מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 6

ארבעה כללות היה רשב"א אומר. ראיתי לבאר בכאן בתחילה דברי הרמב"ם ז"ל בענין רשות המזיק ואח"כ נבאר בענין הסוגיא דד' כללות. כתב הרמב"ם בפ"א מנ"מ הל' ז'. כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו וכל תם משלם חצי נזק מגופו בד"א בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בע"ה ה"ז פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק והרי מפורש בתורה ושלח אח בעירה ובער בשדה אחר. ע"כ. והרמ"ה בהגהה סי' שפ"ט סעיף י' הקשה ע"ז וכתב וצ"ע דמקרא זה בשן ורגל הוא דכתיב לפטרן ברשות שניהן אבל ברשות המזיק דפטור אפילו בקרן אין ענין מקרא זה טעם אליו אלא דפטור מכח דא"ל אילו לא נכנסת וכו' עכ"ל ולא ראיתי לא' מן המפרשים שפירשו היטב דבריו בזה ועיין בסמ"ע ובבאר הגולה שדחקו עצמן. וב"ה שהאיר עיני ומצאתי וראיתי במכילתא פרשת משפטים בפ' י"ד ומשם זכיתי להבין דבריו על בוריין וז"ל המכילתא שם וביער בשדה אחר ר' נתן אומר הרי המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ויצאת בהמתו של בעל הבית והזיקה קורא אני עליו ושלח את בעירה לכך נאמר ובער בשדה אחר אלא אחר הוא זה. ע"כ פי' קורא אני וכו' כלומר יכול שקורא אני עליו ושלח וגו' לכך נאמר וכו' אלא אחר הוא זה בתמיה כלומר שהרי השדה של המזיק הוא. והנה לפניך מבואר כוונת הרמב"ם אחר שנדקדק בדבריו דפתח בבהמה וסיים אבל אם נכנס הניזק וכו' ולא כתב אבל נכנסה בהמתו לרשות המזיק. ועוד מאי על הכל שכתב ולא סגי בהרי זה פטור בלחוד אלא ודאי כוונתו בזה לכלול גם נזק השן בדבריו שאם נכנס הניזק והגדיש פירותיו שלא ברשות או כיוצא בזה ואח"כ יצאת בהמתו של הבעה"ב והזיקה פטור על הכל בין על הקרן דפתח ביה בין על השן שנכלל בדבריו. וראיה לזה דלשון על הכל על מיני נזיקין הוא דשייך מדמדייק בבבלי בהאי סוגיא דף י"ד דקאמר התם חייב בכל על הכל לא קתני וכו' ע"ש. וע"ז סיים דטעם פיטור נזק הקרן שהרי הוא אומר לו וכו' וכן הוא פטור גם על נזק השן והרי מפורש וכו' ור"ל דאע"ג דקרינן ביה ושלח אח בעירה מ"מ בפירוש אמרה תורה ובער בשדה אחר בעינן וליכא. וה"ט דנקט נמי רישיה דקרא ושלח ולא סגי בובער וגו' כדאמר בגמרא אלא להורות דאפילו במקום ושלח בעינן ובער בשדה אחר. וסיום דבריו הן הן ממש דברי המכילתא. ובענין מה דפליגי הכא בחצר שאינה לשניהן ומשמע לפי פשטה דאפי' אינה לשניהן כלל אלא דאחר ואפ"ה איכא למאן דמחייב וכדמפרש טעמא דהואיל ולאו רה"ר היא קרינן ביה בשדה אחר. ובבבלי לא משמע הכי אלא דמקשה בפשיטות שם מאי לא לזה ולא לזה אילימא דאחר והא בענן בשדה אחר וליכא. וכן המסקנא התם ומסקנת כל הפוסקים בזה דחצר שאינה של שניהן כלל הויא כרה"ר ופטור בה על השן ורגל. והרא"ש ז"ל כתב בזה ובירושלמי פליגי בה תנאי חד תנא מחייב ליה ובפרישותי כתבתי פירוש הירושלמי וטעמא דגמ' דידן דפטר ליה עכ"ל. וכבר נתבאר ממה שפירשתי בפנים וכנזכר. ולמאי דפירשתי לקמן בדיבור והכל מודים גם מסקנת האי תלמודא הכי. והכל מובן ממה שביארתי בפנים דמה שלמד ר' יסא הוא מדברי חכמים דקאי על ר' טרפון ור"ט דקאמר על הכל ודאי על מיני נזיקין קאמר וגם על הקרן למאי דס"ל וע"כ בחצר השותפין דלעיל קאי דהא ברה"ר מודה ר"ט בקרן וא"כ לדברי חכמים דפליגי עליה וקאמרי דבחצר השותפין על השן ורגל הוא חייב. וזה ודאי דוקא אם מיוחדת לפירות לשניהן ולא לשוורים דאם גם לשוורים א"כ יש לה רשות להלך וזה פשוט. ובדין חצר השותפין המיוחדת לשניהן לשוורים ולא' מהן לפירות דפסקו הרי"ף והרמב"ם דחייב בה על השן ורגל וכפי גי' רש"י באוקמתא דרבינא משמיה דרבא. דאע"ג דמוקי לה אליבא דר"ט היינו משום קרן דקאמר התם אבל לענין שן כ"ע מודים דהוי חצר הניזק. והתוס' בשם ר"ת הקשו על גי' זו דכיון שיש רשות לכל חד וחד להכניס שם שורו לא מיחשב חצר הניזק לגבי שן כדמוכח לעיל. ורצו לומר דלעיל קאמר אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים. שדה אחר קרינן ביה. ולפיכך גריס ר"ח לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד. ובאמת זה קשה אליבא דהרי"ף והרמב"ם דהא אינהו פסקו כאביי בהא דלעיל במיוחד' לשניהם לפירות ולא לשוורים דחייב על השן ורגל ודלא כר' זירא והא אביי דווקא אינו מיוחדת לשוורים קאמר. וצ"ל לדעתם ז"ל דיש לחלק בין הכא להא דלעיל דמיירי בחצר השותפין וע"כ צריך לאוקמי שהיא מיוחדת לשניהם לפירות וא"כ בכי הא דווקא כשאינה מיוחדת לשוורים אז קרינן ביה וביער בשדה אחר כסברת אביי אבל בסיפא דהאי ברייתא דקתני לא לזה ולא לזה וכו' ע"כ אי אפשר לאוקמי אלא במיוחדת לא' מהן לאיזה דבר ובכי הא אפילו אם מיוחדת לשניהם לשוורים כיון שאינה מיוחדת לפירות אלא לא' מהן קרינן ביה שפיר לגבי שן ובער בשדה אחר. ורבינא רבותא קמ"ל בזה. ובהכי ניחא נמי בהני אוקימתי דלעיל בברייתא דרב יוסף ע"כ במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים מיירי והכא ע"כ במיוחד לא' מהן לפירות מיתוקמא. כנ"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והנ"י כתב לפירות לחד ובעוד שפירותיו בתוכה אין הלה רשאי לתת בה פירות ולא לשוורים והדעת מכרעת כן שלא יאכלו שוורים של זה פירותיו של חבירו והשתא אתי שפיר טפי דלגבי שן הויא חצר הניזק עכ"ל רצה בזה לתרץ קושית ר"ת אלא דקשה לפ"ז משכחת לה נמי חיובא בחצר שהיא לשניהם לפירות ולשוורים ובעוד שהפירות בתוכה אין רשות להכניס שוורים אלא ודאי במיוחדת תליא מילתא ולא בשעה. שהפירות בתוכה והיינו נמי דבכלל הסוגיא מיוחדת ואינה מיוחדת קאמר. ועיין בתוס' דף י"ו ע"א ד"ה כולה ר"ט היא שהקשו שם עוד קושיא אחרת להך גירסא דרש"י מההיא דר"א דהתם. ובמה שכתבתי מיושב ג"כ הקושיא זו לדעתם ולגירסתם משום דס"ל דהכל במיוחדת לפירות תליא וכשהיא מיוחדת לפירות לשניהם איכא לספוקי אליבא דר"א אם הוי חצר הניזק ואע"פ שאינה מיוחדת לשוורים ומשום דכל א' יכול לומר לחבירו הרי גם לי רשות להניח פירותי. והיה לך לשמור פירותיך כמו שאני שומר פירותי. ושוורים לא שכיחי בחצר. ושמעינן נמי ממסקנת הסוגיא דבמקום שאינו מיוחד כלל לשניהם לשום דבר או במקום שמיוחד לשניהם לגמרי לפירות ולשוורים כגון הבקעה וכיוצא בה פטור על השן ורגל. ולפ"ז הא דקאמר הש"ס דהכא לעיל בהלכה א' והוא מהתוספתא דהמזיק בכרמלית משלם נזק שלם אתייא דלא כהלכתא. אי כמ"ד דהכא דמחייב לעיל בחצר שאינה לשניהן ושם כרמלית קרי לה לכה"ג. או דשם כרמלית קרי לבקעה וכדמצינו בעלמא והוי כמיוחד לשניהם לכל דבר. ולא קיימא המסקנא כן אלא כמבואר. ואפשר דהתם לענין קרן מיירי וכר"ט מיתוקמא דהוי לדידיה כחצר הניזק וכמו דמוכח מרישא דהתוספתא דהתם וכמ"ש שם. ודע שיש להמכילתא גירסא אחרת באלו הדינים. וה"ג שם בפ' הנזכר. ד' כללות היה ר' ישמעאל אומר משום ר"מ בנזיקין כל מקום שיש רשות למזיק ולא לניזק פטור. לניזק ולא למזיק חייב בכל. לניזק ולמזיק אפילו מיוחדת כגון חצר של שותפין והפונדק לא לניזק ולא למזיק כגון רשות אחרת על השן ועל הרגל חייב ועל השאר מועד משלם נזק שלם ותם משלם ח"נ. בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק והבקעה ור"ה וכיוצא בהן על השן ועל הרגל פטור ועל השאר מועד משלם נ"ש ותם משלם ח"נ ע"כ. ולפי מה שנתבאר הכי מיתפרשא. לניזק ולא למזיק חייב בכל. כר' טרפון. לניזק ולמזיק אפילו מיוחדת וכו' כלומר אפילו מיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים דהא דומיא דפונדק קתני דאין דרך להכניס שם שוורים ומכ"ש אם מיוחדת לאחד מהן לפירות ושותפין הן בה בשאר דברים חייב בה על השן ועל הרגל ובבא זו ככ"ע ומסתייעא להו להרי"ף והרמב"ם בחדא לענין הא דפסקו כאביי ובהא אפי' ר"ת מודה. ובחדא מסתייע לר"ת למאי דפירשו התוס' בד"ה מי לא פליגי וכו' דהא האי בבא ממש ברייתא דרב יוסף היא ומשמע דבמיוחדת לא' מהן בלבד לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים אפ"ה קרי לה חצר השותפין דבשארי דברים שותפין הן בה ועיין בתוס' שם. ומיהו כבר נתבאר דעת הרי"ף והרמב"ם בזה דלמדו מסוגית הש"ס כפי גי' ושיטתם. לא לניזק ולא למזיק כגון רשות אחרת. חלוקה זו אתייא כמ"ד הכא לעיל דחצר שאינה של שניהם כלל חייבת על השן ועל הרגל וכבר נתבאר המסקנא דבכה"ג פטור בשן ורגל. ועל השאר. קרן ותולדותיו. בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק. לכל דבר לפירות ולשוורים פטור בה על השן ורגל ובזה כ"ע מודים בה והכל מבואר בס"ד: