שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 10 · הלכה 6 · Segment 2

עיר לא כפר כו'. כתב הראב"ד פ"ק מה' מגלה הלכה ח' בהשגה מאימתי נעשית עיר הנידחת משיהיו בה מעשרה עד מאה ופירשו בירושלמי עיר לא כפר עיר לא כרך יותר מק' כרך עשרה כפר פחות מעשרה לא עיר ולא כרך ע"ש גירסא שלפנינו אינה כן גם לגירסתו קשיא הא ר"מ הוא דאמר הכי ור' יהודה פליג ואומר רובו של שבט היא נקראת כרך א"כ אין ראיה כלל מעיר הנידחת למגילה והלח"מ כתב פ"ד מה"ע הלכה ב' וא"ת מי דחקו לפרש הא דאמרינן בגמרא ואפילו ר' יונתן לא קאמר אלא רובו כו' לרבותא בעלמא קאמר כו' ע"ש. נראה דלק"מ דבסוגיין נקט בדר"מ מק' עד עשרה ובדר"י נקט מנין המועט תחלה מק' עד רובו כו' לומר דעד דר"מ בכלל ועד דר"י אינו בכלל. וכן נראה דלא אמרו אלא עיר שיש בה י' בטלנים כו' ש"מ דאין הדבר תלוי אלא בעשרה בטלנים. ותו' כתב פ"ק דמכלתין (דף ט"ו) בקרא דעמום פליגי דכתיב העיר היוצאת אלף תשאיר מאה והיוצא מאה תשאיר עשרה ע"כ וקשה הא מיהת שמעינן מהך קרא אף עיר שיש בה אלף נקראת עיר וקשיא לר"מ גם מצינו ירושלים ונינוה נקראו עיר אע"פ שהיו בהן בני אדם הרבה וי"ל:

שניים שהדיחו כו'. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי. גרסינן תו התם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו וידיחו אמר רחמנא ולא שהודחו מאליהן א"ד אפילו הודתו מאליהם ת"ש הדיחו משים וקטנים אמאי ליהוו כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי. וכתב הרמב"ם פ"ד הודחו מאליהן הן כיחידים ונסקלים וממונם ליורשיהן. וכתב המ"ל כיון דלא איפשיטא בעינן אזיל לקולא אע"פ שנסקל ממונו פלט ונשיהם וטפם אינן נהרגין ע"כ וקשה הא סקילה חמורה יותר מסייף עם אבידת ממון וטף ונשים דהא מדיח בסקילה ונידח בסייף וממונו אבד ואיזהו כח מרובה מדיח או נידח הוי אומר מדיח כמפורש בבבלי ר"פ ארבע מיתות וא"ל מדיח בסקילה וממונו אבד דלא עדיפי מצדיקים שבתוכה שממונם אבד דהא אין כל ממונם אבד אלא מה שבתוך העיר וכ"ש נשיהם וטפם שאינן נענשים משא"כ נידח. ועמש"ל בד"ה הרי אלו כו'. והפ"ח כתב אע"ג דסקילה חמורה מ"מ ספק דידיה קילה היא לגבי נשים וטף שלא יהרגו והכי עדיף טפי ע"ש. ותימא ה"ל למפסק בתרווייהו לקולא היא בסייף וממונו ונשים וטף יקיימו וצ"ע. ונראה סובר הרמב"ם מדתניא אנשים אין אנשים פחות משנים. ואם הדיחום יחיד אינה נעשית עיר הנידחת וכ"כ הרמב"ם שם. א"כ כ"ש כשהודחו מאליהן דאינו כלום. וה"ה דהוה מצי למפשט מברייתא אלא שרצה לפשוט ממתני' ומצינן כיוצא בזה בהרבה מקומות:

ואותם שנים כו'. כתב הפ"ח פי' לענין מיתה פשיטא ליה שהוא בסקילה החמורה כדין עבר ב' מיתות נידון בחמורה אלא איבעיא ליה אי גם ממונו אבד כנידחים א"ד כיון שהן בסקילה ממונם פלט ולא איפשטא ונקטינן לחומרא וממונם אבד ע"כ. וא"ת דבריו אלו סותרים למ"ש בסמוך בשמו דאזלינן לקולא ואין ממונם אבד י"ל לא כתב כן בסמוך אלא לדעת הרמב"ם דסובר שהורגים טף ונשים וכאן כתב לשיטתו דפליג אררמב"ם בהרי ואין כאן אלא חומרא דממון סובר דאזלינן גם בזה לחומרא. אך תימא איך יעלה על הדעת לומר שיהא בסקילה וממונו אבד הא סקילה לחוד חמורה מסייף עם אבידת ממון כמ"ש בסמוך א"כ כבר נידון בחמורה ואיך נאמר שיהא גם ממונו אבוד. לכן עיקר כמ"ש בקונט' והוא הנכון:

גרים ותושבים מהו כו'. כתב הפ"ח שם פשיטא ליה בעיר שכולה גרים דאינה נעשית עיר הנידחת אבל לצירוף מספקא ליה מיהו בתוספתא משמע שאין מצטרפים דתני יכול אפי' נתכנסו לתוכה גרים ועבדים משוחררים דהיא נעשית עיר הנידחת ת"ל את יושבי עירם אחר יושבי עירם הדבר מהלך ואין הדבר מהלך אחר כל אלו ע"כ. וא"ת הא איצטרך יושבי עירם עד שיודח רובה של עיר כמ"ש בקונט' במתני' וכ"כ רש"י ואיהו גופיה כתב דאין ללמד שני דברים מדרשא אחת כמ"ש בשמו בסמוך בד"ה היו כו' וי"ל כיון דבעינן ישובה של עיר ממילא אימעיטו הנך שאינן בכלל ישובה של עיר ודוחק יושבי עיר לא מיקריין לפי שאין להם חלק בארץ אבל בכלל ישובה של עיר הן. וע"ק למה יגרעו אלו מחמרת וגמלת שמעכבים שם ל' יום אע"פ שדעתם לצאת משם הם בכלל יושבי עיר כ"ש אלו וע"ק מנ"ל למידק מהך ברייתא דאין מצרפין דלמא לא קאמר אלא בשכל העיר גרים ועבדים משוחררים ולפמ"ש בקונט' מעיקרא לק"מ ונכון:

היו שם ביברים של חיה כי'. כתב הפ"ח שם כלומר אי הורגין אותה או לא ולא אפשיט וה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא שיש לתמוה מאי מיבעיא ליה בחיה הא קיי"ל חיה בכלל בהמה ע"כ. ודבריו תימא לפירושו ל"ל להזכיר ביברים כלל א"ו כמ"ש בקונט' ולא הזכיר בהמה שאין דרכה להיות בביברים וממילא ניצוד היא:

עוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו. כתב הפ"ח ונ"ל כל שרץ אחריו ואינו מגיע אינו בכלל האיסור כדאמרינן פ' כל הבשר לא אמרה תורה שלח לתקלה ע"כ ותימא במאי איירי אי בעוף שאינו שלו שעף למעלה מעשרה שרץ אחריו ואינו מגיע פשיטא שאינו בכלל האיסור דלאו שללה הוא אלא הבקר לכל אדם ול"ל טעמא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואי בעוף שלו שפרת למעלה מעשרה א"כ מאי קאמר לא אמרה תורה כו'. אחרי שכבר נאסר איך יחזור להיתירא בפריחתו הלא מפורש במסכת קינין שאין הפריחה מתירתו. גם בעיקר הדין לא אמרה תורה שלח לתקלה קשיא לן למ"ד אין מערבין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן למה לא ישלחנו לאויר העולם הא ודאי מתבטל בעופות של עולם. ובמקום אחר הארכתי ועי' בדרושי. ולפמ"ש בקונט' אין מקום לדברי הפ"ח אלו. והרמב"ם פ"ד כתב הורגין כל נפש חיה אשר בם. וכתב הכ"מ מקרא מלא הוא ואת בהמתה ואפשר מכל נפקא דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה. וכתב הפ"ח וא"נ דהא איצטרך לרבות נכסי צדיקים שבתיכה ותו א"כ לשתוק מבהמתה ואפשר מספקא להירושלמי אי ילפינן מבהמתך דשבת כדתנן ס"פ שור שנגח או לא ע"כ. הנה קושייתו הראשונה נראה דלאו קושיא היא דמכל מרבינן כל מילי כל הנמצא בה וכה"ג אמרינן פ' שור שנגח וניחא נמי בזה מ"ש הכ"מ שם הלכה ו' הא דמכין טף ונשים אשר בה מדכתיב כל אשר בה נפקא ודלא כפ"ח שם. ועוד נכסי צדיקים שבתוכה לאו מכל קדריש אלא מהחרם אותה ואת כל אשר בה דמיותר דכבר כתיב ואת כל שללה תקבוץ וגו' מרבינן נכסי צדיקים שבתוכה ואייתר כל להך דרשא. והפ"ח כתב סוף הלכה י' מבה ממעטינן נכסי צדיקים שבחוצה לה ומכל מרבינן נכסי צדיקים שבתוכה ע"כ. וליתא וז"ל הספרי החרם אותה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה וכ"ה בפירש"י. מיהו תא קשייא לפי מאי דמסיק פ' שור שנגח כל כללא הוא ה"נ נימא כל כלל ואת בהמתה פרט אין בכלל אלא מה שבפרט בהמה אין מידי אחרינא לא וי"ל כל דהכא ודאי ריבויא הוא דאי כללא היא לכתוב רחמנא את אשר בה דהויא כללא כל ל"ל אלא ש"מ ריבוייא הוא וכה"ג משני פ' שור שנגח. ומ"ש א"כ בהמתה ל"ל ע"כ. לפמ"ש לקמן בסמוך בד"ה ההקדשות כו' איצטרך בהמתה לדרשא בין לרבנן בין לר"ש ע"ש. ומ"ש מספקא להירושלמי אי ילפינן מבהמתך דשבת כו' ע"כ. קשה א"כ לפשוט ממתני' דפ' שור שנגח דלא ילפינן מבהמתך דשבת דא"כ למה לא תנן התם נמי לעיר הנידחת. בשלמא אי מדכתיב כל יליף ניחא דלא קחשיב שם אלא הני דכתיב בהו בהמה או שור וחמור אבל אי גה עיר הנידחת מבהמתה יליף ה"ל למיתני בהדי אחרינא. והא דכתב מספקא ליה להירושלמי. היינו לשיטתו אבל לפמ"ש בקונט' ברור להש"ס שעופות בכלל שללה הן אלא ספיקא אחרינא איכא ע"ש: