שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 10 · Segment 2

כרת מניין ת"ל כי מזרעו כו'. מדלא מייתי קרא דונכרתו הנפשות דמוקדם בתורה וכדמיית ליה בכל העריות לעיל בפרקין ש"מ דסובר דלא קאי אמולך כמ"ש לעיל בד"ה אזהרה כו'. ודלא כמ"ש תו' דזהו כרת שלישי דע"א אלא עיקר כפירש"י שם (אך מ"ש רש"י דף ס"ד בד"ה שלשה כריתות כו' ונתתי את פני וגו'. הוא ט"ס דהך קרא באוב וידעוני כתיב ולא במולך הלכך ל"ג ליה ומן התימא שלא הרגישו בזה המפרשים) ועמ"ש לקמן בסמוך בד"ה ואחד כו':

ומזרעך לא תתן יכול אפילו מסר כו'. בבבלי דף ס"ד כתב רש"י ול"ג ברישא דברייתא ומזרעך לא תתן דתו לא יכול למיתני יכול העביר ולא מסר דהאי לא תתן מסירה משמע אלא ה"ג יכול העביר ולא מסר חייב דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש דלא כתיב מסירה ת"ל לא תתן להעביר פירש לך הכתוב על העברה שאינה אלא דרך נתינה. לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה כו' כמ"ש בקונטרס. משמע דל"ג בברייתא מסר ולא העביר יכול יהא חייב דמקרא לא ימצא וגו' שמעינן דבעי העברה ואין לומר דגרם ליה וה"ק יכול יהא חייב על המסירה לחוד ועל ההעברה לחוד ת"ל לא תתן להעביר דבעיא תרווייהו דא"כ מאי קאמר מסר ולא העביר יכול יהא חייב הל"ל ועדיין אני אומר על ההעברה לחוד ועל המסירה לחוד חייב ומה לו לתנא להפך הענין אלא ודאי כדאמרן דל"ג ליה וכן משמע לשונו שכתב לא תתן להעביר פירש לך כו' ואי גרס לו הל"ל לא תתן פירש כו'. אך קשה לפ"ז ה"ל להגיה הרישא יכול העביר ולא מסר כו' וכגירסת הירושלמי. וגירסת הת"כ פרשת קדושים בענין אחר ע"ש בק"א ואין להאריך:

לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. עיין בקונטרס והוא מפירש"י אבל הרמב"ם פ"ז כתב והכהנים נותנין הבן לאביו אחר המסירה והאב הוא שמעביר בנו על האש ע"כ. ולשון הש"ס ירושלמי דקאמר ויטלנו משמע כדבריו דלפירש"י הל"ל עד שימסרנו לכומרים להעבירו. אבל הבבלי משמע כפירש"י דקאמר אהא דא"ר ינאי עד שימסרנו למשרת ע"א תנ"ה יכול כו' לא תתן להעביר דמשמע נתינה הבאה לכלל העברה וכפירש"י שם וזו היא סייעתא לר' ינאי לפירש"י דכשמוסרו לכומרים ודאי יבא להעברה שזהו עבודתם ולא יתעצלו ויחזרו בו אבל אם האב הוא המעביר אין נתינה זו מכריחו להעביר שנאמר נתינה הבאה לכלל העברה אבל לשיטת הרמב"ם אין מכאן סייעתא לר' ינאי. ודברי המהרש"א בזה אינן מחוורים וכי צריכין ראיה לפרושי קראי בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין אותו והמחוור כמ"ש. ולשיטת הרמב"ם אפשר לומר דמפרש תנ"ה בברייתא סתמא כרשב"א כדתנן במתני' דתנא מסר והעביר שלא למולך יכול יהא חייב כו' והיינו כרשב"א:

אחד המולך ואחד שאר ע"א. עיין בקונטרס וכן פירש"י. והמהרש"א כתב דף ס"ד ע"ב בתו' בד"ה למעביר כו' אבל אין זה מספיק דהא למ"ד מולך ע"ז הוא חייב במולך נמי מיתה שלא כדרכה כדתניא לעיל בברייתא ע"כ. ותימא הרי עיקר טעמא דתנא דברייתא דמחייב מולך שלא כדרכה מיתורא דכרת דמולך וכפירש"י. ואין לומר מיתורא דלאוי דמולך שמעינן שלא כדרכה ואייתר כרת דידיה דהא כל עבודות כולן יש בהן לאו שלא כדרכן כדתנן מתני' אבל המגכף כו' בל"ת ואפ"ה אין בהן לא כרת ולא מיתה א"ו מיתורא דכרת ומיתה דמולך ילפינן שלא כדרכה חייב. והא דכתב רש"י מאיכה יעבדו שאינו אלא לאו שמעינן בכדרכה בכל העבודות מיתה היינו כיון דכללן בלאו אחד ש"מ כל שכדרכה שוין וכיון דמוקמינן כרת אחד לכדרכה תו לא צריך קרא למולך כדרכה. ומש"ע שם ועוד לשיטת תו' דשלשה כריתות כתיבי במולך מוקמינן נמי לשלא כדרכה במולך כיון דכתיב במולך והוי נמי ע"א ע"כ. גם זה תימא אפילו למ"ד מולך לאו ע"א נימא כיון דחייבה תורה על חוק זה בכדרכה חייבין עליו אף שלא כדרכה כיון דכתיב במולך וק"ו הוא השתא למ"ד ע"א היא דגלי לן קרא זובח דוקא הוא דחייב מיתה שלא כדרכה אבל שאר עבודות לא אפ"ה ה"א דחייב אמולך שלא כדרכה כיון דכתיב במולך כ"ש אי חוק הוא דלא גלי לן קרא בהיפך פשיטא שיש לחייב בשלא כדרכה וצ"ע. ותו' כ' שם בד"ה למעביר כו' וי"ל דלא הוה מוקמינן ליה לע"א כיון דגבי מולך כתיב אי לאו דאשכחן קרא אחרים למולך ע"כ. וקשה א"כ לישני איצטרך כרת למולך כדרכה ואי לאו קרא אחריני ה"א דקא אמולך כדרכה כיון דכתיב גביה וי"ל כיון דבמיתה כל עבודות כדרכה שוין סברא דכרת נמי קאי על כל העבודות אבל שלא כדרכה שאין כל העבודות שוין במיתה איצטרך קרא אחרינא וכ"ת הא כל עבודות שחייבין עליהן מיתה שלא כדרכה איכא למשמע מחד קרא וי"ל דוקא שאר עבודות דכתיב וילך ויעבוד דמיניה שמעינן דחייב מיתה אשאר עבודות ולפי שכללן הכתוב י"ל דשוין בכרת אבל מיתה דעבודת פנים ועבודת מולך שלא כדרכה לא נכללו מעולם לכך צריך תרי קראי. ונראה סברת תו' בקושייתם כיון דשוין במיתה שלא כדרכה דמיתת מולך נמי אשלא כדרכה דלכדרכה לא צריך קרא דמוילך ויעבוד נפקא סד"א שיש לכללן בכרת ותירצו שלא כדרכה לא נכללו צריך תרי קראי וכו':

אינו חייב אלא למולך בלבד. עיין בקונטרס. וא"ת א"כ ל"ל למולך דדרשינן מיניה שלא למולך לא כדתניא בברייתא בסמוך תיפוק ליה כולא קרא מיותר וי"ל קרא איצטרך למעט אפי' מלאו שלא כדרכה והאי ומזרעך וגו' אינו אלא לאו. ואפילו לשיטת תו' דונכרתו הנפשות עליה קאי מ"מ הך קרא אינו אלא לאו כתב הכ"מ פ"ו הרמב"ם פוסק כראב"ש דסתם מתני' כוותיה כדאמרינן בגמרא דף ס"ד ע"ש. ותימא הא בבבלי שם אמר אביי ראב"ש ור"ת בן אנטיגנוס אמרו דבר אחד כוי ע"ש וקיי"ל כל כה"ג שיטה היא ולית הלכתא כחד מינייהו. ואף שיש מן הפוסקים היכא דאמרינן כולהו סבירא להו לאו שיטה הוא וכמ"ש בעה"מ פ"ק דסוכה מ"מ היכא דאמר אמרו דבר אחד שיטה היא ולית הלכתא כוותיה. ואפילו רבא דפליג אאביי וקאמר מולך עראי איכא בינייהו לא פליג אלא אמאי דאמר אביי אמרו דבר אחד דמשמע דשוין בדינייהו כמ"ש בס' מלחמות פ"ק דסוכה בשם הרשב"ם ואמר שאינו כן אלא חלוקין במוליך עראי מ"מ לא פליג עליה בהא דלית הלכתא כוותייהו. וכ"ש לפמ"ש הרמב"ן שם אפי' היכא שאינן שוין בדיניהן שיטה מיקרי. (ומ"ש גיסי הגאון מהרח"י זצ"ל בקונטרסו שנעלם מהרשב"א בתשובותיו סי' תל"א דברי הרי"ף והרמב"ן פ"ק דסוכה ע"ש אינו מוכרח שכוונתו לדעת בעה"מ דסובר כל היכא שאינן שוין בדיניהן לאו שיטה היא) וכן היא דעת הרמב"ם שם שסובר כהרי"ף רבו וצ"ע: