכו'. והא דלעיל ר"ס כ"ג במים שותתין על ברכיו שממתין עד שיכלו המים ולא הצריכוהו לומר רבון העולמים כו' תירצו תהר"י דהתם כשמים שותתין לו על ברכיו אגלאי מלתא דפושע הוא מעיקרא דנצרך היה לנקביו מתחלה ולא בדק וברכה זו תקנוה לאונס דמש"ה אמרינן בה גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו להודיע שאנוס היה ואין היכולת בידו וכו' שזה אונס מצוי ואין אדם יכול ליזהר ממנו:

חלולים חלולים. עיין לשון הטור שאכתוב בפ' בתרא סימן כ"ב:

חרפה וכלמה כו'. גירסת הרי"ף:

וכתב בעל ה"ג וחוזר לתפלתו ומתפלל כך נ"ל דגרסינן וכן הוא בתהר"י ז"ל וכבר כתבתי לעיל דגירס' רש"י גם הוא חוזר לתפלתו ובגמ' דידן גרסינן בסיפא בהדיא ומתחיל ממקום שפסק ועי' בסי' דלקמן דאם שהה לגמור כולה חוזר לראש אלא דע"י הפחה לא שכיח:

שא"א לו לעמוד גרס בגמ' ולשון רבינו כהרי"ף:

במבואות המטונפות. הוא המקום שיש בה צואה ומי רגלים הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש:

ויניח ידו על פיו. וכן הגירסא ברי"ף:

ה"ג עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ופירשו תהר"י כלומר כיון שעושה הדבר בעבירה נמצא שלא יהיו החקים והמשפטים טובים ולא יחיה בהם:

רב אדא בר מתנה אמר כי דבר ה' בזה. וא"ת ריב"ל למה לא היה סובר כרב אדא והלא אמרו בפ' חלק כל האומר ד"ת במבואות המטונפות עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' והתם הוא לדברי הכל וי"ל דריב"ל ס"ל דודאי כשמתחיל לקרוא במבואות המטונפות עונשו גדול כל כך אבל הכא שהתחיל מתחלה במקום שלא היה שם טינוף אלא שאינו רוצה לפסוק היה סובר שאין העונש חמור כ"כ תהר"י:

ולמעלה כתבתי. בסי' כ"ג וע"ש ואע"ג דהך שהייה דהכא ע"י אונס היא וא"כ בתפלה לא פליג אדהכא והל"ל דלמעלה כתב דבק"ש ודכוותה נמי חוזר כששהה לגמור את כולה ע"י אונס מ"מ כיון שמלשון הרי"ף מבואר דלא שני ליה בין שהייה דבאונס לשהייה דבלא אונס וקאמר דלתפלה חוזר אהכי קאמר רבינו דאף לתפלה כו' וממילא נמי על הקורא לעיין שאר הדינים היאך כתובים למעלה במקומן:

או שהיו ידיו בבה"כ. וכן הני' בפרק א"ל הממונה דמייתי לקמן:

רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש. הקשה הראב"ד מ"מ הא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא ותירץ דכל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש וכדאמרינן לקמן צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום דזמנין דמגליא כשהוא מהלך והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא כשאינה מכוסה הא במכוסה משרי שרי דכתיב ושבת וכסית את צאתך ולקמן נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרוא ק"ש כנגדה מ"ט צואה בכיסוי תליא מילתא והא מכסיא כנ"ל עכ"ל ב"י סימן ע"ו:

או שהיו ידיו מטונפות ל"ג הכי בגמ' וכמ"ש לעיל אבל זו היא גירסת הרי"ף כדלקמן והוא ט"ס בכאן וגרס בבית הכסא:

ולא נהירא גי' זו דהיכי שרי ליה רב הונא כו'. והר"ר יונה כתב שהרמב"ם נזהר מזה וכתב היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבה"כ כלומר שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותה כאילו אין שם צואה כלל ואפ"ה אינו מתקבל דאם איתא דאיירי בענין זה למה היה אוסר רב חסדא מטעם כל עצמותי תאמרנה דכיון שהוא כ"כ מועט ויבש שאנו דנין אותה כאילו אין שם צואה כלל נמצא שכל עצמותיו נקיים ורב הונא נמי למה הוצרך להתיר מטעם כל הנשמה תהלל יה שאפי' בלא זה מותר כיון שאין בו ממשות עכ"ל אבל אני ראיתי בספר המלחמות שפי' הרמב"ן וז"ל גירסא זו נמצאת היא בספרי ספרד ופירושה לפי הנראה שהיו ידיו מטונפות מקנוח בית הכסא כגון שקנח באבנים מקורזלות של בית הכסא ואין בידו צואה אלא שהיא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה לפיכך אמרו בטעמיה דרב הונא כל הנשמה תהלל שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל ורב חסדא סבר כל עצמותי תאמרנה ואין היד הזו ראויה לומר שירה שדעתו של אדם אוננת ממנה וזה פירוש נאה עכ"ל:

מרחיק ד"א ממקום שכלה הריח. משום דכתיב והיה מחניך קדוש. לשון חנייה ולכל אדם יש ד"א לענין כמה דינים בשבת גיטין ומציאה ואם היה הריח רע בתוך ד' אמותיו לא היתה כל חנייתו קדוש כך פירש רמ"י ויפה פירש:

דפתח כנעול דמי. מחצר קטנה שנפרצה לגדולה דבפרק כל גגות (עירובין דף צ"ב) וכ"כ ב"י סימן ע"ט:

והו"ל כצואה בעששית. דלקמן סימן נ"א:

אע"פ שאין מריח כו'. פירוש שאין לו חוש הריח ונלמד מהירושלמי דלעיל וכ"כ הב"י סימן ע"ט ומלשון קצור ב"י נ"ל להגיה אפילו תותרן אע"פ כו':

וכן לתפלה כ"כ הרי"ף לקמן מייתי ליה רבינו בסימן נ"ו וכתבו תהר"י דתימה הוא למה הוצרך לומר וכן לתפלה שזה פשוט הוא דכיון שמרחיק לק"ש כ"ש לתפלה שהחמירו בה יותר משאר דברים:

לית הלכתא כו'. כדלקמן בסמוך:

ה"ג וצואת כלבים:

ה"ג בשם ר' הונא ובלבד באדומים. וכתב הב"י דהתוס' נסתפקו בפירושו והרשב"א כתב דנ"ל דתרנגולים אדומים קאמר דאי בצואה אדומה קאמר הול"ל ובלבד באדומה אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים אבל הר"ר יונה פירש דצואה אדומה קאמר שהיא מסרחת יותר מן האחרות וכך פסק בש"ע:

א"ר אבינא מתניתא אומרת כן גרסי' ואיזה ברייתא דידע בה ששנויה כך ולפ"ז כמה ירחיק כו' הוא פיסקא וקשה דהו"ל לבעל הגמ' לעשות הפיסקא ממי משרה דתנינן ולפרש עלה דתפתר בשל כובסין לכן נראה לפרש דמתניתא מתניתין קאמר ומייתי לה ראיה על הרחקת הד' אמות ואיידי דמייתי לה מפרשה נמי:

תפתר במשרה של כובסין. ואע"פ שאינה מסרחת מ"מ דבר מאוס הוא ומשום כך מרחיקים וא"ל ר' מני להקשות על דבריו מדקתני לה גבי מים הרעים משמע דדכותיה הוא דהיינו סרוחים ולפיכך אין בכלל מי משרה אלא ששורין בו פשתן או קנבוס והם מסריחים וכדפרישית וכן פסק בטור סימן פ"ו:

דא"צ להרחיק מצואת בהמה כו'. ואע"ג דקתני נמי של חזיר ומין בהמה הוא כדתנן בספ"ח דכלאים מ"מ מדבגמ' דידן תניא דדוקא שיש בהן עורות לא חש לה וכ"כ הב"י:

לפי שהיו רגילין. ובדברי תלמידי הר"י מגדלין:

אביי אמר מותר לקרות ק"ש כנגדה. דתניא הטמא (מצורע דגלי ביה רחמנא ישיבה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו טמא ועומד נמי כיושב דמי דקביע) עומד תחת האילן והטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור ואם עמד טמא ורבא אמר לך התם בקביעותא תליא מלתא דכתיב בדד ישב מחוץ למתנה מושבו הכא והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא:

והלכתא כרבא. וכ"כ הרי"ף ואין להקשות על הפוסק שאינו סומך על הכלל דכל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם:

אע"ג דסליק ואתי מנהרא. כלומר שאין הרחיצה מועילה לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי תהר"י:

ה"ג וכדרבי יונתן דרבי יונתן רמי כתיב ויתד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ וכתיב:

נ"ל דה"ג והכי קים לן אבל במי רגלים. וכלומר דבמימי רגלים קים לן לקולא:

דהיינו טופח להטפיח. פירוש טופח כדי להטפיח כגון שאם מניח ידו עליהם תעלה בה לחות שאם יניחנה על דבר אחר מקבל ממנה לחות טור סימן פ"ב:

כת"ק דר"י. בגמ' תניא נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים רי"א כל זמן שמטפיחין ומסקינן עלה דכ"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי והכא בטופת ע"מ להטפיח איכא בינייהו ופי' רש"י ת"ק בעי ע"מ להטפיח ור"י מחמיר ע"כ:

משום דלבו רואה את הערוה. ומאי דלא אמר משום דעיניו רואות מפני שכיון שהגוף עומד בתוך המים המים עצמם הם חציצה בין עיניו והערוה ואע"פ שהם צלולים אבל הלב כשעומד בתוך המים עם הערוה אסור ועיין לעיל סימן ל"ו:

והלכתא נוגע אסור. וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידיו. תוספות:

אע"פ שהוא כנגדו כו'. וז"ל תהר"י אלא מפני שהעקב עומד כנגד הערוה והוצרך להשמיענו דלא חיישינן לראיית העקב ולא משום אבר כמו שאנו תוששין בראיית הלב ולפיכך נקט עקבו ע"כ ועי"ל דלהכי נקט עקבו דאיכא תרתי לריעותא דרואה וגם הוא כנגדו ממש וז"ל הטור סימן ע"ד אפילו עקבו שמכוין כנגדה וכן הוא בקצור:

ורבי אבא. בירושלמי דידן גרס ר' יעקב בר זבדא:

שהסנדל נוגע בצואה. שבגומא וכ"ש אי בשל עלמא:

דקורא ק"ש לרואה כו'. פירוש דיכול לקרות ק"ש מי שהוא רואה כו' וז"ל תהר"י וזו אינה ראיה דהתם אע"פ שישן עמהם בטלית אחד אינו רואה את הערוה ומה טעם הוא לדמותו לראיית הערוה:

קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך וגו'. לא הפסיד ולפ"ז יש להגיה ג"כ דאין:

ול"ש בכלי ול"ש בקרקע. מדנפשיה כתב כן ומדלא חילקו בהו בגמ' ועי' בסי' דלקמן:

ואפילו. הטיל בהם מים רבים לא מהני. דסיפא דהך ברייתא קתני ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים ש"מ דברישא בגרף ועביט לא מהני:

אם ה"ה בעביט. גרסינן ונראה דה"ה נמי בגרף וכן מבואר בדברי הפוסקים:

פחות מג' כלבוד דמי. בגמרא גרס פשיטא לי ואע"ג דרבינו ל"ג מ"מ ל"ג נמי או לא וא"כ סתמו כפירושו דפשיטא ליה:

א"ל אביי שפיר עבדת. יש לי להוכיח מכאן דאביי תלמיד חבר דרב יוסף הוה כדדייק הגמרא בפרק דלקמן (ברכות דף כ"ז) רבי ירמיה בר אבא תלמיד חבר דרב הוה מדקא"ל רבי ירמיה בר אבא לרב מי בדלת ולא אמר מי בדיל מר וכיוצא בזה יש לדקדק דר"נ בר יצחק תלמיד חבר לרבא הוה מפרק אלו טריפות (חולין דף מ"ט) וכמ"ש בס"ד בפ' המפקיד סי' י':

רש"י פירש דהך בעיא קאי אמונחים תחת המטה. דאפילו רשב"א המחמיר מודה בהא דמהני והכי קא מיבעיא ליה לרב יוסף פחות מג' כלבוד דמי וחשבינן ליה כמכוסה דאילו היה עומד מכוסה בעצים ובכלים היה מותר והשתא נמי מותר מג' ועד עשרה מאי דיינינן ליה כמכוסה כיון שאין בה גובה עשרה או אמרי' דכיון דיוצא מתורת לבוד לא דיינינן ליה כמכוסה י' לא קא מיבעיא לי דכיון שגבוה כל כך ודאי אינה כסוי למה שעומד בקרקע וא"ל אביי שפיר עבדת דלא מיבעיא לך י' רשות אחריתא היא כלו' כיון שגבוה י' כבר נעשה משם ולמעלה רשות בפני עצמה ומה שלמטה רשות בפני עצמו ואין זה הרשות נעשה כסוי למה שברשות אחר תהר"י ז"ל:

מג' ועד י' קא מיבעיא לי גרס והכי קא מיבעיא לי מי אמרי' כבר יצא מתורת לבוד ומפסקת או דילמא כיון שאין שם גבוה י' לא דיינינן ליה מחיצה ולא הויא הפסקה י' לא קא מיבעיא לי דודאי מחיצה היא ופי' הגאון ז"ל מפני שמנהגם היה שהמטות שלהם כולם סתומות וכיון שלא היה אדם יכול לראותן כשיש בגובה המטה שיעור מחיצה מותר ואין זה נראה למורי הרב נר"ו דאם איתא דמיירי במטה סתומה אמאי הוה צריך רב יוסף למימר י' לא מיבעיא לי ואביי נמי אמאי איצטריך למימר שפיר עבדת דלא איבעיא לך שזה פשוט הוא די' מחיצה הוי דתניא בהדיא ואם היה שם מקום גבוה י' או נמוך י' יושב בצדו וקורא ומי לא ידע בכל אלה די' הוי מחיצה ואפשר לתרץ לדבריו ולומר דמפני דאין ברוחב המטה ד"א הוצרך לומר כן שאם לא אמר כן שמא היינו אומרים דמשום מחניך קדוש אסור אפי' במחיצת י' ומש"ה אמר י' לא מיבעיא לי שאע"פ שעומד בתוך ד"א המחיצה מפסקת כיון שיש בגבהה י' ולא קרינן ביה מחניך אבל נראה דוחק לפרש כן ונראה למורי הרב נר"ו דאפי' במטה שאינה סתומה מיירי ומש"ה הוצרך לומר י' לא קא מיבעיא לי לאשמעי' שאע"פ שאפשר לראותה אפ"ה כיון שיש בגובה המטה עשרה לית לן בה תהר"י ז"ל:

ואיהו סבר דהלכה כת"ק. והב"י כתב דנ"ל דאפי' אי הוה ס"ל הלכה כרשב"ג לא הוצרך לכתוב בעיא זו משום דהוה מפרש כפי' הגאון וכפי מה שפי' הר"ר יונה (דמיירי במטה סתומה) דהשתא כיון דמג' ועד י' לא איפשיטא ולחומרא מחיצת י' פשיטא לן דהוי הפסק ופחות מי' לא חשיבא חתיצה ולא איצטריך לאשמעי' ע"כ אבל אי הוה מפרש כפירוש רש"י הו"ל להשמיענו דלא חשיב כסוי אפילו כשאינה גבוהה י' דלא פשיט לן כולי האי כמו שפשוט לן לענין חציצה דלא תשיב מחיצה בפחות מי' אבל לענין דפחות מג' חשיב כסוי לא הוה צריך להשמיענו ג"כ שזה ג"כ פשוט דכל פחות מג' כלבוד דמי וכמו שתמה הב"י עצמו על הקצור שאוסר בשם הרי"ף אף בפחות מג' לענין שלא יחשב כסוי והא קי"ל כל פחות מג' כלבוד דמי ואיכא למימר דליכא מאן דפליג דשרי ע"כ ול"נ דליכא ספיקא כלל דהא רבא פסק בהדיא דפחות מג' כלבוד לענין בעיא דרב יוסף ואי נמי נפרש דבעיא אליביה דרשב"ג לענין מחיצה ודאי דכ"ש הוא לענין כסוי דהרי רשב"א המחמיר ואוסר במחיצה מודה בכסוי וכך מסיק הטור בשם הראב"ד ועיין מ"ש בקצור בס"ד הא קמן דא"א שיחלוק הרי"ף ויאסור משום כסוי כשהוא בפחות מג' וא"כ משום כך לא הו"ל לרי"ף לפ' אלא משום ביותר מג' ועד י' ועוד נ"ל דאף אם יפרש הרי"ף (כרשב"ג) [כרש"י] לא הו"ל לפרש דכיון דבפחות מג' מסתמא שרי הה"נ כשלא פירש ההיתר ביתר מכאן נמי סתמו כפירושו דלא שרי והב"י לא הוצרך לומר זה דלא אתא אלא על דברי רבינו שכתב שהרי"ף מפרש אדרשב"ג ולא ס"ל דהלכה כמותו מש"ה קאמר דאפילו הלכה כמותו ומפרש כדבריו לא הוצרך לפרש אבל הה"נ דאפשר דסבר כפירש"י ולא הוצרך לפרש ג"כ וזה נ"ל יותר שכן דעת הב"י מדלא פירש ג"כ בש"ע שלו וכמ"ש בד"מ:

וה"מ היכא דאין לו כו'. הן דברי הרי"ף ופי' רבינו והא דקתני כו' וכ"פ תהר"י:

וכן לתפלה. הרי"ף ותמהו עליו תהר"י למאי צריכא למימר כמ"ש לשונם בסי' מ"ו:

ה"ג ברי"ף לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויקרא ק"ש ויתפלל ואע"פ שאין בו צואה דאר"י בר חנינא:

אבל חדש כו'. ע' בס"ס דלקמן:

כמה דאתמר. כן ל' הרי"ף אבל בגמרא דמתרגמינן אלהא מהימנא וכך העתיק רבינו שם וכתבו התוס' תימה דשלום נמי מתרגמינן דעביד ליה שלמא ויש לומר דהתם קראו שלום על שם שהוא עושה שלום דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה' שלום ה' העושה לו שלום א"כ הוה ליה למימר ה' שלומו:

ולא איפשיטא. דאמרינן בגמ' דשאני ממרחץ דבית הכסא מאוס פי' רש"י ושם מגונה עליו משום הכי מספקא ליה בהזמנתו:

אלא בבית הכסא ישן עצמו. או כל דבר של טינוף עצמו וכן כתוב בנימוקי תהר"י ז"ל וכן נ"ל לגרוס כך בדברי רבינו ז"ל:

ומבעיא ליה גרס וכן הוא בנימוקי תלמידי הר"י:

צריכין טבילה. פירש"י לדברי תורה ולהתפלל כתקנת עזרא שהתקין לבעלי קריין בלבד כדאמרי' בפירקין דף כ"ב כתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגמ' ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים ופירש"י מכאן אמרו כל הטמאים מותרים בתורה שאף הם יכולים להיות באימה וברתת אבל בעלי קריין אינן אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת ובועלי נדות אם טבלו לקריין לד"ת הטבילה אינה עולה להם לטהרם מטומאת בא על נדה שהיא ז' ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כדתנן במתני' מי שראה קרי ונדה כו' צריכין טבילה ע"כ. ואני תמה על הכ"מ שבסוף הלכות ק"ש כתב טעמא דכל הטמאים מותרים מהא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין ד"ת מקבלים טומאה שנא' הלא כה דברי כאש כו' ואיהו אפי' לבעל קרי מתיר כדמסיק באותה ברייתא וכתבה רבינו לעיל בסי' כ"א והרמב"ם שם ג"כ אפקה לענין בעלי קריין אבל לענין שאר הטמאים ודאי דלא צריכה אלא מכיון שיכולים ללמוד ברתת ובזיע כיום שניתנה בחורב אין לאסור עליהן ומעתה נמי אין מקום להקושיא שמקשה הכ"מ וכן רמ"י שנמשך אחריו בטעמא דכל הטמאים כו' דמ"ש ממקום הטנופת שצריך להרחיק דהא ודאי דאין עניניהם דומים כלל שאם התורה אמרה והיה מחניך קדוש וכסית את צאתך ולא יראה בך וגו' לא מפני זה תצטרך ג"כ לאסור למי שנטמא בטומאה שהפרישתה התורה משום זה לענין מקדש וקדשיו וגם מ"ש רש"י דטעמא דתקנת עזרא שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים אע"פ שכ"כ גם הרמב"ם פ"ד מהלכות תפלה לא אתמר בגמרא לעיקר טעמו אלא גבי הא דאמרינן דנחום ור"ע לחשו ולא רצו לשנות לתלמידיהם דבעל קרי שנתנו עליו ט' קבין דטהור וקאמר טעמא שלא יהיו ת"ח כו' אבל עיקר טעמא הוי משום יום אשר עמדת וגו' אלא דמש"ה בנתינת ט' קבין תסגי ליה דלמה לא שמכיון שצריך רחיצה יהיה נזהר מטומאת קרי אבל כדי שלא יהיו ת"ח כו' לא פרסמו הדבר אלא בלחישה:

ורבי יהודה פוטר. מסקינן בגמ' דאפי' בעל קרי שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא אפ"ה פוטרו כיון שאין הטבילה מועלת לו: