שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 9 · Segment 3

לא תעבדם הייתי אומר עד שיעבוד כל ע"א שבעולם. וקשה וכי תעלה על דעתך לומר כן א"כ אין כאן עונש ע"א וכי יכולין לידע שזה עבד כל עכו"ם בעולם. ולכך הגהתי בקונט'. וז"ל המכילתא בפרשת יתרו לא תשתחוה להם ולא תעבדם למה נאמר לפי שהוא אומר וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחוו להם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל השתחואה בפני עצמה אתה אומר כן או אינו חייב עד שיעבוד וישתחוה ת"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על כל אחד בפני עצמו ד"א לא תשתחוה להם ולא תעבדם למה נאמר לפי שהוא אומר זובח לאלהים יחרם עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תשתחוה וגו' וכה"א לא תשתחוה לאל אתר ע"כ. וא"ת תרי קראי ל"ל חד כדרכה ושלא כדרכה וחד שלא כדרכה. ומעתה קשה מאי פריך הבבלי דף ס"ג מהא דאמר אביי השתחואה לחלק יצאה דלמא גם ר' אמי הכי ס"ל והיינו לחלק דלא בעינן עד שיעבוד וישתחוה אבל אם עשאן בהעלם אחת אינו חייב על כולו אלא אחת. ואפשר לומר דקשיא ל"ל השתחואה לחייב עליה לחוד הא מדכתיב זובח לאלהים יחרם שמעינן דלא בעינן עבודה והשתחויה יחד וכ"ת זובח איצטריך ללמד דבעינן עבודת פניה ודאי תרתי שמעינן מיניה דאזובח לחוד חייב ומדכתיב זובח ולא כתיב עבודה אחרת ש"מ דבעינן עבודת פנים אלא על כרחך לומר עיקר קרא לא תשתחוה אתיא לחייב עליה בפני עצמה ולפ"ז ה"ל לאביי לימא לחלק על עצמה וכמ"ש תו' שם. בשלמא אי אמרינן ללמד דלא בעינן עד שיעבוד וישתחוה שפיר קאמר לחלק דקאי נמי אעבודה אבל השתא פריך שפיר הל"ל לחלק על עצמה. אך עדיין קשה קושית המהרש"א דלמא ר' זכאי נמי דריש לא תעבדם כו' ותירוצו קשה דהשתא דכתיב לא תעבדם דאכל עבודות כולן אינו חייב אלא אחת אין סברא לומר דאהשתחואה חייב בפני עצמה דהשתא אעבודת פנים אינו חייב בפני עצמה אהשתחויה לא כ"ש ומסתבר טפי לומר דללאו יצאה. ונראה דל"ג בדר' אמי השתחויה מדאמר אביי מ"ט דר' אמי כו' וקשה הא טעמו פשוט מדקאמר השתתויה לא יצאה לחלק אפילו לעצמה ש"מ דסובר ללאו יצאה א"כ בדין שאינו חייב על כולן אלא אחת דהא לית לן קרא לחלק אלא ודאי ל"ג השתחויה וקשיא מ"ט לא תני השתחויה ואין לומר משום דקשבר לחלק יצאה לעצמה הא קיי"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא א"כ יש לחייב על כל אחת בפני עצמה ע"כ לומר דאית לן קרא שאינן חלוקין לחטאת וקשיא מנ"ל וקאמר אביי יליף ליה מלא תעבדם יתירא שעשאן הכתוב כולן אחת. והשתא דגלי לן קרא דאעבודת פנים אינו חייב אלא אחת צריכין לומר השתתויה ללאו יצאה דכ"ש הוא שאין לחייב עליה בפני עצמה וכמ"ש. ולכך לא נקט השתחואה דבתר דשמעינן עבודת פנים אינו חייב אלא אחת ידעינן דהשתחויה ללאו יצאה וכיון דמינייהו הוא דשמעינן אין לכלול להשתחויה בהדייהו. ור' זכאי כלל גם השתחויה ש"מ דסובר כולן מחד קרא שמעינן והיינו מדאמרינן השתחויה ללאו יצאה תו לית לן קרא לחלק ממילא אכולהון אינו חייב אלא אחת ושפיר אר"י פוק תני לברא כו' וזה נראה ברור. וא"ת ר' זכאי וכי לית ליה כללא דר' ישמעאל דדריש דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא דהא כי אמרינן השתחויה ללאו יצאה אינה מלמדה אלא על עצמה וכי אמרינן לחלק יצאה מלמדת על הכלל כולו. ורש"י נשמר מזה וכ' דף ס"ב בד"ה ותו לא מידי כו' ור' זכאי כו' נפקא לקמן מלא תעבדם הכתוב עשאן לכולן עבודה אחת. אבל סוגית הש"ס לא משמע כן כמ"ש תו' דף ס"ג בד"ה א"ר אמי כו' ע"ש. בשלמא לר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאה ל"ק וכי פליג על ר' ישמעאל. דנפקא ליה חילוק מלאכות מהנה ממילא מוכרח לומר הבערה ללאו יצאה והא דא"ר יוסף דלמא ע"כ לא קאר"י הבערה ללאו יצאה דנפקא ליה חילוק מלאכות מאחת מהנה. מדקאמר דלמא משמע דמספקא ליה אי פליג ארבי ישמעאל י"ל ודאי אי לית לן טעמא מוכרחים לומר כן אבל לר' זכאי קשה וי"ל היינו אתקפתא דר' יוסף לשיטת תו'. וכן מוכחת סוגית הש"ס ריש כריתות ויבמות ר"פ הבע"י דקאמר למה יצאה כרת באחותו לכדר"י שאם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואתת ולר' יצחק דאמר דיצאה לדונה בכרת ולא במלקות לחלק מנלן ומשני ע"ש. וקשה מאי פריך מנ"ל דלמא לית ליה חילוק בעריות ופליג אמתני' דכריתות כי היכא דפליג אמתני' דמכות אלא ודאי פשיטא ליה לש"ס כ"ע אית להו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן וצ"ל דאית ליה מקרא אחרינא לחלק לכך קאמר כרת באתותו יצא לדונו בכרת ולא במלקות ופריך שפיר לר' יצחק לחלק מנ"ל. והא דאמרינן לר' יצחק כל הכריתות אין בהן מלקות ולא אמרינן אחותו לחוד בכרת ולא במלקות אבל שאר כריתות ככללא דכל לאוין שהן במלקות משום הך כללא דר' ישמעאל דבר שהיה בכלל כו' ללמד על הכלל כולו יצא. ואין להאריך כאן בפרט זה. והא דאמר ר' זכאי זיבח וקיטר כו' ולא אמר סתמא עבד ע"א בהרבה עבודות אינו חייב אלא אחת. היינו טעמא דמודה אם עשה עבודתה ועבודת גבוה בהעלם אחד חייב שתים דהלאוין מחלקין וכמ"ש בקונטרס בסמוך:

א"ל מטי תנה לקדשים. עיין בקונטרס. ובבבלי ע"ז דף נ"א וזבחים ק"ז מפורש דאיצטרך ולא יזבחו לקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות. אלא דמסיק רבא התם קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד. אבל הירושלמי לית ליה הך דרשא. לפ"ז צ"ל סובר הירושלמי אזהרת שאר עבודות מהשתחויה נפקא לן נמצא שאין כאן אלא לאו אחד וכמ"ש לעיל בד"ה [לא תעבדם] כו'. ונראה גם הבבלי סובר כן אלא דלא ילפינן מהשתחואה אלא עבודת פנים בק"ו דגם הם דרך כבוד ודמיין לה' בעונש אבל אזהרת שאר עבודות שלא כדרכה לא שמעינן אלא מולא יזבחו באם אינו ענין וזהו כוונת הברייתא בבבלי דף ס' דלא מייתי אזהרה עבודת פנים מנין ובהא פליגי הבבלי והירושלמי אי שאר עבודות למבוזים בלאו א"נ סובר הירושלמי מהשתחויה ילפינן נמי שאר עבודות למבוזים שהן בלא תעשה ועמש"ל בד"ה לא תעבדם ובבבלי דף ס"א בד"ה ולא כו':