שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 10 · הלכה 7 · Segment 2

ולא בכורות כו'. עי' בקונט'. וכ"ש בעלי מומין דשאר קדשים שלל שמים הן לר"ש. אבל לרבנן דלא דרשי בהמתה להכי י"ל אף ב"מ דשאר קדשים שללה הן. מיהו מדברי הרמב"ם נראה מפורש דוקא ב"מ דבכור ומעשר נהרגין אבל דשאר קדשים ימותו. וקשה מ"ש. ואי משום דצריכין פדיון מ"ש מקדשי ב"ה שפודין ושורפין אותן הני נמי יפדו ויהרגו וי"ל הרמב"ם לשיטתו דפוסק כמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים נמצא דלעולם יש בהן קדושה אף לאחר פדייה משא"כ בכור ומעשר שאין צריכין פדייה ונאכלין אף לעכו"ם כדתנן פ"ד דבכורות. אך קשה דמסיק הש"ס שם בכור נאכל לעכו"ם שנאמר כצבי וכאיל וגבי פסילי המוקדשין כתיב כצבי וכאיל על כרחך לומר מאן דדריש כצבי וכאיל סובר פודין קדשים להאכילן לכלבים א"כ קשיין דברי הרמב"ם אהדדי שפסק פ"ד מה' איסורי המזבח אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובפ"א מה' בכורות פסק מוכרין בכור ב"מ לעכו"ם. וא"ל לכתחלה אין פודין להאכילן לכלבים אבל כשפדאן מאכילן דהא מדכתיב ואכלת קדריש ולא לכלביך כמפורש סוף פ"ו דתמורה ש"מ שהאכילה אסור קרא וי"ל צבי ואיל השלישי מוקי ליה להך דרשא שמותר לעכו"ם כחו צבי ואיל כמפורש בבכורות (דף כ"ד) והך קרא בבכור הוא דכתיב גם הרמב"ם בה' בכורות מייתי קרא דבכור. וא"ת א"כ מאי קאמר הש"ס שם תלתי קראי כתיבי לא. ה"ל למייתי אלא קרא דבכור דהא בכור בעינא למילף התם ומאי שייטי קראי דפסולי המוקדשין שם. גם כל הדרשות כולן לא קאי אלא בפסילי המוקדשין ולא בבכור וי"ל גם בכור ב"מ פסולי המוקדשין הוא ושייך ביה נמי הא דר"א הקפר ודר' יצחק ור' אושעיה והא דפטורה מן הבכורה ודאי לא שייך בבכור דזכור הוא אלא ה"פ דקרא וכי יהיה בכור הבא מן עיור או פיסח דמוקדשין יאכל כצבי וכאיל ודוחק. לכך נראה דגירסת הרמב"ם חד לכדר"י וחד לכדר"א וחד לדר"א הקפר וזו היא גירסא הישנה ולא גרס ואידך מה צבי ואיל פטור מן הבכורה כו' כקושיין:

שיער הצדקניות שבה מהו. בבבלי גרסינן אמר רבא הא דרשעיות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה קבוצה ושרפה. ותלישה היינו קציצה וכ"מ מתוס' פ' נגמר הדין (דף מ"ו) בד"ה תלישה כו' ע"ש. אבל שערות שנשרו כתלושים הם. וקשה למה לא מוקי איבעיא דר"י בשער העומדים לגזוז וכרשב"ג דאמר בבבלי פ"ק (דף ט"ו) שער העומד לגזוז כגזוז דמי ומיבעיא ליה אי כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד א"ד כיון דעיילה ונפקי כלבושה דמי וי"ל לא ניחא ליה לאוקמי בעיא דר"י דלא כהלכתא בבבלי הירושלמי ניחא ליה לאוקמי האיבעיא אליבא דרשב"ג מלאוקמי בפיאה נכרית ותלי בסיכתא (א"נ סובר הלכה כרשב"ג בכל מקום אפי' בברייתא וצ"ע בפוסקים) ולא תימא הא עדיין מחוסר תלישה וכתיב וקבצת ושרפת דכיון דכגזוז דמי ה"ל כאלו כבר נתלש ולא דמי לקורה שתולין בו דהתם אם מחובר א"צ תלישה אינו עומד לתלוש ואין להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם קדשי ב"ה פודין ואח"כ שורפין ואמרינן לעיל בד"ה ההקדשות כו' כיון דעומדים לפדות כפדוי דמיין ולא אמרינן מחוסרין פדייה אף העומדים לגזוז לא הויא הגזיזה חסרון דיש לחלק פדיה אינה בגוף הדבר משא"כ הגזיזה. והרמב"ם כתב פיאה נכרית היא מכלל שללה ואסור. וכתב הפ"ת ה"ל לבאר דוקא בתלי בסיכתא אבל פיאה נכרית המחוברת בגופן של נשים צדקניות כגופן דמי וניצולת כדאמר בש"ס אי דמחובר בגופה כגופה דמי ודחק מאוד בתירוצו ע"ש. ולדידי י"ל שכתב שם הלכה י"ג וה"ה לשער הראש שהן מחוברות מותרות והרי הן של יורשים וקשה הא כבר כתב ושער הראש שבה מותר בהנאה ותרתי ל"ל אלא קמ"ל כל. שהן מחוברים מותרים ואפילו פיאה נכרית וצ"ע:

רי"א אין מועלין בהן. כתב תו' נגמר הדין (דף מ"ז) בד"ה הואיל כו' דאי כר"ל כו' אין הדבר תלוי [משים] דחויי ע"ש. אם נאמר ר"ל הוא דאמר לכך לא קאמרה כר"י הואיל ואשתני כמפורש פ' חלק צ"ל דסובר ר"ל הואיל ונדחו ידחו דאל"כ לא מצי למימר כר"י דאמאי ימותו דבחטאת לחוד ליכא לאוקמי דתני סתם קדשי מזבח ימותו ותדע דאל"כ קשיא ר"ל לוקמי ברייתא ככ"ע ובחטאת אלא כדאמרינן. והרב במ"ל כתב פי"ד מה' אבל וצ"ע הא דאמרינן ירושלמי פ' חלק קדשי עיר הנידחת רי"א מועלין בהם ר"ל אמר אין מועלים בהם ולפסק רבינו דקדשי עיר הנידחת ימותו יש לתמוה על סברת ר"י דאמר מועלין מ"ש מחטאת המתות ולא ראיתי לרבינו שהביא מחלוקות דר"י ור"ל ע"ש ודברי תימא הם שהרי הגירסא לפנינו הוא בהיפך וכן עיקר ואי משום דמתיב ר"י לר"ל ודאי צריך להגיה איפכא וכמ"ש בקונט' והירושלמי והבבלי שוין בזה כמבואר בקונט' וכבר הביא הרמב"ם דברי ר"י לפסק הלכה. ודברי במ"ל צ"ע:

ניתני שש חטאות. וא"ת הא תני בכלל חמש חטאות שמתו בעליהן ואף זו כיוצא בה וי"ל ה"ל למתני חטאת עיר הנידחת אחר שנגמר דינן ולא נהרגו עדיין מתה ואינה קריבה. אך קשה אי אמרינן הא דזבת רשעים תועבה אינו אלא מדרבנן לא הוה מצי למיתני התם דהנך חמש חטאות מתות הלכתא נינהו כמרוקש שם חמש חטאות מתות הלכתא גמירה להו ועמ"ש לעיל בד"ה ההקדשות כו' ובתו' חולין דף ה' משמע שהוא דאורייתא. מיהו גם אם נאמר דאורייתא הוא נמי ל"ק דלא תני אלא הנהו שהן הלכה אבל לא קחשיב הך דאתיא מקרא:

מועלין בהן משום קדשי מומר. ותימא מהיכן פשיטא ליה דקדשי מומר מועלין. גם הו' פ' נגמר הדין בד"ה הואיל כו' וקצת תימא גבי מומר ונשתטה לא יועיל בהם רעייה כמו בעיר הנידחת וידחו אפילו דמים ע"כ ר"ל מדאר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו או נשתטה ונשתפה הואיל ונדחה ידחה ולא אמר ימותו ש"מ דירעה. ודוחק לומר דדייק ליה ממתני' דתמורה מדלא תנן שש חטאות דכבר שניא ליה דאיכא נמי עולה. (ועמש"ל בד"ה ביתני) ולפום ריהטא י"ל מקרא שמעינן דאין מועלין בהן. דתניא בת"כ ומביאו פ"ק דחולין (דף ל"ה) מעם הארץ פרט למומר. וקשה קרא ל"ל תיפוק ליה דזבח רשעים תועבה אלא ודאי ללמד דאף דמי קרבנו אסורים. מיהו תו' כתבו בחולין שם איצטרך מעם הארץ להיכא דשב בתשובה אחרי כן ע"ש ובהכי ניחא נמי הא דמשני בסמוך דלא יקרבו משום דכתיב זבח רשעים תועבה ולא קאמר מדכתיב מעם הארץ דאנשי עיר הנידחת אחר דאיקטלו ה"ל כפרה והויא ליה כשב לכך איצטרך קרא. וה"ק אין מקריבים קרבנותיהם מיד משום דכתיב זבח רשעים תועבה ולאחר מיתה נמי לא דכתיב מעם הארץ. ונראה דדייק ליה שאין הדמים תועבה מדכתיב זבח רשעים תועבה ולא כתיב נדבת רשעים כו' אלא כל דאשתני אשתני. וכ"ת ל"ל למימר משום קרבן מימר תיפוק ליה משום קרבן רשעים דעיר הנידחת וי"ל אי לאו דקרבן מומר יש בו מעילה ה"א קרבן עיר הנידחת אף דמי ואסורים דמשנמכר שללה הוא ואבד קמ"ל דהוי כקרבן מומר. שוב ראיתי להרב בעל משנה למלך פ"ג מה' שגגות שהאריך ע"ש:

אוף בהדא איתפלגון. עי' בקונט' והוא דחוק. לכך נראה דה"ג עיר הנידחת שהוזמו עידיה רי"א כל הקודם בה זכה בה ר"ל אמר יאוש טעות היה א"ר עוקבא אוף בהדא כו'. והא דגרסינן בבבלי כריתות (דף כ"ד) אמר ריש לקיש עיר הנידחת שהוזמו עידיה כל המחזיק בה זכה. ודאי פליגא. דהא לר' עוקבא אמר ר"ל בשור הנסקל ובעבד היוצא ליהרג יאוש של טעות היה ומ"ש עיר הנידחת מהני. מיהו י"ל לא פליגי והא דאר"ל בשור הנסקל ובעבד כו' דה"ל יאוש בטעות איירי באומר רבע שורי הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקיר וטרח ומייתי עדים וכן עבד נמי איירי בכה"ג שיודע בעל העבד דעדי שקר הן אבל בעיר הנידחת אף ר"ל מודה דאע"ג שהיא יודע דלא חטא כיון דרביה נינהו מימר אמר אחרינא חטאו ומפקיד ממונים שנאבד עמהם וכה"ג אמרינן בכריתות שם. אך לפ"ז קשיא מה שהקשיתי לעיל פ' נגמר הדין [פ"ו ה"ב] בד"ה היוצא כו' תרתי ל"ל על כרחך לומר דפליגי הירושלמי והבבלי די"ל תרווייהו צריכי דאי פליגי בשור ה"א דוקא בשור שאומרים לו רבעת שורך הוא דפליג ר"ל דהוא בעצמו יודע דלא רבע ולא מפקיר וטרח ומייתי עדים אבל נרבע מודה ר"ל לכך פליגי נמי בעבד דסתם עבד אין הבעלים יודעים מעשיו ואפ"ה קאמר ר"ל יאוש בטעות היה ואי תני עבד ה"א בעבד פליג ר"י אבל בשור מודה ר"י לכך תני תרווייהו. מיהו מדקאמר ייאוש של טעות היה משמע אע"ג דאייאש מיניה לא הוי ייאוש. והרמב"ם כתב פ"ד עיר הנידחת שהוזמו עידיה כל המחזיק בנכסיה זכה ומותר ליהנות בו שהרי הוזמו ולמה זכה בו שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינו ע"כ ואף שכן אמר רבא בכריתות מ"מ ה"ל לבאר אם לא היו הרשעים יותר מן הצדיקים אלא אחד אין אחר יכול לזכות בנכסיה שכל אחד יודע שלא חטא ואינו מפקיר נכסיו דסובר אייתי עדים ואזמינהו מאי קאמרת דלמא אחרינהו חטאו הא מיהת ליכא רובא ונכסיה מותרים. ועוד ה"ל לבאר דוקא הנכסים שהן עכשיו בתוכה אבל נכסיו שהן מופקדין במדינה אחרת אפי' נקבצו עמה לא זכה בהן אחר כדין נכסי הצדיקים. ועוד נראה אם עדיו מעידים על רבים מהנידחים אין אחר זוכה בהן אחרי שיודע שעדי שקר הן: