שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 8 · הלכה 9 · Segment 2

ואחד הרודף אחר כל שאר עריות כו'. עיין בקונטרס. וכ"פ רש"י. וקשה מאי ראיה היא זו מצינו הרבה ברייתות דפליגי אמתני' ולא פריך. ונראה ממתני' איכא למידק דלא פליג. דבשאר עבירות שבתורה דלאו עריות שאין מצילין מק"ו דהשתא עכו"ם ומחלל שבת אין מצילין כ"ש אחריני ובעריות מצילין מדהוציא בהמה דאין מצילין ש"מ שאר עריות מצילין דאל"כ ליתני אחת משאר עריות דאיכא פגמא דאין מצילין וכ"ש בהמה אלא ש"מ בהמה הוא דאין מצילין אבל שאר עריות מצילין. וכ"ת בהמה איצטרך סד"א הואיל ואיתרבי זכר דכתיב נער א"כ ה"ה בהמה דוי"ו דוכל בהמה מוסיף על ענין הראשון וכמ"ש בסמוך י"ל אדרבה מדאיתרבי זכר א"כ אכא למילף שאר עריות מזכר בהיקש דונכרתו הנפשות העושות וגו'. מיהו לשיטת תו' דבהמה לא איתקש אף זכר לא איתקש ועמ"ש בסמוך וצ"ע. כתב הרמב"ם פ"א מהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות כו' אם התרו בו ה"ז לוקה ואינו משלם קנס שאין אדם לוקה ומשלם ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות משלם קנס. היתה מחייבי מיתות ב"ד לעולם פטור שאין חילוק בין שוגג למזיד שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה כו' ע"ש. וקשה בבבלי בסוגיין פריך אמתני' דפרק אלו נערות דתנן אחותו יש לה קנס אמאי מכיון שניתן להצילו בנפשו מיתה ותשלומין יש כאן למ"ד העראה זו היא הכנסת עטרה. (פסק בפ"א מהא"ב כוותיה) א"כ אין לה קנס. ולרבא דמוקי למתני' דאחותו כר' יהודה. קשה הא פסק הרמב"ם פ"ג מהל' נ"ב דלא כר"י. ור"פ דמוקים לה במפותה נמי קשיא דהא מפורש בדברי הרמב"ם דאף אנוסה יש לה קנס. ור"ח דמוקי לה בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה. קשה הא תנן לעיל פרק ארבע מיתות באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק והיינו בשלא כדרכה וכפירש"י שם ומתני' דרבי דאמר אפילו בא עליה שלא כדרכה לאו בתולה היא א"כ קשיא סתמא אסתמא דלר"ח צריכין לאוקמי מתני' דאלו נערות כרבנן דרבי. ולפי הנוסחאות ברמב"ם פ"ג מהל' איסורי ביאה לא נתברר אי כרבי או כרבנן קיי"ל. ויותר קשה דה"ל לפרש ולא לסתום. וכן קשה נמי אם נאמר דמוקי מתני' בשיכול להצילו באחד מאיבריו ה"ל לפרש. ועוד לפמ"ש פ"ק מהל' רוצח בשאם יכול להצילו באחד מאיבריו והרגו אין ב"ד ממיתין אותו אפשר בכלל חייבי מיתות ואביי מוקי לה כר"י בן שאול דאמר דנהרג עליו. ואפשר לומר דסובר הרמב"ם אף רודף צריך התראה וכן משמע לשונו פ"ק מה' רוצח שכתב כיצד אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו ההתראה ה"ז נהרג ע"כ. וכיון דאוקי לאחותו בשלא התרו א"כ אינו נהרג לכך יש לה קנס. והא דלא משני הש"ס הכי דמתני' דאלו נערות בשלא התרו בו איירי דסוגיא זו אתיא כעולא דמוקי מתני' דאלו נערות אפי' בדאתרו בו. אך עדיין קשה דלשון הרמב"ם בה' נערה בתולה משמע דאיירי בדלא אתרו בו למלקות אבל בהתראה דרודף לא איירי ביה כלל וצ"ע. ובמ"ל סוף ה' חובל ומזיק כתב הא דאם יכול להצילו באחד מאיבריו שאין הורגין אותו דוקא איש אחר הבא להציל אבל הנרדף עצמו אינו מדקדק בזה ע"ש. וקשה א"כ מאי משני אביי מתני' דפ' אלו נערות בשיכול להצילו באחד מאיבריו. הא עדיין היא עצמה יכולה להרוג אותו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"ל מיתה ותשלומין באים כאחד וצ"ע:

ממזרת ונתינה לישראל כו'. כתב רש"י (דף ע"ג) בד"ה אפגמא רבה כגון עריות דכריתות שהן חמורות והויא חרפתו מרובה שהוולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו אבל כה"ג באלמנה אינה נעשית זונה אלא חללה ע"כ. ותימא הא אפילו חייבי לאוין ועשה השוין בכל לא ניתנו להצילן בנפשן כמפורש כאו אע"ג שנעשית זונה על ידו וכ"כ הרמב"ם ריש פי"ח מהא"ב. ואף שהראב"ד חולק בזה לא מצאנו לו חבר בדבר זה. ועמ"ש הה"מ שם. ואין לומר הבבלי פליג וסובר דחייבי לאוין נעשה השוין בכל ניתנו להצילו בנפשן ולכך השמיט מהך ברייתא ממזרת ונתינה לישראל. דהא מפורש בבבלי דכתיב מות למעט חייבי לאיין. וע"ק לר' יהושע דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ליכא פגמא בחייבי כריתות יותר מחייבי לאוין ומשום חומרא דכרת ליכא למימר דהא חזינן דאפי' חייבי סקילה אין מצילין מיהו לזה י"ל ר' יהושע כר' יהודא ס"ל דטעמא משום דמסרה נפשה לקטלא ודוקא בחייבי כריתות הוא שדרכן למסור נפשן אבל לא בחייבי לאוין ודוחק. לכך נראה שעיקר פגמא דידה שגורם לה לעבור על איסור שיש בו כרת. אך לפ"ז הרודף אחר חבירו להכריחו שיעבור על איסור כרת יהא ניתן להצילו בנפשו ותנא סתמא קאמר על כל שאר עבירות שבתורה אין מצילין וצ"ע:

אם אמרה הנח לו כו'. עי' בקונט'. וכ"פ רש"י. ואף שפירושו עולה יפה לשיטת הבבלי מ"מ לפי מאי דמסיק כאן טעמא דר"י שיש חשש שמא יהרגנה ולאו מיראה הוא דקאמרה הכי קשה מ"ט דרבנן דפליגי עליה ונראה דסובר הירושלמי דלא פליג (ואף דתני ר"י אומר אפשר דלא פליג כמ"ש התי"ט סוף פ' ארבע מיתות) ר' יהודה וקמ"ל אפי' משום ספק ש"ד אין מצילין אע"ג דודאי עובר אאיסור כרת או מיתת ב"ד והבבלי השמיט הא דאם ממתין כו' דסובר ר"י פליג את"ק. א"נ ה"ג רי"א אם אמרה הנח לו שאם ממחין על ידו נמצא באין לידי ש"ד אין מצילין אותו בנפשו וה"פ היא אומרת הניחה לו שמא יהרגנה אין מצילין והיינו כשיטת הבבלי. מיהו בתוספתא הגירסא כמו שכתובה כאן: