שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 4 · Segment 7

אלא דברים שאין להם היתר אחר איסור כו'. כתב תו' כריתות פ' אמרו לו (דף י"ג) בד"ה ארבע כו' וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון שלא יאכלה ואכלה וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין כיון שנזרק דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור דבגמרא קאמר אקדשים מגו כו' ואי בבכור מרחם קדש ע"ש. והב"ז כתב תימא לכאורה אשתמיט מינייהו סוגיין בבבלי דמקשה וליתני חמש ומשני כי קתני מידי דליתא בשאלה ומוקדשין מוקי בבכור וש"מ דלית ליה לש"ס הך סברא כיון שנשחט ליתא בשאלה וסוגיא דכריתות סובר כאינך שינויי דקרבן קבוע או זדונו או כרת או מידי דבר אכילה כו' וצ"ע ע"כ. וכבר הרגיש המהרש"א בסוגיין בקושיא זו ע"ש. באמת לפום ריהטא תמיה גדולה היא. אך אחרי העיון נראה דתו' דייקי מדקאמר אקדשים ולא בעי לאוקמי בבכור ש"מ דסובר מדתנן סתמא אמרינן דבכל קדשים איירי א"כ ליכא לאוקמי בהך שינוייא דאיסור הבא מאליו או בשינויים דקרבן קבוע דא"כ צריך לאוקמי מתני' בנשיא כמפורש בבבלי ומתני' סתמא תנן משמע בין נשיא בין הדיוט. ומדאמר רבא בסוגיין מאן דאית ליה איסור כולל כו'. ופריך פשיטא ומשני ס"ד באיסור הבא מעצמו לא אמרינן כו' כמפורש שם ש"מ דליתא לתירוצא דרב אשי ורבינא דאמרי דלא קחשיב לחטאת דשבועה דפשיטא הוא דתמורה דחיילא אפחות מכשיעור ואמידי דלאו בר אכילה והא לרבא איצטרך לאשמועינן דלא נאמר איסור הבא מעצמו אע"ג שיש בו כל החומרות לא אמרינן בה איסור כולל. וכ"ת לפמ"ש קושית הש"ס בבלי ואם איתא משכחת לה חמש אינה אלא אליבא דרבא י"ל תוס' כריתות מפרשי קושית הש"ס דכריתות היא בין לרבא בין לר"י והא דשני כי קתני באיסור הבא מאליו כו' היינו לר"י והא דשני מידי דליתא בשאלה הוא לרבא ותדע דלר"י פריך דהא ר"א מאוירי' שני עלה משמיה דר"ז שהיה זמן רב קודם רבא גם בירושלמי פריך לה אר' יוחנן. ולפ"ז גם לתירוצא דר"ז ליתא דלפום ריהטא קשיא מכדי תנא אחטאת קמהדר מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וצ"ל דה"ק כיון דלא מצינו קרבן אלאו אלא זה פשיטא דחל בכולל וכיון דלרבא לא פשיטא הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא תני ליה על כרחך לומר כתירוצא דירושלמי הואיל ויש היתר לאיסורו ע"י שאלה משא"כ בהקדש כיון שנזרק. (וע' בט"ז י"ד סי' שכ"ב וצ"ע). גם דעת הירושלמי נראה כן. וידוע שהרבה סוגיות בבלי בסדר קדשים אמורים ע"פ הירושלמי וכ"ת עדיין קשיא אמאי לא משני הכא קדשים שנזרקו דמן ליתא בשאלה י"ל ה"ה דהוה מני לשנויי הכי וכה"ג כתב תו' בבבלי בסוגיין בד"ה הרי הקדש כו' ע"ש ועי"ל לפמ"ש תו' בד"ה שלא כו' דקושית הש"ס אליבא דרבא א"כ ליכא לשנויי מוקדשין כיון שנזרקו דמן אינן בשאלה למאי דקאמר בבבלי בפרקין (דף כ"ז) אכלה כולה אין נשאל עליה שבועה נמי ליתא בשאלה אם נשבע על כזית אחד ואכלו וכ"ת כיון דאי נשבע על הבהמה כולה איתא בשאלה לא קחשיב י"ל א"כ אף מוקדשין ישנו בשאלה קודם זריקת דמן מאי קאמרת השתא ליתנהו בשאלה אף שבועה כשנשבע על כזית זה אינו בשאלה. וסוגיא דכריתות אזלא לאמימר דפליג ארבא ואמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן. נמצא שבועה לעולם איתא בשאלה משא"כ במוקדשין. וסברי תו' לכך קאמר הש"ס אקדשים כו' לאשמועינן דמתני' דוקא כדתני ואין למצוא יותר מארבע חטאות וליתא לכולהו תירוצי דאיתנהו חמש אלא דלא קחשיב ליה. א"כ עכ"ל שבועה ישנו בשאלה לעולם לכך לא קחשיב ליה דלא פסיקא ליה אם ישאל עליו:

אילו מי שעשה כו'. עי' בקונט'. ועי"ל דמייתי ראיה דלא ילפינן יה"כ משבת לענין מלאכות דהא אף ביה"כ אם עשה אחת ממלאכות האסורות בשבת חייב עליה ואם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ובשבת חייב על כל אחת ואחת כדאמרינן פ' כלל גדול. בבבלי כריתות (דף י"ד) גרסינן אמתני' וניתר אם הוציאו חייב מ"ש דתני שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ ופריך דלמא אף משום שבת ויה"כ קאמר אלא אהא דתניא ושילח ביד איש עתי אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה כו' ממאי שאני יה"כ דמצוותו בכך אלא רפרם בדותא היא. ובסוגיין (דף כ"ד) פירש"י בד"ה אף אם הוציאו כו' דאלו אהוצאת יה"כ לא מיחייב דקסבר דאין עירוב והוצאה ליה"כ. וביבמות ס"ג (דף ל"ד) מסיים בה והכי איתא בכריתות. ותימא הא מפורש בכריתות דלמא אף משום שבת ויה"כ קאמר. ותו' בסוגיין כתבו בד"ה אם כו' פי' בקונט' משום הוצאת שבת כו' וא"נ דבכריתות מסיק דרפרם בדותא כו' ע"ש. ונראה קסבר רש"י דגרסינן הא דרפרם בדותא היא וכ"ה בגמרתינו. וה"פ לאו ממתני' איכא למידק כדשנינן אלא חוץ מזו קיבל כך מרבו דאין עירוב והוצאה ליה"כ. לפ"ז ודאי יש לנו לפרש משנתינו דדוקא משום שבת חייב ולא משום יה"כ (ועי' יבמות שם בתו' בד"ה והוציא כו'). והא דפי' רש"י כאן וביבמות קסבר אין עירוב כו' משמע דאיכא דפליג על ר"מ בזה. וקשה מנ"ל הא. ונראה דקשיא ליה למה לא פריך ארפרם מהא דתנן פ"ק דמגילה אין בין יה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת. הא לכל מילי שוין כדדיקינן בגמרא התם ואם איתא לדרפרם איכא נמי הא דבשבת חייב אהוצאה וביה"כ פטור. לכך קאמר הא דאין עירוב והוצאה ליה"כ ר"מ הוא דקסבר הכי ורבנן פליגי והך דמגילה אתיא כרבנן. אך קשה לפמ"ש תיקשי מתני' לרפרם ועוד דאמרינן התם הא לענין תשלומין זה וזה שוין מתני' דלא כר"נ בן הקנה כו' ע"ש ולדעת רש"י הל"ל הא לענין מלאכות זה וזה שוין מתני' דלא כר"מ. מיהו לזה י"ל דאין הדבר ברור דר"מ פליג דאיכא למדחי כדחזינן בכריתות א"נ בהא דאמר דלא כר"נ איכא חידושא כדמסיק שם אבל בהא דר"מ אין חידוש כל כך. אך לסוגית הירושלמי דאמר אין חילוק מלאכות ביה"כ קשיא מתני' דמגילה הא איכא בין שבת ליה"כ חילוק מלאכות. ואפשר קסבר הירושלמי ר"מ הוא דלית ליה חילוק מלאכות ביה"כ אבל רבנן אית להו ומתני' דמגילה כרבנן וכמ"ש לשיטת רש"י. ואל תתמה שלא נזכר מזה בבבלי שום רמז. שלדעתי הא דאמר עירוב והוצאה לשבת כו' ה"ק עירוב שכל המלאכות מתערבים יחד כלומר אפי' אם נתערבו יחד שעשאן לכולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואין עירוב והוצאה ליה"כ. וכן י"ל הא דגרסינן בבבלי ביצה פ"ק (דף י"ב) דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט קמפלגי. ודחקו רש"י ותו' במאי דקאמר ערוב כמ"ש תו' שם בד"ה דלמא כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא. והרמב"ם לא הזכיר כלל שאין חילוק מלאכות ביה"כ וז"ל פ"ק מה' שביתת עשור כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייבין עליה בעשור כרת וכל שחייבים עליו בשבת חטאת חייבין עליו ביה"כ חטאת. משמע שיש חילוק מלאכה ביה"כ כמו בשבת ונראה שסובר מסקנא דש"ש דלית לדרפרם כמ"ש תו' א"כ אין חילוק בין שבת ליה"כ וצ"ע: