שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 4 · Segment 9

לא סוף דבר סתם כו'. כתב הרמב"ן במלחמות כלומר אין צ"ל נשבע סתם שחלה שבועה על האיסורין אלא אפי' אמר שלא אוכל משחיטת פלוני ואכל טרפה חייב ואצ"ל כולל כן אלא אפי' פורט שלא אוכל טרפות וכשרות חייב וכן אמרו שם בהלכה זו שיש אומרים שבועה חלה על האיסורין בכולל ולא בפורט (כוונתו להא דפריך ולמה לא מר באומר שאוכל מפלוני סתם) ובהא פליג על הבבלי דאמר אין שבועת סתם חלה על האיסורין ע"ש. ועי' בר"ן בפרקין ואני תמה על גודל חכמתו ובקיאתו בירושלמי שלא שם לבו לפרש הא דקאמר לא סוף דבר כו' דקאי אסיפא וסתם היינו כל שהוא כמ"ש בקונט' וכל הרואה יראה הסוגיא אינה מתפרשת בענין אחר וסופה מעידה על תחילתה. גם לפירושו קשיא מה בין אומר שלא אוכל בשר לאומר שלא אוכל סתם הא בתרווייהו נבלות וטרפות אינן נאסרים אלא בכולל וכיון דבאומר שלא אוכל בשר קאמר ר"ז שאין חל כיון דחלב בכלל מאי פריך ולמה לא מר באומר שלא אוכל סתם אלא מ"ש בקונט' הוא ברור ונכון ואין אחריו כלום. וראיה לפירושי מהא דתניא בתוספתא דמכילתין פ"ב ומודה ר"ש באומר קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ואכל אוכלין אסורים שאשתו מותרת לו. והדבר ברור שיש בזה ט"ס וצריך להיות שאשתו אסורה לו. והיינו מטעם הירושלמי שעילה היה רוצה לאסרה על עצמו. ואפי' למ"ש רש"י והר"ב במשנתינו בסיפא אפי' ר"ש מודה שאשתו אסורה דטעמא דפטור בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו אלא שאין שבועה חלה על דבר איסור. מ"מ שמעינן דיש לחלק בין רישא לסיפא ושפיר קאמר לא סוף דבר סתם כו'. וזה שכתב הרמב"ם להבבלי אין שבועה סתם חלה על האיסורין אינו אלא לשיטתו אבל לשיטת רש"י וגירסתו אף להבבלי שבועה סתם חלה על האיסורין. ובאמת יותר יש לסמוך אגירסת רש"י שהירושלמי מסייעא לו. וגיסי הגאון נ"ע בחי' הנזכרים כתב אשיטת הר"ן והרמב"ן שהעיקר חסר מן הספר. וקשיא לרש"י מהא דגרסי' בבבלי בפרקין (דף כ"ב) בעי רב אשי נזיר כו' וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית. מאי פשיט ממתני' למסקנא דלא איירי אלא באומר סתם שלא אוכל הלכך אי לא פריש דעתיה אכזית אבל נזיר דאמר בהדיא שלא אוכל חרצין מסתמא אהיתירא משתבע ודעתו אמשהו אלא גם למסקנא איירי סיפא במפרש שלא אוכל נבלות וכשרות ופשיט שפיר ותירץ מלישנא דר"ל פשיט מדקאמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן ואי בסתם ואליבא דר"ע משמע דלא משכחת לה אלא בהנך תרין אנפי. ואם איתא ה"ל למימר חלוקה שלישית או במפרש שלא אוכל נבלות דאפי' לא פירש חצי שיעור נמי דעתיה אמשהו דדעתו אהיתירא ע"כ. ותירוצו זה דחוק שאין זו חלוקה שלישית דבמאי דקאמר או במפרש חצי שיעור נכללה חלוקה זו שמפרש האיסור דה"ל כמפרש חצי שיעור. ועוד הא כתב רש"י שם בד"ה והא כו' וקאר"ל אי אתה מוצא אלא במפרש ולא אמרינן אפי' בסתם נמי דעתיה אמשהו כו' ע"ש הרי דקשיא ל"ל לר"ל דמוקי ליה במפרש ואף אם נאמר דה"ק ולא אמר חלוקה שלישית בסתם עדיין קשיא לשון אפי'. אבל קושיתו מעיקרא ליתא דאף לשיטת רש"י ר"ל למסקנא מוקי למיתני' רישא בסתם וסיפא במפרש דהכי מסתבר דאל"כ קשיא מעיקרא אמאי לא מוקי לר"ל רישא וסיפא בסתם שלא אוכל אלא רישא בסתם וסיפא במפרש חצי שיעור אלא ודאי כמ"ש (ועי' במ"ל פ"ה מה"ש הלכה ה') א"כ אף למסקנא כן אלא דלר"י קשיא הן היכי משכחת לה ולדידיה צריכין לאוקמי רישא וסיפא בסתם א"כ שפיר פשיט הש"ס איבעיא דחרצין מדר"ל כפירש"י. אך ק"ק מאי דוחקא דרש"י דגרס אלא כדרבא כו' לא ה"ל לשנות הגירסא ולהוסיף תיבת אלא לדכפי הנראה מדבריו סוגיא דעלמא לא גרם אלא) דכיון דלר"ל לא חזר ממאי דמשני רישא בסתם וסיפא במפרש לכך לא קאמר אלא. יש קצת ראיה לדברינו ממ"ש תו' (דף כ"ד) בד"ה באיסור כו' ומ"מ פריך כו' ע"ש ותירוצם דחוק. ולגי' רש"י ופירושו י"ל עד כאן לא מחלקינן בין איסור הבא מעצמו על עצמו ובין איסור על הכל אלא לתרץ קושית הש"ס ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אבל למאי דמסיק דר"י מוקי למתני' דוקא בסתם לא מחלקינן בכך אלא לכך לא מוקי כר"י דסובר סתם אכילה אינה כוללת אכילת נבלה לכך מוקי למתני' במפרש חצי שיעור דאז אמרינן אפי' נבלה בכלל. הרי דר"ל לא הדר מתירוצא קמא כמ"ש. מיהו תו' דחקו לתרץ בענין אחר לגירסתם דלמסקנא אף ר"י מוקי מתני' במפרש. היוצא מכל האמור שמסוגית הירושלמי נראה שפירש"י וגירסתו עיקר כמ"ש גיסי הגאון ז"ל: