שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 8 · הלכה 9 · Segment 3

פשיטא דא מילתא רוצח כו' עי' בקונט'. אבל בבבלי בסוגיין גרסינן אמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא אע"ג דמיתה לזה ותשלומין לזה. ונראה סוגיין כרבא דאמר בבבלי פ"ק דמכלתין (דף י') מיתה לזה ותשלומין לזה משלם ממון. ובסוגיין גרסינן רבה וכ"כ תו' כתובות (דף ל"א). אך מ"ש שם בשם ריב"א בכל מקום לכ"ע מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ורודף ה"ל תשלומין ומיתה לאחר דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם ע"ש. תימא א"כ איך קאמר סתמא של כל אדם פטור הא לפ"ד אם שיבר כלים של קטנים שאינן בני מיעבד מצוה להצילו או כלים של בני אדם החלושים שאין בכחם להרגו יהא חייב לשלם וגדולה מזו אני אומר אם בעל הכלים אינו שם ואי אפשר לו להצילם אמאי יהא פטור מאי קאמרת אלו היה כאן היה מותר לו להרגו ה"ל מיתה ותשלומין לאחד א"כ אף אנו נאמר אם היה בעל הכלים גיבור או איש מלחמה אלו היה שם היה אפשר להצילה באחד מאיבריו חייב ורבה סתמא קאמר משמע בכל ענין פטור אלא ודאי כיון דעכשיו שאין כאן מי שיצילנה באחד מאיבריו בר מיתה הוא ופטור אע"ג דלאו לכל העולם בר מיתה הוא ודלא כריב"א וצ"ע:

וחרנא אמר אינו נותן דמים. עי' בקונט'. וכונתי למ"ש הב"י ח"מ סי' תכ"ו בשם הגהמ"יי שכתב בירושלמי מסיק צריך להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו שהוא בודאי בסכנת מות אם לא יצילנו ע"כ (ולא מצאתי דבר זה) וכיון שצריך למסור גופו כ"ש ממונו. מ"מ ק"ו פריכא הוא התם כיון שאי אפשר בענין אחר אבל ממונו א"צ להפסיד דלעולם אין מצילין את עצמו בממון חבירו כל שיש לו לשלם. וכ"ה בבבלי נרדף ששיבר כלים של כל אדם חייב שמציל עצמו בממון חבירו. ובתשובת מיימוני לה' חובל ומזיק סי' כ' מייתי ראיה לדין זה שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם אפי' היכא דאיכא סכנת נפשות ממשמעות הש"ס פ' הגוזל ע"ש. ותימא איך נעלם ממנו שדין זה מפורש בסוגיין בבבלי וכמ"ש ועי' ברא"ש וצ"ע ועי' מה שכתבתי לעיל [פ"ב ה"ה] בד"ה [פשיטא]:

רודף שנעשה נרדף כו'. ותימא הא רשע הוא ומהיכי תיתי לומר להצילו בנפשו של זה וכ"ת בתוך כך עשה תשובה א"כ פשיטא שמצוה להצילו וי"ל בשביל שעברו פעם אחד לא מיקרי רשע כמ"ש תו' פ"ק דחולין והכי קמיבעיא ליה כיון שבתחלת המעשה היה מצוה להורגו גם עתה כן הוא או לא. אך קשה הא תניא בסמוך אם נעשה המעשה אין מצילין כ"ש כאן שלא נעשה ולא יעשה שאסור להרגו וכן אם יכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו כ"ש כאן שמצילין בנפשו. ואפשר דקאי על הרודף עצמו. אך אין לשון הש"ס משמע כן. ובמ"ל פ"ק מה' רוצח כתב נסתפקתי ברודף אחר רודף על חבירו להרגו ונתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו ע"ש. ולי נראה לפשוט ספיקו מסוגיין דגרסינן בבבלי ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו ושיבר את הכלים של כל אדם פטור ולאו מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו ע"כ ואי ס"ד שרשות ביד הרודף להרוג המציל א"כ מאי תאמר ולא מן הדין הא גם ע"פ הדין פטור שהרי יש כאן מיתה להמציל וכל המתחייב בנפשו. פטור אלא ודאי שאסור להרגו הלכך מן הדין חייב לשלם:

שניא היא תמן שאין את יודע כו'. בבבלי משני משמיא קא רדפי ליה לאמיה נראה דכוונתי נמי להא דר"ח שאין יודעין אם הוא רודף אותה או שהיא מעכבו מלצאת וכח אין ללידה. אבל הרמב"ם פ"ק מה' רוצח עד שלא יצא חותכין את הולד מפני שהוא כרודף אחריה אבל משיצא אין נוגעין בו שזהו טבעו של עולם ע"כ. וצריך טעם למה עזב פירוש המפורש כאן וביותר נראה דהכא והתם ר"ח הוא בעל השמועה: