שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 9 · Segment 4

דויבה לה טלה בעל מום חייב. בקונטרס הגהתי וכ"ה בבבלי ע"ז דף נ"א א"ר אבהו א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"א שהוא פטור שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ופירש"י בלתי לה' משמע שראויה לשם הכתוב מדבר וסיים בה הכ"מ לא אסרה התורה אלא כעין פנים. ובבבלי בסוגיין גרסינן אין לי אלא בזבח מקטר ומנסך מנין ת"ל בלתי לה' לבדו ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד. וקשה לפ"ז מנ"ל לפטור בעל מום דלמא קרא לא קפיד אלא אעבודה אבל לא בעינן דוקא כעין פנים ודוחק לומר תרתי שמעינן מינה ונראה למסקנא דברייתא דדרשינן מדכתיב זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצא להקיש אליה מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים כו'. אייתר בלתי לה' לבדו על כרחך לומר דבא ללמד על זובח בעל מום לעכו"ם שפטור. ותו' כתב דף ס' המקטר והמנסך ת"ל בלתי לה' לבדו תימא בסמוך יליף מיציאת זביחה ללמד על הכלל כולו וי"ל אי לאו בלתי וגו' ה"א מה זביחה שהיא עבודת דם ואתא לרבויי זורק אבל מקטר ומנסך לא ע"כ וקשה למה יצאה זביחה לכתוב עובד לאלהים יחרם בלתי וגו' (ודברי המהרש"א בזה כקושיא בלי פירוקא וע"ש) ונאמר לא אסרה תורה אלא עבודת פנים כדאמרינן בבעל מום. ולפמ"ש ניחא דלפי מסקנת הברייתא אייתר בלתי לה' לבדו לפטור בעל מום וזה אמת ויציב:

לא תעשון כן כו'. וז"ל הספרי פרשת ראה. ואעשה כן גם אני יש כאן לעבודה ולמתעביד מכאן אמרו דבר שמקריבין אותו לגבי מזבח אין מקריבין אותו לעכו"ם דבר שמקריבין אותו לע"א אם הקריבו למזבח כיוצא בו פטור. נראה דה"פ סד"א כשם שהמקריב לעכו"ם דבר הראוי למזבח חייב מיתה כך המקריב למזבח דבר הראוי לעכו"ם כגון תרנגול והדומה לו חייב מיתה קמ"ל דלא. ומדכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם שמעינן דחייב דוקא על דבר הראוי למזבח כדאמר ר' הילא כל לה' אלהיכם לא תעשון. והא דכתיב ואעשה כן גם אני ל"ל אלא לאשמועינן פטור למקריב דבר הראוי לעכו"ם דלא כתיב ביה אזהרה אלא לשון עשייה ואעשה כו'. והא דקאמר מאי כדון נראה דה"פ אי אמרת בשלמא ולא יזבחו קאי אעכו"ם ש"מ דבעינן הראוי למזבח דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם דוקא הראוי לזבחיהם אבל השתא דקאמרת דלא קאי אעבודת אלילים אלא אשחוטי חוץ קשיא מנלן ונראה דגרסינן לא תעשה כן לה' אלהיך. דלא תעשון איצטריך לדברים אחרים: