שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 9

צריכין העדים להיות עומדים. דכתיב ועמדו שני האנשים כתב הר"ן י"א אפי' בדיעבד פסול מדאמרינן פ"ב דזבחים מה ליושב שפסול לעדות ואינו מחוור מדאמרינן ת"ח מעיד מיושב ואי בעלמא בדיעבד פסול ת"ת אמאי מעיד וכי מכשירים עדות פסול מפני כבוד תורה הל"ל דלא לסהוד כלל כדאמרינן במלך ע"ש. ול"נ דאין מכאן ראיה דקיי"ל כל אנשים שבתורה חשובים והיינו ת"ח וכתיב ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר ש"מ דאף ת"ח מעיד. ולא מרבינן אלא ת"ת שיכול למחול על כבודו משא"כ מלך. ומטעם זה לא יליף הירושלמי מאנשים ולא נשים דאיצטרך לגופיה לרבות ת"ח כמ"ש לעיל בד"ה מה כו'. וכ"ת כיון דיליף ת"ת מהאנשים נאמר שצריך שיעמוד דהא כתיב גביה ועמדו י"ל מדלא כתיב ושני האנשים יעמדו ש"מ לכך לא סמיך עמידה להאנשים לומר אם הוא ת"ח א"צ עמידה. ועי' בתו' בבלי (דף ל') בד"ה הכל כו'. א"נ כיון דאיכא עשה דכבוד תורה אמרינן דלא אתי קרא אלא לרבויי שיעידו אבל לא שיעמדו עוד כתב הר"ן הרשב"א מייתי ראיה מהא דאמרינן פ' מי שאחזו בודקין למשאות ולמתות ולעדות וגרסינן בירושל' אר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר ע"כ. לפמ"ש לעיל בד"ה הרי ובד"ה מעתה כו' לגירסת תו' ניחא דר"ל סובר ועמדו לא קאי אעדים אבל לר' בא ולהבבלי דמוקי ועמדו לעדים אפי' בדיעבד. וטעמא נראה דשנה ביה קרא דכתיב ויעמד העם על משה ואפי' נאמר דהיינו גמר דין מ"מ שמעינן דגם עדים בעמידה דהא עדים כגמר דין דמי ועמדו ל"ל אלא לעכב. ועי' בבבלי בסוגיין. ועי' מ"ש בירושלמי גיטין פרק מי שאחזו (סוף ה"א) בד"ה אדם כו':

אף הנידונין עומדין בשעת קבלות עדותן. בסנהדרין הגירסא בשעה שמקבלין דינן וכ"ה בהרי"ף והבבלי מסכים לגירסא דסנהדרין דגרסינן אר"ה מחלוקות בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד"ה בעמידה. מיהו י"ל קבלת עדות לגמר דין דמי לגבי עדים הלכך אף בעלי דינין אז בעמידה וכפי הגירסא שלנו. ולגירסא זו ניחא הא דאמר שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך דשעת קבלת עדות כגמר דין הוא. ודלא כמ"ש תו' בסוגיין בד"ה שאם כו' דברייתא אתי דלא כר' יהודה ועמ"ש בסמוך ואפשר דה"ג אף הדיינים עומדים בשעת קבלת העדות. ואתיא כי הא דאמרינן ירושלמי סנהדרין (פ"ז ה"ט) אהא דתנן גבי מגדף והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין אר"ל מכאן לדיינים שקיבלו עדות עומדין דינן דין. וכתב הר"ן בפרקין עלה וכיון שכן ה"ה לדיינין שגמרו דינן מעומד דינם דין. דעדות כגמר דין דמי ע"ש ואני תמה מדבריו הא דדיינין צריכין לישב בשעת גמר דין מקרא שמעינן דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם כמפורש בבבלי בסוגיין הלכך אפי' בדיעבד פסול אבל שיהיו הדיינין יושבין בשעת קבלת עדות לאו מקרא יליף אלא מסברא י"ל בדיעבד כשר וצ"ע. ועמ"ש בסנהדרין שם בתו' בד"ה מיכן מי. עוד כתב הר"ן שם ובירושלמי פ' זה בורר משמע בעלי דין בעמידה בשעת עדות. ואיני יודע שם שום משמעות אם לא שהיתה גירסתו שם כגירסא דהכא אבל אין זה משמעות לשונו דא"כ מפורש שם הל"ל וא"ל כיון שצריכיו לעמוד בשעת גמר דין אף בשעת קבלת עדות הדין כן א"כ ה"ל להביא ראיה מהבבלי. ואפשר דעתי ששניהן שוין כמ"ש לעיל:

שנאמר אשר להם הריב. בבבלי יליף ליה מדכתיב וישב משה לשפוט כו' ויעמד העם א"נ מעדים יליף ליה דעדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני אנשים. וקשיא פשטא דקרא משמע לא הבעלי דינים לבד עמדו לפני משה אלא אף שאר העם עמדו ועוד מדעמדו מן הבקר עד הערב ש"מ אף בתחלת הדין צריכין שיעמדו ומ"ט דמ"ד בתחלת הדין א"צ לעמוד דאמר ר"ה מחלוקות בתחלת הדין. גם יתרו הוכיח משה על שהעם עומדים והוא יושב כמ"ש רש"י בפי' התורה. גם הא דיליף מעדות קשיא מי איכא למ"ד דאשר להם הריב לא קאי אבעלי דינים א"כ מגופא דקרא שמעינן שיעמדו וי"ל אי לאו דילפינן ליה מעדים סד"א אף בתחלת הדין צריכין לעמוד. ועי' בתו' שם בד"ה הכל כו':