שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 6 · Segment 5

עשה אע"פ שלא עשה תשובה. כתב הרמב"ם פ"א מה"ת שעיר המשתלח מכפר על כל עברות שבתורה כו' והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אינו מכפר אלא על הקלות והו ל"ת שבתורה חוץ משבועת שוא ועשה שאין בהן כרת. כתב הכ"מ וצ"ע בגמרא משמע לרבנן אם לא עשה תשובה אעשה נמי אינו מכפר כו' ע"ש. והלח"מ תי' קסבר הרמב"ם דהכי פריך אי דלא עביד תשובה קשיא חמורות ואי דעביד תשובה קשיא עשה כו' וא"ת מי הזקיקו לפרש כן וי"ל דרצה למעט במחלוקת כו' ע"ש. ותימא שלא ראה שמפורש בירושלמי שמכפר אעשה אפי' לא עשה תשובה והיינו לרבנן א"כ אין צורך לדחוקיו שתירץ שרצה למעט במחלוקות כו'. שאין זה מדרך הרב להמציא דינים מחודשים שלא נאמרו בש"ס וזה ידוע לכל המעיינים בדבריו. גם פירושו אינו נכון מאי קאמר האי עשה ה"ד משום סיפא דקושיא טפי הל"ל האי כריתות ה"ד משום התחלת הקושיא. לכך נראה דעת הרמב"ם סוגית הבבלי סובר עשה תשובה אחייבי עשה תו לא צריך כפרה ומוחלין לו היינו מחילה גמורה מפני כך קשיא לי' מתני' ור"ז מוקי לה כר' אבל אין הלכה כן. דתניא בת"כ ומייתי לה בבבלי יומא (דף ל"ו) ומתודה על עולה עון לקט שכחה ופאה דברי ר"י הגלילי רע"א אין עולה באה אלא על עשה ול"ת שניתק לעשה ומסיק דפליגי בלאו דנבלה ע"ש שניהם מיהת מודים לאחר שהתודה אעשה דהיינו לאחר ששב אפ"ה צריך לכפרה. וכ"ת עולה אינה באה לכפרה אלא לדורון וכן מסיק הש"ס זבחים פ"ק (ד"ז) קשיא מיהת מאי דוחקא דר"ז למוקמי מתני' כיחידאה הא אפי' כרבנן נמי אתיא והא קמ"ל אחר יה"כ א"צ לעולה שתכפר על העשה דקודם יה"כ שכבר כיפר השעיר במקום העולה דאע"ג דאתיא לדורן מ"מ אעשה מכפרת מקיבעא כמ"ש תו' זבחים שם ע"ב. אלא ודאי סוגיין אתיא כמ"ד אין העולה מכפרת אחייבי עשה ואנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ד עולה מכפרת אחייבי עשה א"כ מתני' כרבנן נמי אתיא דשעיר המשתלח מכפר אעשה אם שב ולא מיקרי זבח רשעים אבל אחמורות אינו מכפר אם לא שב כרבנן דאז מיקרי זבח רשעים. וכ"ת אם נאמר חייבי עשה חייבין בעולה א"כ לא יהא השעיר מכפר עליהן כי היכא דאינו מכפר אחייבי חטאות ואשמות וודאין י"ל כיון דלאו חוב ממש הוא מכפר עליו תדע כי מוקמי' מתני' כר' תיקשי נמי מ"ש חייבי עשה דמכפר עלייהו מחייבי חטאות ואשמות ודאין דאינו מכפר עלייהו כדתנן בכריתות כמפורש לעיל מאי קאמרת כיון דאינה כפרה ממש מכפר א"כ לרבנן נמי ניחא והא דתנן פ' יה"כ תשובה מכפרת על עשה ול"ת משמע דא"צ עולה י"ל כיון דאינה באה אלא לדורון לא קחשיב לה כמו יה"כ שצריך להחמורות ור' דאמר השעיר מכפר אף אחמורות אפי' לא שבמפרש קרא באומר אחטא ואביא קרבן ויתכפר לי וכדמתרגם יונתן דבחי דרשיעיא מרחק הוא מטול דמעבידתיה מייתי ליה פי' זבחים שמביאים הרשעים מתעב ה' כי בשביל לעשות זמתם מביאים הקרבן והיינו כמ"ש ורבנן מפרשים קרא זבח רשעים תועבה כפשטא וקסברי עולה מכפרת על אינן שבים לפי שאינה כפרה ממש וכן שעיר המשתלח ונ"מ אי עביד תשובה אח"כ א"צ להביא עולה. ורש"י כתב (דף י"ג) בד"ה בעומד במרדו כו' וקרא זבח וגו' מוקי ליה ר' בשאר יומי ע"ש. וזה דוחק גדול דהא קרא סתמא כתיב ועוד פשטא דשמעתא משמע דאין לחלק. מיהו כל זה אינו מספיק לתרץ דברי הרמב"ם שהרי כתב יה"כ מכפר אעשה ול"ת אפי' לא שב. ועוד סתמא דמתני' דפ' יה"כ אמרה קלות הן עשה ול"ת שניתק לעשה והוא כתב כל ל"ת הן קלות חוץ מלא תשא ומ"ש הכ"מ מדלא הזכיר ר"י בסוגיין ל"ת שניתק לעשה ש"מ דפליג אסתם מתני' ע"ש כל דבריו דחוקים גם תימא מאי דוחקא דר"י לחלק עלינו את השוין אדרבא כי היכא דלא תיקשי סתמא אהדדי ה"ל לפרושי ל"ת דהכא נמי בל"ת שניתק לעשה דהא איהו מוקי הכי מתני' דיומא ונראה דיוקא דהרמב"ם מהא דגרסינן בבבלי לקמן פ' שבועות הדיינין (דף ל"ט) והתנן אלו הן הקלות עשה ול"ת חוץ מל"ת חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן. מדקאמר והתנן ולא מצינו מתני' שנויה בלשון הזה ש"מ דקאי אמתני' דפרקין וסיפא מפרשה לרישא איזה הן קלות ואיזו חמורות. שמעינן מהכא דתרי מיני קלות הן ביומא דאיירי מתני' בתשובה שמכפרת כפרה גמורה קלות הן עשה ול"ת שניתק לעשה אבל ל"ת שלא ניתק בכלל חמורות היא ובמשנתינו דאיירי בכפרת שעיר המשתלח כל ל"ת נקראים קלות שעל כולן יה"כ מכפר כפרה גמורה אפי' לא עשה תשובה לפי שאינן בני קרבן. וכ"ת הא כתיב זבח רשעים תועבה י"ל שעיר המשתלח שאני דהא עצמו של יום מכפר עלייהו אפי' בלא קרבן הלכך שעיר המשתלח נמי מכפר עלייהו. תדע דהא מכפר נמי אלא תעשה כפרה גמורה אע"ג דלאו בני קרבן נינהו ש"מ שאין כפרה זו כשאר קרבן. וסוגיין מפרש למתני' ל"ת היינו לא תעשה שניתק לעשה א"כ ה"ל בני קרבן דהא חייבין בעולה לכפרה ולית ליה הא דאמר רבא פ"ק דזבחים עולה לדורון באה לכך פריך דה"ל זבח רשעים אבל אנן דקיי"ל כרבא דאין עולה באה אלא לדורון לאו זבח רשעים היא דהא לאו בני קרבן נינהו. וכ"ת א"כ יכפר על המזיד דחמורות דהא לאו בני קרבן הן י"ל כיון דבשוגג בני קרבן הן ואינו מכפר עליהם כשאינן שבין כ"ש שאינו מכפר על המזיד כשלא שב. וכל זה מדוקדק מאוד בלשון הרמב"ם בשעיר המשתלח כתב שמכפר על הקלות והן עשה ול"ת חוץ מלא תשא אפי' לא עשה תשובה והיינו כמשנתינו. ובחילוקי כפרה כתב תשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת תשובה תולה ויה"כ מכפר (ר"ל תשובה בעיא יה"כ אבל יה"כ לא בעי תשובה ושנה משנתו כלשון המשנה דפ' יה"כ). ויכפר היינו כפרה גמורה. וחמורות אע"ג שגם עליהן מכפר יה"כ כדתנן במשנתינו מ"מ אינו מכפר כפרה גמורה. וזה שסיים עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויה"כ תולין וייסורין הבאין עליו גומרין הכפרה. וכן כתב בחלוקא דחילול השם. ומ"ש הלח"מ שם קשיא לרבינו איך קאמר עבר על כריתות צריך יסורין למרק הא כבר כיפר עליו יה"כ כדתנן במשנתינו ע"ש שדחק לחלק לפמ"ש לק"מ ודאי במתני' שפיר קאמר דמכפר מקצת אבל אינו מכפר כפרה גמורה. וכ"ש למה שאמרו בירושלמי בסמוך תשובה מכפרת שליש ויה"כ שליש כו' ניחא טפי ועמ"ש בסמוך:

ר"ש בשם ר"ז והוא שעשה תשובה. בבבלי בסוגיין מוקי ר"ז למתני' בעומד במרדו ור' היא כו'. אבל הירושלמי בשם ר"ז פליג ומוקי מתני' כרבנן שאין יה"כ מכפר בלא תשובה והא דמכפר אחייבי עשה אע"פ שלא עשה תשובה צ"ל לאו דמכפר לגמרי אלא אם שב אח"כ אינו צריך לעולה וכמ"ש בסמוך בתוס':

האומר אין עולה כו' ביומא פ' יה"כ (הלכה ז') האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו על כרחו אין יה"כ מכפר מכפרת היא ואי אפשי מכפר הוא לו בע"כ אר"ח כו'. גירסא זו אי אפשר לקיימה דא"כ ה"ל לכללם יחד אין יה"כ מכפר ואי אפשי שיכפר מכפר הוא בע"כ. גם גירסתינו אינה מיושרת וכצ"ל האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו בע"כ אין יה"כ מכפר אין יה"כ מכפר עלי מכפר הוא לו אי אפשי שיכפר לי אינו מכפר לו בע"כ אר"ח כו'. ופירושה כמ"ש בקונט' ות"ק סובר עולה שמביא מדעתו אע"פ שטועה וסובר אין עולה מכפרת או שאינה מכפרת עליו קרינן ביה לרצונו דהא מרצונו הוא מביא ומה שאומר שאינה מכפרת טעות הוא בידו ואלו נודע לו טעותו היה גם זה לרצונו אבל האומר אי אפשי שתכפר לי בזה ודאי שלא לרצונו היא ואינה מכפרת דהא כתיב בה לרצונו וכן הדין ביה"כ ואר"ח ביה"כ נראה בהיפך כשאומר אין יה"כ מכפר אינו מככר לו כיון שאינו מאמין בכפרתו אינו בדין שיכפר לו אבל המאמין בכפרתו אלא שאינו חפץ בה ואומר אי אפשי שיכפר לי מכפר הוא בע"כ שהרי זה כאומר למלך אין אתה מלכי ולא בעינן רצונו ביה"כ כמו דבעינן בעולה ונראה לכך קבעו בתפלה לומר המלך הקדוש והמלך המשפט דתיהני לן מלכותו לכפר לנו אף שאין תשובתינו כראוי ואין להאריך כאן:

העולה מכפרת כו'. כתב הי"מ פ' יה"כ ועולה מכפרת כו' לבי אומר לי שיש כאן קיצור לשון דר"ח הביא ראיה לדבריו מהך קרא מדכתיב והעולה על רוחכם אשר אתם אומרים חי אני אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם ואיידי דמייתי הכא קרא מייתי הא דילפינן מיניה דהעולה מכפרת על הרהור הלב ע"כ ואינו נכון דר"ת לא קאי אעולה. וכי צריך ראיה לדבריו שה' מלך עולם הוא ופי' בקונט' עיקר והוא הנכון ואין צריכין לשום הגה"ה: