רש"ש על חולין · דף 12a

רש"י ד"ה פסח. ושלמים דא"ר ואכלו כו'. לכאורה י"ל דאף מאכילת מזבח קפריך דטרפה אסורה גם למזבח. וכמו דיליף לעיל מרישא של עולה. אלא דרצה לפרש דומיא דפסח. וכן ר"א אמר דא"ר שחוט ואכול:

תד"ה פסח. מבשר תאוה ל"פ כו' אלא מדרבנן כו' ה"נ שמחמיר כו'. מזה נראה סתירה למה שהבאתי בריש מכילתין בתד"ה טמא בשם הט"ז:

גמרא וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מ"ד כו'. הא דל"ק הכא כדלעיל (ט) ל"צ ששחט לפנינו ב' וג"פ ושחט שפיר כו'. דהכא דייק לשניה דמתחלה ועד סוף דמשמע דזהו דאשמעינן. והתם דייק לישנא דכל טבח דמשמע דהוחזק להיות טבח. והא דלא אשמעינן ד"ז אמתניתין דאחרים רואין אותן דדוקא שראוהו מתחלה ועד סוף הוא לרבותא. דלא מיבעי בחש"ו דאין בהם דעת דודאי איכא למימר דאיתרמויי איתרמי להו. אלא אפי' בגדול ובן דעת נמי חיישינן. ולפ"ז נראה דל"ד הטוש"ע ששינו מלשון המשנה "ואחרים רואים אותן" וכתבו ואחרים עומדים ע"ג. עמש"כ לעיל (ר"ד ד). ועי' ג"כ לקמן ע"ב בתד"ה מאן תנא. ועי' ס"פ לולב הגזול ובתוס' שם ד"ה והיודע. ולפמש"כ לחלק בין לישנא דעומד ע"ג. ללישנא דאחרים רואין. יתורץ קושיית הר"ן שם:

שם מה נפשך אי חזקה כו' א"ל לכי תיכול כו'. משמע דר"ד עצמו הוא דקפריך מ"נ אי חזקה כו'. ותימה דאם ל"י לחלק ביניהם. א"כ כי פשיט ליה מעיקרא דחזקתו שחוט מאי קמבע"ל תו בצא ותרום. אבל לכי תידוק תמצא כה"ג טובא בש"ס. ועי' בשע"ח להגאון בעל שמן רוקח בשער ה' אות א':