שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 2 · Segment 2

שמע כולהון מיכא. כתב תו' בד"ה אבע"א סברא כו' ותימא כיון דאיכא סברא ל"ל קרא כו' ע"ש ותימא אע"ג דסברא היא שבלשון הבבליים שתייה בכלל אכילה כמ"ש תו' שם בד"ה תא כו' מ"מ יש לשונות שאין השתייה בכלל אכילה לכך צריך קרא דבשבועות אזלינן בתר לשון תורה ועי' מ"ש לעיל בסמוך בד"ה פתר כו'. והר"ן נתב בשם בה"ג אע"ג דאית לן קרא איצטרך סברא דמאי דתימא בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ולא קרו להו אינשי הכי קמ"ל ע"כ. לפ"ז במקומו שאין קורין לאכילה שתייה אם נשבע שלא לאכול ושתה פטור ותימא שלא נזכר דבר זה בפוסקים אלא סברי בשבועות אזלינן בתר לשון תורה. גם לענין אכילת כזית כמ"ש לעיל בתו' ועי' במ"ל ה"ש ריש פ"ד וצ"ע:

אם בדם שקרוש כו'. וקשה ואף אם נאמר דם הקרוש חייב איך נאמר דכתב איסור דם הקרוש ושבק מלכתוב איסורא דדם כמות שהוא וי"ל כתב דם הקרוש אסור וכ"ש כמות שהוא:

התני דם שקרש כו'. כתב הרמב"ם פ"ק מהט"א דם שקרש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו לאכלין מתטמא טומאת אוכלין חשב עליו למשקין בטלה דעתו. וכ"ה בתוספתא דטהרות ומביאה הר"ש פ"ג דטהרות. ותימא א"כ מאי פריך דלמא לעולם איירי בדם שקרש וקרי ליה אוכל דהא כשחשב עליו לאכול מיקרי אוכל כ"ש כשאדם אוכלו. ולא גרע מנבלת עוף טהור דצריכי מחשבה לטומאה וכתיב בה אכילה לא יאכל לטמאה בה. אלא ודאי סובר הירושלמי דם שקרש כשמן ואינו לא אוכל ולא משקה אפי' חישב עליו בטלה דעתו. ויותר יש לסמוך אהירושלמי דתוספתא זו כתובה בשיבוש כמ"ש הכ"מ שם ואינהו הוו בקיאי טפי מינן ואע"ג לפי המסקנא אף ר' יונה מפרשה אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין מ"מ שמעינן דל"ג בתוספתא אינו אוכל לטמא בלא מחשבה דא"כ מעיקרא איך עלה על דעת ר' יונה לפרשה שאינו אוכל כלל ועוד מגופא דברייתא ה"ל להקשות ולמה לו להקשות מברייתא דהמחה את החלב כו'. (ועי' בבבלי ב"ב דף פ' וברשב"ם שם) מיהו הדין דין אמת במחשבה ה"ל אוכל והכי אמרינן חולין (דף ק"כ) בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה ש"מ מחשבתו משוה ליה אוכל לחייב כרת כ"ש לענין טומאה. אלא מה שאני תמה על הרמב"ם למה לא ביאר דוקא דם שקרש מעצמו הוא דצריך מחשבה אבל קרשו הוא א"צ מחשבה כדאמרין בחולין ואפשר שזהו בכלל המחשבה ודוחק ועמ"ש בסמוך ובבבלי חולין שם הגירסא תנן התם הקפה את הדם כו' ואינו נכון דלאו מתני' הוא בשום מקום אלא תניא גרסינן וכדאיתא הכא דקאמר והתני כו':

הקפה עי' בקונט' וכ"פ רש"י חולין פ' העור והרוטב (דף ק"כ). ותו' כתב שם הקפה בחמה אבל ע"י האור לא דדם שבשלו אינו עובר עליו ע"כ. וכבר איפלגו בה חדא זימנא בחולין פ' כל הבשר (דף ק"ט) בד"ה הלב כו' ע"ש ובירושלמי נזיר פ"ו (הלכה ט') כתבתי בד"ה וקרייה כו' ליישב דברי רש"י על נכון ע"ש. ובחולין שם קאמר הש"ס בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא ביה והא לאו אכילה היא אר"ל א"ק נפש (ונכרתה הנפש נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם אפי' השותה) לרבות את השותה. וא"ת מ"ש דם כמו שהוא דחייב אע"ג דמשקה הוא ואכילה כתיב ביה מאי קאמרת שתייה בכלל אכילה א"כ המחה את החלב נמי כיון דהמחה אחשביה למשקה וחייב וי"ל דם כיון כמות שהוא משקה הוא אין סברא דאכילה קרא מיעט משקה ואי אשתייה לחוד חייב ולא אאכילה ה"ל למכתב לא תשתה לכך אמרינן אם הקפה חייב אבל חלב שהוא דבר אכילה וכתיב אכילה אין לרבות שתייה. ונראה הירושלמי פליג וסובר מלשון אכילה דחלב מרבינן גם שתייה דאי ס"ד כדקאמר ר"ל דמנפש מרבינן שותה א"כ מאי ס"ד דר' יונה דאינו חייב על דם הקרוש הא כתיב גבי דם נפש כל נפש מכם לא תאכל דם וכי היכא דמרבינן מנפש שתייה ה"נ איכא לריבויי מיניה אכילה. אך קשה א"כ דמלשון אכילה שמעינן המחה את החלב למה חזר ר' יונה ומייתי ראיה אחריתא שהשתייה בכלל אכילה ה"ל לאתויי מהך מתניתא שהקשו ליה מינה והיינו מהמחה את החלב ואפשר לומר בעי לאתויי מקרא דשתייה בכלל אכילה א"נ לעולם גם הירושלמי כר"ל דיליף מנפש ומעיקרא ס"ד דם שקרש בטלה דעתו (כמ"ש בסמוך) אם אכלו ואין לרבויי מנפש. נסתפקתי נשבע שלא יאכל ככר זה המחה וגמעו אם חייב עליו אע"ג דבדבר אכילה לא אמרינן כן ומחלב ליכא למילף כמפורש התם בחולין שאני חלב שהוא בכרת מ"מ הואיל וכתיב בשבועת או נפש מרבינן אף השותה או דלמא הואיל לא כתיב שם אכילה לא מרבינן מנפש שתייה. וכ"ת ניליף מחלב ונבלה במה הצד מה להנך שכן לא היה להן שעת הכושר כדאמרינן התם מה להקדש שאין איסורו בא מאליו שע"י דיבורו בא האיסור. (וע"ש ברש"י בד"ה שכן כו') מיהו לפי המסקנא איכא למילף מתרומה וחד מהנך כגון נבלה או שרצים. אך עדיין מיבעיא לן במפרש שלא אוכל מככר זה כל שהוא או בקונם והמחה ושתה ממנו כל שהו מהך דליכא למילף מהנך שהן בכזית ואמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם בכזית אף הכא בכזית והכא אמרינן התם בגמרא גבי שרצים ע"ש. ומה שאני תמה בזה הוא למ"ד טעם כעיקר דאורייתא מהיכא תיתי לומר כשהמחה חלב שלא יהא אסור מדאורייתא דודאי לא גרע מטעמו. ודוחק לומר שבטלה דעתו אדרבה עינינו רואות שרוב בני אדם שותין חלב מחוי ע"י טיבול. ועוד שכתבו תו' שם בד"ה היכא כו' סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין ע"ש ולפי מה שכתבתי הסברא היא בהיפך וצ"ע:

תיפתר באילין גמרייה כו' בבבלי פריך ודלמא דבילה קעילית כו' ומשני גמר שכר שכר מנזיר. ממילא לא קשיא קושית רבנן דקסרין. ותו' כתב בד"ה גמר כו' וא"ת ר"י דמחייב באכל דבילה קעילית ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתייה בכלל אכילה וי"ל נפקא ליה מסברא דאמר לעיל ע"כ ותימא הא מסברא לחוד ליכא למשמע שאכילה בכלל שתייה אלא בשבועות דאזלינן בתר לשון בני אדם אבל בשאר כל הדברים כגון יה"כ ודדמיין ליה ליכא למשמע מסברא מידי דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כ"ש דלשון בני אדם לחוד. ועי' מ"ש לעיל בסוגיין בד"ה שמע כו'. עוד כתב תו' א"נ גבי מקדש לא גמר ג"ש אבל גבי מעשר גמר וכ"מ קצת כו' ע"ש וביומא פ' יה"כ (דף ע"ו) כ' תדע דהא הכא אליבא דמ"ד אכל דבילה חייב דהיינו ר"י ומסקינן גמר שכר שכר מנזיר כו' ע"ש. ותימא מאי תדע דקאמרו לעולם לרבנן פריך ולא מייתי הך ברייתא אלא למידק מינה שדבילה קעילית משכר. ואפשר לכך כתבו תו' כאן וכ"מ קצת דאינה ראיה גמורה וכמ"ש. אך גם לתירוצם זה תימא דאמרינן פ"ק דנזיר (דף ד') רש"א אינו נזיר עד שיזיר מכולן שנאמר מכל אשר יצא כו' ורבנן דרשי מדכתיב מיין ושכר ור"ש איצטרך לאלופי שכר שכר מנזיר לאפוקי מר"י דתניא רי"א אכל דבילה קעילה ונכנס למקדש חייב. שמעינן מהכא כי איצטרך שכר דנזיר לג"ש תו ליכא למילף מיניה דאפי' נזיר ממין אחד הוי נזיר א"כ קשיא לרבנן דר"ש וסתם מתני' דנזיר דסברי ממין אחד הוה נזיר מנ"ל דשתיה בכלל אכילה דהא ליכא למילף מעשר שכר שכר מנזיר וי"ל סברי רבנן אף דאיצטרך שכר גבי נזיר ללמד ממין אחד הוי נזיר מ"מ ילפינן ג"ש שכר שכר מנזיר דמופנה בחד צד דהיינו במקדש ובמעשר דטפי מסתבר להו דאתי לג"ש מלומר דלא קאי אלא אדבילה קעילית ובמעשר אי לא קאי אדבילה קעילית מיותר לגמרי דבלאו קרא ידעינן דנקנית בכסף מעשר דה"ל פרי. ור"ש סובר אי לא כתיב שכר גבי נזיר מיותר לא דרשינן ג"ש מנזיר אלא ילפינן מעשר מהקדש דכל המשקים נקנית בכסף מעשר וקרא איירי נמי בדבילה קעילית לכך כתיב ואכלת כמ"ש המהרש"א. ובהכי ניחא דלא תקשי לן סתמא אסתמא בנזיר סתם לן ממין אחד הוי נזיר א"כ לא דריש ג"ש דשכר שכר והיינו כר"י ובבכורות ס"פ אלו מומין סתם לן דלא כר"י כמפורש שם בבבלי (דף מ"ה) אבל לפמ"ש ניחא חכמים דהכא נמי לית להו דר"י. אך עדיין קשה לסברת תו' מאי דוחקיה דש"ס דנזיר לומר ר"ש לית ליה דר"י אפי' אית ליה דר"י נמי צריך שכר בנזיר לג"ש דמעשר וי"ל אי משום ג"ש דמעשר אפי' אין הג"ש מיותר מחד צד דהיינו גבי מעשר סגי ודרשינן שכר דנזיר דאפי' ממין אחד הוי נזיר אבל כי צריכין לג"ש דהקדש כי לא מיותר משני צדדים לא ילפינן לה דכיון דתלוי בטירוף הדעת יש לרבויי שאר משכרים כמ"ש תו'. ועי"ל מאן דמשני התם בנזיר לאפוקי מדר"י סובר כר"ל דיליף שתייה בכלל אכילה מדכתיב ואכלת לפני ה' כו' ולא חש לקושית הש"ס ודלמא ע"י אניגרון וסתמא דש"ס דחש להך קושיא אית ליה כאידך שינוייא דמשני שם בנזיר ר"ש רית ליה איסור חל על איסור כו' ע"ש. וראיתי תו' ישנים ביומא שם שדחאו תירוץ תו' משום האי דנזיר ע"ש ומקצת דבריהם אינן מבוררים לי ומה שתירצתי לקושייתם נכון הוא לענ"ד. ומ"ש תו' ועי"ל ר"י יליף מדכתיב וכל דם לא תאכלו וכדאמר ר' יונה מעיקרא ע"ש נראה ר"ל אע"ג דר' יונה בעצמו הדר ביה היינו משום דקשיא ליה ברייתא דהקפה את הדם כו' אבל לר' יהודה ל"ק די"ל דפליג אהך ברייתא. ומלבד הדוחק דלא מצינו מי דפליג אהך ברייתא קשיא נמי גבי דם כתיב נפש כל נפש מכם לא תאכל דם וכל היכא דכתיב נפש מרבינן אף השותה כמפורש חולין (דף ק"כ) פרק העור והרוטב אם כן ליכא למשמע מיניה כלום ועי' מה שכתבתי לעיל בסוגיין בד"ה הקפה כו'. וא"ל ר"י יליף שתייה בכלל אכילה מדמרבינן פרק בכל מערבין תמד שהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת כמ"ש תו' בד"ה שכר ורבנן פליגי אר"י בהא דהא לא קאי ואכלת אריבויי כדדייקי תו' שם וצ"ע. והרמב"ם ריש ה' ביאת המקדש פוסק כר"י דשאר משכרים באזהרה ומחללים עבודה והרשב"א האריך בדבר (ומביאו הכ"מ שם) וכתב שפסק כר"י דסתם מתני' דנזיר אתיא כר"י ע"ש וקשה לפמ"ש לעיל ליכא להוכיח מידי מהך מתני' דהש"ס דנזיר לא קאמר הכי אלא לר"ש אבל לרבנן י"ל דילפי ג"ש דשכר וכת"ק דר"י ועוד לאבע"א דהתם לא פליג ר"ש ורבנן בפלוגתא דחכמים ור"י ועוד הא איכא סתם מתני' דפרק אלו מומין דלא כר"י לכך נראה סובר הרמב"ם סוגיא דכריתות אזלא לריש לקיש דיליף שתייה בכלל אכילה מדכתיב ואכלת כו' אבל לפום סוגיין דשבועות נ"ל כ"ע אית להו ג"ש דשכר וחכמים ור"י פליגי בפלוגתא דר"ע ורבנן דריש פרקין חכמים כר"ע ויין מוקמינן קרא לאוכל כל שהיא שיהא חייב ור"י כרבנן לא מצינו אוכל כ"ש חייב ולא מוקמינן קרא בהכי (ומגתו לאוכל כ"ש דמיא) ואייתר קרא לשאר משכרים וקיי"ל כרבנן דפרקין לכך פסק כר"י. ור"א דאמר הגם מאי שכר מידי דמשכר מוסיף על ר"י. והאי דבכורות לא קשיא דלאו סתמא דלא כר"י הוא אלא התנא שנה משנתו ככ"ע ובפלוגתא לא איירי. ומ"ש הכ"מ שם רבינו פסק דאיכא איסורא בפחות מרביעית כת"ק ואיך פסק כר"י ע"כ דברי תימא הם איך סלקא אדעתיה דפסק כת"ק ה"ל לחייבו מלקות דהא הת"ק קאמר כ"ש באזהרה והרמב"ם כתב פטור אלא הדבר ברור דכתב פטור ולא כתב דמותר לכנוס דה"ל חצי שיעור וקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה לכך קאמר דאיסור מיהו איכא וצ"ע:

באילין גמרייה כו'. וקשה הא תנן עכו"ם פ' בתרא יין נסך שנפל ע"ג תאנים או ע"ג תמרים אם יש בהן בנותן טעם אסור. הרי דיין בתאבים ותמרים נותן טעם לשבח ומאי דוחקיה לאוקמי בגמרייה וארזרייה. גם אבבלי קשיא דדחיק לאוקמי בשאכל ליה ע"י אניגרון ולא מוקי ליה בתאנים. ודוחק לומר דהכא איירי בתבשיל ומתני' דעכו"ם איכא לאוקמי ביין ותמרים חיים דאיהו גופא קשיא מאי דוחקיה לאוקמיה בתבשיל. וע"ק דאמרינן בירושלמי שם אמתני' מה את עביד לה כיין ביין כיין לתבשיל. הרי דיין בתבשיל לשבח הוא. מיהו הא י"ל דקאי אתבשיל גמרייה אבל הראשונה קשיא. ועוד עינינו רואות שהיין משביח בכל מיני תבשיל וצ"ע ועי' בבבלי ב"ב פרק המוכר פירות דף צ"ה ע"ב: