שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 4 · Segment 2

טעמא דר' יהודה ושעיר כו'. כתב תוס' וא"ת ל"ל קרא הא א"א לאוקמי אלא באין בה ואין בה דאיש בה ואין בה או בהיפך פנימי וחיצון מכפרים וי"ל דבעי מנ"ל דמכפר בטומאת מקדש וקדשיו כו' ע"ש ותי' קשה חדא בסוגיין לא נזכר כלל בנין אב דר"י ועוד לדבריהם ה"ל לשנויי מעיקרא טעמא דר"י משום בנין אב דר"י וכ"ת מה ליה"כ שכן כפרתו מרובה א"ק חטאת לה'. כו'. ויותר קשה לפמ"ש לקמן בסמוך בד"ה שעירי כו' דלמסקנא מוספין כולן גילוי מלתא היא א"כ על כרחך לומר כי איצטריך חטאת לה' ללמד דמכפר אאין בה ואין בה הדרא קושייתם לדוכתא ונראה אי לאו חטאת לה' סד"א ר"ח ורגלים מכפרים אחטא שסופו ליוודע דדמיא מיהת במקצת לפנימי וחיצון אבל אין בה ואין בה שאין סופו ליוודע אין לו כפרה כלל לכך כתיב חטאת לה' דמשמע טפי אין בה ואין בה שאין סופו ליוודע מסופו ליוודע וכן משמע לשון הש"ס דפריך אשכחן שעירי ר"ח רגלים מנין והתם פריך אאין בה א"כ שאלתו קמייתא דקאמר ר"ח מנין נמי קאי בהכי לכך קאמר אשכחן ראשי חדשים. ועמ"ש לעיל (דף ה') בד"ה יכול כו'. ובר"ה פ"ק (דף ד') פירש"י בד"ה היקישא דר' יונה במס' שבועות איצטרך ליה שכל שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דילפינן משעיר ר"ח דכתיב ביה לשאת את עון העדה ע"כ ותימא הא דמכפרים על טומאת מקדש וקדשיו לאו מר"ח גמרי' אלא מחיצון וכ"ש לשיטת ר"ת שכתב תו' (דף ט') בד"ה כדאמר כו' ע"ש וכ"ת מחיצון ליכא למילף דה"ל דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש א"כ אף מר"ח ליכא למילף דה"ל דבר הלמד בג"ש ואינו חוזר ומלמד בג"ש אלא ודאי כמ"ש תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' ותירץ ר"ת כיון דהך היקישא דמועד הוי היקש גמור כו' ע"ש א"כ שפיר איכא למילף מחיצון. ולר"י דדריש חטאת לה'. אפי' אם נאמר דיליף מר"ח אין צריך למילף מדכתיב עון העדה אלא מחיצון יליף וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה העובר כו':

חטאת לה' כו'. בבבלי פריך והאי מיבעיא ליה לכדר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנא' בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח א"כ לימא קרא על ה' כו' ע"כ מאמר זה תמוה ונראה מיעוט הירח לא היה אלא לנחמת ישראל להודיעם שכן תהיה הצלחתם וכן קבעו בברכת קידוש החדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה וצריכין ישראל כפרה על כך שבשבילם נתמעטה והיינו דקאמר לימא על ה' על המעשה הנעשה מה' בשביל ישראל אבל לה' לא שייך בזה כלל אלא ש"מ תרתי וכדמסיק הש"ס שם א"נ אמרי' בעלמא ג' הקב"ה מתחרט עליהם שבראן וא' מהם יצר הרע והלבנה נתמעטה מפני שקטרגה להידיע לכל כמה שנא לפניו הקטרוג והיצר הוא המקטרג הגדול ולכך קבעו בתפילת מוסף דר"ח ותשועת נפשם מיד שונא ועי' בהרד"א וכיון שהמיעוט נעשה להודיע שמתחרט לכך קאמר הביאו עלי כפרה ועי' בהרי"ף בפרקין:

חטא שאין יודע כו'. בבבלי פריך ונכפר נמי אשאר עברות תדר"י הואיל ושעיר חיצון בא בזמן קבוע כו' כך פירש"י. וכתב תוס' וכן צ"ל דאי מפנימי גמר בסמוך דפריך מה ליה"כ שמרובה כפרתו הל"ל שכן נכנס דמה לפני ולפנים. דהך פירכא עדיפא דבקרבן פנים גופא היא כ"כ המהרש"א. ותימא אי בפנימי איירי הך פירכא שמרובה כפרתו נמי בקרבן פנימי עצתו היא שמכפר על המזיד ותולה על השוגג ואין צריכין לומר שהיום מכפר על עברות הרבה וכפירש"י אלא שהוא עצמו מכפר הרבה. ובסוף פרקין קאמר הבבלי מה ליוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג ולא קאמר שכן מרובה כפרתו. דהתם בעי למימר שיה"כ מכפר על שאינן שבים ולא דמיא לחטאת ואשם שפיר נקט על המזיד כשוגג דכי היכי דמכפר על המזיד ראוי שיכפר נמי על שאינן שבים אבל הא דמרובה כפרתו אינו אנא מעלה בעלמא לכך הכא לאלומי הפירכא שפיר קאמר מרובה כפרתו ועוד הא איצטרך לפירכא שכן כפרתו מרובה דלא ניליף מפנימי ור"ח וכו' כמ"ש המהרש"א ותירוצו אי מפנימי גמר ה"ל חדא מחדא כו' ע"ש אינו מספיק דהא כי הדר דינא איצטרך לפירכא זו לכך קאמר כאן זה מרובה כפרתו ולא קאמר שמכפר על המזיד כשוגג. וקושית תוס' בד"ה [שכן] כו' וא"ת ניליף במה הצד מתרוייהו ע"כ תימא כיון דחיצון ה"ל דבר הלמד בהיקש לא ילפי' מיניה במה הצד דהשתא בבנין אב חדא מחדא דלא פרכינן עליה פירכא כל דהו לא ילפינן מה הצד דפרכינן עליה פירכא כל דהוא כ"ש דלא ילפי' מיניה וצ"ע. וע"ק אי הוה פריך שכן נכנס כו' עדיין הוה קשיא מליף מחיצון לכך קאמר פירכא כוללת לשניהם אבל למסקנא י"ל דיליף מפנימי וליכא למפשט איבעיא אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב. ומ"ש תוס' ועוד אדיליף מפנימי ליליף משעירי המשתלח דמכפר אשאר עבירות אע"ג דשעיר המשתלח אין קרב פנימי נמי לאו קרבן גמור דנשרף חוץ למחנה ואית לן למילף טפי משעיר המשתלח דהוי חוץ מחוץ ע"כ תימא הא פנימי דמי טפי שדמו ואימוריו קריבין על מזבח החיצון וזה שמביאין מדמו בפנים ובשרו נשרף חוץ למחנה לא גרע בהכי מהמשתלח שכולו נעשה חוץ למחנה ואינו דומה לחיצון בשום דבר. ומ"ש תוס' עוד וניחא נמי לכך איצטרך היקישא דחיצון לפנימי דמבנין אב ליכא למילף דחוץ מפנים לא ילפי' ע"כ. אינו ראיה גמורה דאפי' מילתא דאתא בק"ו טרח וכחב לה קרא כ"ש מילתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה היקשא. ולפי מה שכתב לעיל בתוספת דד"ה מה חמית כו' דאיצטרך ההיקש דנוקי אחת יתירא בחיצון ולא בשאר קרבנות דאיכא למילף מיניה בבנין אב י"ל עיקר קושית תוס' וא"ת תיפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה כו' ע"ש. דהשתא מפנימי יליף לה ולא מחיצון. והא דמקשי' תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' וע"ק לר"י ל"ל חטאת לה' הא איתקש לפנימי כו' ע"ש כבר נתבאר בסמוך בד"ה טעמא דר"י תירוץ לקושיא זו ע"ש ועמ"ש לעיל בד"ה מה חמית כו':

שעירי הרגלים מנין. דמכפרי אאין בה ואין בה ואטומאת מקדש וקדשיו אימא דוקא בשאר עברות ויש בה ואין בה. מיהו דוקא חייבי כריתות שמצינו בהם קרבן במקום אחר חוץ מטומאת מקדש וקדשיו דחמירא דהא כל העברות מתכפרים בשעיר המשתלח וזו צריכא כפרה בפני עצמה פנימי וחיצון. ועי' בתוס' בד"ה שעירי הרגלים כו'. ומסיים בבבלי וכ"ת הא נמי כדתנא דבי ר"י מה זה בא בזמן קבוע כו' איכא למיפרך אי מדר"ח שכן תדיר אי מדיה"כ שכן מרובה כפרתו וכ"ת הא גמר' ר"ח מיה"כ ולא פרכינן התם כפרה מיכתב כתיבא (דכתיב חטאת לה' דמשמע לכפר לפני ה' א"כ מדכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ש"מ שמכפר) גילוי מילתא בעלמא (בנין אב אינו אלא גילוי מילתא וה"ה ברגלים דכתיב בהו לכפר נמי ניחא ליה דה"ל גילוי מילתא ולא קשיא ליה אלא אסוכות וש"ע דלא כתיב בהו לכפר מנ"ל דמכפרים אטומאת מקדש וקדשיו וכ"ת ניליף סוכות משאר רגלים בבנין אב בשלמא לשיטת רש"י ותוס' ניחא דאמרי דמחיצון יליף ר"ח ורגלים א"כ אף דלגבי דידהו ה"ל גילוי מילתא מ"מ ליכא למילף מהן דה"ל דבר הלמד בהיקש דחיצון גופא בהיקישא יליף ליה ואינו חוזר ומלמד בבנין אב אבל לשיטתי דמפנימי יליף קשיא ניליף משאר רגלים בבנין אב י"ל כיון דמפנימי גופא ליכא למילף דאיכא למפרך שכן כפרתו מרובה אף מרגלים דאתיין מיניה ליכא למילף וכעין זה כתב המהרש"א בד"ה כדאמר רחב"ח כו' ע"ש). אבל הכא (היכא דלא כתיב לכפר צריכין למילף דמכפר) איכא למימר כולא מילתא לא גמרינן (דהא איכא למיפרך) אלא כדאמר ראב"ח שעיר ושעיר ה"נ שעיר ושעיר כו' (וסוכות ילפי' מחיצון דיה"כ דמכפר אמקדש וקדשיו דוי"ו דושעיר דכתיב בסוכות מוסיף על ענין הראשון. ולא קשיא תינח כל דכתיב בו ושעיר עצרת מא"ל כדפריך הש"ס לקמן. דהא עצרת כתיב ביה לכפר ילפי' בבנין אב ולא פרכינן דגילוי מילתא בעלמא הוא ויה"כ הא ודאי ל"צ בנין אב דהא כתיב מלבד חטאת הכיפורים. ומעתה ליתא לקושית תוס' בד"ה כדאמר ר' חמא כו' ועמ"ש בסמוך). ואיתקוש שעירי הרגלים לשעירי ר"ח כו' (לאו דוקא כל שעירי הרגלים דהא אפסיק יה"כ בין סוכות לר"ח ויה"כ) ודאי אינו מכפר על אין בה ואין בה לר"י דהא כתיב ביה אחת בשנה כפרה זו לא תהיה אלא אחת בשנה אלא כיון דאיכא היקישא דאטומאת מקדש וקדשיו קאתי ממילא מוכרח לומר דמכפר אאין בה ואין בה דלשאר ל"צ וכמ"ש תוס' בד"ה מ"ט דר"י כו' ע"ש ואפי' לפמ"ש בד"ה טעמא דר"י כו' לחלק ע"ש השתא דגלי לן רחמנא בר"ח דמכפר על אין בה ואין בה אין לחלק ועמ"ש לקמן בד"ה שני כו':

אר"ז ושעיר כו' בבבלי גרסי' כדארחב"ח ושעיר כו'. עיקרא דמלתא אמרה אהא דתנן רמ"א כל השעירים כפרתן שוה וארחב"ח מ"ט דר"מ דכתיב ושעיר כו' וקשה הא לר"י ולר"ש השנויים תחלה במשנתינו נמי צריכין להיקישא דושעיר כמפורש כאן ובבבלי למה לא קאמר היקישא דושכיר אר"י ונראה רחב"ח סובר דבר הלמד בהקיש חוזר ומלמד בבנין אב א"כ איכא למילף רגלים מחיצון דאטומאת מקדש וקדשיו בא וממילא לא ידעינן דמכפר אאין בה ואין בה וכמ"ש תוס' (דף ט') בד"ה מ"ט כו' ע"ש וכ"ת מה ליה"כ שכן כפרתו מרובה השתא דמחיצון יליף ליה ה"ל חדא מחדא ולא פרכינן כל דהו ושכן כפרתו מרובה פירכא כל דהוא כמ"ש המהרש"א בד"ה הואיל כו' ע"ש. וקסבר רחב"ח דלית ליה לר"י דרשא דחטאת לה' שמכפר על אין בה ואין בה אלא כי איצטרך קרא לכדר"ל. גם לפמ"ש שכן כפרתו מרובה אינה פירכא כל דהו היינו אי יליף מפנימי פירכא גמורה היא שמכפר על המזיד כשוגג אבל כי ילפינן מחיצון צ"ל כפרת היום מרובה כמ"ש רש"י הא ודאי פירכא כל דהוא היא ולא פרכינן לה אחדא מחדא. ותו' כתב תימא ועצרת דלא כתיב ביה ושעיר מנ"ל כו' ע"ש ונראה ושעיר קמא קדריש ואינך רגלים יליף מהיקישא מיתורא דחג המצות חג השבעות חג הסוכות כדאמרינן בסמוך בגמרא וע"ש בסמוך וכ"ת לכתוב בכולן בלא וא"ו חוץ מקמא י"ל איצטרך דרשא כדאמרי' בפסיקתא ע"ש:

אם בשעיר של נחשון כו'. הא דלא משני אין כיוצא בו לדורות כדמשני בסמוך אשעיר השמיני קסבר שעירים שהקריבו הנשיאים היו לכפרה על העגל ולר"ש אנן קיימין דאמר פ"ק דהוריות צריכין שעיר לכל שבט והיינו דקאמר על שבטו מכפר נמצא שיש כיוצא בו לדורות. ורש"י פי' בנימוקי החומש פ' נשא ויהי המקריב כו' נחשון בן עמינדב למטה יהודה יחסו הכתוב על שבטו ולא שגבה משבטו. אף שכך משמע בספרי מ"מ בסוגיין מפורש שהקריבו על שם שבטו לכפרה גם הספרי יש לדחוק ולפרש כן יחסו לקרבנו של נחשון על שבטו לומר שכיפר על שבטו. ועי' ברא"ם וצ"ע:

נאמר להלן נשיאת עון כו'. וא"ת מאי דוחקא למילף מנין דקשיא אי מה להלן עולין כו' ואיצטרך למכתב העדה כדאמרינן בבבלי (דף ט') ניליף עון עון מפיגול ונותר מה להלן בשר וי"ל טומאה מטומאה עדיפא ליה למילף. ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו':

מה להלן עון הקריבים כו'. בבבלי פריך אי מה להלן עולין כו' כתב תוס' וא"ת אמאי לא משני כדמשני בסמוך ואין אחר נושא עון ע"כ ונראה אי לא כתיב עון העדה ה"א תרווייהו מכפרי על עולין א' אאין בה ויש בה ואחד אאין בה ואין בה בשעת הקרבה כדמצינו שחילק הכתוב בהן וצריכי שני כפרות אע"ג דשניהן אינן בני קרבן ומלקות ה"נ כן בעולין שהקריבן בטומאה אבל השתא דכתיב עון העדה על כרחך לומר דר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא אמרינן נמי דהציץ מכפר על העולין בכל ענין דמהיכא תיתי לן לחלק. תו פריך הבבלי ונכפר ציץ אדידיה ואדר"ח ונ"מ לטומאה שאירע בין זה לזה. וקשה כי פריך מתחלה ונכפר ר"ח אדידיה ואדציץ קאמר נ"מ היכא דנשבר הציץ ה"נ הל"ל נ"מ דדמיא ליה ממש היכא דלא עבד קרבן דר"ח או נמצא בו פסול. וע"ק כי אמרינן נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה כלומר עון בטומאה דהיינו טהור שאכל את הטמא בין זה לזה נמצא דר"ח לא בא אלא על טמא שאכל את הטהור בשעת הקרבתו וזה דוחק כמ"ש (דף ח') תו' בד"ה ונכפר חיצון כו' ע"ש ולדבריהם צ"ל כשקרב ר"ח מכפר הוא על כל טהור שאכל את הטמא עד עתה. א"כ טפי יש לו לומר נ"מ אי לא עבד ר"ח. כל זה דלא כמ"ש המהרש"א. גם מ"ש בסוף דבריו אבל האי נ"מ דלא עבד ר"ח לא הוה נ"מ אלא בטומאה שאירעה בשעה שהיה ראוי ליקרב ר"ח כמו שכתבתי לעיל ע"כ ר"ל כמ"ש תוס' שם בסמוך בד"ה ונכפר ר"ת כו' ע"ש וזה תימא דהתם איירי שירצה ר"ח אעולין קאמרו תו' שפיר שאינו מרצה אלא בשעת הקרבה אבל הכא שיכפר הציץ גם על טהור שאכל את הטמא ודאי על כל הנעשה עד עכשיו מכפר. וכתב תוס' שם בד"ה ונכפר ציץ כו' וא"ת אמאי לא משני עון אחד הוא נישא ולא ב' עונות וי"ל גבי ציץ כתיב עון הקדשים וטומאת בשר ועולים תרווייהו עון קדשים ועוד כו' ע"ש ותירוצם ק"ק הא מדכתיב עון ולא עונות דייק דאינו נושא אלא אחת ורבים דקדשים אינו מורה כלל על מיני עון שהם רבים ונראה כיון דעין דר"ח לא ידעינן מהו אלא מציץ ה"ל כאלו כתיב בגופיה והא דכתיב עון לשון יחיד בא למעט לשאר טומאות דקדשים. ולא דמיא לפנימי דכתיב ביה מפורש אחת ממעטינן מיניה כל מילי. עוד כתב תוס' בד"ה אמר קרא אותה אפירכא קמייתא לא מצי לשנויי הכי דאותה אעון העדה קאי כו' ע"ש. וקשה הא דכתיב אותה ליכא למעוטי שלא יכפר ר"ח על עון שמכפרים עליו אחרים וכמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה כפרה כו' כל שעיקר כפרתו אינה מתכפרת אלא בו אין לחוש ע"ש ואפשר שזהו כוונת תוס' בתירוצם ודוחק. תו גרסי' בבבלי שם ר"א אמר העדה עדה ולא קדשים כו' וכתב תו' נראה דלא פליגי וע"כ איצטרך דרשא דאותה משום פירכא דרגלים כו' ודרשא דר"א לרשב"י דלא דריש אותה ע"כ. ומפירש"י שה מבואר דסובר דפליגי דאי ס"ד דאית ליה לר"א דרשא דאותה קשיא ה"א יתירה דהעדה ודהקדשים ל"ל אלא ודאי ר"א לית ליה דרשא דאותה ודקשיא ונכפרו רגלים אדר"ח י"ל קסבר ר"א דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש ור"ח גופא מציץ בג"ש ילפי ודמכפרי רגלים אטומאת מקדש וקדשיו ה"ל גילוי מילתא בהנך דכתיב בהו לכפר וסוכות דלא כתיב ביה לכפר יליף מחיצון בהיקש כמ"ש לעיל בד"ה שעירי הרגלים כו' ע"ש. ועמ"ש לקמן בפרקין בד"ה רשב"י כו':

ר"י חלק שיטת ר"מ כו'. וקשה א"כ ה"ל לשנות במתני' כסדר תחלה דברי ר"מ אח"כ דברי ר"י ובתר הכי דברי ר"ש וי"ל משום דבעי למיתנא מה שהשיב ר"מ לר"ש מהו שיקרבו זה בזה כמ"ש בקונט' לכך נקט דברי ר"מ לבסוף. (ועמ"ש לקמן בד"ה דברי חכמים כו'). וצ"ל דהירושלמי פליג אבבלי בהא דלירוש' ר"מ סובר שאין השעירים מכפרים על טהור שאכל את הטמא דא"כ מאי קאמר ר"י חלק שיטת ר"מ הא מיפלג פליג עליה בטהור שאכל את הטמא אלא ודאי כמ"ש וסובר נמי ר"מ אית ליה דרשא דחטאת לה' ללמד דמכפרים נמי אאין בה ידיעה כלל ולהבבלי פליג עליה בטהור שאכל את הטמא כמפורש בברייתא דמייתי שם (דף י') ולדידיה לית ליה לר"מ דרשא דחטאת לה' וכפירש"י שם (דף י') בד"ה כולהו כו' ע"ש דאי אית ליה דרשא דחטאת לה' א"א לומר דמכפר על טהור שאכל את הטמא. והשתא ניחא דמייתי במתני' דברי ר"מ בתר דר"ש ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו':

ותייא כר"י כו' עי' בקונט'. וקשה אמאי לא יליף ליה מדכתיב אחת בשנה כדאמר הבבלי (דף י') וי"ל סובר הירושלמי ד"מ לא דריש אחת בשנה דא"כ ה"ל למילף חיצון מיניה שאינו מכפר ב' כפרות ואין כפרתו אלא אחת בשנה ולית ליה הא דכתב (דף ט') בד"ה ואתקיש כו' דר"מ עדיפא ליה היקיש דמועדות כו' ע"ש (ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו') אבל השתא דדריש מועשהו חטאת אין למילף חיצון מיניה דהא חיצון לא אתי לעולם לכלל חטאת. מאי קאמרת מ"מ נילף מפנימי שאינו מכפר אלא על אחת כיון דלא תלי קרא אההקפדה שלא יהיה יותר מאחת אלא שיהיה בתלייה אין למילף חיצון מיניה דאיהו ודאי אינו בתלייה: