שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 4 · Segment 4

מכיון דכתיב חג המצות כו' וא"ת הא מפורש במתני' טעמו כיון שכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו יקרבו זה בזה וי"ל קשיא ליה ולאו טעמא בעיא לא יהא אלא המפריש חטאת ואבד ונתכפר באחרת לכ"ע תמות כדתנן תמורה פ"ד א"כ ה"נ ושני ר' מנא כיון דכתיב חג המצות וגו' גלי לן קרא דה"ל כאילו הפרישן תחלה על איזה שירצה יקריבנה ור' בון קאמר כיון דמהיקישא שמעינן דכולן מכברים אטומאת מקדש וקדשיו אהני נמי היקישא דליהוי כאלו הופרשו כולן על כפרה אחת. ולכך קאמר שמתחלה לא הוקדש ליקרב על מזבח החיצון אבל פנימי לא דלא הוקש בהך היקישא. ועיי' (דף י"ב) בתוס' בד"ה שמתחלה כו' ותו' כתבו (דף י') בד"ה מהו כו' של ר"ח זה בר"ח אחר ניחא לכולהו שיקרבו ותימא דבעיא היא בפ"ק דזבחים אי עולה מכפרת אעשה דלאחר הפרשה והשתא אי לא מכפר איך יקרב כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא דפשיטא דקרבנות ציבור מתחלה הופרשו לכך מיהו היינו דוקא בשוין ממש אבל בשאינן שוין לא ואין לדמות עולת יחיד לשעירי ציבור הבאין לכפרה. ובבבלי ר"ה פ"א (דף ד') מבואר דלא ס"ל כר' מנא ע"ש: