שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי קידושין · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 28

פשיטא זה שהוא נמכר בב"ד וכו'. כתב הרמב"ם רפ"ב מה"ע עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשטר כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך הריני קנוי לך ע"כ. וכתב הכ"מ דיליף מדאר"ח שטר אמה העברי' האב כותבו בתי מכורה לך ועבד ילפינן מאמה לכך כתב גבי עבד נמי שכותב הריני מכור לך ע"כ ע"ש. ותימא איך פשיטא לי' להרמב"ם מלתא דמיבעיא ליה לירושלמי. ונ"ל שהרמב"ם סובר דהירושלמי לשיטתו דקאמר לעיל בפרקין שטר אמה העברי' שניהם יכולים לכתוב האב והאדון הלכך קמיבעיא לי' אי ילפינן מאמה העברי' וגם האדון כותבו או דלמא שאני אמה העבריה כיון דאית ביה קצת שטר אירוסין שהרי יכול לייעדה ע"י שטר זה אפי' לריב"י אבל עבד דוקא העבד כותבו ולא האדון. אבל להבבלי דמסיק כר"ח דשטר אמה העבריה האב דוקא כותבו א"כ כ"ש בעבד דהוא עצמו כותבו ונכון הוא. ועמש"ל בפרקין בתוס' בד"ה א"ל ומה בכך וכו':

כר"ש בקונטרס פירשתי דלרבנן דר"ש ליכא איסור תורה בישראל שבא על שפחה. הנה מכאן ראיה לדעת הרשד"ם בתשו' סי' קצ"ו והובאו דבריו במ"ל רפ"ב מה"ע. דלהרמב"ם אין השפחה אסורה מדאורייתא אלא מדרבנן ע"ש במ"ל. ולפום ריהטא פשט דברי הרמב"ם פי"ב מהא"ב הכי משמע. שכתב שם הלכה י"א וז"ל העבדים שטבלו וכו' יצאו מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין וכו' והבא על השפחה מכין אותו מד"ס שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה לע"ע והיא מותרת לו שנא' ואם אדוניו יתן לו אשה ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אא"כ היתה נחרפת לאיש. אל יהא עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' וכו' הרי אונקלס כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש עכ"ל. אך דברי הרמב"ם תמוהים דמאי ראיה מייתי שאין איסור בשפחה שהרי מפורש בתורה וכו' אדרבה מכאן משמע שאסורה מדאיצטרך קרא להתיר וכן משמע בבבלי בפרקין דף כא כהן מהו שימסור לו רבו שפחה חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל וכו' ע"ש וכ"מ בסוגיין לפי המסקנא. וכבר הרגיש בזה במ"ל ועוד קשה שכתב ולא גזרו חכמים בדבר זה. נראה כסותר דברי עצמו שהרי כתב בסמוך הבא על השפחה מכין אותו מד"ס. ונ"ל דדעת הרמב"ם שהבא על השפחה יש בו איסור מן התורה אך אין בו מלקות מן התורה ולא גזרו חכמים שיהא לאו באיסור זה אם בא עליה דרך חתנות או שיהא בה איסור אם בא עליה דרך זנות כמו שגזרו בנכרית אם ייחדה לו בזנות שעובר משום נשג"ז ואם דרך מקרה שחייב עליה משום גויה אלא אם בא עליה דרך חתנות חייב עליה בעשה. ויליף לי' מדאמרה תורה בע"ע שרבו מותר להשיא לו שפחה ש"מ דלשאר כל אדם אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה. ומכין אותו מד"ס כדרך שמלקין כל העוברין על מצות עשה כמו שאז"ל אבל במצות עשה מכין אותו וכו'. אלא שאונקלס כלל בעילת עבד ושפחה בלאו דלא יהיה קדש אבל אף לדידי' אין בו מלקות מן התורה אלא בדרך אסמכתא. ומעתה דעת לנבון נקל לפרש דברי הרמב"ם על נכון. וזה מבואר מאוד שלא אמר אלא שאין בו מלקות מן התורה אבל איסור יש בו מדאורייתא. וכן מבואר בדבריו פ"ג מה"ע הלכה ג' וז"ל והמוכר עצמו אסור בשפחה כשאר כל ישראל. והדברים ברורים: