שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 6

אלא להודיע באיזו מיתה יומת. עיין בקונטרס. בבבלי דף מ"א גרסינן מנין להתראה דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. ואמרו עוד שם התיר עצמו למיתה מנ"ל אמר רבא ואיתימא חזקיה אמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה. וקשה אי חזקיה אמר להך דרשא דיומת המת ל"ל קרא כי יזיד דבעינן התראה הא כיון דבעינן שיתיר עצמו למיתה ממילא צריך שיאמר אחר או הוא בעצמו אע"פ שאני חייב מיתה על עבירה זו על מנת כן אני עושה א"כ התראה מעליא היא דהא קיי"ל התראה ע"י עצמו הוי התראה וכ"ת איצטריך שתהא המעשה תוך כדי דיבור של ההתראה כמ"ש תו' דף מ' ע"ב בד"ה מנין כו'. כיון דצריך שיתיר עצמו למיתה סברא שתהא התראה זו סמוך תכ"ד של המיתה דאל"כ יכול לומר שוכח אני. וי"ל אי לאו קרא כי יזיד ה"א יומת המת להתראה קאתי יומת זה שאמרו לו שימות ולא בעינן שיתיר עצמו למיתה אבל השתא דכתיב תרי קראי ודאי קמ"ל דצריך שיתיר עצמו למיתה. כתב רש"י דף פ' ע"ב בד"ה הוראת שעה היתה כו' ולדורות הואיל ונפקא לן התראה מיומת המת שיתיר עצמו למיתה אותה מיתה משמע ע"כ. ותימא הרי מפורש בסמוך שר' יהודה לאו מיומת המת יליף אלא מכי יזיד ורשב"י דיליף ליה מיומת המת סובר דלא בעינן שיתיר עצמו למיתה אבל מאן דיליף מיניה דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה ליכא למשמע מיניה כלל שאם התיר עצמו למיתה החמורה שאינו נידון אפילו בקלה גם תיבת התראה שכתב רש"י נראה כמיותר וצ"ע: