מעדני יום טוב על ברכות · הטקסט

ר"ש אומר גם בפרק ואלו מגלחין כתב כן אבל בגמרא ר' אומר וכן נראה מדמותיב לקמן מן רבי ובדף צ"ט ע"ב גרס ר' שמעון אומר:

יום קבורה. אע"פ שאינו אלא יום הקבורה בלבד שלא נקבר ביום המיתה ממש כגון ששהו אותו שני ימים או שלשם תלמידי הר"י ז"ל:

אלא אהאי קרא דכתיב והפכתי וגו'. דהכי איתא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ') מנין לאבילות שבעה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג וכו' וא"ת ואמאי לא דרשינן מויעש תירצו התוס' שם דהתם קודם קבורה היה ובירושלמי משני דאין למדין מקודם מתן תורה והתם בירושלמי מייתי קראי טובא ע"כ ולפי שהוא גמרא ערוכה הך דרשה דוהפכתי וגו' תרתי בלבי למצוא ישוב להני רבוואתא דדרשי דרשה אחריתי מויעש ומצאתי און להם לומר דמלימוד דחגיכם לא שמעינן אלא איסור מלאכם וכך פירשו התוספות בעצמם שם דף י"ד וכתבו ג"כ רבינו שם סימן כ' דהא דאמרינן בר"פ דהתם לא מיבעיא ימי אבלות דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל ע"כ:

ודחי עשה דיתיד. ופי' רש"י דכתיב אבל יחיד עשי לך לדברי הרי"ף דלקמן לא זו עשה דמן התורה שזו מדברי קבלה אבל הרמב"ם במנין המצות מ"ע ל"ז כתב שהכהנים מצווים להטמא ולהתאבל כו' שנאמר לה יטמא וממילא ישראל נמי:

ואפי' למ"ד כו'. והוא דוחק לפרש סתמא דגמרא דלא כהלכתא ולקמן מתרץ רבינו בענין אחר ובאלו מגלחין כתב לדברי הראב"ד בזה ודחה אותם:

ולדעת מקצת הגאונים דאבילות יום ראשון כו'. וכן לשונו בפ' ואלו מגלחין ולגאונים דלעיל כל שבעה מדאורייתא וצ"ע:

אבל התוספות כתבו כו'. בפ' ואלו מגלחין סי' ע"ד כתב שאין לזוז מדבריהם ועי' בדברי חמודות:

והאסור בזה. באנינות אסור בבשר ויין ואינך דלקמן מותר בזה באבילות ואסור באבילות נעילת הסנדל מותר בזה באנינות:

אלא ודאי כל שבעת ימי האבילות כו'. ובואלו מגלחין וכן בפ"ק דכתובות מתרץ לה דרי"ף דוקא יום המיתה וקבורה קאמר ע"ש:

בבכורות פ"ח דף מ"ט כל ל' יום באדם כו' ואבעי לן יום ל' כו' וכ"פ תלמידי הר"י ז"ל ולא נמצא כלל בגמרא שלנו לא מינה ולא מקצתה (והא דכל ל' בפרק ר"א דמילה איתא ועיין בפ' אלו מגלחין בדברי רבינו סי' פ') ולא עוד אלא ששנינו שם במשנה מת ביום ל' כיום שלפניו ר' עקיבא אומר אם נתן כו' דמספקא ליה כדאיתא בגמ' ועלה איתמר א"ר אשי הכל מודים לענין אבילות יום ל' כיום שלפניו ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל וכך העתיק דבינו שם והיה עולה בדעתי דשגגה יצתה מלפני השליטים ממאי דאבעיא לן בפ' מי שמת גבי סריס אי לפני זמן וכו' אך גם שם מסיק סי' ל"ה דתוך זמן כלפני זמן וצ"ע ועי' לקמן:

ואע"פ שאינו אלא מדרבנן כו'. לעיל תירץ בענין אחר בשם הרי"ף:

קרו ליה עשה. משום דאסמכינהו אקרא כ"כ רבינו באלו מגלחין ועיין עוד שם:

ובהדיא מוכיח גרסינן ורצונו לומר שם בגמ' דאמרי' עלה א"ר יוחנן ד"ת אפי' עשה אין בו שנא' ויעמוד יהושפט וגו' נוכח החצר החדשה ומפרש שחידשו בזה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוים ולפי שהוא בהדיא התם לכך הגהתי שצ"ל מוכיח ביו"ד וכלומר שהגמרא מוכיח כן בהדיא התם ואי נמי גרס מוכח אין קפידא כולי האי שכן נמצא בהרבה מקומות לרבינו ז"ל שכתב מוכח והוא בהדיא ואני תמיה על לשון רבינו דבפרק אלו מגלחין וכן על לשון תלמידי הר"י ז"ל שבכאן שכתבו דמוכח במסכת סוטה ולמה להם להביא ממרחק לחמם והוא בזה הפרק ג' דזבחים בעצמו ולא עוד אלא שדקדקתי בכל מסכת סוטה ולא מצאתי דבר וזו הסוגיא דזבחים איתא נמי בפסחים פרק האשם דף צ"ב ובפ"ק דיבמות דף ז' ובפ"ק דהוריות דף ה' איתא נמי להא דויעמוד יהושפט וגו' שחידשו בה כו' אבל בסוטה לא ראיתי כלום מכל זה והנה קרה לנו בכאן שינוי סוגיא מרבינו ומתלמידי הר"י כאחד כמו שקרה לנו למעלה גם בין שניהם בענין האבעיא דלפני יום כו':

דלית ביה אלא אסורא דרבנן. עי' בפרק ואלו מגלחין שכתב רבינו ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר כו':

ה"ג אלא ביום המיתה דיש איסור דאורייתא במה שאסרה תורה לאונן לא רצה להקל וכ"כ רבינו בפ' ואלו מגלחין:

דגנאי הוא. כלומר לא משום שיש ספק דאורייתא:

כיון דמצד אחד יש לו אחים. וז"ל בואלו מגלחין כיון דממ"נ מצד אחד הם קרובים:

ובמקום איסטניס כו'. פיסקא מלישנא דגמרא:

מי שיש לו חטטין. שאין בו סכנה אלא צער וכ"כ תלמידי הר"ר יונה:

אלא כשאין בו סכנה. לשון רבינו הוא וכלומר שאפי' רפואה אינו צריך רק להסיר צערו וכדמסיק ודלא כמו שפיר"ח כו' דכיון דלרפואה כו' ועיין לקמן בסמוך:

ולא כל דאמר כו'. הם דברי רבינו חננאל ובטי"ד סימן שפ"א כתב בשם רבינו האי ומסיים בה אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ולא בעי שיאמרו בקיאים ומ"מ כתב עליו בשם הרמב"ן וז"ל מ"ש לא כל מי שיאמר איסטניס אני יפה כיון אבל מ"ש שאם אינו רוחץ בא לידי סכנה לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש ע"כ:

כי ישר היה. ובגמ' ורי"ף כשר היה:

ואין קורין אבות כו'. פירש"י אבות ישראל כו' לאפוקי שבטים ע"כ ובגמ' מסקינן דעד הכא חשיבי טפי לא והיינו לקראן אבות ולא לענין מולידים שזהו מותר לכל כמו שמצינו בריש פ' הרואה שאומר ברוך שעשה נסים לאבותינו כו' על כל מקומות שנעשו בו נסים לישראל לא בלבד לאבות השלשה אלו כדמפרש התם בגמרא אלא כדפרישית שלא אמרו בכאן אין קורין אלא כשאמר בדרך חשיבות לאחשבינהו שהם מקור מחצב שלנו ובמסכת שמחות ספ"ק שנינו אין קורין לאבות אבינו כו':

חתן אם רוצה. דף ט"ז ע"ב:

וכן הלכתא. עי' בפרק מקום שנהגו סימן ז' גם שם בתו' י"ט: 0הדרן עלך היה קורא @00פרק שלישי

פטור מק"ש וכו' ומכל מצות האמורות בתורה. וכיוצא בזה תניא בפ"ב החופר כוך וכו' וכתבו שם התוספות וא"ת וכי ק"ש לא היה בכלל מצות האמורות בתורה וי"ל דאי לא תנא בהדיא ק"ש הו"א דוקא הני דלית להו קביעות זמן אבל ק"ש דקביע לה זמן לא הואיל וזמן עובר קמ"ל ע"כ ותלמידי הר"י ז"ל ל"ג ומכל מצות כו' וכתבו דתנא אלו ג' לרבותא שהם חמורות שיש בהן קבלת עול מלכות שמים וכ"ש בכל שאר המצות שאינן חמורות כ"כ ולפיכך אמר תפלה ותפילין עם ק"ש מפני שקבלת עול מלכות שמים שלימה היא עם התפילין כדאמרינן לעיל (פ"ב סימן י') וגם צריך להתפלל עמהם ע"כ וזה עולה גם כן לגירסתנו דצריכה להני משום שהם חמורות:

ואינו אוכל בשר כו'. וא"ת למה השתא אסרו אותו ולאחר הקבורה שחל עיקר אבילות ואסור בנעילת הסנדל מותר י"ל שהטעם שאסרו אותו קודם קבורה מפני שאם יבא לאכול בשר ולשתות יין ימשך אחר תענוגיו ויתעצל בקבורת המת ומפני זה הטעם נמי לא אסרו לו נעילת הסנדל שאם ילך יחף לא יוכל ללכת לכאן ולכאן ולהשתדל בקבורתו תלמידי הר"י ז"ל:

ואינו מזמן לברך ברכת המזון. וכן לשון רש"י וקצת קשה למה תני לשון מזמן שהוא ברכת נברך בלבד אבל נמצא עוד בפ' שלשה שאכלו דקתני זימון והכוונה ברכת המזון:

קמ"ל דלא צריך. נ"ל דלרש"י נקט בהאי לישנא:

נמי אסור. וכן היא גי' תהר"י ז"ל אבל בגמרא שלפנינו גרס פטור וכן נראה שהיא גירסת התוספות מדלא מוכיחים אלא מן הירושלמי:

אפ"ה אסור עי' מה שאכתוב לקמן בזה בס"ד וא"ת ואמאי לא הביא ראיה מהא דירושלמי דלקמן סימן ב' דאתמר עליה דהכא שאם עושהו נקרא הדיוט נ"ל דלקמן דמה שנקרא הדיוט אינו כמו מה שנאסר דאם עבר ועשה עבר על דברי חכמים ונקרא עבריין:

והיה יכול לכוין בפסוק הראשון. כר"מ דהלכתא כוותיה פ' דלעיל סימן ג':

שאסור להתפלל. וכל דכוותה וכן משמע בירושלמי וכו' תניא אם רצה כו' וכ"כ תהר"י ומסיימי הכי הנה נראה בפירוש דמשום כבודו של מת אינו רשאי להחמיר על עצמו ע"כ כלומר ואע"ג דלא פשיטא מ"מ מאחר שנסתפקו דדילמא הוה טעמא משום כבודו ואי הכי הוה טעמא אינו רשאי כו' ונ"ל דמתני' סתמא קתני ולא פירשה דדוקא בשאין לו מי שישא משאו שמעינן דמתני' אפי' יש לו כו' וטעמא משום כבודו וא"כ אינו רשאי וכו' ועיין מה שאכתוב בד"ח. וא"ת ותפשוט לן האבעיא דבירושלמי זה מירושלמי דלעיל שאין עונה אמן והרי כמי שיש לו מי שישא משאו דמי שאינו מתבטל בעניית אמן וא"כ טעמא משום כבודו ונ"ל דלא מצי למפשט כלל דמצינו לפרושי נמי לברייתא דהתם לא קאמר אלא שאינו עונה אמן כלומר שאין צריך לענות אבל אם רצה להחמיר אה"נ דרשאי ומ"מ לעיל דייק שפיר מינה לסתור דעת הי"א שחולקים על רש"י שאומר דלעולם אם ירצה רשאי ואינהו סברי שאם אין לו מי שיעסוק דאינו רשאי וא"כ לסברתם ודאי הא דקתני אינו עונה אמן אסור קאמר דהא קתני אינו מברך ולברך צריך שהייה והוי כמי שאין לו עוסקים ולסברתם אסור לברך וא"כ הא דקתני אינו עונה אמן נמי אסור קאמר והא אינו מתבטל כו' א"כ אין חילוק בין אין לו עוסקים כו' ובין יש לו כו':

והתניא פטור מנטילת לולב. תימה מאי מקשה מתני' נמי קתני פטור מק"ש וכו' ואפי' הכי נסתפק אם רצה כו' אי הוה טעמא משום כבודו כו':

תפתר בחול. פי' בחול המועד:

אית לך למימר כו'. בתמיה:

ולאו דסבירא ליה כו'. מלתא באנפי נפשה היא:

אלא מייתי ראיה מבשבת. דהכי קאמר התם מכיון שהוא זקוק להביא כו' כיון דתנינן מחשיכין על התחום כו' ושנויה היא לענין שבת בפ' כ"ג ממסכת שבת:

שמותר להתעסק בו כו'. כלומר דבלאו הכי מותר להתעסק בו כו' ק"ו שמותר להחשיך להביא כו':

דיכול להחשיך גרס. ומיהו בפ' ואלו מגלחין כתב סברא דנפשיה דדוקא כשהוא מחשיך וכן פסק התם דביו"ט ראשון כשעוסק ע"י נכרי ויו"ט שני שווינהו כחול:

וכן אמרו על הרמב"ם בנימוקי תהר"י ז"ל כתוב הרמב"ן:

והר"ר מאיר דנורנבערג. בטור י"ד סימן שמ"א כתב דרוטנבורג:

ולא הבדיל במ"ש. לפי שאינו רשאי:

שמותר לאכול. פירוש במוצאי שבת עד שיקבר המת:

שיוכלו להתפלל. שכיון שעדיין זמן חיוב התפלה הוא נמצא שמתחייב באותה שעה:

נ"ל דה"ג כל יום המחרת וכל השבת ועיין בפ' ערבי פסחים סי' ג':

וצריך למחר לחזור ולברך ולהבדיל. ואע"פ שדין אונן לענין אכילת קדשים אינו בטל כל היום כבר כ' הסמ"ג דאעפ"כ נהגו העם לבטל האנינות משנקבר המת אפי' נקבר ביום המיתה ע"כ ומנהג כזה ודאי עוקר הלכה דמדרבנן בעלמא וגם הטעמים שמפני כן גזרו על האונן בכל אלו דברים האמורים לא שייכי לאחר קבורה גם לישנא דמתני' שמוטל לפניו ולישנא דגמ' כל זמן שמוטל עליו לקברו ומפני כן קשה בעיני שתלה זה במנהג דנ"ל שמן הדין הוא ועי' מ"ש בשם הא"ז בד"ח סעיף י':

לחזור לברך ולהבדיל. כלומר לברך על היין ולהבדיל והיינו דמסיים מיהו אינו מברך על הבשמים וכו' ועי' סי' כ"ב:

מיהו אינו מברך על הבשמים כו'. לפי שאינו צריך לחזור אחריהם אפי' במוצאי שבת כדכתב רבינו בפ"ח סוף סי' ג' ומאותם הטעמים ג"כ לא שייך לברך עליהם כ"א במו"ש דוקא:

הגיד לי. הר"ז גרס:

ודמי לגמרי להאי דחגר כו'. ויש לדחות דלא דמי לפי שי"ל שחיוב הבדלה אינו דוקא במוצאי שבת אלא כל יום הראשון או השלשה ימים הראשונים או כל השבת כולה אלא שמצותה להקדימה בכניסת ימי החול אבל זמנה נמשך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועי' בסוף מ"ק ובסוף תענית גם עי' בפ' שלשה שאכלו ס"ס ל"ג:

ובה"ג כ' דהלכה כת"ק. ודאמרי' בפ"ק דכתובות ומייתי לה נמי בס"פ דלעיל מת אביו של חתן כו' דבועל כו' היינו דאיסורא דהכא משום חומרא בעלמא דמחזי קלות ראש לשמש מטתו בעת כזאת שמתו מוטל לפניו לכך התירו לו לבעול בעילת מצוה כמ"ש תהר"י ז"ל:

משום דאכתי לא חל אבילות עליה. והוי אונן ואע"פ שלא מצינו איסור תשמיש המטה לאונן מן התורה מ"מ הואיל ושם אנינות מדאורייתא החמירו כו' וכעין שכתב רבינו בס"פ דלעיל בענין ר"ג שרחץ בלילה ולא ביום האנינות:

הוה פסק כוותיה. ועיין בפ' כיצד מברכין סי' כ"ג:

כל זמן שמוטל עליו לקוברו. כבר כתבתי לעיל דלאחר קבורה תו לא חלו עליה דיני אנינות הללו דמדרבנן ע"ש:

מעשה באחד שתפסו המושל כו'. ובפ' אלו מגלחין סי' ק"ג מייתי עליה עוד מעשה שאירע במגענצא שנהרג אחד בדרך וכו':

כגון בהרוגי ביתר. לא ידעתי מנא ליה דשם נתאבלו שלא אמרו כלום מענין האבלות כשספרו המאורע בפרק הניזקין:

אולי יתרצה המושל ליתנו לקבורה. החלוק בין זה המעשה להרוגי ביתר אין הטעם מבואר בדברי רבינו אבל מדברי הרמב"ן הוא מתבאר שכתב שבאותו מעשה לא נתנו המושל לקברו לפי שהיה רוצה עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת ואפילו היה ספוק בידם לעשות אסור לפדותו בכל אותו ממון מפני תיקון העולם דכיון דבממון תלוי הדבר אפשר שאחר כך יתפייס בדמים מועטים ומפני כך לא חל עליהם אבילות אבל הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון לא היתה עשויה ליבטל ומפני כך חל עליהם אבילות מיד. ב"י סימן שמ"א:

כיון שאינם יכולים להתעסק בקבורה. וכיון שאין קוברין אותו לא חיישי' שיתעצלו בכבודו ואע"פ שלא נתיאשו מלבקש להתפשר עם השלטון בכל יום אפי' הכי אין זה נקרא טרדא וחייבין במצות ומביא ראיה מדאמרינן במ"ק מת שדעתו לפנותו כו'. תלמידי הר"י ז"ל:

פסק האנינות. ואע"פ שלא נקבר עדיין קבורה שיתחייב עליה אבילות אפ"ה אוכל בשר ושותה יין בינתים שאם אין כוונתו להוציאו משם מקברו עד זמן ארוך לא יניח מלאכול בשר ולשתות יין תלמידי הר"י ז"ל. ועיין מ"ש בזה בפרק ואלו מגלחין סימן ק"ב:

דמשנמסר המת לרבים. פי' הרמב"ן נמסר לרבים ולכתפים שהיו חבורות בעיר מזומנים על הקבורה וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרין אותו לאותן חבורות ע"מ שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים הלכך אוכל בבית אחר כו' ואוכל בשר ושותה יין מעתה אע"פ שהמת בביתו:

נ"ל דה"ג לא ינהוג האנינות אלא בבנים וכה"ג כתב בפרק ואלו מגלחין וז"ל דא"כ אחי המת יאכלו בשר וישתו יין כיון דבניו יורשין ממונו חייבים בקבורתו ע"כ א"נ יש להגיה לא בבניה לא באביה ולא באחיה:

המשמר את המת כו' פטור כו'. ואע"פ שהוא יכול לקיים מצות בעודו משמר פטור מפני שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר כ"כ הר"ן בפרק הישן ועי' בד"ח:

אלא אורחא דמילתא נקט. ולא קאמר טעמא דבלאו הכי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה וכמ"ש תלמידי הר"י ז"ל לפי שרבינו סובר דלא אמרו שאינו רשאי לאמרן על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו שרי כמ"ש הטור א"ח בשמו בסימן מ"ט ואני תמה על תלמידי הר"י דבפ"ק גבי לא הפסיד כאדם שקורא בתורה כתבו גם כן להיתר שכל פסוק שניתן למצוה או לחובה לאמרו על פה כמו נשיאת כפים ופרשת קרבנות יכול לאומרו כמה פעמים שירצה אפי' בשעה שאין בו מצוה כלל ואין בזה משום דברים שבכתב וכו' והיאך סתמו וכתבו בכאן דמש"ה נקט ס"ת לפי שא"א לקריאת פסוקים של תורה אלא בספר דדברים שבכתב וכו' ומ"מ כתבתי לעיל בפ"ק דאותן הדברים שכתב שם אין להם הכרח מאותו המשנה:

ובשאר מצות כיוצא בהן גרס וכן הלכה בתהר"י:

אבל טליתות כו' אלא לקיים מצות ציצית. קשה דמדהתחיל לתלות החילוק שבזמנם שהוא מה שהיו לכל בגדיהם כו' א"כ הוה ליה לסיים אבל אנו שאין לובשין אלא טלית אחד לשם מצוה יכול להסיר אותו הטלית ולשון תלמידי הר"י ז"ל מיהו אפשר לומר דדוקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן שהיו הולכים כל היום מלובשים בטליתות כגון זה כו' אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים המצוה של ציצית בלבד כדי שלא תשתכח תורת ציצית יש לו וכו' ע"כ. ולכן היה נראה בעיני דחסורי מחסרא בדברי רבינו דרישא לא סיפיה וסיפיה לא רישא והרי הם שני תירוצים והתירוץ הראשון סיומיה אבל אנו שאין לובשין אלא טלית א' יכול להסיר אותו והדר קאמר תירוץ אחר והוא התירוץ שכתבו תלמידי הר"י ז"ל ורישיה א"נ בימיהם הטילו הציצית במלבוש שלובש לעצמו שהיו הולכים כל היום בטליתות אבל טליתו' שלנו וכו' אלא שראיתי להטור א"ח סי' כ"ג וי"ד סי' שס"ז שהעתיק לשון רבינו כמו שהוא לפנינו וצ"ע ובקיצור כתוב כדברי תהר"י ז"ל:

אמר ריש לקיש. כן גי' הרי"ף ובגמרא ריב"ל:

דבריו של מת. פי' ב"י בשם הרמב"ן שהם הלכות הספד והוצאת המת וקבורה:

לא נצרכה אלא לד"ת. עיין מה שאכתוב לקמן בס"ד:

וחוץ לד"א איירי. אין זה בלשון הרי"ף והתוספות העתיקו ג"כ דברי רבינו האי בשם הר"י ז"ל ומסיימי ודוקא בד"א שלו ואם אין לרבינו הכרע ממקום אחר לא הו"ל לכתוב דרבינו האי כתב דאף חוץ לד"א אסור ור' ירוחם כתב לדברי ר' האי דפסק כלישנא קמא וכתב עליו פי' וזה מיירי חוץ לד"א כו' הרי שגם הוא לא כתב לזה הלשון מדברי ר' האי עצמו וידוע דשטתו ע"פ שיטת רבינו וא"ת ומי הכריח לרבינו לפרש כך לדברי ר' האי ונ"ל משום דס"ל דעל כרחך ר' זריקא בא להוסיף על דברי הברייתא דלא יהלך אדם בבית הקברות כו' וס"ת בזרועו ויקרא דמוקמי' לה בתוך ד"א ואי לאו דר' זריקא בא לאסור אפי' חוץ לד' אמות א"כ מאי קמ"ל הלכך מפרש דר' זריקא מיירי חוץ לד"א וקמ"ל דאפ"ה אסור שלא בדבריו של מת וטעמא רבה איכא דהכא במת עצמו שלא בקבר וכ"כ הב"י דהכא במת עצמו אם היו מדברים בפניו בדברים שלא מדבריו של מת מחזי כמתיאשים מלהטפל בו והלכך אפי' חוץ לד"א אסור וכו' וא"ת הא דאמר מת תופס ד"א לק"ש נמי מיירי במת עצמו המונח לפניו ולא אסור אלא ד"א ותו לא ונ"ל לחלק בין ד"ת לק"ש דלר"ש מכיון שקרא שוב חוזר לעסקיו של מת משא"כ בד"ת שאין לו שיעור ועוד נ"ל דכיון דבד"ת יכול לעסוק בדבריו של מת לא התירו לו אפי' חוץ לד"א אלא בכך משא"כ ק"ש לא רצו לאסור ביותר מד"א אבל התוספות שפירשו לדר' זריקא דדוקא בתוך ד"א וכן נ"ל ג"כ שהוא דעת הרי"ף מדסתם ולא פירש ודאי סתמו כפירושו דלעיל אברייתא דדוקא בתוך ד"א צ"ל דס"ל דהא קמ"ל ר' זריקא דמיהת דבריו של מת שריין בתוך ד"א בד"ת ובאמת שאין נראה כן מלשנא דר' זריקא דאי הכי לא הול"ל אין אומרים כו' אלא הכי הול"ל דבריו של מת אומרים כו' דהא שריותא הוא דאתא לאשמעי' ולכך מפרש רבינו דחוץ לד"א איירי: וחוץ לד"א איירי בעל שלטי הגבורים כתב דהרא"ש ס"ל דתוך ד"א נמי מותר בצרכי המת ואין נ"ל כן מפשט לשון רבינו וגם רבינו ירוחם כתב בסוף לשונו שהעתקתי לעיל שאם היה תוך ד"א אפי' דבריו של מת אסור וכן הוא בקיצור ומילי דעלמא נסתפק הב"י אי שרי אפי' תוך ד"א ורבינו ירוחם כתב דדוקא חוץ לד"א וכ"כ בטור:

בנביאים ובכתובים שפיר דמי. מדנקט ס"ת ולא מסתבר לומר משום שריותא דגנבים וליסטים דהא פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור כ"כ התוס' ולפי מה שיתבאר בסמוך לדברי הרי"ף ודאי דאיכא למימר דאתא לשריותא דלסטים לפירושם דמתירים אפי' לרכוב על הס"ת לכך נ"ל דאיכא למידק דבנביאים וכתובים ש"ד דהא בהדיא אמרינן בירושלמי דלקמן דסקיא שהיא מלאה ספרים כו' מפשילו לאחוריו ואם אין נפשך לפרש בס"ת ע"כ צריך לפרש בנביאים וכתובים דאלא מאי ספרים דקאמר:

משמע דקאי דוקא אסיפא. ואלא מיהת כי קאי אסיפא להתיר מפני הגנבים והלסטים אפילו לרכוב עליהם מותר דהא הכי קתני בברייתא לא ישים כו' וירכב עליהם ואם היה מתירא כו' מותר ש"מ דמותר לרכוב עלי' קאמר בסיפא וא"כ אף רב אלפס סובר כן בס"ת ואין חילוק בין סברת רב אלפס לסברת רבינו אלא בדיוקא דרישא כשאינו מתירא דלרבינו אף בס"ת רשאי להפשיל לאחוריו ולרי"ף לא וכן מפורש בקיצור ובטור י"ד סי' רפ"ב אבל לשון הרי"ף אינו משמע כן דהא לא קאמר אלא מותר להניח ע"ג חמור שהוא רוכב עלי' ולא קאמר שמותר לשומו בדסקיא ולרכוב עלי' ותלמידי הר"י ז"ל כתבו בהדיא שסובר הרי"ף שאפי' בשעת הסכנה אין לו לרכוב עליהם שיותר טוב שיאבד אותם משינהוג בהם מנהג בזיון גדול כזה והא דאמרינן היה בא בדרך ובידו דסקיא מלאה ספרים מפשילן לאחוריו י"ל דהתם מיירי בשאר ספרים ולפיכך אמרו מותר להפשילן לאחוריו אפילו שלא בשעת הסכנה אבל בס"ת אינו מותר אלא בשעת הסכנה בלבד אלא לעולם יש לו להוליכו לפניו ע"כ הרי שמפרש לדברי הרי"ף דלא התיר לרכוב על ס"ת כלל אפי' בשעת הסכנה אלא דקשיא לי דכיון דבסיפא מותר אפי' לרכוב עליהם כי קתני כך אמרו בס"ת ודאי משמע דממש כדרך שאמרו בעצמות כך הדין בס"ת וכסברת רבינו בדברי הרי"ף ונ"ל דלדברי הרי"ף כפי' תלמידי הר"י וכנראה מפשט לשונו פי' הברייתא כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת אסיפא קאי כדאמר בגמרא הכי פירושא כלומר כדרך שיש היתר בעצמות כך יש היתר בס"ת ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דבעצמות אפילו לרכוב מותר ובס"ת אינו מותר אלא להפשילה לאחוריו וירכב על החמור אבל לא הותר בס"ת לרכוב עליה אפי' בשעת הסכנה והשתא ניחא שהוכרח הרי"ף ז"ל להאריך בדבריו ולפרש שאם היה מתירא כו' מותר כו' ואילו לסברת רבינו בדברי הרי"ף לא הו"ל לסיים להניח ע"ג החמור כו' אלא תסגי ליה כשאמר שאם היה מתירא כו' מותר שהרי לדברי רבינו לא בא אלא להורות שאין דין ס"ת שוה לעצמות אלא בסיפא ולא ברישא אבל בסיפא מיהת דין שניהם שוה ממש ולמה לו להוסיף על לשון הברייתא עצמה כיון שלא בא לומר אלא שדין שניהם לא הושוה כ"א בסיפא תסגי בהעתקת לשון הסיפא דברייתא אבל לפי מה שפירשתי וכסברת תלמידי הר"י בדברי הרי"ף הוצרך ודאי להוסיף ולבאר שדין הס"ת לא הושוה ממש לדין עצמות אפי' בסיפא דבעצמות כשהותר מפני הסכנה הותר הכל אפי' לרכוב עליהם ואילו בס"ת כשהותר ואפי' מפני הסכנה לא הותר אלא להניח ע"ג חמור שהוא רוכב עליו ולא לרכוב עליה כמו בעצמות ועיין בד"ח שם אכתוב עוד פי' אחר בדברי רבינו למדתיו מתוך דברי הרמב"ם והוא ג"כ נכון דיפורש כדרך שאמרו כו' שדינם שוה ממש ולאותו הסי' אסור לרכוב בין אס"ת בין אעצמות:

כל הרואה את המת ואינו מלוהו. כלומר אע"פ שאינם נושאים אותו לקוברו כיון שראה שנושאין אותו בדרך ואינו מלוה אותו עובר וכו' כן כתבו תלמידי הר"י ז"ל וטעמייהו דאי כשנושאים אותו לקוברו בר נדוי הוא כמ"ש בפרק ואלו מגלחין סי' ק"ח ועי' בד"ח:

ולפחות ילונו ד"א. וכ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

שנא' והמטים וגו'. מסיים בגמרא שלום על ישראל אפילו בשעה ששלום כו' ופי' התוס' היינו לאחר מיתתו ולא אתי לאנצויי בהדי המספרים בגנותם מהכא משמע דאיירי לאחר מיתה ע"כ כלומר ולא לאחר מטתו בחייו אלא שהוא ישן ואינו שומע ובב"י סימן רמ"ג העתיק לאחר מיתתן אבל ברי"ף גרס נמי מטתן שוב מצאתי שגם בכ"מ שלו כשהעתיק הגמ' כתב ג"כ מטתן אע"ג דלעיל מיניה כתב מיתתן ומ"מ הדין אמת דלאו דוקא אחר מטתן כשנושאים אותן לקבורה דהא מייתי בגמרא מהא דאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ולא היה זה בשעת קבורתן ובהדיא אתמר בירושלמי עלה דהך דאמרינן דוגמא השקוה ונדוהו הדא אמרה המבזה זקן אפי' לאחר מיתה צריך נדוי ומדסתמא קאמר לאחר מיתה ש"מ דאין חילוק:

כדאמרינן . בגמרא ואע"ג דאתמר עליה וה"מ כלומר שמחזיקים ליה שעשה תשובה בדברים שבגופו אבל בממונא עד דמהדר למריה ושמא התם שאני דאהרהור קאי אבל לספר לא התירו ויותר נ"ל דהך דלספר נמי לא איירי אלא בדברים שבגופו דאילו בדברים שבממונא כיון דלא אהדר למריה מה בזיון עביד ליה איהו דביזה נפשיה דלא אהדר למריה:

וחילופי חילופיהן. ואע"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאים הכת השניה אפ"ה פטורים ומפני שפעמים נמלכים שאותה כת שלישית בשניים יסעו ומתוך כך אין להם להתחיל. תלמידי הר"י ז"ל:

מן התפלה גרס ול"ג מן התפילין ומן הק"ש ופרש"י פטור מן התפלה דלאו דאורייתא ותלמידי הר"י כתבו דהטעם היותר נכון מפני שהתפלה צריך להתפלל מעומד ואין יכולין לשהות כ"כ אבל ק"ש שיכולין לאומרה בעוד שמהלכין ודי לעמוד בפסוק ראשון בלבד שלא יתעכבו בו אלא מעט חייבין ע"כ וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה שהטעם שפטורים מתפלה הוא מפני טרדת הלב:

בענין שלא יוכל לקברו קודם ק"ש. ומתני' דנושאי המטה כו' תפתר כגון דהוו סבורין דאית ביה עונה ולית ביה עונה כדאי' בירושלמי:

ואם התחילו להוליכו לא מפסיקין את שלמטה צורך בהן ב"י: גרסינן בגמ' אהך ברייתא דאין מוציאים כו' איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש אדם חשוב שאני וגם הרי"ף השמיטו והטור י"ד סימן שנ"ח כתב שאינו יודע למה לא הביאו א"א הרא"ש ז"ל בפסקיו וב"י א"ח סי' ע"ב כתב שאפשר דמשום דטעמא דאדם חשוב משום דאין כבודו שיתעסקו בשום דבר ואפי' בק"ש עד שיקבר בכבוד וכמ"ש הרמב"ן בתורת האדם ואדם חשוב כי האי שיהא ראוי שלא יתעסקו אפי' בק"ש עד שיקברוהו לא שכיח בדורותינו לפיכך השמיטוהו:

ואומר צדיק אתה כו'. וכ"כ הרי"ף והוא הפירוש דמצדיק עליו הדין:

וחזרו. האבלים לקבל תנחומין וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים בו האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין:

אם יכולין העם להתחיל כו'. לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות ק"ש:

ירושלמי כו' פטורין מן הק"ש כו'. וכן הוא בקיצור ובטור סימן ע"ב ומאד נתלבט בו הב"י לפי שראה לפניו ספר הטור לא חש מלעיין בירושלמי עצמו ואני ראיתיו וכתוב בו מפסיקין לק"ש וגם בקיצור כתיבת יד על הקלף כתוב חייבים כמו שאכתוב שם בס"ד וגם בתוספתא פ"ב כך שנויה וכמו שהביאו ג"כ תהר"י ז"ל ועיין בד"ח סעיף כ"ו שם אכתוב בזו הברייתא בס"ד:

שורה הרואה את הפנימה. לשון רש"י הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם ע"כ. קרי למקום חלל ההיקף ששם האבל יושב אחורי השורה הפנימית ואע"פ שהיא לפנים ולא לאחור מ"מ יתכן לבעל הלשון שיאמר שרואה אחריהם ר"ל אחרי היושבים בשורה וגירסת הרי"ף שורה הרואה את הפנים:

מחמת הכבוד חייבים. וכן גירסת הרי"ף וכן הגירסא בתוספתא פ"ב וכתבו תלמידי הר"י ז"ל אית דמפרשי לחומרא דארישא קאי וה"ק כי אמרת דשורה הרואה את הפנים פטורה ה"מ באותן שבאים מחמת האבל אבל הבאים מחמת הכבוד אפי' רואה את הפנים חייבת ואית דמפרשי דאסיפא קאי דאפי' בשורה שאינו רואה את הפנים אם באים מחמת האבל אית דאמרי בקרוביו ובמשפחתו בלבד נקראים מחמת האבל ואית דאמרי דאפי' שאר בני אדם שבאים לנחמו נקרא מחמת האבל ופטורים ע"כ וגירסת הגמרא מחמת עצמה ופירשה רש"י ז"ל: גרסינן בגמרא אר"א בר צדוק מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי כו' לא כתבו רבינו וגם הרי"ף לא כתבו והטור כתב בי"ד סימן שע"ב דזה דוקא בימיהם שהיו קוברים בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח אבל האידנא שכולו סתום אפי' יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה:

ועבדים. בפ"ק דחגיגה דף ד' ילפינן בג"ש לה לה מאשה:

ק"ש ותפילין הו"ל מ"ע שהזמן גרמא. דשבת וי"ט לאו זמן תפילין אע"ג דקי"ל דלילה זמן תפילין כ"כ רבינו בסוף הלכות תפילין:

אע"ג דבתפלה כתיב כו'. רש"י מחק גירסא זו שהרי תפלה אינו אלא מדרבנן ומאי מ"ע שייך בה והתוס' כתבו דיש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מה"ט דמ"ע שהזמן גרמא הוא כדאמרינן בסוכה פרק לולב הגזול דל"ט וכן תלמידי הר"י כתבו דאע"פ שתפלה יש לה. ומן קבוע אפ"ה מפני שהיא רחמים חייבות וכתבו עוד כיון שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כמ"ע שאין הזמן גרמא דיינינן לה מזה נראה דל"ג בגמרא כלום ומכל מקום הוצרכו לפרש ומהטעם שכתבו התוספות:

ונשים לא נטלו חלק בארץ. רש"י ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו וכתבו התוספות ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים י"ח בבה"מ אלא י"ל דטעמא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרי' לקמן מי שלא אמרה ברית ותורה כו' ע"כ ול"נ דמכהנים ולוים לא קשיא כלל שהרי היה להם מ"ח עיירות:

ומנ"מ לאפוקי אחרים כו'. המ"ל דנ"מ אם ספק שברכה וכדלקמן סי' ט"ו בשם השאלתות אלא דהא עדיפא שאף על פי שהאיש שאכל כזית דגן שעדיין אינו מחויב מדאורייתא אפ"ה מוציא אחרים י"ח ואשה לא כדמסיק רבינו לעיל:

ואשה מברכת לבעלה. אבל לאחר לא שאין חברתן נאה כדלקמן פרק שלשה שאכלו:

ה"ג להציל אותו מן העון:

ועל המזון מברך לאחריו. כלומר מהרהר לאחריו כ"פ תלמידי הר"י ז"ל:

רי"א מברך לפניהם ולאחריהם. כלומר בפה ור"י בתרתי פליג בהדי רבנן חדא בברכות דת"ק אומר שאין ק"ש והברכות שוות ומהרהר על ק"ש ולא על הברכות ורי"א דדינם שוה ופליג עליה באידך דתנא קמא אומר מהרהר והוא אומר דאפי' הברכות מוציא בפה כ"ש ק"ש עצמה ואף על פי שהיה אומר ר"י שק"ש וברכותיה מוציא בשפתיו מודה הוא דבשאר ד"ת אין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם ולא התיר ר"י אלא אלו וכיוצא בהם שאינו צריך להעמיק בהם דגרסינן התם עשאן ר"י כהלכות ד"א פי' מסכת ד"א שאין בה אלא הלכות פשוטות מענין ד"א דאלמא משמע דבכיוצא בה בלבד התיר ר' יהודה כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

א"ר אבין ובגמ' גריס רבינא ואינו נראה מדסידר רב חסדא בתריה ועל כרחך גי' רבינו אינה כן דא"כ לא הו"ל לפסוק כרב חסדא מדשקלו וטרו ר"א ורב אדא לתרוצי למלתיה דהא רבינא בתרא הוא והלכה כוותיה כנגד הקודמים לו ומיהו איכא רבינא קדמון כמ"ש רבינו בפרק הנשרפין:

א"נ כר' יהודה. דהלכה כמותו שם לגבי ר' יוסי דלקמן:

ואפילו לר"מ. דקי"ל כוותיה התם וכ"ש דאתיא השתא כר' יהודה:

נ"ל דה"ג אפ"ה צריך שיוציא:

וכן הא דתניא לעיל (ברכות דף ט"ו) ואמרינן עלה דאף ר' יהודה מודה בה:

אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר מבעי ליה לכדרב יהודה דאמר רב יהודה עכו"ם ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו כדלקמן סי' נ"ב בגמרא דהתם:

עסוקים בו גרס בגמרא אבל תהר"י ל"ג ג"כ מלת בו:

והוא יושב ובטל. בגמרא פריך ונגרוס בפירקא אחרינא ומסקינן ק"ש וברכת המזון דאורייתא צריך שיהא עוסק בהם הואיל והצבור עסוקים בו: גרסיגן בגמרא מנין לברכת התורה לפניה מן התורה כו' וכתבתי בה לעיל פ"ק סי' י"ג עיין עליו:

אמר שמואל וכן גי' הרי"ף ובגמ' ל"ג:

ספק אמר אמת ויציב כו'. כתבו תהר"י ז"ל יש ששואלין כיון שאמר יציאת מצרים בפרשה אחרונה של ק"ש כבר יצא ידי קריאת יציאת מצרים ולמה חוזר ואומר אמת ויציב ויש להשיב דשמעתין אהדדי אתמר וה"ק ספק קרא ספק לא קרא אינו חוזר ואומר אבל ספק קרא ק"ש וספק אמר אמת ויציב ספק לא קרא ק"ש וספק לא אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב אבל אם ברי לו שכבר קרא ק"ש ואמר פרשה אחרונה אצ"ל אמת ויציב:

ק"ש דרבנן. מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך א"ל אביי ההוא בד"ת כתיב:

דקי"ל ק"ש דאורייתא. כ"כ הרי"ף ונראה דהוא מהסוגיא דפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) וע"ש:

ולא פליג אדרב יהודה כו'. לשון התוספות דהא מסתמא לא פליג וכו' ועיין לקמן בדברי רב האי ומ"ש שם:

ומשמע שאין לו כו'. כדדייק לקמן:

ה"מ ביחיד ואדעתא דרשות. ואפי' בלא חידוש ודאמר רב יהודה לקמן התפלל ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש כו' דוקא בצבור צריך חידוש מפני שנראה כמתפלל עמהם לשם חובה אבל ביחיד לא כ"כ תהר"י ז"ל והב"י סי' ק"ז פי' דבריהם דלפי שהוא יחיד אע"פ שמתפלל עם הצבור יכול להתפלל נדבה ולפי שלא יטעה שהצבור מתפללים נדבה לכך יחדש בה דבר. וכתב שהוא דוחק ושאין נראה מדברי הרי"ף שסובר לחלק בהך דנכנס לבהכ"נ כו' בין צבור ליחיד מדלא מייתי לה גבי הא דפירש בדרבי יוחנן לחלק בין יחיד לצבור וכתב שיותר נראה לו לפרש דרי"ף נמי לא קאמר שהיחיד מתפלל נדבה אלא על ידי חידוש אבל אם אינו מחדש לא והיינו דאמר רב יהודה אם יכול לחדש כו' ונקט צבור לרבותא כדלקמן בדברי רבינו האי ועיין מ"ש שם לראיה להב"י בזה וגם לקמן בדברי הרי"ף עצמו שכתב כגון תחנונים וכו' ע"ש וכ' עוד הב"י דמדברי הטור נראה דלרי"ף יכול היחיד להתפלל בתורת נדבה אפי' בלא חידוש וכשרוצה להוסיף תפלה שלא על דעת חובה וגם לא בנדבה אם חידש בה דבר שפיר דמי והיינו דנכנס לבהכ"נ כו' ואין חילוק בין יחיד לצבור וכדלקמן בדברי רבינו האי פירוש לפירושו הא דקאמר גם לא בנדבה היינו שאם לא היה לו לחדש לא היה מתפלל ונמצא שאינו מתנדב בתפלתו. וגם אינו מתכוין לחובה כלל שאין חובה עליו להתפלל אלא לפי שיחדש דבר שהוא מתפלל:

אבל אדעתא דחובה אסור. דודאי אדעתא דחובה אינו חוזר ומתפלל וזה הלשון שכתב הרי"ף ז"ל אבל אדעתא דחובה אסור אינו מכוון דכיון שהוא מסופק אם התפלל אם לא התפלל היאך יתפלל אדעתא דחובה ואם בא לשאול היאך יעשה נאמר לו שהרשות בידו אם ירצה יתפלל ואם ירצה יניח והיאך אמר אסור כ"כ תהר"י ז"ל וכתב על זה הב"י וז"ל ונראה שמפני שסוברים דמלתא דפשיטא הוא שאין אדם מתפלל בתורת חובה יותר מהתפלות הקבועות ואין מי שיטעה בכך כמו שכתב אצל דעת רב האי (דלקמן) וא"כ לא היו צריכים רבנן לפרש שאם מתפלל תפלה נוספת אדעתא דחובה אסור שהרי אין לך מי שיעלה על דעתו להתפלל תפלה נוספת אדעתא דחובה לכך פי' דאספק התפלל הוא דמפרשי רבנן דאדעתא דחובה אסור וכתב שאין הלשון מכוון דכיון שהוא מסופק כו' ול"נ דאי מפרשי רבנן קאי אספק התפלל ספק לא התפלל הלשון מכוון יפה דה"ק מפרשי רבנן שאם הוא סבור דבספק התפלל ספק לא התפלל חייב לחזור ולהתפלל ולכן חזר והתפלל אדעתא דחובה איסורא עביד ואי קאי הא דמפרשי רבנן אודאי התפלל לא קשיא מידי דה"ק אף על גב דאמר ר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו דוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה כגון ששכח שהתפלל והתחיל להתפלל ונזכר באמצע התפלה שכבר התפלל אסור לו לגמור וכדאמר רב יהודה פוסק ואפילו באמצע הברכה ומשמע דמפרשי רבנן קאי אכל מאי דקאי רבי יוחנן בין לספק התפלל בין לודאי התפלל וכדפרישית ע"כ:

וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה. אע"פ שמצינו צבור שמביאין קרבן נדבה בקיץ המזבח וכדתנן בפ"ד דשקלים דמותר תרומת הלשכה או מותר נסכים לקיץ המזבח דכיון שאין מקריבין קיץ המזבח אלא כשהמזבח בטל ורוב הימים אין המזבח בטל משאר קרבנות אע"פ שלעתים רחוקות בקצת ימים הוא בטל ואז מקריבים קיץ אותם ימים בטלים לגבי כל שאר ימים והוי כאילו אין הצבור מביאין עולת נדבה כלל ולזה נראה שנתכוין הראב"ד בהשגות כו' ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ר יונה מהא דקייץ המזבח ודמסתמא אם לא היה שם מותר היו עושים נדבה כדי שלא יהיה המזבח בטל כיון שלא יארע כן אלא לעתים רחוקות הוי כאילו אין הצבור מביאין קרבן נדבה ומהרי"א תירץ בענין אחר שמאחר שלא היו מקריבים אותם קרבנות כדי לסקריב קרבן נדבה אלא כדי שלא יהיה המזבח בטל לא חשיבי מקריבי קרבן נדבה עכ"ל ובמ"ש נתיישב גם כן מה שהקשו בעל ההשלמה והר"ר מנוח מדתניא בספרא תקריבו מלמד שהצבור מקריבין עולת נדבה ותירץ דההיא במותר כו' והשתא לא צריכינן לאוקמי בהכי דאפילו אי מצי צבור להביא שקלים לכתחלה לעולת נדבה כיון דמלתא דלא שכיחא היא הוי כאילו אינם מביאים קרבן נדבה כלל עכ"ל הב"י ובספר המלחמות להרמב"ן ראיתי תירוץ אחר שאם יתנדבו צבור אחד או כל ישראל שלא יבא מן המותרות עולת השותפים היא נקראת וטעונה סמיכת בעלים ואין נסכיה מתרומת הלשכה ותפלות כנגד תמידין תקנום ואין נדבה לצבור כיוצא בהם:

הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה. לקמן כתב רבינו שיש מקשים עליו וכו':

פוסק אפילו באמצע הברכה. ואע"פ שיכול לחדש בה דבר וטעמא משום דאין החידוש מועיל אלא כשהתחיל מתחלה על דעת כן אבל כשהתחיל לדעת חובה אין חידוש מועיל לו אח"כ (דחציה חובה וחציה נדבה לא משכחת) כ"כ תהר"י בפירוש דברי רבינו האי וכבר כתבתי לעיל דלהב"י אף לרי"ף אין מתפלל נדבה אלא ע"י חידוש וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות תפלה:

כמו שהקריב שני תמידין בשחרית. כלומר בזמן אחד. ונקט חדא מתרתי דה"ה בתפלת המנחה וכן בערבית לענין אברים ופדרים הוי נמי כמו שני תמידין אבל הרמב"ם בפ"י מהל' תפלה כתב בזה הדין דפוסק כו' שאם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחלה אלא ע"ד שאינה חובה ע"כ ומיהו הראב"ד כתב שאין כאן נחת רוח וטעמו דהאידנא שוינהו חובה כדאי' פרק תפלת השחר סימן ב' וז' ואין נ"ל מ"ש הכ"מ דיש מקום לדברי הרמב"ם הואיל ומתחלה היתה רשות:

כגון תחנונים וכיוצא בהן. ודאי דלא קאמר דברי תחנונים בעלמא שהאדם קובע לעצמו או שחכם קבעם שאין אלו כנגד תמידין כלל ואין בהם ברכה ומהיכי תיתי לאסרם אלא כתפלה הקבוע בברכות השמונה עשרה הוא דקאמר וכ"כ ב"י סי' רכ"ד על תשובת רבינו דהתם בטור בענין האומרים תפלה עם ש"צ כשחוזרה כתב הב"י דבלא פתיחה וחתימה הו"ל תחנונים בעלמא והא ודאי לא מתסר לאדם שיתחיל ויחזור ויתחנן אלא עם החזן ראוי לגעור בו כו' ע"כ וכן מבואר בתוספות פרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) דבתפלת י"ח איירי ומ"מ כתבו דתחנה בסיום בא"י שומע תפלה מגונה וכיון שאינו מתפלל לחובה תחנונים קרי לה וכי הא דבסי' דלקמן בדברי רבינו ולהב"י דמצריך אף לרי"ף חידוש א"כ לשון הרי"ף דהכא ממש כלשון רבינו יונה לקמן בדברי רבינו האי דקרי תחנונים לחדש בה דבר:

היינו דוקא ע"י חידוש כו'. ואם התחיל מתחלה שלא ע"י חידוש פוסק כדרב יהודה וכמ"ש לעיל בשם תהר"י ז"ל גם כתביתי לעיל שהב"י סובר דאף הרי"ף לא התיר בנדבה אלא ע"י חידוש וכתב עוד הב"י דאע"ג דפשטא דמלתא דר"י דקאמר הלואי שיתפלל כל היום כולו בודאי התפלל משמע וכי נוקים ע"י חידוש אתי כדרב יהודה הנכנס לבהכ"נ כו' מ"מ בפי' קמא שהוא פירוש רבינו לא רצה לפרש כן דכיון דרבי יוחנן לאפלוגי אדר"א אתא משמע דהלואי כו' דקאמר ר' יוחנן דומיא דלא יחזור ויתפלל דקאמר ר"א וכי היכי דלא יחזור ויתפלל דקאמר ר"א מסתמא בלא חידוש הוא ה"נ הלואי שיתפלל דקאמר ר"י בלא חידוש:

אלא נקט צבור לרבותא כו'. וה"ר יונה דייק הכי מדאמרינן בגמרא אהא דאמר שמואל המתפלל ונכנס לבהכ"נ כו' ואהא דאמר היה עומד בתפלה ונזכר כו' תרווייהו צריכי דאי אשמעינן קמייתא שהיה עומד כו' הו"א ה"מ יחיד ויחיד צבור וצבור אבל יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי וחוזר ומתפלל קמ"ל האי אידך דנכנס לבהכ"נ דלא ואי אשמעינן האי דהתפלל ונכנס לבהכ"נ כו' הו"א משום דלא התחיל בה אבל התם כשהיה עומד בתפלה כיון דהתחיל בה לגמרה קמ"ל דלא ואם איתא דבצבור דוקא צריך חידוש אבל לא ביחיד למה הוצרך לומר צריכא דהרי מפני זה הוצרך הך בתרייתא דנכנס לבהכ"נ לאשמעינן דין החידוש שבצבור כו' ע"כ וזו ודאי תשובה על דברי הרי"ף לפי דעת רבינו ותהר"י שסוברים שדעתו שאין צריך היחיד לחדש אלא כשהוא בצבור וסייעתא להב"י שמפרש גם לדברי הרי"ף שלא התיר שום תפלת נדבה ליחיד אפילו שלא בצבור אלא ע"י חידוש:

דודאי לא קא מיבעיא ליה אם חובה כו'. שזה פשוט הוא שאינו חובה להתפלל כל היום כולו תהר"י ולהרי"ף דס"ל שאינו מצריך חידוש צ"ל דה"ק ואי סלקא דעתך שיתפלל כו' דאפי' כי תסיק הכי אדעתיך הרי כבר מפורש כו':

אבל ספק התפלל כו'. ונמצא שרבינו האי סובר ג"כ כדינו של פירוש קמא אלא שאינו מפרש כך להמימרא דר' יוחנן וגם פירוש קמא ודאי שסובר לדינו של רב האי דבחידוש מצי מתפלל דכמו שמפרש לדרבי יוחנן שלא יחלוק על הא דרבי יהודה דהיה עומד בתפלה ונזכר כו' ה"ר ודאי שלא יחלוק על מימרא שניה שלו דהתפלל ונכנס לבהכ"נ כו' וכן הוא בתוספות בהדיא:

ה"ג קרב אותם כו'. מ"מ אין יכול להביאם בשבת דהא קי"ל דנדרים ונדבות אין קריבין בשבת. תהר"י:

לפי תירוץ זה אפי' תפלת יוצר כו'. והב"י כתב תירוץ אחר די"ל דכיון דבכל המוספין אית ביה שעיר ומש"ה אין מתפללין תפלת מוסף נדבה לא ראו חכמים להוציא תפלת שבת מכלל שאר תפלות המוספים מטעם זה בשאר תפלות דלאו דמוספים כיון דבכל ימות השנה מתפלל אותם נדבה לפי שיכולים להביא בהם קרבן נדבה גם בשבתות וי"ט שאין מביאים בהם קרבן נדבה מתפללין בהם תפלות אלו בתורת נדבה שלא ראו חכמים להוציא שבתות ויו"ט מכלל כל ימות השנה בדבר שאין בו איסור שאינו אלא דוגמא בעלמא וכתב שמצא בתחלת האבודרהם תשובה להרי"ף וכתב בה שאין הדבר נכון לומר שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת דהואיל ויחיד מתפלל נדבה בכל יום מתפלל נדבה ואפי' בשבת לפי שאין מניעת קרבן נדבה בשבת אלא משום חילול שבת ואין חילול בתפלה ע"כ ותהר"י כתבו טעם אחר לחלק בין מוסף לשאר תפלות דמוסף שאין בו אלא שבח ולא רחמים אין לו להתפלל בנדבה אלא מה שהותקן בלבד ושחרית ומחתה דשבת דכיון שהותקנה כנגד תפלה של י"ח שהוא רחמים י"ל דלגבי זה דיינינן להו כתפלת רחמים וכתב הב"י אע"פ שבתפלת המוספים אנו מבקשים שיעלנו בשמחה לארצנו וג' אחרונות הם בקשות רחמים כיון שאין שם בקשות אחרות לא חשיבי בקשת רחמים כיון דלא הויא כתפלת י"ח שהוא מבקש רחמים על כמה ענינים ע"כ ועיין לקמן סי' י"ז מהירושלמי שמסתייע להראב"ד שיש סתירה על טעם הזה ובסימן י"ח כתב רבינו דגמרא דידן לא ס"ל לההוא ירושלמי גם בתוספתא דלא כירושלמי ע"ש:

תפלת שבת נדבה. פי' ע"י חידוש או בספק התפלל:

בין תפלת מוסף. והר"ר יונה נתן טעם לדבריו מפני שאע"פ שתפלות כנגד תמידין תקנום מאין לנו דבתפלות של נדבה ג"כ אחר הקרבנות (היא) [הם] ואם אמרו בתפלות חובה נאמר בתפלות נדבה ועוד דכיון שהכל יכול להביא בתורת נדבה אלא השעיר בלבד מפני המעוט שאינו יכול להביא נדבה (לא) נאמר שלא יתפלל נדבה:

ומצא צבור כו'. לרבותא נקט כמו שכתב בסימן דלעיל:

הני בני בי רב דטעו. דאגב דטרידי בגירסייהו שכיח דטעו:

משום דבדין גרס וכן הלשון בתר"י:

בענין כמה גרס והוא בסוף הפרק:

וכן משמע בירושלמי שאכתוב בסמוך בסימן דלקמן ומיהו התם מדייק מגמרא דילן וכן מהתוספתא דלא כירושלמי ועיין מ"ש שם בשם התוספות ומן הירושלמי עצמו שכתבו רבינו בפרק אין עומדין סי' י' אוכיח שם דלא כהך דירושלמי וצ"ע:

לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים. כההוא ירושלמי שכתבו רבינו בספ"ק:

דמשום מודים דרבנן דלקמן סימן כ'. וכ' הב"י שמצא כתוב שנקרא מודים דרבנן לפי שהוא תיקון הרבה חכמים:

צריך שיגמור תפלתו קודם מודים. שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמרא. תוס'. ונ"ל דבגמרא דסוטה דלקמן קאמרינן העם מה הם אומרין משמע שמנהג העם הוא ולא חיוב מדברי החכמים:

מיהו לכתחלה לא יעשה כן כדמשמע הכא תוס'. ונ"ל טעמא שהרי לא יוכל לענות אלא שוחה בלבד כמ"ש תלמידי הר"י ז"ל והב"י סימן ק"ט יהיב טעמא דלא סמכינן שישחה באמצע הברכה ונתלבט בסי' קי"ג על ששותין בזכרנו ולפי מה שכתבתי אין צורך:

אם לא כו' לצורך מה. וכן לענין קדושה אמרי' נמי בגמ' שלא יתחיל כו' הכי נמי אם התחיל לצורך מה שרי וכשהגיע ש"צ לנקדישך כו' גם הוא יגיע שם ול"ג אם לא יגיע אלא גרס אם יגיע:

יאמר עם הש"צ כו'. היינו הא דרב האי שכתב הרי"ף בסוף השיטה:

ואם התפלל. זה הלשון אינו מדוקדק שמשמעו שכבר התפלל כל התפלה והול"ל ואם מתפלל או יש לגרוס ואדם המתפלל:

דאי שומע כעונה. כלו' שיהא רשאי לשמוע ולשתוק בתפלתו אבל לא שר"ל דמכאן מוכח דלא אמרינן שומע כעונה דגמרא דהתם הא פסיק שומע כעונה:

חשיבא טפי הידור מצוה. תוס':

חד אמר באמן של האל הקדוש וכו'. כתב ב"י הטעם בשם מהרי"א דאמן של האל הקדוש הוא סיום שבח של ג' ראשונות ושל שומע תפלה היא סיום האמצעיות והיא גם כן ברכה כוללת והא דלא תשיב אמן של ג' אחרונות של בסוף לפי שזה עונה היחיד אחר סיום י"ח ברכות ולפיכך אין לו להפסיק מפני זה מאחר שהוא בעצמו יאמר אותו ע"כ ועיין בד"ח:

ומשמע כו'. כן לשון רבינו בכמה מקומות ואע"פ דבהדיא הוא וכמ"ש בריש ס"ק:

ולא תקשי מענינו. דבתפלת תענית:

כמו בתפלת שתרית. דר"ח וחוה"מ:

גם נראה שאין לגרוס בירושלמי בא ומצאן מתפללין של מוסף ול"ג ג"כ לא התפלל שחרית וכבר כתבתי בסימן דלעיל דבפרק אין עומדין סי' י' כתב רבינו ירושלמי ונראה ממנו ג"כ שלא היו מתפללים י"ח במוסף דר"ח והתוספות כתבו ג"כ דבירושלמי פ' מי שמתו כתובה זו המימרא שם ולא הזכיר של מוסף כלל:

ובתוספתא דברכות נמי יש סמך כו'. כלומר אם אפילו לפי גמרתנו היה הדין להתפלל י"ח אפ"ה אין לשנות מנהג שלנו כיון שיש סמך כו' שכן מצינו כמה מנהגים שנהגו שלא כדברי הגמרא וסמכו על ספרים אחרים כמ"ש רבינו בפרק הקורא עומד סימן כ"א ולכך אע"פ שהתוספתא מבוארת כמנהג שלנו לא כתב רבינו אלא שיש סמך כו' לפי שבא לומר להעמיד המנהג שלנו אפילו היה שלא כהגמרא שלנו ולשון התוספות איתא בתוספתא בהדיא כמנהגנו:

ואם לא אמר מחזירין אותו. גרס גבי ר"ח וחוה"מ ומ"מ לאו כללא הוא דהא ערבית דר"ח אין מחזירים כדאיתא בס"פ תפלת השחר ובתוספתא ל"ג ערבית:

היחיד אומר קדוש. פירש"י יחיד המתפלל עם הצבור כו'. דבהכי מתישב לרב הונא נמי ונקדשתי בתוך וגו':

שמיה רבא מברך מתפללים שיהא שם יה שלם ע"י גאולתנו כמ"ש כי יד על כס יה וגו' שנשבע כו' וגם יהא מבורך והתוספות ריש פ"ק דף ג' מפרשי שיהא שמו הגדול מבורך כו' ועי' בד"ח:

של שבעים שנה. בגמרא לא גרס אבל גירסת הרי"ף כך היא ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל"א) על היושב בתענית בשבת פירש"י של שבעים שנה אפי' נגזר עליו מנעוריו ע"כ ויש לדקדק כך מהכתוב דכתיב בפרוע פרעות סתמא אפי' מתחלת ימיו ול"נ דפירוש של שבעים שנה היינו כל ימי האדם אשר הוא חי כמו שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנם וקאמר שכל גזירות דינו של כל ימי חייו כולם בטלים וקרועים ממנו ונפקא ליה מפרוע פרעות כל הפרעות שיש עליו בכל ימיו ושניו:

ה"ג ושמואל אמר אלהינו ואלהי כל בשר על שאנו מודים לך ר' סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך:

ה"ג כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גליותינו מארבע כנפות וברי"ף לא נרס מד' כנפות: