שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 13 · Segment 1

המכשף העושה מעשה חייב. כתב הרמב"ם מכשף חייב סקילה והוא שיעשה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים. והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ע"כ ר"ל כיון שאין שום אזהרה לאוחז את העינים אלא מלא ימצא בך כו' מכשף ואזהרה זו היא גם למכשף עושה מעשה שחייב מיתה לכך אין לוקין לאוחז את העינים אע"פ שאין בה מיתה הואיל והיא אזהרת מיתת ב"ד וכ"כ הכ"מ. וכתב הפ"ח פ"ה תימא א"כ ליחייב גם האוחז את העינים מיתה דכי היכי דאמרינן מכשף כולל נמי האוחז כו' נימא מכשפה לא תחיה קאי נמי אהאוחז כו' ע"ש. ונראה ודאי מכשף משמע נמי האוחז כו' ע"י כישוף אלא הא דתנן מכשף דוקא העושה מעשה חייב ולא האוחז כו' נפקא להו מגז"ש דלא תחיה או מסמיכות דכל שוכב כדאמרינן בגמרא מה התם איכא מעשה אף מכשף דוקא בעושה מעשה אבל באזהרה דמכשף כתיב נמי מעונן דהוא האוחז כו' מרבינן נמי האוחז כו' ע"י כישוף לפ"ז אין מקים לתמיהת הפ"ח. ומאי דקשיא ליה עוד מהא דאמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן פטור ומותר העושה מעשה בסקילה האוחז כו' פטור אבל אסור כו' ודבר ברור כי קתני בשבת פטור אבל אסור ר"ל איסור דרבנן כו' ע"ש ולי נראה דפטור אבל אסור כולל נמי איסורי דאורייתא דאי לא תימא הכי מאי קאמר הלכות כשפים כהלכות שבת הא איכא בשבת איסורי דאורייתא כגון המוציא משוי ע"ג בהמתו שהוא בעשה גם בכישוף איכא איסור דאורייתא כגון האוחז את העינים בלא כישוף כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ו' וכ"ת סתם אוחז כו' לא מיקרי כישוף מ"מ לא דמינן ההלכות להדדי. ושיטת הפ"ח דקאמר האוחז כו' אינו אלא דרבנן. תימא הא סתם אוחז כו' אסור מדאורייתא ולמה יהיה האוחז כו' ע"י כישוף קל ממנו וכ"ת על כרחך קל הוא דהא סתם אוחז כו' חייב מלקות והאוחז ע"י כישוף אין בו מלקות אלא מכת מרדות י"ל אין זה קולא אלא מפני החומר שיש באיסורו מיתת ב"ד הלכך לא סגי ליה במלקות אבל שיהא פטור לגמרי הא ודאי אי אפשר. והרמב"ם פ"כ מהל' שבת כתב אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח וגו' ואם הוציא אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה נמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו ע"כ. וכתב הה"מ הוקשה לו למה לא ילקה המחמר שהלאו מפורש בו לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך בשותפות והשיב כיון שהלאו הזה אזהרה גם למלאכת חרישה שיש בה מיתה לאדם ה"ל לאו שניתו לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ע"ש והקשה הלח"מ לדברי הה"מ לשון פטור הוא תמוה שהרמב"ם כתב פ"א כ"מ שנאמר פטור הוא מד"ס אלא ודאי ה"ק מאחר דאהוצאת משוי אינו לוקה דלא תעשה כו' לא קאי עליה אלא אחרישה לפיכך אף המחמר אינו לוקה אבל אם היה שום קרא שמלקין על שביתת בהמתו כ"ש דמלקין אמחמר ע"ש. ותימא לדבריו מחמר ודאי עובר בעשה דכ"ש הוא מהוצאת משוי א"כ לא הוי מד"ס אלא מדאורייתא והדרא קושייתא לדוכתא למה כ' הרמב"ם פטור דמשמע מד"ס. והפ"ח כתב סובר הרמב"ם שאין במחמר שום איסור דאורייתא ואפילו עשה אין בו ע"ש. ותימא א"כ מאי לפיכך דקאמר הרמב"ם ועוד הא במחמר אחר בהמתו שיש עליה משא איירי איך נאמר דפטור מכלום עשה דשביתת בהמתו להיכן הלכה וכי משום שהוא עושה מלאכה עם בהמתו נקיל עליו והדבר ברור כמ"ש הה"מ ולק"מ ודאי פטור סתם משמע מד"ס אבל דברי הרמב"ם כאן מפורשים דארישא קאי דקאמר אינו לוקה לפיכך המחמר פטור ממלקות. ומ"ש הפ"ח שגם דעת הראב"ד פ"ג מהלכות עכו"ם הלכה ט' כך היא שכתב משום דאיכא עבודת פנים כו' הוי לאו שבכללות וקשה ל"ל הך טעמא תיפוק ליה דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אלא ודאי סובר איסור הנכלל בלאו שיש אמב"ד אית ביה עונש מלקות ע"כ דברי תימא הם הלא עיקר קושייתו ממגדף כו' שאמרו בגמרא שאינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות אם כן יפה אמר בתירוצו שיש לחלק בזה בין לאו דמגדף ללאו דעשיית פסל ועוד הא בגמרא דף ס"ג מפורש דמגפף לכך אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות וטפי הוה ליה להחזיק דבריו מדברי הש"ס על כרחך לומר דברי הש"ס איכא לתרוצי כיון דפליגי תנאי אי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד או לא כמפורש ריש פ"ג דמכות קאמר מילתא דפסיקא א"כ אף להראב"ד ניחא. ולפ"ז מ"ש תו' שם בד"ה משום כו' תימא תיפוק ליה דה"ל לאו שניתן לאמב"ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ע"כ איכא לתרוצי ניחא ליה לר' אבין למימר טעמא דאתיא ככ"ע. (ומ"ש הראב"ד אזהרת עבודת פנים ומגפף שלא כדרכה מחד קרא אתיין. אינו כן לפמ"ש תו' דף מ"א בד"ה מנין כו' ועמ"ש לעיל בהלכה י' בתו' בד"ה אזהרה כו'). והפ"ח מייתי סייעתא לדבריו והיכא דלית ביה מיתה לא מיקרי לאו שניתן לאמב"ד דאל"כ קשיא קושית תו' וע"ש ולפמ"ש אין מכאן ראיה כלל. ועוד נ"ל ליישב קושית תו' שכתב עוד שם ועוד תימר הא בן סורר ומורה לוקה כדילפינן ויסרו מויסרו וכיון דגלי קרא דלקי אלאו דלאו תאכלו על הדם פשיטא היכא דליכא מיתה לקי אלאו זה ע"כ ותימא ודאי ליכא למילף לאוי אתרינהו מבן סורר ומורה אלא משום דה"ל דבר היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כו' (ועמ"ש לעיל בהלכה ה' בד"ה והלא כו') והכא שאני דכיון דאחמיר קרא ללקות לבן סו"מ אע"ג שניתן לאמב"ד לא הוי דבר היוצא מן הכלל. ולפ"ז ליתא נמי לקושייתם הראשונה דהא בן סורר ומורה גופיה לקי אלאו זה איך נפטור אחרינא מחמתיה ועוי"ל קושייתם השנייה אזהרת מלקות דבן סורר ומורה ילפינן בגז"ש ויסרו מויסרו דמוציא שם רע ואזהרת מיתה הוא דילפינן מלא תאכלו על הדם. עוד כתב הפ"ח שם כללא דמילתא דעת הרמב"ם איסור הכלל בלאו שניתן לאמב"ד שאין בו מיתה לקי עליו בשאר לאוין ע"כ ותימא שבריש הלכות ממרים כתב הרמב"ם כל מי שאינו עושה כהוראתך עובר בל"ת שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאמב"ד שכל המורה על דבריהם בחנק ע"כ. הרי שכלל כל הממרים שאינן לוקין על לאו זה אע"ג שיש ממרים שאינן חייבין מיתה כגון שהמרה בדבר שאין חייבין על זדונו כרת כו' כמפורש שם פ"ד ואין בו אלא לאו ואפ"ה אינו לוקה כיון שניתן לאמב"ד ועוד אס"ד שלוקין על המראה שאין בה מיתה ה"ל למיחשב פי"ח מה"ס לאו זה בכלל הלאוין שלוקין עליהן כי היכי דחשיב שם לאו דבן סורר ומורה בעדות הראשונה וצ"ע:

ולא האוחז אא העינים כו'. מדלא תנן והאוחז את העינים פטור כדאמר ר"ע גם מדתנן ר"ע אומר כו' משמע דפליגי ת"ק ור"ע. ונראה דבהא פליגי ת"ק סובר העושה מעשה חייב מיתה ולא האוחז כו' חייב מיתה אלא מלקות אע"ג דה"ל לאו שניתן לאמב"ד כמ"ש בסמוך סובר הת"ק לאו שניתן לאמב"ד לוקין עליו ור"ע סובר מדאורייתא האוחז כו' פטור לגמרי ולשיטתו אזיל דסובר לאו שניתן לאמב"ד אין לוקין עליו. והא דאמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת אתיא כר"ע דפטור אבל אסיר כולל גם איסורי דאורייתא שאין בהן מיתה וכמ"ש לעיל בסמוך. והרמב"ם פוסק כר"ע דבכולא תלמודא קיי"ל כוותיה דאין לוקין אלאו שניתן לאמב"ד ומדבריו בפירושו נראה דמפרש למתני' כמ"ש שכתב אומרו פטור הוא פטור אבל אסור ע"כ וקשה למה לא פי' כן דברי הת"ק א"ו כמ"ש. וכל זה דלא כמ"ש התוי"ט במשנתינו ע"ש: