מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 4

מאן דאמר שלמים כ"ש מעשר. ולא מצי למימר דהני גופייהו דנקטי איכא בינייהו דלמ"ד שלמים אבל בכור לא ולמ"ד בכור אבל שלמים לא משום דלא מסתברא ליה להש"ס למעוטי הכי דהואיל כל חדא וחדא אית ביה מילתא דלית באידך דשלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופה חזה ושוק משא"כ בבכור וכן בכור אית ביה מילתא דעדיפא דקדוש מרחם הוא א"כ שקולין הן שניהן ויבאו כאחד אבל בכור ומעשר דתרווייהו שוין בהא דאין טעונים סמיכה וכו' ומיהו בהך מילתא דאית במעשר שאינו נמכר עדיפא ליה מבכור והילכך קאמר מ"ד בכור הא מעשר לא ואע"ג דבכור קדוש מרחם הא לא ממעטינן לשלמים משום זה. וכן צריך לפרש בבבלי בהאי סוגיא דף י"ג ע"ש דלכאורה קשה דלרבינא דמתני לה אסיפא ומקשי השתא ומה בכור וכו' הא מעיקרא אמרינן דשלמים עדיפי מבכור. ואם נאמר דבהא גופה פליג רבינא עם סתמא דהש"ס דלעיל א"כ פליגי בסברות הפוכות. אלא דס"ל לתרווייהו הואיל ושלמים ובכור אית לכל חדא חומרא דליתא באידך א"כ שוין הן והילכך בין לסתמא דהש"ס ובין לרבינא מעשר הוא ממעטינן אלא מר מתני לה ארישא ומר מתני לה אסיפא ומסתייעא לי הך פירושא מסוגיא דהכא. ובענין דינא אי קי"ל כר' יוסי הגלילי ונ"מ לדידן בבכור בזמן הזה כדלקמן כתב הרא"ש ז"ל בפרקין יש שפסקו הלכה כר"י הגלילי משום דסתם מתני' מוכח כוותיה ורבא גופיה דמוקי מתני' כרבנן חזר בו משום דאותביני' ליתני נכסי דהדיוט וקאמר בתר הכי שלמים שהזיקו גובה מבשרן תודה שהזיקה גובה מבשרה ומיהו נראה לי מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן גבי שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו בפ' הפרה דף נ"ג והיינו בכור שור דאין לו פדיון כדפי' רב יהודאי גאון ומסתמא בזמן הזה איירי אלמא דלא הוי ממון בעלים מחיים ואינהו רבנן בתראי דסברי כרבנן משמע דהלכה כרבנן וכהן שקידש האשה בבכור חי לא הוי מקודש וצ"ע עכ"ל. ומהרש"ל ביש"ש סי' ל"ד דחה הראיה דפרק הפרה דאביי ורבינא לא איירי אלא לאשכוחי חלוקי בדינא דר' נתן בליכא לשלומי מהאי וכו' ומדמתני' דהכא דייקא כר"י הגלילי ועוד סתמא אחריתא במ"ש הבכור מוכרין אותו תמים חי וכו' ומקדשין בו האשה משמע דדברי ר"י הגלילי עיקר ולע"ד הרא"ש בעצמו חזר מדבריו כי הוא מביא המשנה של מ"ש בפ' כל פסולי המוקדשין לפסק הלכה וגם בכאן כתב וצ"ע הילכך המקדש בבכור בזמן הזה בתם חי ובעל מום חי ושחוט מקודשת קידושין דאורייתא עכ"ל. ולענ"ד דברי הרמב"ם ג"כ מורין כן ואם שלא מצינו בדבריו הדין מבואר לענין קידושי אשה מ"מ דעתו מבוארת מתוך דבריו שהרי לענין נזקין פסק כר"י הגלילי שכתב בריש פ"ח מנ"מ כל הקדשים שחייבין בהן מעילה אין בהן דין נזקין וכו' שלמים שהזיקו גובה מבשרם וכו' תודה שהזיק' גובה מבשרה וכו' הרי שפסק כרבא וכדינו דקאמר אליבא דר"י הגלילי ומשמע נמי דדעתו כיש שפסקו שהביא הרא"ש דרבא גופיה חזר בו ולא כדמשמע מהתוספות דרבא איירי לר"י הגלילי וא"כ מבוארין דבריו לענין שאר קדשים קלים. ובענין בכור דקאמר הכא דאפי' ר"י הגלילי ס"ל דמשלחן גבוה קא זכי דמתנות כהונה שאני והיינו בזמן המקדש אבל בזמן הזה אפילו תמים חי ממון כהן הוא וכאוקמתא דרב נחמן הכא ובתמורה וכן מבוארין דברי הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות הל' י"ז שכתב הבכור אין פודין אותו וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למכרו ובזמן הזה שאין בית הואיל והוא עומד לאכילה הרי הוא מותר למכרו ואע"פ שהוא תם בין לכהן בין לישראל עכ"ל. ואם מותר למכרו פשוט הוא דמותר לקדש בו האשה. ומשום זה תמיה לי על שהביא בש"ע אה"ע בסוף סי' כ"ח דברי הרא"ש דלא הוו אלא ספק קידושין בלי שום חולק. והאחרונים דחקו עצמן לפרש דברי הש"ע שלא יהיו סותרין זא"ז ממה שכתב בי"ד סי' ש"ו דמקדשין בו האשה דשם מיירי בב"מ שחוט ולא הביא שום א' מהם להכריע מדברי הרמב"ם שהדין הוא שמקדשין בו אפילו אם חי בזמן הזה דמאי שנא קידושי אשה ממכר וכן פי' הב"ח בי"ד שם לדברי הטור שכתב ומוכרו ומקדש בו האשה וע"ש. וכבר כתבתי במס' קידושין פ"ב הלכה ז' בחידושי מראה בשם הרשב"א ז"ל דדעתי ג"כ דהמסקנא כר' יוסי הגלילי ובקדשים קלים הבעלים מקדשים בו מחיים דממונן הוא. וכדמשמע ג"כ מהאי תלמודא וע"ש וכן משמע מסוגיא דהכא דמוקי לה כר' יוסי הגלילי בפשיטות ולהני תנאי דפליגי בפירוש דבריו ל"פ אלא לענין מעשר וכמבואר: