בן יהוידע על שבת · דף 120b

וְהָאָמַר רַב קְטִינָא. הקשה הרי"ף ז"ל דהוה ליה למרמי קראי אהדדי? ונראה לי בס"ד כי בלאו הכי יש לפרש הכתוב כפשוטו, שהם נותנים עיניהם בבעל הממון שמכירים אותו שהוא עשיר בשמלתו שהיא חשובה ומהודרת, ורוצים להסתופף בצילו להיות לו לעבדים ומשרתים בביתו כדי שיאכלם וישקם וילבשם, ולכן א"ל (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה, שניכר בה שאתה עשיר, לכך קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ שנהיה משרתים אותך, והוא מכחיש ונשבע על שקר באומרו לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ, רצונו לומר אין אני בעל ממון שראוי לי להיות חבוש בביתי כדרך הקצינים ותהיה מלאכתי נעשית על ידי משרתים ועבדים, אלא אני בעצמי צריך לצאת ולבא להביא טרף לביתי לחם לאכול ובגד ללבוש כי אין בביתי לחם ושמלה! או אפילו אם נפרש הכתוב כדברי רב קטינא דקאי על דברי תורה עם כל זה ליכא קושיא, דיש לומר מה שאומר אֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וכו' משקר בזה כדי שלא יוציא זמנו בלימודו אותם, אלא רוצה לעסוק בעסקיו, ובא הכתוב לגנותם שהם מכחישים ונשבעים בשקר גם בדברים אלו שיש בהם מצוה. ברם אי קשיא הא קשיא, דהוה ליה להקשות מן פסוק (ירמיהו ה, א) מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה על רב קטינא עצמו ולמה תלה הקושיא בדברי רבא? ונראה לי בס"ד כי מן הפסוק עצמו ליכא קושיא לרב קטינא, דיש לומר בא לגנות השופטים דאין מבקשים עדים כשרים. אלא פוסקין הדין גם על עדות פסולים דהיינו פסולין בעבירה, ואין עושין גם כן דרישה וחקירה בדין, דנמצא אין דנים באמונה כמשפט התורה, אבל לעולם כולם היו אנשי אמנה, ולכך מקשה על רבא פסקה אַנְשֵׁי אֲמָנָה.