מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 8

ולמה תנינתה הכא דאית ליה מילין סגין. כדפרישית הוא העיקר והוא ממש כעין קושית התוס' במתני' ד"ה לא זה וזה וכו' וכתירוצם. ועיין לעיל מה שכתבתי בד"ה לא זה וכו' דבתירוצם של התוספו' מתורץ נמי דלא תני לא הרי השור כהרי הבור אלא דבא להשמיענו יגדיל תורה ויאדיר. וזהו ממש דברי הש"ס דהכא. והמעיין המודה על האמת יראה ויבין בכאן ממה דאמר לקמן כן לא הרי מושב וכו' כן לא פרשת נרות וכו' שאחד ראיה לחבירו וכן ממה דקאמר ולמה תנינתה הכא דאית לתנוייה סגין מילין הרי ממש בפי' נרא' דעל דברי התנא קאי ולא על המקראות. וראיתי בפירושים אחרים שפירשו זרות בכאן לא אכנס ולא אזכיר אותם. וכן בכל מקום שדרכו אלו המפרשים בפירושיהם למעניתם. לא אוסיף עוד מלדבר בם ולהזכיר את שמותם. ודע דמה דאיתמר הכא המשכב בד' לא קאי הכי אלא כמה דתנינן בש"ס דילן מעילה דף י"ח למשכב ג' טפחים ולמושב טפח וכן הוא בתוספתא דכלים הביאה הר"ש מקינון וכ"פ הרמב"ם ז"ל פכ"ג מכלים במקצע בכוונה ע"ש:

יצאו קרקעות שאינם מטלטלין. הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה על זה הא אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע ולמה הוצרך הכתוב למעטו ואולי אם מחמת הבור נפלה כותלו של חבירו וצ"ע עכ"ל. לולי דבריו הקדושים לענ"ד ראי' לפירושי שפירשתי בפנים ממה דאמרינן בגמרא דילן פ' שור שנגח את הפרה דף נ' ע"א החופר בורות ברה"י הסמוכה לרה"ר כגון אלו החופרי' לאושין פטור ופירש"י ז"ל יסוד לחומת ביתו על פני כל רוחב הבית אצל רה"ר מלשון ואושי' יחטו ע"ש ואין צריך לפרש שנפל הכותל מחמת הבור דא"כ נגעת לה בדין אם חלוש ולבסוף חברו לקרקע כקרקע או לא. אלא שהקרקע עצמה של חבירו או של ר"ה נפלה מחמת החפירה פטור דמעטו הכתוב כדדריש הכא:

יצא אדם שאין לו הנייה במותו. התוספות בדף י' ע"א ד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשין הקשו וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וכו' כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה דדרשי' שם שם מעגלה ערופה בפ' אין מעמידין ואי משום שהשער מותר בהנאה כדאמרינן בפ"ק ה"נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן פרק ג' דבכורות ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המיתה שלו וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיני' אדם תדע מדפריך בפ' הפרה ואיפוך אנא וכו' ובלאו הכי לא קשיא מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עכ"ל. מדבריהם שהחליטו בכאן דעבד ועכו"ם מת מותר בהנאה ובדין זה יש דעות מחולקות דהב"י ביו"ד סי' שמ"ט כתב דאסור בהנאה וקודם שאבאר בדין זה ראיתי להביא דברי התוס' בזבחים שהן לכאורה סותרין דבריהם דכאן ולקמן יתבאר. בפ' התערובות דף עא ע"ב כתבו ובטריפה וכו' וז"ל וא"ת דבפ' הפרה דפטרינן שור פסולי המוקדשין שנפל לבור משום דכתיב והמת יהיה לו מי שהמתה שלו הרי המתה שלו כדתנן לקמן דף קג דיאותו הכהנים בעורו ומשום עור לחודיה איצטריך שור ולא אדם דהוה מחייבינן באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא ולא אסור אלא משום גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין וי"ל דסוגיא דב"ק אתיא כמסקנא דפ' טבול יום דפסקינן כרבנן בשר בקבורה ועור בשריפה עכ"ל. ומלבד שתירצו שם לקושיא דתיפוק ליה מוהמת יהיה לו בענין אחר אלא שלכאור' עיקר דבריהם סותרין לדהכא שהרי הכא כתבו בפשיטות דכיון שהעיקר אסור חשיב אין המיתה שלו וכדהוכיחו משער פ"ה וא"כ אמאי פשיטא להו התם דמשום עור שפיר חשיב המתה שלו ומאין לנו לחלק בין שער לעור דלכאורה גם העור אינו העיקר כמו השער. ואפי' נאמר שדעת התוס' לחלק בין שער לעור ומשום דעור מחובר לבשר חשיב להו עיקר יותר מהשער כדאמרינן בעלמא גבי שור הנסקל את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו עורו. כלומר שהוא מחובר לבשרו מ"מ עדיין האי מילתא גופה צריכה טעמא דמנין לנו לחלק בין עור לבשר ואם הבשר אסור בהנאה מנין לנו היתר הנאה בעור. ובעלמא אשכחן דדיניהן שוה כדאמרינן בחולין ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' ומבואר הוא דבין לענין טומאה בין לענין איסור קאמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מ"א הל' כ"ח ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה. וכשהן רכות אאינך דחשיב התם קאי. הרי דעור האדם כבשר לכל דבר. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בענין איסור הנאה במת שכתב בפי"ד מהל' אבל המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו. הרי שלא מיעט אלא השער אבל העור הוא כגופו. ובענין דעתו בשער המת כבר מבואר דברי האחרונים שיש דעות מחולקות בזה וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ש"ל ואין כאן מקומו. ובענין עור המת נראה ג"כ מדברי הרשב"א בתשובה סי' שס"ה שאינו מחליט להתיר בהנאה ואם דמת גופיה נלמד מעגלה ערופה בג"ש ועגלה ערופה אתי איסור הנאתה מקדשים דכתיב בה כפרה כקדשים ומינה כיון דעורות קדשי' מותרין בהנאה אף עור עגלה ערופה מותר בהנאה. מ"מ מסיק התם דאפשר לומר דעור עגלה ערופה אסור בהנאה וכן עור המת כשערו לדעתו ז"ל. סוף דבר דמה שהתוס' מחלקין בין עור המת לבשר למנין היתר הנאה אינו מבואר לנו מהיכן למדו זה. ואפשר דמשור הנסקל למדו מדהוצרך לרבות איסור הנאה לעורו. שוב מצאתי בתוס' נדה בהדיא כן שכתבו שם דף נה ע"א ד"ה שמא יעשה שטיחין וכו' ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועוד דקדשים מותרין בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה וניחא השתא דאיצטריך בשור הנסקל לא יאכל את להנאת עורו דלא אתי מבשרו עכ"ל. מדבריהם אלו נראה ג"כ דהחליטו לומר שעור המת מותר בהנאה אלא שראיתי שגם לבעלי התוס' אין זה דבר מוסכם שהרי בסנהדרין דף מח ע"א גבי פלוגתא דאביי ורבא אי הזמנא מילתא היא שכתבו בד"ה משמשין. וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין ובהעור והרוטב אמרינן ד"ת עור האדם טהור ומפני מה אמרו טמא שלא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפ' ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא ע"כ. הרי שדעת ר"ת לאסור בהנאה עור המת כדעת הרמב"ם ז"ל. ולפיכך לא רצו לתרץ הכא דמשום עור איצטריך שור ולא אדם והוכרחו לתרץ במת עכו"ם ועבד. ולא תיקשי לדעת הרמב"ם ז"ל הא גמרינן מת מעגלה ערופה ועגלה ערופה גופה כקדשים ועורותיהן מותרין בהנאה וכדברי התוס' בנדה. משום דאפשר לומר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק שם בפ' הנז' כרבא בסנהדרין שם דהזמנה לאו מילתא הוא וכדאמרינן התם דטעמיה דגמר שם שם מע"ז ולא גמר מעגלה ערופה דבהזמנא מיתסרא. ולא ס"ל לפרש כדעת התוס' שם דאפילו לרבא מת גופיה ילפינן מעגלה ערופה אלא הכל ילפינן מע"ז וכמה דהקשו התו' שם ד"ה אתיא שם ע"ש. ולרבא נימא דבאמת גמיר הכי ודקאמר משמשין ממשמשין גמרינן משום דאיירי התם במשמשין ולעולם מת גופיה נמי מע"ז גמיר דהא שם דגמיר במת גופיה הוא דכתיב. ונמצינו למדין דאביי ורבא דפליגי בהזמנה פליגי נמי בעור המת אי אסור בהנאה או לא. וסוגיא דאין מעמידין דיליף מעגלה ערופה אליבא דאביי אזלא כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל בזה. ומדאיצטריך ריבוייא לעור שור הנסקל נמי לא קשיא דלא ס"ל כמ"ד התם דדריש לעורו אלא דממילא אסור דעורו כבשרו ויתבאר לזה לקמן בפ"ד בס"ד. ונבא אל הביאור להתירוץ דהתוס' דהכא שתירצו דקרא איצטריך משום מת עכו"ם דמותר בהנאה. וכבר עמדו על זה הרב בעל ברכת הזבח וכן הרב בעל משנה למלך אחר שהאריך בענין זה מנין להם דין זה כתב שוב זיכני ה' וראיתי שדין זה מבואר בירושלמי דשבת פרק המצניע דקאמר בפירוש דבשר העכו"ם מת מותר בהנאה וכן כתב בעל ברכת הזבח. ומפני שהם לא ביארו הירושלמי ואם דברכת הזבח כתב איזה פי' אבל אינו לפי כוונת הש"ס. ראיתי להעתיק הירושלמי ולבארו על נכון דגרסינן שם פ' ר"ע על מתני' פלפלת כל שהוא וכו' תני אף ריח רע כל שהוא א"ר אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנייה. כלומר ר"ש דלעיל דאמר בפ' המוציא לא אמרו השיעורין הללו אלא למצניעיהן דס"ל דהמצניע בעי שיעורא ולא ס"ל כיון דאצנעי' אחשביה וכן אם הוציא ולא אצנעיה מעיקרא ס"ל דבעי שיעורא רבה כדאמר התם מודה הוא במוציא ריח רע דמיחייב בכל שהוא לפי שלפעמים מוציאין אותו כדי לעשן לחולין וכן מודה ר"ש באיסורי הנאה דמיחייב בכל שהוא דאיסוריה אחשביה. ובתר הכי גרסינן שם בפ' המצניע על המתני' את המת במטה חייב וכו' דברי הכל לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר' אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנייה א"ר יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. וה"פ דהש"ס פריך על הא דתני במתני' בסיפא. דר"ש פוטר והא למאי דקאמר ר' אילא לעיל דברי הכל היא דלא כן תני דבריח רע לא בעי שיעורא וקאמר ר' אילא דאפי' לר"ש לא בעינן דאצנעיה ואחשביה בריח רע וכן באיסורי הנאה ואמאי פוטר ר"ש ומשני ר' יודן תיפתר להמתני' דבמת עכו"ם מיירי שאין בו איסור הנאה ושאין בו ריח רע וכגון שהוציאו לכלבו כלומר אע"פ שהוציאו לכלבו והוי מלאכה שצריכה לגופה דאי לאו הכי תיפוק ליה דפטור לר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלא בשהוציאו לכלבו. והוי צריכה לגופה ואפ"ה פטור לר"ש הואיל ולא אצנעיה לכך לא חשיב ליה האי שיעורא דכזית ואין כאן ריח רע ולא איסור הנאה. ותו גרסינן התם בתר הא דלעיל תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה מ"ט דרבנן כההיא דר' יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. חצי זית מן המת וכו' או חצי זית מן הנבלה וכו מ"ט דר"ש דפוטר משום דאין בו שיער טומאה ומ"ט דרבנן דמחייבי הלא אין בו שיעור ומשני כההיא דר' יודן שהוציאו לכלבו ובהכי אחשביה ואפי' בפחות משיעור מיחייב. ודבעי מ"ט דר"ש משום דרצה לפרש טעמייהו דרבנן קאמר נמי מ"ט דר"ש וכלומר דלר"ש ניחא שכבר נתמעטה מכשיעור טומאה ובלאו הכי לר"ש ניחא כדלעיל אלא לרבנן מ"ט ומשני כההיא דר' יודן. וזה דלא כפי' ברכת הזבח דמפרש דר' יודן דלעיל קאי על הא דקאמר ד"ה וע"ש. ועכ"פ שמעינן מהכא דמת עכו"ם מותר בהנאה. והשתא דאתינן להכא קשיא לן להאי ש"ס דדריש למעוטי אדם מוהמת יהיה לו מנא ליה למעוטי עבד ועכו"ם הקנוי לו דהא לא דריש למעוטי אדם משור כמו דדריש בבבלי אלא תרווייהו שור וחמור למעוטי כלים אתו כדאמר לקמן בפ"ה הלכה ז' וכמו שאפרש שם בס"ד דתרווייהו איצטריכו. ונ"ל דאדרשה דעליו סמיך וכמה שכתבו התוס' דף ט ע"ב בד"ה מה שאין כן בבור דדרשינן עליו ולא על הבור. ואין להקשות דא"כ למה לי והמת יהיה לו משום דה"א דוקא מתורת כופר הוא דפטריה רחמנא אבל לא מתורת דמים כמו דאמרינן שם דף מג וכעין שתירץ הרשב"א ז"ל על קושית התוס' בדף ט' דלעיל וע"ש. ובמה שתמה בעל משנה למלך בענין מת עכו"ם דלהרשב"א בתשובה הנ"ל משמע דאסור בהנאה ואיך לא השגיח על הירושלמי הנזכר. נשמט ממנו מה שכתב הרשב"א בחידושיו כאן בפירוש עכו"ם מת מותר בהנאה דלא ילפינן ממרים אלא בן ברית כמוהו. ובתשובה לא החליט בדבריו כלום. וכן ראיתי בתשובת הרשב"ש סי' תקי"ח שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בחידושי כתובות שלו דסיים בדבריו ובמס' שבת פ' המצניע יש ראיה להיתר הנאה זו. ועל הירושלמי הנזכר כוונתו. ונמצינו למדין דהתוס' ורוב הגאונים פסקו כהירושלמי. והרמב"ם סתם דבריו. והתימא על הב"י שכתב אסור בהנאה:

והאש מלמדת על כולהון שהוא חייב על האונסין. בנזקי גופו קאמר וכמ"ד אשו משום חציו דהוי כנזקי גופו. ובבבלי דף כ"ו יליף לה מפצע תחת פצע ועיין לקמן סוף פרק ב':