מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 5

מנכסים המיוחדים ולא מנכסי הפקר. כדמפרש בבבלי דף י"ג ע"ב דנגח תורא דהפקר לתורא דידן וקדם אחר וזכה בו ואמרינן תו התם רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש או הפקיר תנ"ה יתר על כן אמר ר' יהודה וכו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוה כאחד. וכתבו התוס' דמסיפא דקרא קדריש דכתיב השור יסקל וכו' ור"ל דקאי אבעליו ללמד על גמר דין נמי. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מנ"מ הלכה ד' כהני תרי אוקמי שור הפקר שנגח ובא אחר וזכה בו ה"ז פטור ולא עוד אלא טור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו ה"ז פטור עד שיהיו לו בעלים בשעת הזקו ובשעת העמדה בדין ע"כ. ואע"ג דאין הלכה כר' יהודא בהא דפליג ארבנן בפ"ד כבר כתב הרא"ש בשם הרמ"ה ז"ל משום דרבנן ל"פ עליה אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור לא פליגי עליה עכ"ל. והתיו"ט תמה על זה דהיאך ילפינן לענין נזקין ובמיתה דביה כתיב לא דרשינן ליה ותירץ דז' שור כתיבי ובאם אינו ענין ילפינן לה לנזיקין. וזה תמוה הרבה יותר מתמיהתו דהא התם קאמר שבעה שור כתיבי לרבות וכו' וחד לגופיה וששה לרבות להני דחשיב שם במתני' כמ"ש התוס' שם. וא"כ לא שייך אם אינו ענין ובמיתה דלא דרשי' משום דהתורה רבתה לכל הני ומה דכתב עוד התיו"ט דהיינו טעמא דהרמב"ם והטור השמיטו גמר דין משום דלגמר דין בהדיא השור יסקל כתיב לא דרשו כולי האי באם אינו ענין וכו' לא היה צריך לכל זה דמה שייך גמר דין בשור שהזיק וגמר דין לא קאי אלא על מיתת השור כדאמר בגמ' אליבא דר' יהודה דהתם קאי. ולענין מה שתמה היאך ילפינן מצאתי למה' בצלאל שכתב בשם תוס' שאנץ דבהיקישא דבעליו דריש וילפינן להו מהדדי. ומיהו עד בבעליו ילפינן ולא צריך אלא עד שעת העמדה בדין ומתורץ הכל בטוב טעם:

אלא זה שומר חנם וכו'. בבבלי דגריס במתני'. כשהזיק חב המזיק כמו במשנה ראשונה. קאמר בדף י"ג ע"ב למ"ד תני שור לקרנו וכשהזיק חב המזיק דהכא להביא ש"ח וכו' וכמ"ש התוס' בדף ד' ע"א דמאידך כשהזיק מרבה לה. והכא לא גריס לה כשהזיק בהאי מתני' ומרשות הניזק והמזיק הוא דמייתי לה. ומה דפרישית בפנים דקמ"ל דמסתמא קיבל עליו שמירת גופו ושמירת נזקיו וא"כ אפי' בתם משלם נזק שלם וכן משמע מבבלי שם דלא גרע מאילו אי איחזק מעלמא דבעי לשלומי לי' כוליה תורא. ומשום דהתם קתני לה בברייתא בהדיא תם משלם ח"נ מוקי לה שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו אבל בסתמא אמרי' הכל קיבל עליו וכן הוא מוסכם מרוב הפוסקים הרשב"א והרא"ש והטור סי' שמ"ז ושצ"ו ואם שהרמב"ם סתם דבריו. וכל אחד כדינו ש"ח בפשיעה וכן כולם לפי דינם ועיין בסוף פ"ד ד"ה שמירת נזקין שם מבאר בפנים: