שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 4 · Segment 8

שבועה שלא אוכל מצה כו'. הרי"ף מביא הירושלמי הזה בהלכותיו בפרקין. ובעה"מ מקשה שסוגית הבבלי פליג דפריך לר' יוחנן דמוקי מתני' בכולל הן היכי משכחת לה ש"מ בכולל לא חיילא שבועה לבטל המצוה ותנן חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם עושה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועת מותר וכי מה בין שבועה שלא אעשה סוכה לשבועה שלא אוכל מצה. ותו' (דף כ"ד) כתב בד"ה אלא כו' בשב ואל תעשה לא חיילא אבל בקום ועשה חיילא ע"ש וכ"כ הרמב"ן בס' מלחמות. ולקושייתו ממתני' תירץ בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין סוכה סתם בלשון ב"א אלא סוכת מצוה וכן מוכח בסוגיין כמ"ש בקונט'. ובחידושי גיסי הגאון מהרר"ח יונה נ"ע שנדפסו סוף מסכת שבועות ראיתי שתמה על בעה"מ אחרי שלא שם לבו להפריש ביניהם ה"ל לתמוה על הירושלמי עצמו שדבריו סותרין זה את זה דהא לעיל בסוגיין אמר ר' יוסי ותשמע מינה היו לפניו כו' הרי שסובר בכולל לעבור על ד"ת אין השבועה חלה אפי' על ההיתר אלא ע"כ לומר שסובר הירושלמי לחלק כמ"ש הרמב"ן ע"כ. ואף שאין משיבין את הארי לאחר מותו מ"מ ידעתי כי נתהלל בשבע מדות שמנו בחכמים ואלו קיים לא היה בוש מלהודות על האמת. וכל מעיין הסוגיא יראה שאין מקום לקושייתו שר' יוסי לא אמר שאין השבועה חלה לעבור על ד"ת בכולל אלא לר"ז אבל כבר עלו דברי ר"ז בקושיא לוקמי באומר שבועה שאוכל סתם ומפני כך הדר מתירוצא דר"ז ומפרש הטעם שיש היתר לאיסורו ועלה קאמר שבועה שלא אוכל מצה כו'. ועיין היטב בפירושי בקונט' ותמצא שהדברים ברורים באין גמגום. עוד כתב גיסי הגאון ז"ל בבבלי דנזיר פ"ק דייק דלא כירושלמי דגרסינן התם ורבנן מ"ט א"ק מיין ושכר יזיר ור"ש נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר מיבעיא ליה לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא כו' כדרבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על השבועה ורבנן א"כ לימא מיין מאי משכר ש"מ תרתי. בשלמא לר"ש דלית ליה איסור כולל היינו דאיצטרך קרא אלא לרבנן אליבא דר"י ורבא דאית להו איסור כולל אפי' באיסור הבא ע"י עצמו ל"ל קרא דהא איסור נזיר כולל הוא שלא היין שנשבע עליו לבד נאסר לו אלא כל היוצא מן הגפן ותגלחת וטומאה ועדיין י"ל איצטריך קרא דלא נילף ק"ו ומה טומאה שסותרת הותרה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שהותר במקום מצוה ע"כ. ואיך תירוצו זה מחוור דהא קי"ל דאמרינן דיו א"כ ה"נ נאמר דוקא מת מצוה דחמורה שכל המצוות נדחק מפניה הוא דדוחה מצוה דנזיר אבל שאר מצות לא דחינן מצות נזיר מפניה. גם קושיתו ליתא מכדי למאן קשיא ליה לר' יוחנן ואיהו דאמר חצי שיעור אסור מן התורה א"כ איצטרך קרא היכא דנשבע לשתות פחות מכזית יין סד"א אין איסור נזיר חל עליו קמ"ל קרא דאסור בו כמו בכל האיסורין ועי"ל הא דאמרינן שהשבועה חל על המצוה בכולל מנזיר ילפינן ועמ"ש לקמן. עוד הקשה הגאון הנזכר משמעתין דפליג אירושלמי בהא דאמר רבא מ"ט דמאן דאית ליה כולל מידי דהוה איסור מוסיף כו' פשיטא מ"ד איסור הבא מאליו אמרינן איסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל אלמא איסור כולל מאיסור מוסיף הוא דיליף ואיסור הבא מעצמו מאיסור הבא מאליו יליף א"כ נאמר דיו מה איסור מוסיף וכולל הבאין מאליהן אינו חלין אלא להוסיף איסור על איסור לחייב שתים כגון חמותו ונעשית אשת איש וכגון נבלה ביה"כ אבל איסור מוסיף וכולל על דבר מצוה לא שמענו. אדרבא איפכא שמעינן ליה דעשה דציצית דוחה ל"ת דכלאים אע"ג דכלאים כולל הוא בכל הבגדים וכן מצות יבום דוחה ל"ת דלא יבא ממזר אע"ג דל"ת איסור מוסיף הוא על כל ישראל. אף איסור כולל הבא ע"י עצמו דוקא לחול על דבר האסור להחמיר אבל לא לדחות המצוה חוץ מנזיר שפירש הכתוב מיין ושכר יזיר ע"כ. ול"נ דל"ק דרבא ה"ק מ"ד איסור כולל סובר כיון דגלי קרא איסור מוסיף תו אין לחלק באיסורין הלכך חל נמי בכולל ואפי' באיסור הבא ע"י עצמו א"כ לא שייך כאן לומר דיו דמסברא אמרינן דחייל נמי אדבר מצוה. ומאי דמייתי מעשה דדוחה ל"ת אפי' באיסור כולל אני אומר אין הנדון דומה לראיה דהרי פירש"י ברכות פ"ג הטעם שעשה דוחה ל"ת הוא שהעשה תנאי בל"ת כאלו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני א"כ אין כאן איסור כולל ואף שתוס' חולקים על רש"י שם מ"מ סברתו קיימת (ועמש"ל ד' כ"א בד"ה תנאי). עוד כתב הגאון הנ"ל וכ"ת ניליף מנזיר ליתא דתניא נדרים פ"ב נזיר להזיר מכאן שנזירות חלה על נזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה כו' ומאי חומרא דשבועה מנדר אילימא משום דשבועה חיילא אדבר שאין בו ממש נדר חמור שחל על המצוה כרשות. והא ודאי נדר דקאמר היינו נזיר וחל על המצוה כרשות היינו שחל על יין דמצוה כיין רשות מכלל דשבועות לית בה הך חומרא ולא גמרינן לה מנזיר אפי' מקמא דתיקום לן נזירות חל על הנזירות וכ"ש השתא דנפקא לן מקרא שנזירות חל על נזירות דליכא למגמר שבועה מינה כל עיקר ודבר ברור הוא ע"כ. ודבריו אלו מלבד שאינן ברורים אצלי אף גם מתמיהים הם שנראה ראיה מכאן להרי"ף. דאיכא לדקדק בסוגיא דנדרים מתחיל בנזירות וסיים בנדרים אלא ודאי מנזירות ליכא למיפרך דאף בשבועה הדין כן דחיילא בכולל אף לעבור על המצוה ולא פריך אלא מנדרים שחלין ע"ד מצוה משא"כ בשבועות כדאמרינן בבבלי (ד' כ"ה ע"א) חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות. (ועי' בתו' שם בד"ה משא"כ כו') ואף מדברי תו' לקמן (ד' כ"ח ע"ב) בד"ה כשם כו' ע"ש בסופו מבואר שפירושי עיקר. גם לבתר דנפקא לן שהנזירות חל על הנזירות מ"מ שפיר ילפינן שבועות מנזירות שחלים על המצוה בכולל דהא מסיק בנדרים (שם) שהשבועות חמורות דכתיב בהו לא ינקה א"כ אמרינן דוקא שאין שבועה חלה על שבועה לא ילפינן מיניה דכי היכא דאין שבועה חלה על המצוה ה"נ אינה חלה על שבועה שגם היא מצוה אבל לחול בכולל ילפינן כיון שחמורה היא ועוד לפמ"ש קסבר רבא כיון דגלי קרא דחל באיסור מוסיף ה"ה בכל דדמי ליה חל ה"נ בכולל לעבור על המצוה נמי חל. עוד כתב הגאון הנזכר ועוד נזירות לא חל אלא על השבועה שהוא איסור הבא ע"י עצמו וישנו בשאלה אבל מצה וסוכה מצות הבאות מאליהן הן ואינן בשאלה. אדרבא מצינו גילוח דמצורע שאינו בשאלה דוחה לאו ועשה דנזירות משום דישנו בשאלה אע"ג דקיי"ל בכל התורה אין עשה דוחה ל"ת כמפורש ריש יבמות. ואפי' כבוד הבריות דוחה ל"ת ועשה דנזיר הואיל וישנו בשאלה לפיכך הלכה זו האמורה בירושלמי רופפת היא בידינו מפני הבבלי וקשה לסמוך עליה ותמה אני על הבאים אחרי הרי"ף שלא דקדקו אחריה כל הצורך ע"כ ואני תמה לדבריו על עשה כגון כיבוד וכיוצא בה שאינן בשאלה ידחו עשה ול"ת שהן בשאלה וזה דבר שלא שמענו ולא מצאנו מעולם. אלא ודאי הא דמשני ביבמות מה לנזיר שישנו בשאלה אינו אלא דחיה בעלמא דמסברא אין לחלק כדאמר רבא מאן דאית ליה איסור כולל באיסור הבא מאליו אית ליה נמי באיסור הבא ע" עצמו ה"ה נמי דאין לחלק בין ישנו בשאלה בין אינו בשאלה כמש"ל. וזה שכתב ותמה אני כו' במחילה כבר עשאו הראשונים הל' זו כגדי מסנקן כמו שכתבתי וכמו שאכתוב בסמוך והמעין ישפוט בצדק כי הירושלמי והבבלי צמודים יחד בדין זה ואין ביניהם ולא כלום ואין לזוז הימנו. אך מה שכתב שמהרש"א שגג וסבר שדברי הירושלמי אלו היא ברייתא ואינה אלא מימרא דמסתמא דש"ס אליבא דר' יוחנן ע"כ נכון הוא. והרמב"ן מקשה אשמעתין מהא דתנן לקמן בפרקין תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והא משכחת לה במצות עשה בכולל וכן ממה שאמרו והא ליתא בלא אניח תפילין ואמאי והא משכחת לה בכולל כו' וי"ל אע"ג שאסור משום שבועה בכולל מ"מ אינו חייב קרבן דכי כתיב קרא בדבר הרשות הוא דכתב ע"ש. וקשה א"כ תיקשי לר"י דמוקי מתני' שלא אוכל ואכל נבלות בכולל אמאי חייבי רבנן קרבן הא כי כתיבי קראי בדבר הרשות הוא דכתיבי מאי קאמרה בכולל חייב קרבן כיון דגם ארשות נשבע א"כ ה"נ כן הוא. ונראה לי מתני' דלקמן ה"ק לא אם אמרת בשבועת הרשות שעשה בה לאו כהן היינו בפורט תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה להו כהן בפורט א"כ איפריך ק"ו דהא אינן שוים וכן הא דאמר ליתא בלא אניח ה"ק כיון דבאומר בפירוש לא אניח תפילין ליתא דאין לדמות כולל לפורט בין לענין הן ולאו בין לענין להבא ולשעבר. וראיתי להר"ן בפרקין שכתב סברא זו והשיב דאין נראה דבסוגיין משני הבבלי משכחת לה כדרבא כו' א"כ כולל סתם מיקרי הן לגבי מפרש כו' ע"ש. ותשובתו אינה אלא לפי' הר"ח והרמב"ן בהא דמשני הש"ס משכחת לה כו' אבל לגירסת רש"י ופירושו ניחא ועי' מה שכתבתי בסמוך בד"ה לא כו':