שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 4 · הלכה 3 · Segment 3

כיני מתני' כפר כו'. עי' בקונט'. כתבו תו' (דף ל"ב) בד"ה אבל כו' תימא להרי"א כפירה והודאה נמי שמעינן מרישא כו'. וכתב הר"ן מרישא לא שמעינן אלא תכ"ד כדיבור בכפירה וכפירה דתרי גברי וכפירה והודאה דחד גברא והכא קמ"ל טפי כגון שכפרו בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תכ"ד של כפירת השני וקמ"ל כפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מלתא היא ומביאו התי"ט. ותימא הא נמי שמעינן מרישא דהראשון יכול להודות אחר כפירת השני. דהא מודה הר"ן דמרישא שמעינן כפירה והודאה דחד גברא א"כ יכול להודות אחר כפירתו ואי ס"ד שאין הראשון יכול להודות אחר כפירת השני קשיא שני אמאי חייב וכקושית תו' שם (דף ל"ב) בד"ה בתוך כו' לימא אני לא עשיתי שכפר הראשון כבר ואלו היה חוזר תכ"ד גם אני הייתי חוזר תכ"ד אלא ודאי אין להשני יותר שהות לחזור מלראשון כמ"ש תו' שם בתירוצם. ואפשר לומר דסובר הר"ן מרישא סד"א אין הראשון יכול להודות אחר כפירת השני ואפ"ה השני חייב ואינו יכול לומר כבר כפר הראשון הא כל זמן שכפר הוא היה ביד הראשון לחזור ולהודות א"כ הוה כפירתו כפירת ממון מאי קאמרת אלו הודה הראשון גם הוא היה מודה הא אלו נשתתק מי לא היה מחייב חבירו בכפירתו השתא נמי ה"ל כפירת ממון דהא מיהת לא הודה ודוחק וראיתי שהמהרש"א הרגיש בקושיא זו ע"ש: