שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 10 · הלכה 7 · Segment 1

החמרת והגמלת כו'. כתב הרמב"ם שיירא העוברת ממקום למקום כל ששהתה שלשים יום נהרגין בסייף כו'. וכתב הכ"מ לא ידעתי למה לא כתב מה ששנינו החמרת והגמלת כו'. וכתב הפ"ח כיון דכתב כל ששהתה כו' נהרגין בסייף כי' ממילא ידעינו דמצטרפין לרובא ולמיעוטא ע"ש. יל"נ דעיקר קושית הכ"מ למה לא נקיט החמרת כו' דדוקא אלו שאין להן דירה בשום מקום הוא דמצטרפין אבל שיירא אין מצטרפין. וז"ל הספרי את יושבי העיר הזאת ולא יושבי עיר אחרת מכאן אמרו החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום כו'. פי' כיון שאין להם עיר אחרת וישבו בזו ל' יום נקראים יושבי העיר הזאת ולא של עיר אחרת אבל אם עיקר דירתם במקום אחר אע"ג שנקראים יושבי העיר הזאת אף יושבי עיר אחרת נקראים. ותדע דהבבלי מייתי ראיה מברייתא האוסר הנאה מיושבי העיר אסור מהנך שנשתהו שם ל' יום ע"ש וקשה מאי ראיה משם דלמא יושבי העיר הזאת נקראו בשנשתהו שם ל' יום לכך אסור בהם מיהו גם יושבי עיר אחרת שיצאו ממנו נקראים ואם אסר עצמו ביושבי העיר ההיא אסור באלו שנשתהו בעיר אחרת שלשים יום דיכיון שדעתם לחזור גם ביתם וכל אשר להם שם למה לא יהיו בכלל יושבי העיר ההיא וא"כ בעיר הנידחת דבעינן שלא יהיו יושבי עיר אחרת אין נהרגין בסייף אלא ודאי חמרת וגמלת אין להם עיר מיוחדת לישב שם הלכך כל שנשתהו ל' יום במקום אחד נקראים יושבי העיר הזאת אבל שיירא העוברת שיש להם מקום מיוחד אינן נמנים עמהם וצ"ע:

הרי אלו מצילין אותה עי' בקונט' וכ"כ רש"י והר"ב. וקשה מאי זכות הוא זה אדרבה סקילה חמורה שהרי ניתנה למדיח החמור וכמ"ש לעיל (ה"ז) בד"ה שנים כו'. גם לפי טעם השני קשיא לשון מצילין שאין זו הצלה אלא גריעותא. וכן מוכח לישנא דרישא דמתני' זה חומר ביחידים ממריבים שהיחידים בסקילה וממונם פלט כו' הרי דסקילה חמורה ונראה לפמ"ש הרמב"ם שמכין טף ונשים של עובדיה בחרב. ניחא שלאלו ודאי הצלה וזכות הוא שאם נידונים כיחידים אין להם שום עונש. ואפשר שראיית הרמב"ם מהכא ודלא כמ"ש המפרשים שם. והצלה זו להטף ' ולא לנשים שהרי אין הנשים נהרגין עד שיודחו עמהן וכיון שכן אם נידונים כיחידים חומר הוא להם שנידונים בסקילה. ושמעינן מהכא דהלכה כר"א שקטני בני אנשי עיר הנידחת נהרגין ודלא כרבנן דאמרי דאינן נהרגין דלדידהו אין כאן הצלה. וא"ל מלשון הרמב"ם אפילו קטני קטנים נהרגים ובתוספתא תניא קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמהן אין נהרגין ר"א אומר נהרגין. משמע דוקא גדולים קצת שהן בני דיעה לעבוד עכו"ם י"ל רבותא קמ"ל אליבא דרבנן אבל לר"א אפי' קטני קטנים נהרגין וכ"ת מנ"ל דפליג ר"א נמי בהא יי"ל דמסקנת התוספתא משמע דטעמא דר"א שנהרגין בעונות אביהם א"כ קטני קטנים כ"ש שנהרגין ועי' פ"ח הלכה ו'. והמ"ע מביא ראיה מספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו שאין מקיימין את הטפלים ע"ש בספרי שלפנינו ליתא ובילקוט הגירסא מכאן אמרו מקיימים את הטפלים אבא חנן אומר לא יומתו אבות על בנים בעיר הנידחת הכתוב מדבר ר"ל ובנים לא יומתו על אבות אתי למעט שלא יומתו הקטנים שבעיר הנידחת וכ"ת הא איצטרך קרא לעדות הקרובים כדאמרינן לעיל פ"ג י"ל דייק ליה מדלא כתיב ובנים לא יומתו על אבות כדפריש בבבלי פ' החובל ולא ניחא ליה בשינוייא דש"ס שם דקרא נקיט הכי איידי ע"ש לכך מוקי ליה בעיר הנידחת דהויא להו כאבות שאין להם חיים בנים דרשעים נינהו ואין בניהם מייחסים אחריהם:

ושל רשעים כו'. כתב הרמב"ם נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדים במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפים בכללה ואם לאו אין מאבדים אותם אלא ינתנו ליורשים ע"כ נראה דר"ל אם אפשר לקבצם להעיר קודם שמתרימים שללה מקבצים אותן עם שאר שללה ונשרפים בכללה אם לאו כגון שהן רחוקים מן העיר ניתנו להיורשים. וכן פירש"י. ודלא כלח"מ ופ"ח שבאו לחלוק עלינו את השוים. וא"ת א"כ מאי פריך הבבלי אהא דאר"ח פקדונות של אנשי עיר הנידחת מותרין ה"ד כו' ע"ש לישני כגון שיכול לקבצם ע"י הדחק קמ"ל כיון שהוא ע"י הדחק לאו כלום הוא וכה"ג משני הש"ס במקום אחר. דמאי דמשני דעיר אחרת וקמ"ל אע"פ שקבלו אחריות מותרין שנאמר שללה ולא שלל חברתה כמ"ש הרמב"ם שם. קשה מ"ט לא הוי שללה הא אמרינן פסחים פ' כל שעה חמץ שקבל באחריות עובר עליו דשלך מיקרי ויש לחלק וצ"ע: